על מעסיקים נאורים

איציק ספורטא

מעסיקים שמחתימים עובדים על סעיף האוסר עליהם להתאגד הם הדוגמה הבזויה ביותר של מעסיקים שעדיף היה שייעלמו מהנוף התעסוקתי בישראל. כל פעם שאני שומע על מעסיק כזה אני מתקשה להבין כיצד אנשים, שאני בטוח, חושבים  עצמם כאנשים סבירים יכולים להמשיך בניצול ואפילו דיכוי של עובדיהם. עושים זאת חברות רבות, קטנות וגדולות, עשירות ועניות כאילו אנו עדיין מצויים בימי הביניים של יחסי העסקה. הפעם מדובר על חברה שריצפה את רחובותינו, אקרשטיין.

עובדי החברה בירוחם מבקשים להתארגן וחברים בכוח לעובדים דבר שנמנע מהם בטענות מטענות שונות חלקן מופרכות. כרגיל במקומותינו צריך לעבור בבתי דין לעבודה כדי לממש דבר פשוט, מובן וחוקי כמו התארגנות כיון המעסיק הנאור לא רוצה ומתנהג כאילו שתו לו אכלו לו, כי הוא הרי מציל את העולם מזרועות העוני והסבל. רק בשל ההחתמה על סעיף אי ההתארגנות היה צריך להטיל סנקציות על המעסיק ולהתייחס בחשדנות לכל טענה אחרת שהוא מעלה. אבל גם כאשר העובדים מבינים שאיסור ההתארגנות אינו חוקי ומתארגנים עדיין אותו מעסיק עושה את כל לשאל ידו למנוע זאת.

כעת ברור שמעסיק שעובדיו עמדו בתנאי ההתארגנות מחויב לקיים איתם מו"מ בתום לב בכדי שיוכלו הצדדים להסדיר את יחסיהם בהסכם קיבוצי, אבל חוק אינו משהו שמעסיק כמו אקרשטיין מחויב לו ולכן עובדים נזקקים למערכת המשפט כדי להשיג את המגיע להם, והמערכת הזאת די איטית כמו כל המערכת המשפטית בארץ. גם כאשר העובדים מקבלים סעד מערכאה משפטית אחת המעסיק מערער בלי סוף ובאמצעות כוחו הניהולי והכלכלי מתיש את העובדים ומנצח, ראו מקרה חיפה כימיקלים דרום.

לא בפעם הראשונה אני טוען שיש לחייב מעסיקים לחתום על הסכם קיבוצי לאחר שעובדיהם מתארגנים, בלי תום לב ובלי נעליים, כי רק כך ימנע הצורך בדיונים בלי סוף על יחידות מיקוח ועל מה לא. יש לקיים רשות ציבורית שתכיר בהתארגנות על פי קריטריונים ברורים ומעבר לכך תיתן זמן סביר שבו יתנהל מו"מ וייחתם הסכם קיבוצי. אם בטווח הזמן הזה לא ייחתם הסכם אותה רשות תכפה הסכם משלה ותעקוב אחרי ביצועו. בישראל אי אפשר לסמוך על טוב ליבם או התנהגותם של מעסיקים כאזרחים טובים, הם לא כאלה.

תמיד מחמם את הלב לראות עובדים נאבקים כדי לממש את זכויותיהם הבסיסיות בעיקר אם זה במקום מרוחק לשם התקשורת לא תמיד מגיעה והסיכון שלוקחים העובדים גדול משמעותית מאשר במקומות אחרים. מה שצריך להבטיח שייעשה המאמץ המרבי כדי שהמאבק הזה יצליח. אני חושב שהעובדים הנאבקים וכוח לעובדים יכולים לעשות זאת אבל דרושה להם תמיכה גם של אלה שאינם מעורבים ישירות במאבק, כי המאבק להתארגנות והסכם קיבוצי הוא הבסיס ממנו אפשר לבנות חברה שבה יחסי הכוח בין מעסיקים לעובדים יתאזנו במעט, ואולי הרבה יותר מכך .

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דב בינדר

    באמצעות החתמת עובד על חוזה אישי מוציאים את אותו העובד ממסגרת הסכם העבודה הקיבוצי באותו מקום עבודה גם אם קיים באותו מקום הסכם קיבוצי,אחת השיטות היא פיתוי העובד ע"י הבטחת תנאים קצת יותר טובים לו באופן אישי אם יחתום עם המעביד על הסכם עבודה אישי.לעיתים קרובות ההסכם הוא סודי והעובד מוחתם בחוזה על סעיף האוסר עליו לגלות ליתר העובדים את פרטי ההסכם ומה בדיוק הוא מקבל יותר מהם,לעיתים קרובות הוא מקבל בפועל בדיוק כמוהם אבל יוצא ממסגרת ההסכם הקיבוצי ומחויב אפילו במקרה שביתה להפר אותה ולהמשיך לעבוד גם בזמן שביתה.דוגמה אחת היתה בחברת ההובלות"המניע" שמנהלה הביא אותה בסופו של דבר לפשיטת רגל כשהוא אישית לא נפגע כלל מאותה פשיטת רגל וחי חיי עושר כרגיל כשעובדיו לא קיבלו משכורות ואת פיצויי הפיטורים קיבלו חלק מהם מהביטוח הלאומי.הוא נקט בתרגיל מירמה פשוט כדי לפרק את התארגנות העובדים,פנה אישית לכמה מהם והציע להם להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים ולהמשיך לעבוד כעובדים חדשים באותם התנאים,למעשה הוא רימה אותם בכך שלא גילה להם את הכל והם גילו זאת מאוחר מדי לאחר שהתקבלו מחדש אבל בתנאי עובד חדש,הוא הפסיק מיד להעביר הפרשות ל"מבטחים"והודיע להם לכל אחד כזה בנפרד שכעובד חדש יפרישו לו לקרן הפנסיה כמקובל אז לגבי עובד חדש רק לאחר שנת ותק בעבודה,כנ"ל גם הפסיק להם את קרן ההשתלמות,גם מפיצויי הפיטורים שהובטחו להם שולמו להם רק 28% בטענה שזה החוק כי את היתרה 72% מקבלת מבטחים בהסכם לפנסיה מקיפה,אבל את זה הם גילו רק לאחר ההתפטרות-פיטורים ולפני כן זה הוסתר מהם,וגם לאחר שנה הופרשו להם כספים לא למבטחים אלא למעין ביטוח מנהלים בתנאים יותר גרועים.כך הוא הצליח להוציא מההסכם הקיבוצי עובד אחרי עובד ופרק את ועד העובדים שאותו הקימו העובדים מחדש רק בזמן פשיטת הרגל ורק כועד פעולה.הוא לא היה היחידי שפעל בצורה כזאת,היו עוד כאלו ולא כולם פשטו רגל,אני מביא אתו כדוגמה כי את החברה הזו אני מכיר מקרוב והייתי קשור איתם למעלה מעשרים שנה ולמזלי יצאתי ממסגרתם קצת לפני פשיטת הרגל,פשוט כשהיתה לי הרגשה שמשהו שם מתחיל להסריח קמתי והלכתי,הם ניסו לנתק אותי מקשר ישיר עם העובדים ע"י לקיחת מכשיר הטלפון הנייד ממני שאותו קיבלתי בזמנו מהם ועליו שילמתי ואיתו יכלו העובדים להתקשר אלי חינם,זה לא הצליח כי הם המשיכו להתקשר אלי ולקבל שיחות ממני דרך המכשיר החדש שלי שאת מספרו קיבלו ממני ואילו התקשרו אלי על חשבונם מאחורי גבו. היום אותה חברה מתנהלת בהנהלה אחרת ובצורה יותר מסודרת.

  2. שירי

    האם קיימת רשמיה (שחורה) של מעסיקים שאוסרים התאגדות עובדים ? אם כן, האם אפשר לפרסמה באתר?
    תודה
    שירי צ.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אמנם אקרשטיין היו רק דוגמה, ויש להתייחס לתופעה הפסולה , אבל אני רוצה גם להזכיר את רמי לוי – הלוחם למען הצרכנים, אבל לעובדיו זה כבר סיפור אחר, רמי לוי באופן גלוי ומוצהר אמר כי הוא נלחם ולא מוכן בשום אופן לאפשר לעובדיו להתארגן. ולאף ארגון זה או אחר להיכנס ולאגד את עובדיו.

  4. יריב

    מהפה שלך לאלוהים

  5. עמית

    העוינות בה נתקלתי כאשר ניסיתי לקדם התארגנות עובדים הזכירה לי את העוינות של תחילת שנות ה-80 בנושא ישראל-פלשתין.
    חברים ותיקים ובני כיתה ממש כעסו עלי כשניסיתי לעזור להקים ועד במפעל בו הם עובדים.
    התרשמתי שחוסר ההכרות עם זכויות חברתיות עמוק מאוד ודורש טיפול נרחב.
    אני מאחל לעובדי אקרשטיין ולכלל העובדים בישראל שהבורות בנושא תמוגר ושיעור ההתארגנות יגבר.