פרויקט התילבוב של השמאל הציוני (מצפון תיפתח הטובה)

איל ניב

"וואו, יש מלא ערבים כאן" אמרה לפני כמה שבועות מישהי שהגיעה לחוף הים בת"א. לאמיתו של דבר היו שם גם המון יהודים, אבל דווקא הערבים הם אלו שמיד בלטו לה לעין, משום שלא ציפתה להיתקל בהם שם. האשליה ש"יש מלא ערבים בים" נובעת מאותה הסיבה שלאחרים נדמה ש"כול פעם שמתקשרים וזאת טעות במספר, בסוף זה ערבי". נוכחותם של הערבים בולטת כשהם נמצאים במקומות שאיננו מיעדים להם.

והיוצא מן הכלל, מלמד אותנו מהו הכלל. אם נקבל את טענתה של דאגלס  שלכלוך הוא דבר שאיננו במקומו, אזי תל אביב וסביבתה הן מרחב נקי מבחינה אתנית, משום שהערבים אינם נמצאים, על פי רוב, במקומות שהם לא "אמורים" להימצא בהם. במילים אחרות, בתל-אביב והמטרופולין יש אמנם ערבים "פה ושם", אבל ככלל ברור מה מקומם ואיפה נמצא אותם: סביב יפו, רמלה ולוד, במעונות-האוניברסיטה, וכפועלי צווארון כחול (ובאחרונה גם כמוקדנים במרכזי שירות). אה, וכמובן במסעדות. גוש דן, ובדומה הדוגמה של קעדאן בקציר, הם מעין טעימה בהווה מן העתיד הרצוי של השמאל הציוני, קרי, מדינה שהערבים בה אינם בכול מקום, וככול הניתן גם אינם בכלל. זאת שאיפה לטוהר אתני, ולהגבלת הערבים אל מעבר להרי החושך, הלוא הם הרי יהודה ושומרון והחומה, והעיקר – רחוק מן העין. רק אז, כשהגזע-אתנוס הנחות מוגבל ומבוקר, וכשההיטמאות  ממיעוטים תמוזער, יוכל ה"שמאל", הליברלי לכאורה, להרגיש נוח. אלו שיוותרו בארץ יהיו מיעוט קטן ושולי שאפשר להיות "נדיב" כלפיו, לשתף אותו בקפיטליזם המריטוקרטי, ו"לקוות" שעם הזמן, אנשיו יהיו גם קצת פחות "ערבים" באופיַּם. אכן צודקים אנשי הימין באומרם כי שאנשי השמאל-מרכז התל-אביבים הם גזענים, אוריינטליסטים ולא מעוניינים בחיים משותפים.

כשהשמאל-מרכז הציוני שואף בחזונו לתלבב (to telavivize) את המדינה כולה, ואגב-כך גם לקבוע את גבולותיה, הוא דורש בראש ובראשונה, להגשים ככול-הניתן פנטזיה של טיהור אתני וסגרגציה. ולכן, לא רק ששרון באמת "שבר" "שמאלה" לבן-גוריון, רבין, ברק ונתניהו, אלא גם הצעת החלוקה של ליברמן, שבה יישובים ערבים בישראל יימצאו בשטח הפלסטיני העתידי, היא שותפה קיצונית של חזון טיהור המרחב של השמאל-הציוני. תכניתו בסך-הכול דרשה להקטין יותר את גודלו של המיעוט המטמא ולהבטיח שהוא יישאר לעולם מיעוט. לנוכח חדות טיעוני מפא"י שביטא ליברמן ביתר כוחנות, קנאות ורדיקליות, אין-תימה שהוא הצליח למשוך את תומכי מפלגת-העבודה "המאוכזבים", שעה שהיא ירדה מגדולתה. לפיכך, תכנית ליברמן נובעת מאידיאולוגיה שמאלנית-הציונית מרחיקת לכת. הוא מבטא את הקצנת מאווייהם של תומכי השמאל-הציוני-חילוני, ולא של הימין(!), והוא חושף כיצד "השמאל-הציוני" הוא יותר לאומ(נ)י מאשר הוא מוכן להודות.

איחוד ירושלים תחילה

אנשי הימין כנים יותר עם עצמם, ומודל "איחוד ירושלים" (ועזיבת/פירוק "שמאלנֵיהּ") הוא הצצה בהווה לשאיפותיהם העתידיות. גם הימין, כמו השמאל, שואף להרחיב את הצלחת המודל שלו (Jerusalemize), של איחוד ירושלים על כול הארץ, ולמחוק את הקו הירוק או כל קו חלוקתי אחר. זהו חזון שבו ערבים ויהודים חיים יחד תחת ידם הקשה של צה"ל ושותפי המלחמה שלו. בירושלים (והגדה) זה לא יהיה מפתיע למצוא ערבים במרחבים היהודיים, ולו רק משום שהם כוח עבודה מרכזי, ונאלצים לעבור במרחבים יהודיים כל העת. בניגוד לתל אביב, בירושלים יש ערבים כמעט בכול מקום. הם נהנים מחופש לנוע ולעבוד, אך הם גם חשופים להטרדות בלתי פוסקות של אנשים במדים, נתונים להגבלות בבניה וקניין, להפקעות, לאלימות של "עשבים שוטים" (כנופיות נוער, חרדים, ימין קיצוני) ואפילו בזעיר-האנפין-המוניציפאלי – לאכיפת יתר ולזכויות-חסר אזרחיות המעוגנות בחוק (בעיקר מעמד חוקי והזכות להצביע, אך גם להינשא, לשוב לביתם וכד').

בשונה מתל אביב, המרחב היהודי בירושלים אינו נקי-אתנית משום שהערבים נוכחים בו כל העת, (גם היהודים "יודעים" לאן לא-ללכת; אלא אם זה במדים, או כדי להתיישב). אבל אין פירוש הדבר שזוהי אינטרגרציה. במודל איחוד-ירושלים ההיררכיה וההפרדה פועלות "מאליהן" ואינן מבוססות על טוהר-האתנוס, אלא על פיקוח מתמיד. הערבים "יודעים את מקומם" ובתמורה זוכים לחופש מסוים, לזכויות סוציאליות מינימאליות ול"זכות" לעבוד אצל היהודים, בשכר מופחת. כל צל של התנגדות, לגיטימית או פושעת, ולו רק הספק הקל שבקלים, זוכים לתגובה ביד קשה של פקידי-חוק ואלפי נושאי נשק, בין שהם במדים או בכיפה, באופן צודק או פושע. וכך נותרות לערבים בעיר רק שתי אפשרויות: האחת, להמשיך לחיות "יחד" בנחיתות-קומה במידות משתנות, תחת פיקוח מתמיד ולעיתים אף תוך שמועללות עליהם עלילות שווא, ולהיתלות ברסיסי גאווה; והאחרת, לעזוב "מרצונם". זהו משחק שכלליו מגדירים את התוצאה מראש, או שיפסידו את ביתם וחייהם הנוכחיים, או שיאבדו בהדרגה את אנושיותם. אם ברצונם להישאר חופשיים ובארץ, עליהם להפנים את נרצעותם למול ההגבלות הגדלות והולכות, שעה שהיהודים מגדילים בהתמדה את יתרונם היחסי (שטח, מים, הון, נשק) על חשבונם.

בין ימין ושמאל

יותר מאשר השמאל הציוני כועס על השעבוד הישיר שמציע הימין לערבים, הוא מבין שזה פרויקט המשעבד אליו גם את היהודים. המודל בירושלים זקוק כבר היום לאלפי נושאי נשק ברחובות, צבא, משטרה, אזרחים, ויחידות אופנוענים חמושים, והוא עסוק במאמצי מִשתו"פ ויישוב מתמידים. בנוסף ישנם גם מחירים כלכליים ודיפלומטיים שהשמאל-הציוני מנסה "לחסוך" מעצמו. במילים אחרות, היהודים במודל "איחוד-ירושלים" נדרשים להירתם בלי הפסקה למען "הביטחון", שתביעותיו תמיד הולכות וגדלות, הן משום הצורך ההולך וגודל להתמודד ולמנוע התנגדות מבעוד מועד (פיקוח ו"הרתעה" השואפים לאומניפוטנטיות), והן משום שהולך וגודל גם הכוח הדרוש כדי להמשיך את ההתנחלות, הנישול והדיכוי, תוך כדי אבטחת ההישגים הקיימים המתרבים בהתמדה.

אך למרות שהימין מעדיף "חיים משותפים" רק לכאורה, שפירושם בפועל הוא שעבוד מתמיד של הערבים, הרי שהמודל הגוש-דני של השמאל-הציוני מעדיף לכול היותר שיטת פיקוח אחרת: סגרגציה מרחבית, שליטה דמוגרפית, וקפיטליזם מריטוקרטי. וכך המקום היחידי שבו שתי גישות הסגרגציה הציוניות מסוגלות להיפגש מבחינה תיאורטית הוא הטרנספר: כך הימין יוכל לשמור על כל הארץ, והשמאל-הציוני יזכה לסגרגציה המרחבית ולשליטה הדמוגרפית שהוא מפנטז עליהן.

וחיפה?

כמי שהתגורר בירושלים במשך השנים האחרונות, ובסביבת תל אביב משך רוב חייו, אני מרגיש נוח מספיק להרהר בהכללות ורדוקציות לגישות-הסגרגציה ולמסרים שהן מייצגות כלפי הערבים. לעומת זאת, את חיפה אני מכיר רק כמבקר מזדמן, ולכן עליי להיזהר ברשמיי ורשימותיי. עם זאת, מספר דברים בולטים בה מיד לעין, וגם אם לא-מעט נסתר, ואפילו אם היא רחוקה מאינטגרציה והרמוניה, הרי שיש מקום לחשוב עליה כעל מקום שבו עשויה לצמוח חלופה, ולתת סיום אופטימי יותר לטקסט.

ראשית, בניגוד לתל אביב, אין זה מפתיע או מוזר ליהודים לפגוש בה ערבים ביום-יום, בין אם זה בחוף הים, בבתי קפה או בתחבורה הציבורית. שנית, כמות הנשק, היס"מ והמג"ב ברחובותיה קטנה לעין שיעור מזאת שבירושלים. שלישית, כמעט בכול ביקור בעיר מצאתי באקראי יהודים וערבים הקונים בעסקים מהקהילה האתנית השנייה, יושבים לקפה יחד כחברים או שותפי-עבודה או נעזרים בשכניהם. אכן, אפשר לשער שהשליטה האתנית לא פסחה עליה, ושהגזענות פושעת גם בהרי הכרמל בקנה מידה גדול, אך נראה לי כרגע, שבהשוואה, לדוגמה, ליחס המשטרה לערבים ביפו, ועל אחת כמה וכמה ליחסה אל הערבים בירושלים, הערבים בחיפה אינם נחשבים חשודים כברירת מחדל.

קשה לומר זאת בביטחון, אבל אם מחפשים מקום פוטנציאלי לפיתוחה של הגמוניה אלטרנטיבית המטשטשת גבולות, כזאת שתראה שאפשר, ושתוכל לחבור לקבוצות שונות בחברה, יכול להיות שכדאי לחשוב על להשקיע, לעזור ולפתח את הקהילה המשותפת בחיפה, כהשקעה ארוכת טווח.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אלכסנדר

    וביישובי הערבים בגליל בכלל, מסבירה את היתעלמות הכותב הנלהב מהצד השני של המשוואה, מהשאיפה (הלא קיימת…) של הערבים לטולכארמיזציה של החברה (to tulkaremize).

  2. אורי זקהם

    חיפה יוצאת דופן לטובה. יש עוד הרבה מה לשפר אבל המצב שם די נורמלי.
    חוץ מזה שזו עיר יפה וכיף לבקר בה.
    האזור הכי מופרד אתנית הוא הנגב. אולי לא מספיק לפי פיני בדש אבל מאד מאד מופרד.

  3. מירו

    זהו "השמאל" שמפחד מערבים אך באותו זמן רוצה לשדר"נאורות" כי זה נראה טוב מול המראה ומשביח את הנכס של סבתא במרכז תלאביב בואכה הצפון הישן.אותו "שמאל" לכן עושה מיסוד קולינרי משתקת לערבים ומזרחים כי לפי אותו "שמאל" זה מה שהם :חומוס-חריימה-סחנה-קובה וככה ממסד ומשתיק אותם(ובכוחו למסד, שכן השמאל "הנאור" הוא מיעוט אוליגרכי ששולט במדיה, במשפט ובאקדמיה השמאל הנאור הוא גם השופט וגם התליין, ממש נאור!!!).

  4. יוחי

    לא הבנתי את הקשר בין האבחנה הפסיכולוגית-אנתרופולוגית המעניינת, לבין הנסיון להדביק אותה על זרם פוליטי שלם. אתה מתייחס לאיזה טקסטו או פרקטיקה ספציפית של "השמאל הציוני"? כי כל מה שאני ראיתי זה משפט אחד תלוש שנאמר בחוף הים, ונסיון להוציא ממנו בכוח איזה משמעות פוליטית אולטרה-מתוחכמת.

  5. michael

    בהחלט מסכים, כל כך מסכים שזה חריג, כל הכבוד לאיל ניב על המאמר הזה שראוי להיקרא ולהיות מופנם בעיקר בערוגות השמאל ציונות.

  6. סמולן

    כלומר, יש בו מטא-נארטיב שאינו מפתיע כלל. היהודים בתפקיד הרעים, הציונות כעץ הרע שנושא פירות רעים (נצרות, חביבת הדור החדש), התעלמות מוחלטת מפרקטיקות בידוד אלימות, שלא לומר רצחניות, בפלסטיניות ובערביות. המישמש הרגיל של כוחות האור מודל 2009, ותיכף יהיה כריסמס.

    עם זאת, הפלא ופלא, המאמר עושה משהו שלדעתי "העוקץ" לא ראה. אולי אני טועה ומדובר בסתם דבר נדיר. מדובר ביישום של תופעות ארץ-ישראליות, שלא לומר ישראליות, לטובת קטיגוריזציה. איל ניב כותב על תלביביזציה, ירושלמיזציה, חיפיזציה. מזמן – מאד מזמן – שלא נעשה שימוש בקטיגוריות מיובאות כדי לנתח את עצמנו. סוג של ציונות. השימוש החתרני בטרמינולוגיה מקומית, מרשים ומעודד 🙂

  7. ירושלמי ממז"א

    ואגב, לא רק ערבים. גם מזרחים ו`דוסים` – במרחב התל אביבי יש להם את הגטאות שלהם – יפו (ערבים), התקוה (פרענקים), בני ברק (דוסים) – אי שם בקצה. בליבה הסטרילית והלבנה אתה לא תראה אותם. אפילו בקווי האוטובוס יש אפרטהייד – קו 480 מירושלים נוסע ישר אל הצפון, בכביש עוקף לכל ה`דרומיים` וכעת הסינים של אזור התחנה המרכזית. (קו 405).
    זה מתחיל מ1948, בה דאגו קודם כל לפנות את שייח מוניס והכפר ששכחתי את שמו ליד בנין ההסתדרות (ממנו פינו מאוחר יותר גם את העולים החדשים המזרחיים). בירושלים הכל גלוי על פני השמש, בתל אביב גם ירושלמים צריכים להזהר מלדבר במבטא ירושלמי.

  8. מאור מהקריות

    נכון ללפני 3 שנים, חיפה לא היתה בדיוק גן-עדן קוסמופוליטי: ערבים נוכחים ברחוב, אך רק מיעוטם גר בדניה ומרכז הכרמל, למשל. גם בתיכון הריאלי העברי לא היו ב- 99` כמעט ערבים חיפאיים. דווקא באינטל במת"מ ראיין אותי לעבודה ערבי, אך זה היה יוצא דופן בהיי-טק החיפאי (גם בטכניון לא היו סטודנטים ערביים רבים לאלקטרוניקה או מחשבים). גם בחיפה, הערבים בהחלט נפרדים מהיהודים חברתית וכלכלית- אם כי פחות מבת"א.

  9. נחמן

    המצאת לעצמך שתי הכללות שמתאימות לכל מה שאתה מאמין על השמאל הציוני והימין ואתה מעביר את כל המאמר בלחגוג עד כמה ההמצאות שלך מתאימות לתיאוריות שלך, ומקנח ברידוקציה שכל מי שהצביע לאחת ממפלגות השמאל הציוני או הימין פועל לפי ההכללה שהכללת מ.ש.ל אך לא ממש מחובר למציאות בשום שלב, כי כמו שכתבו זה מתבסס על משפט שמישהי שאני לא מכיר אמרה לך. אולי היא אמרה את זה בשמחה כי עכשיו היא תוכל לתרגל את הערבית שלה? אולי היא שמחה לשמוע מוזיקה יותר מעניינת מהדליחות ששומעים בים בדר"כ? לא יודע, לא סיפרת.
    אני לא גזען בכלל, החלום שלי זה לחיות במדינה אחת עם ערבים, עובדים זרים שיקבלו אזרחות, ובכלל, אני חושב שמגוון רק מוסיף. אבל אני מפחד מראאד סאלח שקורא לערביי ישראל לפעול נגדי באלימות. אני מפחד מערבים שיכורים וצועקים בדיוק כמו שאני מפחד מיהודים שיכורים וצועקים, אבל כשצועקים בשפה שאני לא מכיר אני מפחד יותר (וזה כולל גם רוסית, אגב), נראה לי תגובה טבעית.
    ואגב, כשאני שומע על ראשי מועצות ערביים, שדוחים סיוע של אירגונים יהודיים לא פוליטיים מהתפוצות שמטרתו לשפר את מצבם ולתרום לשילוב שלהם במרקם החיים הישראלי בטענה שזה פוגע בפלסטניזציה שלהם אני לא מבין למה ראשי המועצות האלה רוצים להשתייך לישראל ולא לפלסטין, אלא אם הם פוסלים את זכותה של מדינת ישראל להתקיים עם שפה עיקרית עברית ותרבות עיקרית יהודית לצד פלסטין, ואז כן, יש לי בעיה איתם.
    אבל כמובן, הרבה יותר נח להציג את השמאל הציוני כגזעני מאשר כמפחד, כי כשאנשים הם גזענים קל לשנוא אותם, להעניש אותם, לבוז להם. כשאנשים מפחדים לעומת זאת, עלולה להתעורר השאלה ממה הם מפחדים, וזה עלול עוד חס וחלילה להעלות דפוסי התנהגות בעייתיים של הצד שאצלך הוא הצד של הטובים, ולסבך את הנראטיב. אבל אנחנו לא רוצים נאראטיב מסובך, נכון? 

    לכן אנחנו לא נזכיר תלונות חוזרות ונשנות של סטודנטיות בירושלים על הטרדות מיניות בטיילת ארמון הנציב ספציפית על ידי ערבים. אנחנו לא נזכיר נאומים של ראאד סאלח באוניברסיטת חיפה שבהם הוא קורא לערביי ישראל להפוך לשהידים לקול תשואות הקהל. אנחנו לא נזכיר רחובות בחיפה שבהם אסור למכור בית ליהודים. זה לא מסתדר עם ההכללה והרידוקציה, בעיה.
  10. משה

    אני מסכים עם הקביעה שהשמאל אוהב לאהוב ערבים אבל לא מחבב אותם בסגנון "אנחנו נגד גזענות ונגד כושים".
    אבל שאר המאמר די מופרך – התיאוריה של תלאביביזציה לא ממש מחזיקה מים. סתם סלוגן שהעמיסו עליו תיאוריה.

  11. אמיתי סנדי

    להשכלתך, ישנה קהילה חרדית לא קטנה דווקא ממש בצמוד לשינקין\רוטשילד, בלב הבועה השמאלית.

    השנה הם חגגו הכנסת ספר תורה לאיזה בית כנסת, וחסמו את רחוב יהודה הלוי למספר שעות בתהלוכה גדולה, שירה ברמקולים וריקודים.

    אף חילוני שמאלני בועתי אנטי דתי לא מחה ולא ניסה לחבל בשמחתם, להיפך – רבים הצטרפו לריקודים והריעו לשמחה.

  12. דגי

    לא אהבתי את המאמר – הוא שטחי, לא יורד לפרטים, לא מדגים מספיק ובאופן כללי מיישם ססמאות עתיקות על מציאות עכשווית.

    עם זאת, מאוד אהבתי את החלק האחרון על חיפה, ואני חושב שהוא אמיתי ומדויק. אני גם חושב שחיפה היא מודל ראוי (לפחות הרבה יותר מהאלטרנטיבות) לדו-קיום וחיים משותפים בארץ הזאת.

  13. שירה אוחיון

    רשימה טובה אבל חבל שהיא מתעלמת מהבידוד וההפרדה האתנית שנכפתה על אתיופים מיום קליטתם בקראוונים ובמרכזי קליטה, בעיירות פיתוח ובשכונות לעומת ה"לבנים" שעלו מחבר העמים שניתן להן חופש בחירה של איזור מגורים. מה שנקרא בשפת הממסד "קליטה ישירה" לעומת "קליטה עקיפה". ומה עם כליאת החודידות והבובלילים במרחבים סגורים מחוץ למרחב המחיה של השמאל והימין הציוני אשכנזי עד להכנסתן ל"פח הגדול" וחשיפתם לעיני הציבור כולו. מה עם השמירה על טוהר האתנוס-גזע במשרד התרבות, בעיתון "הארץ" ובתקשורת בכלל, בתכני הלימוד והכי חמור בבית המשפט. חוסר היכולת של השמאל הציוני או הלא ציוני, והעיוורון האתני והמגדרי, אינו יכול מטואטא רק לשם חשיפת העוורון הלאומי.

  14. RS

    חיפה היא מקום מאוד מאוד מעניין בהוויה הישראלית – היא מראה שבכל זאת, במקומות מסויימים, ולמרות ממסד שניסה לעשות הכל נגד, צמחו עשבים דמוקרטיים ושיתופיים. כל זאת, למרות הממסד, ולא בעזרתו.

    אולם, חיפה לא מנותקת מתהליכים כלל-ארציים. פשוט יש שם תשתית מובנית של העבר. זה הרבה מאוד, אבל לא מעיד על ההווה. בהווה ניתן לראות כיצד הקונפליקטים והגזענות בוערים מתחת לפני השטח, אך מצליחים להיות מוכלים על ידי המבנה והדפוסים של העבר.

    זה לא יימשך עוד הרבה זמן. זו שיטה אמריקאית – לקחת רגע מן העבר ולשווע לו ערך תמידי, והיא לא תעבוד במציאות כזו. ודווקא בחיפה ישנה סכנה לבעירה הגדולה מכל – בגלל החיים המאוד משולבים ולא-מופרדים.

    מצד שני – זהו דו-קיום (כן, בחיפה המילה הזו עוד רלוונטית) ששווה להיאבק בשבילו. אסור לתת לציון העכשווית לרסק את הישראלים של חיפה – יהודים, ערבים ומי שלא תרצו.

  15. יריב מ

    ברור לי, כמי שמכיר את ניב, שההכללות הן אינסטרומנטליות ומודעות. נכון שהמאמר לא מפוצץ במדדים אמפיריים ושאר ירקות מדעיות, אבל כסוג של שירה אתנוגראפית הוא מבריק.

    גם אני, כמי שגר בת"א ועובד בי-ם, שמתי לב להפתעתי שי-ם הרבה יותר אינטגרטיבית על פניו מת"א.

    מעניין בהקשר הזה לבחון את יו ודרום ת"א כמתחם אורבני נפרד.

    וגם, לבחון את הפחד הכללי של הבורגנים מפרוליטריון וסלאמס – פחד שלא פעם מתווך ומתובל במאפיינים אתניים.

  16. ירושלמי ממז"א

    עד כמה שזה ישמע מפתיע, את שיינקין ואזורים דומים לה אני לא רואה כ`בועה התל אביבית` כפי שאני מגדיר אותה – שהולכת באופן מסורתי צפונה משם. שיינקין היא בועה בתוך הבועה – שאגב לא במקרה נוסדה על ידי ירושלמים.

  17. קינן

    לטובת ולמען שני הצדיים, רק הפרדה וחיים זה בצד זה יאפשרו שקט ושלוה. ולכן צריך להפריד ככל האפשר בין שני העמים.
    מי שלא מבין זאת לא מבין דבר במהות הסכסוך והשלום האפשרי בין יהודים וערבים, ורק מחרחר תיאוריות תיאורטיות מאד (וגם ריב ומדון).

  18. קישקע

    אם צעקות בערבית מפחידות אותך (ואני מבינה אותך מאד), אולי פשוט תלמד ערבית? אחרת מה שוות ההצהרות על רצון לחיות יחד עם הערבים, בעירוב אמיתי?
    מאמר מבריק, דרך אגב. גם בלי הוכחות אמפיריות, כל מי שעיניו בראשו יודע שרוב היהודים בארץ הזו לא מסוגלים אפילו לדמיין לעצמם אפשרות של חיים משותפים באמת.

  19. י

    רק צריך להיות "לאין שיעור" ולא "לעין שיעור"

  20. רמי יובל

    קריאת הרשימה גרמה לי הנאה צרופה. המקלדת המונוטונית שלי מפיקה טוקבקים יבשים וחסרי דמיון וכאן כתיבה ספרותית מרתקת המצליחה לאבחן תופעות וזרמים בנהר הגועש של החברה הישראלית. אבל כאן נגמרות המחמאות. המאמר מתעלם מכך שעמדת השמאל הציוני ה"גושדני" כלפי הערבים נעוצה לא רק ברצון להתרחק מהזר ולהדירו ולחבור אל הקרוב והידוע והלא מאיים, אלא יש כאן גם סלידה מהעוול ורצון לקיים אורח חיים הגון. ובדומה, האיבה לימין המתנחל ולקלגסות שהוא מפעיל נגד ערבים נעוצה לא באי הרצון להרתם למאמץ הבטחוני הכרוך בכך, אלא גם בסלידה מהכיעור שבהתנהגותם כלפי הזולת. השמאל הציוני (איני משתייך אליו) מבקש לחיות חיים נאורים והגונים אולם מתקשה לשלם את המחיר הכרוך בכך.

  21. דרור בל"ד

    דברים נכונים וחשוב שנאמרו.
    מי ש"מחפש" הוכחות לדבריו של ניב, ימצא אותן בספרו של עדי אופיר – "זמן אמת-אינתיפאדת אל-אקצה והשמאל" -כתר.

    אך ניב מדבר על כשל לא במובן הפוליטי, אלא במובן האנושי. לכן הגדרת אותו קולקטיב המכנה עצמו שמאל ציוני (שלום מי"ד- מדינה יהודית ודמוקרטית) כשמאל חוטאת לאמת.
    וראו את שירו הנפלא של פראס ח`ורי -תצעק
    http://kedma.co.il/index.php?id=2664&t=pages

    ומי היה הראשון לזעוק מרה על אותה נבואת זעם המנבאת כי בעוד 20 שנה יהיה רוב ערבי (והתכוונו הציונים לאמר פלשתינאי, אך נבהלו מעצם הזכרת השם המפורש) בי-ם? למהר ולהחזיר, עכשיו ומייד. אך לפי שיטה זו, הרי יש להחזיר את כל פלשתין כולה.

    "… מי שכל הזמן סופר דמוגרפית כמה ערבים וכמה יהודים יש לו שם, קוראים לו גזען. ומי שמייסד את קיומו על ספירה דמוגרפית או חושש לרוב, איך נעשה רוב, מה עם רוב – אני אומר לכם, גם בלי זכות שיבה, מי שרוצה לכבוש את הגדה ועזה, בתוך 40 שנה יהיה לו כאן רוב ערבי. מה תעשו, אפרטהייד? תגרשו אותנו עוד פעם. אין דרך אחרת" – עזמי בשארה. (דברי הכנסת, הישיבה ה-106 של הכנסת ה-15, 7.5.2001)

    אם נלך ע"פ שיטתו של גדעון לוי, שתמך דווקא בנתניהו (ולא בלבני) כברירת מחדל, הרי שדווקא הקבוצה המכנה את עצמה `שמאל ציוני` היא המסוכנת ביותר. הימין הקיצוני האידאולוגי משרת עכשיו יותר מכל זרם אחר את האינטרסים של חזון המדינה הדו לאומית:

    "כך הולכת ונוצרת מציאות, שבה תצטרך החברה הישראלית להחליט מה עדיף בעיניה: עתיד של שלום, ביטחון יחסי ושגשוג כלכלי תמורת השטחים, או היאחזות בשטחים תוך כדי סיכון עתיד מדינת היהודים.

    אכן, אלה הסבורים שהמצב בשטחים יכול להימשך לנצח, כי לאוכלוסייה הנכבשת אין בין כה וכה ברירה אלא לקבל את דין העוצמה הישראלית, יוצקים במו ידיהם את היסודות למדינה דו-לאומית. השלב הראשון לקראת המחר השחור הזה הוא דה-לגיטימציה חסרת תקדים של ישראל, הכובשת חוגים רחבים של האינטליגנציה המערבית. בעיצומו של שלב זה אנו נמצאים כבר היום. ראוי שיהרהרו בכך בימים אלה גם כל מי שרואים את עצמם רשאים לעשות בירושלים רבתי, על שכונותיה הערביות, כבתוך שלהם אף על פי שבעיר חיים שני עמים".
    זאב שטרנהל | שעת הכרעות (הארץ)

    שטרנהל קורא למדינה הדו לאומית "המחר השחור הזה". הוא חושש מסיכון עתיד מדינת היהודים. דווקא הוא, יחד עם חיים גנז ואחרים, הם היריבים האידאולוגים של השמאל, בניגוד לימין הסהרורי, אויב אידאולוגי מזן אחר לגמרי, אך בצורה פרדוקסלית, שותף (למרות שאינו מכיר בכך) לחזון המדינה הדו לאומית.