מסע לארץ עזאזל

שקט

ליושבי השפלה יש ים. לנו יש מדבר. ובכל זאת אני לא מכיר ירושלמים רבים, שנוהגים לפקוד את חלקת האלהים האחרונה שעוד לא נכבשה על ידי יזמי נדל"ן, מהנדסי נוף או בולדוזרים של הצבא. בסוף השבוע, המעבר ממרכז העיר לפאתי המדבר כל כך מיידי ובלתי נתפש, שאתה צריך מיד לתפוס איזו חתיכת שממה כדי להירגע. לא הספקת לעבור את מחסום הזיתים, להציץ על חומת הבטון הסוגרת על העיר ממזרח, לעקוף את מעלה האדומים, לטפס עוד קצת להתנחלות המנומנמת קדר, וכבר המדבר עוטף אותך מכל עבריו, וארץ הישימון מתמסרת לרגליך בדיוק כפי שעשתה לאברהם ובן אחיו לוט בעת שעמדו כאן לפני 4,000 שנה על אחת הפסגות המשקיפות מזרחה, בואכה ים המלח, הרי אדום וכיכר הירדן, וחילקו את הארץ ביניהם בפרץ של נדיבות. קשה להאמין שיש עוד מקום כזה בין הירדן והים, שבו אפשר לתלות מבט מאופק עד אופק, בלי להיתקל בנפש חיה, בבניינים, בעמודי תאורה, במגדלי שמירה, בהתנחלויות ובמאחזים. והשקט, אחי, השקט…

נסיעה

קצת אחרי הגדרות ומגדלי השמירה של קדר, לאורך ההרחבה החדשה, שהאמריקאים אולי עוד לא יודעים עליה, גולש הג'יפ לשביל מחוצץ שמקרקש מתחת לצמיגים בקול גריסה מונוטוני, שהוא עכשיו הרחש היחיד שמפריע למדבר להישאר מה שהוא – מדבר. אוהלי הג'אהלין וצאנם פזורים על המורדות, מחכים לגשם, אך כבר אמצע נובמבר וגשם אין. אף פיסת ירק לא נראית מסביב וחמוד, בן התשחורת הבידואי, רץ אל הג'יפ להציע לנו להיכנס לאוהלו להתכבד בקפה. אולי בדרך חזרה. בינתיים, תלכו לעזאזל, הוא מציע בערבית. עזאזל זה ממש כאן, על פסגת ג'בל מונטר.

לפי הפרשנות המקובלת, עזאזל היה שעיר עזים שהושלך מהר מונטר או מאחד המצוקים בסביבה (גרסה אחרת ממקמת את האתר במצוקי דרגות), על מנת לנקות במותו את עוונות ישראל (למרות שבכמה מדרשים קונטרוברסליים מופיע עזאזל דווקא כשד שמפתה נשים).

הולכת לעזאזל?

מצאתי פעם ב"אגרות ביאליק" כי בשנות השלושים של המאה שעברה נתבע המשורר הלאומי לדין מאחר וקילל בפומבי נודניק אחד מ"גדוד מגיני השפה", שנטפל עליו ברחוב בת"א, כיוון ששוחח באידיש. ביאליק שלח אותו לעזאזל. "אפשר שהמלה חריפה קצת לפי הפירוש הרגיל של מלה זו בשוק", הסביר חיים נחמן לבית המשפט. "אבל לפי פירושה המדויק והאמיתי הוא שם הר במדבר, לא רחוק מירושלים מהלך שתיים שלוש שעות במדבר יהודה. והמקום הזה, לדעתי, די מכובד לטיול בשביל אותו האיש". הזלזול של ביאליק בפנינה המדברית הזאת מזכיר את יחסם של רבים מעולי אשכנז למחוזות האזיאתיים הללו, צרובי השמש, שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליהם זה שהם מזכירים את אירופה. לא ביאליק ולא הטרחן מגדוד מגיני השפה העלו בדעתם שבאמת אפשר ללכת לעזאזל ואפילו ליהנות מכך. כמותם מרבית הירושלמים, והישראלים בכלל, שמדירים רגליהם מהאזור. תודה לאל, גם מפעל ההתנחלויות נעצר, בינתיים, על הקו של מעלה האדומים ומישור האדומים ואף חומת ההפרדה עדיין לא הגיעה לכאן וכך אדמת המדבר הגדול עדיין נשארה בבתוליה, כמו מימים ימימה.

נשארה בבתוליה

מים:

בקלות אפשר לראות את שני הבידואים העבריים הללו, אברהם ולוט, ניצבים על פסגת ג'בל מונטר ("הצופה", בערבית), משקיפים על בקעת הורקניה, כיכר הירדן, ים המלח והרי אדום. אברהם מסמן בפני אחיינו את האפשרויות העומדות בפניהם, לאחר שהתעשרו בהליך מקוצר ודי מלוכלך, שעוד נעסוק בו. כידוע, ירד אבו-ישמעאל למצרים בגלל המחסור במים. המים במדבר ניגרים על פני השטח רק ימים ספורים בשנה, וגם אז צריך מישהו לתפוס ולכלוא אותם במאגרים תת קרקעיים.

 אין הבור מתמלא מחולייתו

צמצום מקורות המים מלבה קטטות של רועים שבהם החזק והתקיף מנצח. בורות המים במדבר הם מהמראות המלבבים ביותר שניתן להעלות על הדעת. על פתח הבור ניצבת "החוליה", פיית אבן שדלת ברזל מכסה אותה (פעם היתה זאת אבן כבדה שרק בריונים אדיבים כמו יעקב אבינו היו מסוגלים לגוללה לבדם, על מנת להרשים את הבנות). אבל, כידוע "אין הבור מתמלא מחולייתו", כלומר, מבעד הפתח הצר מי הגשמים לא יכולים להיכנס ולפיכך יש לתפוס אותם ממרחקים ולהגירם דרך תוואי נכון אל הבור. אלפי שנים עוסקים בני המדבר בראשית החורף בניקיון התעלות המובילות את המים אל הבורות, כדי להישרד. בצמוד לכל בור מצויים הרהטים, שקתות המים של הצאן, שמחיות את עדרי הנודדים. כשהמדבר מתמלא בעדרי צאן לרוב גדל הסיכוי שיתפתחו קטטות על הזכות להשתמש במשאב הנדיר. זה בדיוק מה שקרה לאברהם וללוט לאחר שובם עשירים משהות בחו"ל.

 הרהטים ישקו את הצאן

בזמן ההוא לא היה מס בצורת רשמי, ושכשהגשמים בוששו או התמעטו הרהטים התייבשו ומשפחות הנוודים והגיעו לפת רעב. כך נאלצו אברהם ולוט להדרים למצרים, אמריקה של המזרח העתיק. שם פישל אברהם אבינו, ולא בפעם האחרונה. שרי אשתו, היתה אמנם קלעפטה לא קטנה, כפי שהתברר בהמשך, אך גם יפת מראה ועל מנת להציל את עורו הוא ויתר עליה לטובת פרעה (או בניסוחו "והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך"). כבר אז אפשר היה לראות שאברהם היה סוחר ממולח אך הומניסט קטן. באותה קלות שויתר על אשתו במצרים כך הוא נכנע מאוחר יותר לגחמותיה שלה וזרק מהבית את בנו ישמעאל ואת הגר אימו, וזה עוד מבלי להזכיר את הסקנדל עם יצחק בהר המוריה.

אכן פרעה הטיב עם אברהם מאד בגין המתנה היפה שקיבל והפך אותו ואת לוט גבירים גדולים, שבחזרתם לארץ העלו עמם ביבוא אישי רכוש רב, מקנה כבד מאד, עד שקשה היה לארץ להכילם ("ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו…").  אלא שכאן, בהר מונטר, או במקום דומה לו בסביבה, התגלה צד נוסף באישיותו של אברהם. נדיבות.

האם היתה זאת נדיבות נקייה מאינטרסים או שמא שוב היה זה הימור פראי על הצד הנכון של המטבע?  קשה לדעת (מי שמסתכל על ילדי הבידואים, בני מדבר יהודה, שמסתובבים כחושים ובלואים, כמו חמוד משבט הג'אהלין, יכול להבחין בממזריותם ובעורמתם הרבה. אחרי הכל גם הם צריכים להישרד).

 ההצעה של אברהם לאחיינו היתה, בכל אופן, הוגנת יותר מיוזמת ז'נבה ופשוטה יותר מהסכמי אוסלו. "הלא כל הארץ לפניך, היפרד נא מעלי – אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה". מי שצופה אל ארץ השממה הרחבה והריקה המשתרעת לרגלי הר מונטר יכול גם להבין מאין צמחה נדיבותם של בני המדבר וחכמתם.

נבי מוסא

הגלישה האיטית מהר מונטר לבקעת הורקניה מעמידה את כוח הבלימה של הג'יפ במבחן עליון, שמאיים לרסק את עצמותינו אל התהום בדומה לאותו שעיר לעזאל שהושלך מהצוקים לכפר את עוונות ישראל. אבל מסלול השדים הדוהר למטה מתמתן בסופו של דבר עד שהשביל מתאחד עם נחל עוג, חוזר להיות שביל ומתחבר מחדש אל הואדי. חלוקי הנחל הפזורים לאורך הואדי מלמדים כי מים רבים זרמו במדבר מאז השקיף משה רבנו מהר נבו על הארץ המובטחת. הערוץ חמים, ומוגן מהרוחות – מקום אידיאלי להפסקת קפה, מנוחה והאזנה לשקט. שקט כזה לא ניתן לשמוע במקומות אחרים שהם לא טוטאליים כמו המדבר. לשקט הזה יש רחש מיוחד, מין זמזום מונוטוני, מרגיע ובעל נוכחות עצומה. בפעם הראשונה שנתקלתי בדבר כזה הייתי ילד, בכפר. בימי הקיץ הארוכים הייתי יוצא למרעה עם צאן אבי, והרחק מכל מקום ישוב, לבד בהרים, הייתי נשכב על סלע מול השמים העמוקים, בוהה ומאזין לשקט המוחלט.

נבי מוסא

אחר כך מופיע פתאום מתוך השממה כביש אספלט צר שחוצה את המדבר מדרום לצפון. באיזה סרט אפל ראינו כבישים ארוכים וריקים כל כך? באנדלוסיה? בטקסס? בערבות הטונדרה והטייגה של הצפון? אפשר לדהור עליו כמו משוגעים ושילכו לעזאזל כולם. מרחוק מסתמנים הכיפות של נבי מוסא. במתחם הממלוכי הזה מצוי קברו של משה רבנו, הנביא שמקום קבורתו לא נודע. כך לפחות טוענים המוסלמים. נפלאות הפוליטיקה האזורית. יש אומרים שהיתה זאת המצאה של צלאח א-דין שביקש להציב נוכחות מוסלמית בארץ ישראל המערבית שבשליטתו. הארץ הזאת מלאה אתרים בדיוניים שהומצאו ע"י שליטים שעברו בארץ הזאת.

אורחת גמלים ללא רועה, חוצה את הדרך. גמל אחד תופס עמוד ברזל כדי לגרד את פיקת גרונו ולרגע מתאחדים העמוד והחיה למיצב סביבתי דומם. גמל ובכרה עומדים בסמוך, צוואריהם כרוכים זה בתוך זה ולא ניתן להבחין מיהו מי. אהבה במדבר.

 באמת גמל

 אהבה במדבר

חמורו של משיח

כשהכביש הזה מסתיים אנחנו כבר על דרך יריחו הישנה המטפסת לירושלים, שהיא כבר מזמן איננה דרך, אלא אוטוסטראדת ארבעה נתיבים חדשה שעמודי תאורה נוצצים מקשטים אותה משני עבריה. אלוהים ישמור מאדריכלי הנוף הללו, בריוני הכבישים, שמבודדים את הנוסע מהמרחב. במקום לבנות כביש שעמודי התורה שלו ניצבים במרכז, בין הנתיבים, ולפתוח בפני הנוסע את הסביבה, מתכננים אדריכלי הנוף שלנו את האוטוסטראדות כמו את ערי השינה שמעבר לקו הירוק; כיעדים מבוצרים מנותקים מסביבתם. הכביש הזה, כמו דומיו במקומות אחרים בארץ, זורם בחשדנות בין עמודי החשמל שסוגרים עליו משני העברים, חוצצים בין הנוסע למרחב הפתוח.

בצד השני של האוטוסטראדה חבוי ואדי קלט; ירוק, צנוע, עדיין לא נוגע על ידי הזמן. מעליו ניצבת ההתנחלות "מצפה יריחו" מסוגרת, כמו הכביש לירושלים, בגדרותיה ושעריה. רק קילומטרים בודדים מפרידים בקו אוויר בין ההתנחלות לבין הר העזאזל. בתוך ההתנחלות הזאת מתחוללת בימים אלה אחת המהפכות השקטות בחברה הישראלית; מהפכה שלא תשמעו עליה מכלי התקשורת. הייעוד של אנשי מצפה יריחו הוא לקומם את בית המקדש השלישי באמצעות הכשרת משמרות של כוהנים ולוויים שיתמחו בעבודות הפולחן והשחיטה. קשה להאמין, אבל לפני שבועות אחדים נחנך בישוב בית ספר לכוהנים. המבנה תוכנן בממדים תנ"כיים: גובה 5 מטר, בשטח      16X 16 מטר ועוד רמפה בגודל דומה. במשמרות הכוהנים חברים בני משפחות כהן, הנחשבים צאצאי שבט לוי, שהם האנשים האמורים לשרת בעבודת המקדש. הם לומדים שם את עבודות הקודש והמיומנויות הנדרשות לעבודת המקדש: בנייה, ניקיון, שחיטה והקרבת קורבנות, נגינה ועוד.

במסגרת התכנית ללימודי שחיטה של קורבנות פנו אנשי מצפה יריחו ליהודי אמריקאי, בעל מפעל פלסטיק בטקסס שהתנדב להכין עבורם חיות דמה מפלסטיק לאימוני שחיטה; עגלות ועגלים, פרות ועופות. תכנית נוספת שהתגבשה במצפה יריחו היא לבנות בהתנחלות דגם של המקדש בממדים 1X1.

הפרויקט של מצפה יריחו הוא נדבך אחד בתוך פרויקט המקדש הגדול המתנהל באופן נמרץ ומעשי בברכתם של רבנים לא זוטרים במחנה הלאומי ושיילך לעזאזל המפעל הלאומי הארכאי של הציונות. מאחר וכוהנים, בגדי כהונה וכלי עבודת המקדש כבר יש, כדי לממש את הפרויקט הגאולה נותר לעשות עוד שני דברים קטנים: להסיר את "השיקוץ" –  מסגדי הר הבית –  ולהכין חמור למשיח. החמור כבר מחכה. ראיתי אותו.

 מצפה יריחו: החמור כבר מחכה

 · יזהר באר הוא מנכ"ל קשב-מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל