• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

תקוה למנגינה ישראלית

מוטי רגב

לכו וקראו את הספר מנגינה ישראלית, מאת נעם בן זאב. הספר הינו לקט של רשמים, תמונות מילוליות, שכולם סובבים סביב סוגית המורשת המוזיקלית והחינוך המוזיקלי בישראל-פלסטין. התמונות מצטברות לכדי משל אופסימיסטי רגיש ותמציתי על הסבך בו לכודים תושבי הארץ הזו, ובעיקר על הערבוב בין תקוה למצוקה בה מצויים בעלי הנטיות ההומניסטיות, האוניברסליות, הקוסמופוליטיות.  

בן זאב, מבקר מוזיקה אמנותית בהארץ, מספר על החינוך המוזיקלי ועל המצאת שירי העם בישראל, ועל הקטיעה והניתוק מן המורשת הערבית בקרב הפלסטינים הישראלים לאחר 1948. הוא מספר על השקיעה, הנוסחתיות והמיסחור של תרבות שירי הילדים בישראל כיום, והוא מספר על מבצע לאספקת כלי נגינה לילדים בעזה. הוא מבקר את היעלמותו של החינוך המוזיקלי הראוי מבתי-הספר בישראל ואת הקושי הרב לתחזק הוראה בקונסרבטוריונים, והוא מספר על המאמץ המושע להקים בתי ספר למוזיקה בשפרעם ובגליל. הוא מקונן על הקיבעון הסגנוני של מוסד כמו התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ומדווח בהתלהבות על הפרויקט של בארנבוים וסעיד לשיתוף פעולה בין יהודים לפלסטינים בקונצרט ברמאללה. כך, בהדרגה, הוא בונה מעין משוואה הפוכה בין הגישה למורשת ולחינוך מוזיקלי בישראל היהודית מצד אחד, ובפלסטין הערבית מצד שני. בצד הישראלי הוא מצביע על התחלות הירואיות של המצאה ויומרה, וכיצד הן התגלגלו לכדי מציאות עגומה של הזנחה והדרדרות החינוך, אובדן מורשת, התמסחרות, קבעון ושמרנות. בצד הפלסטיני הוא מצביע על התחלות מהוססות והרפתקניות לבנות מחדש מוסדות חינוך מוזיקלי אשר קושרים בין מורשת  ערבית לבין מוזיקה מערבית, ועל איים של מאמץ עיקש לקיים חינוך מוזיקלי לנוכח המצב הקשה של הכיבוש המתמשך. בן זאב גם מציג תמונות של תקוה, של מצע תרבותי משותף. נגנים ישראלים שמגיעים לרמאללה להשתתף בקונצרט, "חפלה עיראקית" ברמת-גן, ובה קלאסיקות ערביות, התזמורת האנדלוסית, ולסיום: אנסמבל למוזיקה עתיקה, אתנית ובת-זמננו בקיבוץ מזרע, בו מנגנים יחדיו יהודים-ישראלים ופלסטינו-ישראלים (כך מכנה אותם בן זאב).

עולמות התוכן המוזיקלי עליהם כותב בן זאב בגעגוע ובערגה, שעליהם הוא מתרפק, הם שירי העם המומצאים של ישראל, המוזיקה הערבית ה'גדולה' של אמצע המאה ה-20, ובעיקר המוזיקה הקלאסית המערבית, מבאך ובטהובן ועד שנברג, כולל מלחיניה הישראלים. קל להתגולל על בן זאב, מבחינה זו. עולמו המוזיקלי הוא זה של 'התרבות הגבוהה', אמנם בגרסתה הפתוחה, המחפשת ומקבלת גיוון וחדשנות, אך עדיין זו שהפופ והרוק לסוגיהם נוכחים בה בקושי, שוליים. עולמו גם נגוע במקצת במהותנות לאומית, דהיינו, באמונה שיכולה וצריכה להתקיים מוזיקה לאומית 'אותנטית', בכל עם. הקינה שלו על שקיעתה של תרבות מוזיקלית זו, והתקוה לראות אותה צומחת ופורחת תוך שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני, עשויות להתקבל כנאיבית, שמרניו ואליטיסיטית. בודאי שכך עבורי, מי שעולמו המוזיקלי נע מבוב דילן לברי סחרוף, ומקבל בסלחנות אוהדת את בריטני ספירס ואת קובי פרץ.

אבל את ספרו של בן זאב אין לשפוט או לקרוא רק לאור עולם התוכן הישיר בו הוא עוסק. אני קורא את הספר, כאמור, כמשל על מה שהיה, מה שיש, ומה שיכול היה להיות לוּ הכוחות המובלים את שני העמים, היהודי-ישראלי והערבי-פלסטיני, היו מלכתחילה ולכל אורך הדרך כוחות חברתיים בעלי נטיה הומניסטית, אוניברסלית וקוסמופוליטית מובהקת. אלה כוחות שקיימים כיום ותמיד היו קיימים, אך הם נדחקים שוב ושוב, למרות מאמציהם ולמרות מס-השפתיים מצד גורמים אחרים, לשוליים של העשיה התרבותית. דרך הפריזמה של עולם המוזיקה ה'גבוהה', בן זאב מציג מבט כואב ומבקר, אך גם אופטימי במידה, על נסיונות העבר ומאמצי ההווה של כוחות כאלה, מעורר תחושות של החמצה ותסכול, אך גם משאיר חרך של תקוה. לכו לקרוא להתרשם.

נעם בן זאב. מנגינה ישראלית: מסעו של עיתונאי בעקבות צליליה של חברה משתנה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009. 183 עמ'.

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: