צעיף וזיכרון – לזכרה של גלית סעדה אופיר

תמר רפפורט

את המדפסת שלי בחדר העבודה מכסה הצעיף שגלית נתנה לי מתנה כשחזרה מקנדה עם משה, זהר והתאומים בבטן. צעיף פשמינה עם ארבעים וחמישה אחוז משי בדיוק כמו שאני אוהבת. ורוד- סגול עם הבלחות של צהוב ארוג על חוטי שתי וערב שחורים הוא מונח על המדפסת מגן עליה מפני אבק – מישהו אמר לי שזה טוב לכסות את המדפסת כדי להגן עליה מהתכלות מזיקה. מכיוון שאני מדפיסה כמעט הכל, רק בלילה מאוחר נח לו הצעיף כמה שעות מחכה שיבוא הבוקר ואז יתחיל שוב את מסעו היומי על שולחן הכתיבה בין המדפסת למחשב. כתם צבע יפהפה שנפרם עם הבוקר ומתקפל עם הלילה.

תמיד הוא שם, ורק היום אחרי שנה בפעם הראשונה הוא נדד מכיסוי המדפסת לכיסוי הכתפיים שלי. עד השנה הבאה.

עוד צעיף שיובא יחד עם אלפים, אלפים אחרים מהודו לנשות המערב. דחוס עם צעיפים צבעוניים פשמיניים אחרים במחשכי הבטן של אונית מסחר אחת הוא דוחק את מקומו בחבילה מרובעת עטופה ניילון עבה, מדמיין את מגע ידה העדין של גלית בחנות אחת ואולי בשוק בטורונטו. צעיף מיוחד אותו קנתה גלית במיוחד בשבילי ומטורנטו הוא נדד בדרכו לישראל במזוודות הכבדות של הפוסט-דוקטורנטית דחוס בין בגדי תינוקות, מלבושי חורף חמים ושפע ניירות וספרים. נדמה לי שכגלית קנתה לי אותו היא לא חשבה על ניצול ילדים בתעשיית הבדים בהודו, ואולי כן בעצם. אבל אני בטוחה שלרגע קצר היא חשבה "וזה מתאים לתמר", הרי היא הכירה את אהבתי הבלתי נלאית לבדים. צעיף נבחר שנבחר עבורי.

לפני שנה בדיוק כשהיינו אצל משה בבית בגילה לנחם את עצמנו ואותו הוא נתן לי את הצעיף. עד עכשיו אני לא מבינה איך בכל התהום הזו הובילו אותו רגלי הזיכרון לחדר אחר וכשחזר נתן לי את הצעיף במקומה. כשחזרתי הביתה תשושה וכאובה זרקתי אותו על שולחן הכתיבה. בבוקר הוא טפס על המדפסת ומאז הוא שם – תמיד. וכך כל היום הוא איתי כשמעליו על מדף הספרים מודבק בצלוטייפ גזיר של עיתון "ילדה תאומים ומתה לאחר שעות ספורות". ומהמאמר משתקף אלי צילום של גלית לבושה שחור יושבת על ספה אדומה, חיוך ביישני ועיניים נבונות כל כך. פנים שמסתירות רצון ברזל להצליח בעולם האקדמיה האכזרי, להיות גם אמא לשלושה ילדים קטנטנים וגם לעשות קריירה אקדמית.

ביום ראשון נפגשנו בפעם האחרונה בקפה ריב'לה על עמק רפאים. נידמה לי שהיא כבר חיכתה לי. ורק כשהתיישבתי אמרה "אוף שכחתי להביא לך את המתנה שהבאתי לך" ואני קצת נבוכה עניתי מהר אין דבר בפעם הבאה. משוחחות כרגיל על ענייני אקדמיה – מכתבי המלצה, אפשרות למשרות, האוניברסיטאות בישראל – התחלקנו בעוגות כדי שלא נשמין; שתי עוגות גבינה משני סוגים ואולי הרכב אחר של עוגות, לקח לנו הרבה זמן להחליט. יושבת עם בטן גדולה היא ספרה לי על הקייסרי ואיך היא ומשה כבר מצאו סידורים כך שתוכל להמשיך לעבוד אחרי הלידה. זה בסדר בשבילי שזה תאומים, אמרה, וזהר בסדר גם.

עדכנו זו את זו בעניינים אישיים והבטחנו שניפגש אחרי הלידה שלה כשאני אחזור מחו"ל והיא תבוא להראות לי את התאומים.

בהמשך הייתה לי עוד פגישה, זו סטודנטית אהובה שלי ומוכשרת כל כך אמרתי לדוקטורט צעיר שבא להתייעץ על המשך דרכו. כדאי לך ללמוד ממנה. הפלגתי בשבחיה ומאז לא פגשתי אותה.

אבל היא איתי כל הזמן בצעיף – מניחה ומורידה אותו מהמדפסת, מקפלת ופורמת אותו יומיום אני לפעמים מדברת איתה ולפעמים לא, והיא עונה לי מתבוננת בי מהצילום.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נטלי מסיקה

    תודה על השיתוף