הוגנות קשוחה או ניצול רכרוכי – האפשרות שלא הייתה שם

יריב מוהר

דימויים פוליטיים מושרשים וחזקים יכולים להאפיל על כל מערך של טיעונים ראציונליים. ג'ורג' לאקוף, תלמידו של חומסקי, עשה חיל בתיאור חלק מהדימויים הללו בהקשר של ארה"ב. בישראל ישנו גם כן עולם שלם של דימויים פוליטיים ודימויים פוליטיים פוטנציאליים, הדורשים כי יראו בהם ארסנל חשוב במלאכת ההסברה האידיאולוגית.

אבל בניגוד לדימוי הגשמי יחסית שמציע לאקוף, אני רוצה להתעקב על תכונות יותר יסודיות, ולא על דימוי שלם. אני רוצה לבחון את הציר הפשוט, הבנאלי והחביב כל כך על ישראלים כשהם באים להעריך פוליטיקה ופוליטיקאים: כוח מול חולשה, תקיפות מול ותרנות, עוצמה מול רכרוכיות. נכנה זאת בקיצור: "הציר העוצמתי-רכרוכי".

קל להראות ש"הציר העוצמתי-רכרוכי" מרכזי מאוד ככלי לפרשנות בהוויה הפוליטית הישראלית. ניתוח תוכן מדגמי של כתבים פוליטים ופובליציסטיים ידגים זאת כמעט תמיד: "ברק מראה נחישות", "נסיגה חד-צדדית תקרין חולשה", "שיחרור מחבלים זה כניעה לטרור".

כך או כך, בשיח הישראלי על מדיניות, הציר הזה פועל כפריזמה הקובעת והכמעט יחידה כשמבקשים לבחון מהלכים מדיניים. "הציר העוצמתי-רכרוכי" לוקח אותנו מעבר להקשר של עיון מוסרי ואפילו מעבר לפרגמטיזם קצר טווח. מתוך גישה הישרדותית אנחנו יודעים לדבר בעיקר במונחים של עוצמה או רכרוכיות משום שאין רלוונטיות לתוכחה מוסרית. עצם הצורך להיות מוסרי הוא מה שצריך להוכיח. ומהמש"ל לנמשל: גם בשמאל כשבאים לנגח את נתניהו טוענים בעיקר שהוא "לחיץ" ולא שהוא מקובע על מדיניות המובילה לאפרטהייד רך. ומהצד השני ברק ורבין, כשרצו לראשות הממשלה, מיהרו להציג עצמם כאנשי צבא קשוחים ולא התעסקו בלהעלות לסדר היום ענייני הוגנות מדינית או חיזוק הדמוקרטיה.

מעניין מאוד שאם מוסיפים עוד ציר למשוואה הזאת הדברים יכולים להיראות באופן שונה למדי. ניקח את הציר המציב עשיית עוול או ניצול מול הוגנות ("הציר הנצלני-הוגן"). כיום נהוג באופן אינטואיטיבי לשייך את הציר הזה לציר הכוחני-רכרוכי כך שהוגנות מזוהה עם חולשה. אבל אין שום הכרח למסגר את הדברים כך. שני הצירים יכולים להיחתך אנכית להבדיל מלהקביל אופקית.

וכך אנו מקבלים טיפולוגיה של 4 טיפוסים אידיאליים; כלומר 4 מודלים של תצורות מדיניות ומנהיגות: 1. עוצמתית נצלנית. 2. עוצמתית הוגנת. 3. רכרוכית הוגנת. 4. רכרוכית נצלנית.

עם קצת הגיון בריא, ניסיון חיים או להבדיל כמה ניסויים מסוגת תורת המשחקים, או תצפיות אנתרופולוגיות נוכל ללא ספק להבין שהמודל שמציע שרידות, הצלחה וברות-קיימא הוא המודל העוצמתי-הוגן. ניסויים בתורת המשחקים כבר הראו את חשיבותה של הוגנות להצלחה ביחסים ארוכים טווח. רובנו, עם זאת, מבינים שלעיתים יש צורך בעוצמה ובקשיחות לצד ההגינות, על מנת להתמודד היטב עם סכסוך אלים.

מצד שני הברירה הגרועה ביותר היא נצלנות או עשיית עוולה ממקום רכרוכי המנסה לפייס ולרצות את המנוצל כל הזמן, במקביל להמשך הניצול. או במילותיו של קלינט איסטווד: אם אתה רוצה לנצל תנצל, אל תדבר.

אבל האם יש לנו בתרבות הפוליטית בישראל דימוי של עוצמה הוגנת או הוגנות עוצמתית? כמעט ולא. ואם חושבים על דימוי לא כעל מיסגור ריק, אלא כעל ייצוג חד ופשוט של תופעה ממשית, הרי שה"כמעט ולא" מצטמצם עוד יותר.

גנרלי השלום שלנו, רבין, ברק ובמידה מסויימת שרון, מעולם לא הלכו על הטיקט של הוגנות ועוצמה. הם לכל היותר דיברו על עוצמה ושלום או על שלום של אמיצים בגירסתו של שרון. בכל התצורות הללו היה המודל שהוצע בפועל מודל של המשך הניצול (מפעל ההתנחלויות וגזל האדמות) בעתיד הנראה לעין בשילוב עם רטוריקה של עוצמה ופיוס. מנהיגי אוסלו אמרו משהו כזה: נמשיך בקידום ההתנחלויות תוך כדי תהליך שלום, ובמקביל נפגין עוצמה ואטימות אל מול הדרישה לדיאלוג רציני בגובה העיניים.

בפועל קיבלנו לתקופות מסויימות את המודל הגרוע ביותר של מדיניות: ניצול-רכרוכי. מצב בו המנהיגות המנצלת כל כך שסועה בזהותה ו\או תקועה פוליטית כך שהיא מבליגה באופן שערורייתי על גלי טרור שמכים בעיקר בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, בשכבות המוחלשות של מזרחיים ועולים הרחוקים מלב האליטה. במקביל ממשיכה אותה מנהיגות בניצול של הפלסטינים בשטחים, במסגרת משטר ההפרדה המקיים את מפעל ההתנחלויות הישראלי המפלה והמשגשג, ותוך כדי הטלת סגר מתמשך על הגדה (החל ממרץ 93') שהתהדק לפרקים (למשל לאחר הטבח של גולדשטיין בפלסטינים). הוגן זה לא.

מיסגור כזה של המציאות עושה סדר חדש ומעלה אפשרויות חדשות של הסברה והבנה של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. העובדה ששנים היינו תקועים במטוטלת שבין ניצול-רכרוכי לניצול-אגריסיבי הובילה את הישראלים לזהות את את הניצול-הרכרוכי עם הוגנות או עם ניסיון כנה לפיוס. אלא שניסיון כזה לא נעשה. נעשה ניסיון לניצול רך, נחמד, רכרוכי. ניצול התפור במידותיהם של אדריכלי אוסלו שלא נרתעו להקריב כמה מאות אנשי פריפריה למען השלום הניאו-ליברלי. שלום של נצלנים (עם רטוריקה פייסנית).

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ירון

    נראה שהיה לכותב רעיון טוב, אבל הלך לאיבוד בים של מלל וטרמינולוגיה ונסיון לעוף על כנפי מושגים בלועזית.
    בלי קשר, אני גם לא אוהב את רעיון ה"הסברה האידיאולוגית" שמציג הכותב. הפרינציפ הוא, כמו בכל סוג של "הסברה" (מלה מכובסת לתעמולה כמובן) שהאמת בצד שלנו, מה שלא יהיה, אבל רק צריך "להסביר" אותה לבני הפלוגתא שלנו. אבל מה לעשות, בפוליטיקה, ובמיוחד בשמאל, זה לא נכון בכלל. אנשים פוליטיים צריכים להתווכח, להתפלמס, להתדיין, להעלות רעיונות, לבטל רעיונות, ולפעמים גם לריב, אבל רק לא "להסביר". אם התחלנו "להסביר" זה אומר שהזחיחות ניצחה.

  2. אייל ניב

    לייקוף, לא לאקוף.

  3. יריב מ

    לירון,
    למה הסברה שוות ערך לזחיחות וגישת "זו הדרך"? אם יש לך אמונות כלשהן, הרי שיש דרכים שונות להמשיג ולנסח אותן. זה עניין להסברה. או המשגה פוליטית אם תרצה.

    לאייל,
    ויקי טוענת לאקוף. אבל מילא. אני לא חזק בתעתיקים.

  4. אירית

    זו בעיה עמוקה, לא רק במישור הפוליטי. הדימוי שעליו מחנכים אנשים בישראל אכן תקוע במשוואות שאתה מתאר. חסרה קצת "אבירות", או ביידיש "מענטש" ובצרפתית נובלס אובליז`. עוצמה נתפסת במונחים של נצלנות או כוחנות נגד חלשים. לעניין כזה אמרו איפהשהוא "דרוש שיר חדש", או סיפור חדש, שיעניק רוח וכוח.

  5. אלי קליר

    מאמר מצויין. אני אולי הייתי משתמש במילה צדקנות במקום רככוכיות,
    במקומות שהרככויות באה לכפר על חוסר מוסריות. מה שבמיוחד מוצא חן בעיניי הוא הסרת הצביעות מהסכם אוסלו.
    בכל שישים ואחת השנים שמאז הקמת המדינה יצאנו מההנחה הלא ניתנת לסתירה (כביכול) שאנחנו הצד החזק, הצד שבכוחו להכתיב את המהלכים הבאים. לא עוד. המציאות הפוליטית של הקהיליה הב"ל משתנה (ואין צורך להגיד כאן שאין קיום למדינת ישראל ללא התמיכה הטוטלית של המערב ובעיקר ארה"ב) אלא שאנחנו, וזה טבעי, טרם
    עיכלנו את הנפילה הזאת מאיגרא רמא של ילד טיפוחים למצב של
    "אזרח מהשורה" שאין לו כל זכות יתר על שאר בני האדם. כדאי שנמהר ונבין היכן אנו נמצאים. ואם לחזור למאמר הפתיחה – שניקח בחשבון כי ערכי המוסר (רככוכיים ככל שיהיו) הם הם החכמה האמיתית
    שעומדת לרשותנו אם ברצוננו להמשיך ולהתקיים.

  6. מאור מלחי

    מה שנקרא, יתנו- יקבלו, לא יתנו- לא יקבלו.
    דוגמא נוספת למנהיג שנתפס כחזק-אך-הוגן היא עמיר פרץ. קיבל 19 מנדטים ב- 05` (כולל את הקול שלי).
    כלומר, הצמדת הדרישה להגינות לדרישה הבסיסית לעוצמה אינה מספיקה כדי לשנות את הנטיה ימינה של ישראל.
    מה לעשות, ובעיני רוב הציבור אסור לוותר לפלסטינאים לא "כי זה משדר חולשה" אלא פשוט "כי זה לא הוגן (או חכם) לפנות יישובים ולסכן את ביטחוננו לטובת אויבינו שזוממים להשמידנו".

  7. יריב מ

    מאור,
    ה"יתנו יקבלו" של נתניהו זה הדבר הרחוק ביותר מהוגנות.
    הפלסטינים אמורים לתת מיני דרישות בעוד שה"יקבלו" מתייחס לאוטונומיה מסורסת (ללא הפסקת משטר ההתיישבות של מתנחלים מיוחסים בתוך מירקם החיים הפלסטיני הסובל מדיכוי צבאי מתמשך).

    דימוי שאיננו רק מותג ריק, הוא פישוט שמשקף מציאות קיימת במינימום עיוות של אותה מציאות. דימוי אותנטי של הוגנות אינו יכול להיות רק בגדר רטוריקה המנותקת לחלוטין ממתחם הסבירות. מאוד לא סביר לקרוא את המצב הפלסטיני תחת הסכמוני אוסלו כהוגן כשאתה מתייחס לפלסטיני כבן-אדם הראוי לכל מה שמגיע לך.

    לגבי פרץ, הוא מעולם לא הגיע לעמדת כוח אמיתית – סירסו אותו היטב. אבל גם אם כן, ספק אם היה יכול ללכת צעד קדימה להוגנות אמיצה ואמיתית – הפסקת מפעל ההתנחלויות ומשטר ההפרדה שנגזר ממפעל זה.