טיסונה, אלמנות ויתומים

עומר שרביט

"עכברוש הפך מטבע עובר לסוחר" / זביגנייב הרברט

"'קראתי שיר שאומר שעכברוש הפך מטבע עובר לסוחר'…'כן. בסיום יום המסחר נחלש העכברוש מול האירו'. 'כן. גובר החשש מפיחות בעכברוש הרוסי'" / דון דלילו,  "קוסמופוליס"

900 הלקחים של שרי

בסוף שנת 2005, רגע לפני כניסת יום כיפור, נחתה על שולחנה של שרי אריסון הצעה מפתה למכירת שיכון ובינוי. הסובבים את אריסון באותו זמן האיצו בה לבצע את העסקה:

שלמה נחמה, אז שותף של אריסון לשליטה בפועלים ובשיכון ובינוי, היה להוט להיפטר מחברת התשתיות הגדולה בישראל, (שבאותו זמן התבוססה בהפסדיה), ולגרוף רווח הון של 15 עד 20 מיליון דולר. איש יחסי הציבור של אריסון, רני רהב, תיווך בעסקה והיה אמור לרשום לעצמו קופון נאה של 16 מיליון שקל.

לצערה של מקהלת מבקשי האקזיט, אריסון החליטה לדחות את ההצעה ושמעה דווקא לקולות אחרים; כפי שסיפרה לפני כמה חודשים, אחד מאותם קולות ותיקשורים שהפכו אותה מושא ללעג, הדריך אותה שלא למכור את החברה.

לצד המדיומים האחרים, אפשר שהגבירה ראתה בחלומה את אביה, תד, שרכש את השליטה בחברה (גם) מטעמי "ציונות", ראה בה השקעה אסטרטגית לטווח ארוך ונתן הלוואות לאלפי העובדים כדי שיוכלו לרכוש מניות שיכון ובינוי מההסתדרות.

בנוסף, אפשר שהמיליארדרית, (שלא צריכה לבחון את השקעותיה דרך החור בגרוש), ראתה בחלומה 900 קולות מהעבר, שוודאי רודפים אותה עד היום; אם אריסון היתה מוכרת את השליטה בשיכון ובינוי, כמה אלפי עובדים היו הולכים הביתה, לא לפני שהיו יוצאים להבעיר צמיגים במושב היוקרתי בשרון "בני ציון". פרשת הפיטורים בבנק הפועלים היתה הופכת למשחק ילדים.

בעולם העסקי החזירי של היום ובהינתן מצבה הרעוע של שיכון ובינוי באותו זמן, כל קרן השקעות או פיננסייר ממונף שהיה משתלט על החברה היה מזדרז למשוך דיווידנדים ולהעיף הביתה את אותם אלפים, (כמה שיותר). אגב, האיש שהציע לאריסון לקנות את החברה הוא אחד, העונה לשם צביקה בארינבוים.

בזכות ההבדל או "החברה נמכרה לידיים טובות"

מי שניסה לבדל את עצמו מהניו אייג' של אריסון, הוא נוחי דנקנר, שבאחת ההתכנסויות אצל הרב איפרגן, אמר שאינו עוסק בתיקשורים. זה לא ההבדל היחיד בינו לבינה. הנה דברים שאמר בספטמבר אשתקד בראיון לידיעות אחרונות:

ש: האם היו בIDB- החלטות עסקיות שקיבלת על בסיס שיקולים ערכיים ופטריוטיים עוד לפני שפרצה המלחמה?
    

ת: "כן, ויש שפע של דוגמאות לכך. אציין אחת: בשבוע הראשון לכניסתי ל,IDB- כשעוד חששתי שאיני יודע לנהל עסקים בסדר גודל כזה, נפל על ראשי 'טיל,' כך הרגשתי בזמנו. ההחלטה הראשונה שהייתי צריך לקבל הייתה אם לסגור את מפעל כיתן בדימונה. באו אליי ראשי כלל תעשיות, ואמרו: 'יש כאן תוכנית שהגיעה לפרקה, מציעים לנו לסגור את מפעל הטקסטיל בדימונה. נוחי, אתה רק צריך ללחוץ על הכפתור ולתת אישורך, כי ההנהלה הקודמת כבר הכינה חלופה ברומניה. החברה תמשיך לעבוד, אבל לא עם פועלים ישראלים ולא בדימונה.' ההנהלה הקודמת קיבלה החלטה ברורה – סוגרים את המפעל. ובמפעל בדימונה יש 400 עובדים. אז קיבלתי החלטה שסוגרים את המפעל. אבל לא את המפעל בדימונה! הודעתי להם שסוגרים את המפעל ברומניה. ועד היום, חמש שנים מאז, עובדים מאות אנשים במפעל טקסטיל בדימונה שאינו מרוויח. לשמחתי הוא גם לא מפסיד."     

קיצורו של דבר, דנקנר מתגאה כיצד סיכל במאי 2003 את מכירת כיתן ובלם את פיטוריהם של 400 העובדים בדימונה. זה המקום להזכיר, (מוטב מאוחר…) אירוע שהתרחש כשנה וחצי מאוחר יותר, בדצמבר 2004. מדובר בפרשה שכיכבה באתר זה, והיוותה וריאציה על הצלת המשרות של עובדי כיתן, אלא שהפעם היו אלה 450 עובדים בקרית גת והסוף היה שונה.

כלל מקבוצת אי.די.בי מכרה את פולגת ב-34 מיליון דולר, ורשמה הפסד הון של 10 מיליון שקל. במלים אחרות, דנקנר ושותפיו היו מוכנים להפסיד כסף, רק כדי להיפטר מהגיבנת של המפעל, העובדים, המוצר, הצורך לנהל, לשווק, למכור, למנף את הקשרים של אי.די.בי במסדרונות הכוח בישראל, לרתום את רזרבות השומן מהחברות האחרות של הקונצרן ובקיצור…לעבוד ולקחת אחריות.

באותו יום, שלום שינדלר ממועצת פועלי קרית גת אמר את הדברים הבאים למעריב:

"דנקנר אמר לי שאיכפת לו מאוד מאוד מהעובדים והוא יעשה הכל כדי להנשים את פולגת. בנוסף, הוא ייתן מהרווחים שלו כדי להציל גם את כיתן דימונה. זו הפקרות ובריחה מאחריות של דנקנר ולבנת", (משפחת לבנת שותפה לשליטה באי.די.בי).

הקונה היה צביקה בארינבוים, שפנה לבית המשפט בבקשה לחלוב את ההון העצמי של החברה, (לא היו  רווחים שניתן לחלק), לאחר מכן סגר את המפעל בקרית גת והעובדים נשלחו הביתה. הסוף הזה, היה ידוע מראש. דנקנר היה אמור לדעת בידי מי הוא מפקיר את החברה כפי שידעו אחרים.

כך למשל, באותה שנה, בארינבוים ניסה לרכוש את מפעל אורטל של קיבוץ נוה אור. אף שהקיבוץ היה בקשיים כלכליים אדירים, הוא סרב לקבל השקעות והלוואות של מיליונים רק כדי לא להיות קשור לפיננסייר התל אביבי.

בתגובה לדבריו של שינדלר מההסתדרות ביום העסקה, אי.די.בי מסרה את התגובה הבאה:  "זו עיסקה טובה לפולגת והחברה נמכרה לידיים טובות".

"שיקולים עסקיים טהורים"

בוגר טיפוסי של החוגים לכלכלה ולמנהל עסקים, שייגע את מוחו בקושיות מכשילות על יעילות פארטו ושוק משוכלל, וודאי יאמר לעצמו: 

"הרי מכירת פולגת היתה מחוייבת מתוקף שיקולים עסקיים טהורים והיעילות הכלכלית במשק – מה אנחנו ברוסיה שמנשימים מפעל כי ככה החליטו פרנסי הקולחוז או כי לא נוח לנו לראות 450 איש מיותרים מתייצבים בלשכה? בעלי המניות והאג"ח של אי.די.בי, שרובם למעשה נמנים על החוסכים לפנסיה בישראל, לא היו רוצים שכספם יממן מפעל כושל בקרית גת שייסב להם הפסדים וישחק את החסכונות שלהם".

מלים כדרבנות.

ואכן, דנקנר מכר את פולגת לבארינבוים בעסקה נקיה משיקולים זרים – מה שנקרא "מוכר מרצון לקונה מרצון", כי זה היה נוח מאוד. כאמור, זה היה כל כך נוח, שהוא היה מוכן למכור בהפסד ואף מצא בבארינבוים קונה ראוי למפעל.

אלא שלעתים אחרות, דנקנר בוחר בעסקאות שאינן בדיוק "קונה מרצון למוכר מרצון", שוב, כי זה נוח לו ולשותפיו בחברה הפרטית גנדן, שבאמצעותה הוא מחזיק באי.די.בי. מה באשר לאינטרס של שותפיו האחרים, החוסכים לפנסיה שהשקיעו באי.די.בי באמצעות קרנות הפנסיה/השתלמות/נאמנות, קופות הגמל ופוליסות הביטוח? זה כבר סיפור אחר.

לקראת ה-21 לחודש, אז יירשם פרק נוסף ביחסי הניצול בין הלאנדגרף לאלמנות והיתומים בישראל וכדי לעמוד על עצמת גניבת הדעת שמתרחשת בימים אלה בתקשורת, תוך הכשרת עוד ועוד עסקאות מפוקפקות, יש לחזור אחורה ל-2003.

חברת הנדל"ן נכסי אזורים היתה חברה פרטית בבעלות מלאה של דנקנר וחבריו בחברה הפרטית גנדן. ב-2002, נכסי אזורים הנפיקה לציבור אג"ח לא סחירות, שאינן נסחרות בבורסה כך שהחברה לא מחוייבת לדווח לציבור על עסקיה. הציבור, באמצעות מנהלי ההשקעות הקרויים "משקיעים מוסדיים", הילווה כסף לנכסי אזורים כדי שתבצע השקעות בנדל"ן והסכים לקנות ממנה אג"ח שאינן נסחרות בבורסה וקשה יותר להיפטר מהן.

במקביל, בשנת 2003, דנקנר וחבורת גנדן השתלטו על אי.די.בי וכך הפך נוחי לאיש החזק ב(כלכלת)ישראל: שליטה על פרות מזומנים שפועלות בשווקים בלתי תחרותיים או קרטליסטים בעליל כמו סלקום, שופרסל, כלל ביטוח, נטוויז'ן, מונופול המלט נשר, מכתשים אגן ואחרות; שליטה על תקציב הפרסום הגדול בישראל; הכי הרבה ג'ובים יוקרתיים לחלק; נגישות לנתח הגדול ביותר של כספי ציבור החוסכים בישראל; משכורות עתק למנגנון מסועף ומיותר של מנהלי אחזקות ועוזריהם.

ביוני 2003, חשפה חברת הדירוג מעלות – נכסי אזורים וגנדן לא התנדבו לדווח על כך – כי נכסי אזורים נתנה באפריל לדנקנר ושותפיו בגנדן הלוואה של רבע מיליארד שקל, ששימשה אותם למימון 40%(!) מרכישת אי.די.בי. מעלות חשפה את דבר ההלוואה במסגרת נימוקיה להורדת דירוג לנכסי אזורים.

במלים אחרות: הציבור חשב שהוא מלווה כסף לחברת נדל"ן כדי שתבצע השקעות בנדל"ן והתברר לו שהכסף בכלל שימש למימון רכישת ענק של בעלי החברה – רכישה שאינה קשורה לפעילותה.

או בלשונו העדינה מאוד של "דה מרקר", (יוני 2003): "ספק רב אם גנדן היתה מקבלת הלוואה בתנאים אלו בעסקה בין קונה מרצון למוכר מרצון."

מדהים להיווכח, שבאופן נדיר וחריג, במקביל לסיבוב הנכלולי על בעלי האג"ח של אזורים, חבורת גנדן הצליחה לקבל הלוואה של כרבע מיליארד שקל מקרן הפנסיה מבטחים, באדיבות יו"ר הקרן שמואל אביטל. נדיר וחריג, משום שקרנות פנסיה אינן נוהגות לתת הלוואות מסוג זה לחברות פרטיות כדי לממן השתלטויות, שלא במסגרת הנפקת אג"ח כלשהי. אבל זה לא הכל.

דה מרקר חשף אז, כי ההלוואה כללה סעיף ששולל מקרן מבטחים את פרמיית הסיכון בכפוף לתנאים מסויימים – שהתממשו במלואם כמובן:

לאחר שנתיים דנקנר פרע את ההלוואה והתברר, שקרן הפנסיה מבטחים מימנה את עסקת העשור – כאשר המשק היה באחד מרגעיו הקשים בשנים האחרונות והמערכת הבנקאית קפצה ידיה – בהפסד של 14%(!), ביחס למה שהיתה מניבה השקעה באג"ח ממשלתית לתקופה דומה. במלים אחרות: אביטל נתן לדנקנר הלוואה בסיכון גבוה, אך בריבית נמוכה ב-14% ממה שהיה מקבל עבור הלוואה למדינה, שהסיכון שלה נמוך בהרבה.

בסיכומו של דבר, הטייקון אילץ את הסרדינים לממן לו כ-80% מהכסף לרכישת אי.די.בי, בתנאים שאף גורם בנקאי בלתי תלוי לא היה מסכים להם בחיים. שאר הכסף הגיע בין היתר ממשפחת שימל, והטייקון עתיד לרתום את החברה כדי לגמול להם בקופונים בעייתיים מספר שנים מאוחר יותר, בשיתוף הציבור כמובן.

"לא יהיו עוד עסקאות בעלי עניין"

בעקבות פרשת נכסי אזורים פורסמו הכרזות לוחמניות של מנהלי כספי הציבור, שנדרו ונשבעו שלא להתקרב יותר להנפקות אג"ח של דנקנר. המצנט עצמו הבהיר והתחייב, (באמצעות מקורביו כמובן), שיותר הוא לא יעשה עסקאות בעלי עניין, כלומר כאלה שיש בהן חשש לשיקולים זרים ושאינן לטובת כל בעלי המניות.

מאז חלפו מכוניות רבות בצומת הסואן של מחלף השלום, וגם ביום חורפי וגשום אפשר להשקיף על מאבק המעמדות מהקומה ה-44 של המגדל המשולש בעזריאלי או ממטוס המנהלים, (שנרכש באמצעות כספי החברה).

הנה כי כן, למרות ההצהרות מכאן וההבטחות מכאן, דנקנר הפך מאז למגייס האג"ח הגדול ביותר בישראל וב-21 לחודש הנוכחי, (יום שני הקרוב), הוא עומד להשלים עוד עסקת בעלי עניין – האחרונה בשרשרת עסקאות עם מקורבים שעלולה להיטיב עמם על חשבון האינטרס של בעלי האג"ח והמניות מהציבור.

מאחר שזו עסקה חריגה, היא דורשת אישור ברוב מיוחד של בעלי המניות מהציבור, המיוצגים על ידי ה"משקיעים מוסדיים". אפשר כבר לקבוע מראש שמנהלי ההשקעות ששיחקו אותה לוחמניים לאחר קריסת לבייב, יגלו "אחריות" וייאשרו את העסקה הקרובה של דנקנר.

כדי לאשר מהלכים מסוג זה בישראל, דנקנר כבר לא צריך לגייס את יכולות השכנוע והפעלת הלחץ שסייעו לו לרתום אנשים טובים באמצע הדרך למימון עסקת אי.די.בי, אי שם ב-2003, כשהיה עוד אוליגרך לייט ממשפחה טובה, שבמקרה שותפה בבנק הגדול במדינה.

בניגוד לפרשת מרקסטון ומנהלי הפנסיה של ניו יורק וקליפורניה, אצלנו מנהלי הפנסיה והחסכון לטווח ארוך לא צריכים לקבל שוחד. במקרה הטוב, מספיקה להם שיחת טלפון מחניפה שבה מזדמנת היכרות עם הלנדגראף או אחד מנושאי כליו. היכרות כזו אף פעם לא מזיקה, בטח לא עם מי שמחזיק בידיו כל כך הרבה ג'ובים מפתים בשוק ההון, (כלל ביטוח מחזיקה קרן פנסיה, גמל וכיו"ב בעצמה).

במסגרת העסקה, דנקנר יבקש לאשר לאחים יעקב ומרק שימל דמי תיווך מעסקה של 330 מיליון דולר לרכישת בניין HSBC בניו יורק ומעסקאות נדל"ן עתידיות שאי.די.בי תבצע בעתיד. כאמור, האחים שימל שותפים עם דנקנר לרכישת אי.די.בי אי שם ב-2003, כך שקיים חשש שהעסקאות עמם אינן לטובת שאר בעלי המניות. החשש הוא שמשפחת שימל סייעה לדנקנר לבצע את ההשתלטות על אי.די.בי וכעת הוא גומל להם בדמי ניהול ותיווך, שאפשר שהקונצרן לא היה מזדרז לתת להם אילו לא היו שותפיו של בעל השליטה.   

אלא שלא מדובר בסתם חשש או בצירוף מקרים נדיר, שכן בשנתיים האחרונות דנקנר הירבה לבצע מהלכים כאלה, שכולם אושרו, על חשבון האף הסתום והפה הדומם של הפנסיונרים:

בסוף 2007, אי.די.בי בישרה למשקיעים שהיא קונה 3 פרוייקטים בלאס ווגאס. חודש מאוחר יותר – הפתעה הפתעה – התברר שהאחים שימל שותפים באותם פרויקטים.

באמצע 2007 אי.די.בי הודיעה על רכישת קרקעות באוקראינה ב-33 מיליון דולר מידי…משפחת שימל, (העסקה בוטלה לאחר מכן).

אם זה לא מספיק, באוקטובר האחרון דנקנר ושותפיו ב"גנדן תיירות", (משפחת שימל, צורי דבוש ועו"ד אבי פישר), כפו על הפנסיונרים גם את רכישת ישראייר מידיהם כאשר הנכס העיקרי של החברה הוא חובות, הפרה של התניות בנקאיות והפסדים. אם ישראייר היתה אטרקטיבית, הרי שדנקנר היה מנסה להנפיק אותה בבורסה, "בתנאי שוק".

בשורה התחתונה, דנקנר וחבריו כפו על הציבור השותף באי.די.בי לשלם להם דמי תיווך נדיבים מעסקאות נדל"ן, לקנות מהם את ישראייר, נכסים בלאס ווגאס וכמעט גם באוקראינה – כל זאת שלא "בתנאי שוק" ובמחירים ששחקן שאינו שבוי בידיהם לא היה מסכים להם. בדיוק כמו ב-2003, אז הציבור אכל אותה פעם-פעמיים ומנהלי ההשקעות נשבעו בשמו שלא להתכופף יותר לעולם[1].   

"ומי כנראה בבעיה יחד איתו?"

באותו ראיון/נאום לאומה בידיעות אחרונות, המראיינים דובבו את המרואיין לספר על היכולת הנבואית שלו וכמו מראת הפלאים, החרו אחרי הדברים פער אחר פעם:

ש: עבור נוחי דנקנר המשבר הכלכלי אינו בגדר הפתעה. כבר בסוף שנת 2006 הוא היה מאנשי העסקים הבודדים שהבינו שהאופוריה הכלכלית שחווה העולם אינה יכולה להימשך לעד…שיתפת בזמנו את ראשי המשק הישראלי בתחזית הקודרת שלך?

ת: "בהרבה הזדמנויות. לא כולם הסכימו עם התחזית שלי. היו ויכוחים."

ש: ובדיעבד – התחזית התממשה.

ת: "התממשה ועדיין מתממשת."

ש: כלומר התחזית שלך, שהתבררה בדיעבד כנכונה…

ת: "התובנה לגבי סיומו הקרב של הסייקל החיובי….

ש: זה גרם לך להבין שהחגיגה הולכת להיגמר?

"בדיוק. אני זוכר שאחד החברים סיפר לי שהוא קונה נכס בלב הסיטי של לונדון, באמת במיקום נהדר, בתשואה שהיא יותר נמוכה מהריבית שהוא התחייב לשלם על ההלוואה שלקח מהבנק כדי לרכוש את הנכס. אז איך תחזיר את ההלוואה? אם אתה צריך להוציא כסף מהכיס אפילו בשביל הריבית, איך תחזיר את הקרן? הרי כשעושים עסקים מסוג זה מצפים שהפערים בין התשואה לבין הריבית יחזירו בשלב מסוים גם את הקרן. אז על מה הוא בונה? הוא בונה אך ורק על עליית ערך הנכס. אם ערך הנכס לא יעלה – הוא בבעיה. ומי כנראה בבעיה יחד איתו? הבנק, שיצטרך לבצע מחיקות. אמנם זה מאוד תלוי בכמה אשראי הבנק נתן, כמה הון עצמי יש לו, כמה הוא השתולל במתן הלוואות לאחרים, אבל לי זה נראה תלוי באוויר. אלו דברים לא אמיתיים, דברים בועתיים, ובועות סופן להתפוצץ. הבנתי שהעסק הולך לכיוון לא טוב…"

כפי שתואר בפרק הקודם, ההפנמה שמשבר נדל"ן ענקי מתקרב לא עזרה למשקיעים מהציבור באי.די.בי להיחלץ מרכישת נכסי הנדל"ן של בעלי השליטה, בשעה שהנדל"ן בעולם עמד בעין הסערה. אלא שלצד ההשחלה של הציבור, היו גם עסקאות "נאיוויות", בהיקפים גדולים הרבה יותר.

בסוף 2006, דנקנר אמנם הבין שהחגיגה נגמרה, אך זה לא מנע ממנו לצאת באוקטובר 2007 להרפתקת ענק בלאס וגאס, יחד עם שותפיו הנאמנים מהציבור:

באוקטובר 2007, אי.די.בי וחברה פרטית בבעלות יצחק תשובה קנו מגרש בלאס וגאס ב-1.3 מיליארד דולר ונטלו לשם כך הלוואה של 652 מיליון דולר, (השותפות התחלקה בעלות הרכישה 50:50).

בנובמבר 2008 הבנקים כבר העריכו את שווי המגרש ב-652 מיליון דולר בלבד – כמחצית מסכום הרכישה. אי.די.בי לבדה נאלצה לרשום בספריה הפסד הון של 400 מיליון שקל והחלה במגעים קדחתניים עם הבנקים שהחלו להתגעגע מאוד לכספם, שכן לאס ווגאס חוותה את המשבר הגדול ביותר שפקד אותה מאז ומעולם.

כצפוי, על רוב הז'יטונים בווגאס שילמו הפנסיונרים, שבמהלך השנים האחרונות נתנו לאי.די.בי הכי הרבה הלוואות מכל טייקון אחר בסביבה ונאלצו לצאת לחגוג על סיפון הטיטניק ערב הטביעה, למרות שכדור הבדולח של רב החובל הורה בבירור על השרטון המתקרב.

"השקעה אסטרטגית לטווח ארוך"

בתיאוריה, הבורסה נועדה לסייע לאנשי עסקים לגוון את מקורות האשראי והמימון כדי שיוכלו לפתח מיזמים ומפעלים מבלי להסתמך רק על הבנקים ושותפים בודדים ובכך גם לסייע בעקיפין למשק לצמוח ולהוסיף לו מקומות עבודה.

"המשקיעים המוסדיים" מקבלים כל חודש הפקדות מהחוסכים לטווח ארוך כדי לבצע השקעות פיננסיות. לצד החסכונות לטווח ארוך, הכוונה כאן גם לקרנות נאמנות, שהמשקיעים הקטנים קונים את היחידות שלהן כדי שיבצעו עבורם השקעות פיננסיות בחברות עם פעילות ממשית.

מנהלי ההשקעות של ציבור החוסכים והמשקיעים הקטנים לא יכולים לצאת מהמשרד כדי לבצע השקעות ריאליות, כלומר ממש לנהל את החברות, לכן הם משקיעים את הכסף במניות ובאג"ח של אנשי עסקים, שמתחייבים בפניהם לנהל ולהשביח פעילויות בתחומים מסוימים ולבצע השקעות שתהיה להם השפעה משמעותית עליהן, אם לא שליטה ממש.

מנהלי ההשקעות של הציבור מקבלים עבור השירות הזה דמי ניהול. מנהלי החסכון לטווח ארוך בעצם משחקים בקזינו של הבורסות בעולם, (אלא אם החוסך הינחה אותם להשקיע את כל הכסף באג"ח של המדינה). זה המנדט שלהם ואין להם אפשרות אחרת. ניהול כסף מסוג זה נקרא "השקעות פיננסיות", שיכולות להיות גם לטווח קצר ולא מקנות השפעה על הנכסים המושקעים.

האם יש טעם בכך שמנהלי החסכון ילוו וישקיעו כסף בחברה מסויימת, כדי שזו תשב במשרד הממוזג ותשחק בקזינו הפיננסי בעצמה, בלי ליזום, לנהל, למתג, לשווק, למכור, לפתח ובקיצור….לעבוד? וודאי שלא.

אלא אם כן מדובר ב"קרן גידור" שהצהירה מראש בפני המוסדיים, שמה שהיא יודעת לעשות זה לשבת מול מחשב כל היום וכל הלילה ולקנות ולמכור ני"ע ומטבעות מכל הבא ליד בלי שום יכולת להשפיע על תנועותיהם, כלומר להמר. גם אז, ברור שאין היגיון שהחוסך ישלם דמי ניהול למנהל החסכון וזה בתורו יעביר יותר מדי כסף למנהל השקעות פיננסיות אחר, שכמובן יגבה בתורו עוד דמי ניהול ומשכורות עתק.

אי.די.בי איננה קרן גידור שמשחקת בקזינו, או לפחות מעולם לא הצהירה על עצמה ככזו. הקונצרן מציג את עצמו בפני הציבור כחברת אחזקות ששולטת בחברות ומשקיעה בחברות. מי שהילווה לאי.די.בי כל כך הרבה כסף בשנים האחרונות, כלומר הציבור, יוצא מנקודת הנחה שהיא תשתמש בכסף למימון פעילות שוטפת בחברות תעשייה וקמעונאות ותשקיע בחברות חדשות, שבהן היא תשלוט או תהיה שותפה לשליטה או לניהול ותנסה להשביח אותן ועל ידי כך לייצר ערך מוסף. כאמור, זה בדיוק מה שהמשקיעים המוסדיים לא יכולים לעשות בעצמם ולכן הם מלווים את הכסף למי שמתיימר לעשות כן.

לצד היומרה הזו, אי.די.בי מצהירה בגילוי לב בדו"חותיה, שהיא מתכוונת "לנצל הזדמנויות בשוק" – במלים אלה, הקונצרן רומז שבכוונתו לנצל את הלוואות הענק שלקח מהציבור, לצורך הימורים פיננסיים על מניות בבורסה, מבלי שתהיה לו יכולת השפעה על ניהולן. זו בדיוק הפעילות שמנהלי החסכון עושים ממילא בעצמם וכבר מקבלים עבורה דמי ניהול.

נוכח הברוך שנכנס אליו יחד עם תשובה (והציבור) בלאס ווגאס, דנקנר החליט לקחת סיכון ולצאת לקזינו הפיננסי. אי.די.בי החלה לקנות באוגוסט אשתקד מניות הבנק השוויצרי קרדיט סוויס. בהימורים כמו בהימורים, הסיכון גבוה ומורט עצבים, בפרט שהמהמר לא יכול לעשות דבר כד להשפיע על התוצאות – רק לשבת במשרד ולהתפלל.

המניות נרכשו במחיר ממוצע של 35 פרנק שוויצרי ובאוקטובר 2008 אי.די.בי קנתה מניות כאלה ב-4.3 מיליארד שקל. אלא שמחירן בשוק כבר צלל באותו זמן ל-23 פרנק וההפסד על הנייר הסתכם במעל מיליארד שקל. הפאניקה בבורסות נמשכה עד תחילת מרץ, אז צללה מניית קרדיט סוויס לאיזור ה-19 פרנק. במקביל למחיקות הענק בלאס ווגאס, גם הספקולציה על קרדיט סוויס הדאיגה מאוד את הבנקים שהחלו לחשוש לגורל הכסף שלהם. כפי שאפשר ללמוד מפרשת לבייב, תנאי ההלוואה של הבנקים קשוחים בהרבה מאלה של מחזיקי האג"ח, כלומר הציבור, כך שבעת צרה, הסיכוי שלהם לראות את הכסף גדול יותר.

במהלך הדרך דנקנר ומקורביו הקפידו לשדר לתקשורת שאין משמעות לירידה החדה במניות הבנק השוויצרי שכן מדובר בהשקעה אסטרטגית לטווח ארוך ואף אפשר שאוטוטו דנקנר ימונה לחבר בדירקטוריון קרדיט סוויס, כך שיהיה שותף להתוויית הניהול שלו.

תוך כדי כך ולמרבה המזל, בחודש מרץ השנה הבורסות בעולם החלו לדהור צפונה ואיתם גם מניית קרדיט סוויס. בדומה לקו שננקט כלפי התקשורת הישראלית באמצעות שיחות אוף רקורד, באפריל הלנדגראף שיגר לציריך את אחד מעוזריו ויורשת העצר כדי שיקריאו מסר מפיו לבעלי המניות בבנק השוויצרי. לצד דברי החנופה למנכ"ל הבנק והבעת האמון בצמיחה העתידית שלו, המסר כלל הצהרה בדבר היות ההשקעה "אסטרטגית ולטווח ארוך".

הצהרות ומעשים לחוד: באותו יום ושעה שבתו הקריאה את המסר על ההשקעה לטווח ארוך בציריך וכמו כל ספקולנט שרואה כיצד המניה שהימר עליה עולה, דנקנר החל למכור מניות קרדיט סוויס. במהלך השבועות הספורים שלאחר אותה אסיפת בעלי מניות בציריך אי.די.בי מכרה כ-2% מהבנק ונותרה עם כ-1.3% מהונו.

במלים אחרות, אי.די.בי עשתה את ההיפך ממה שהצהירה עליו בפומבי וחיסלה את רוב האחזקה. בוול סטריט למשל, משקיע שמעוניין לבצע מכירה בסדר גודל כזה של מניות, נדרש להצהיר על כך מראש, קל וחומר לא לשדר דבר אחד ולפעול בכיוון ההפוך. אבל זה כבר עניינו של ציבור המשקיעים בציריך.

קזינו רויאל

לאחר המכירה האגרסיווית ומימוש הרווחים, אי.די.בי שוב אספה מניות קרדיט סוויס ונכון להיום, מחזיקה בשווייץ מניות קרדיט סוויס בעלות של 4.3 מיליארד שקל ששווי השוק שלהן תפח ל-5 מיליארד שקל. החברה הודיעה שהיא תמשיך לקנות מניות. קרדיט סוויס מהווה כיום 15% מסך החברות של אי.די.בי, שנייה רק לסלקום, שמהווה 20%.

השנה אי.די.בי הודיעה על הקצאת מסגרת אשראי מיוחדת להרפתקאה פיננסית חדשה: רכישת מניות רשת הסופרמרקטים קרפור ב-3.5 מיליארד שקל. עד היום החברה קנתה מניות קרפור ב-318 מיליון שקל[2].  

למרות ההיקף הגדול, קניית מניות קרדיט סוויס וקרפור לא יהיו יותר מאשר אחזקות מיעוט פיננסיות ולאי.די.בי לא תהיה השפעה על ניהול חברות אלו. האם המוסדיים משלמים לדנקנר, סגניו, עוזריהם ועוזרי העוזרים משכורות של מאות מיליוני שקלים כדי שיישבו בעזריאלי ויקנו מניות של סופרמרקט צרפתי ובנק שוויצרי בבורסות אירופה – פעולה שאותם מוסדיים יכולים לעשות (ועושים) בעצמם בלי תיווך של גורם אחר ובלי כל הטרראם?

וודאי שלא. כדי להפריך את הביקורת הזו דנקנר ואנשיו התגאו בכך שהשוויצרים ביצעו עבורם הקצאת מניות מיוחדת שמאפשרת רכישה גדולה, כזו שהמשקיע הקטן לא יוכל לקבל. בנוסף, הם דאגו לדווח על הפגישות המקדימות עם הנהלת הבנק והמחקר המעמיק שביצעו אודותיו טרם ההשקעה.

אלא שמאז ה-9 למרץ השנה, התקיים בעולם מה שנקרא "כל מטאטא יורה": מדד P&S למשל, המאגד את 500 הגדולות בוול סטריט, זינק בכ-65%. יתרה מכך, מיליוני מניות קרדיט סוויס מחליפות ידיים בכל יום, כך שכדי לקנות מאות אלפי מניות ביום, אין צורך בהקצאה מיוחדת מהחברה. היו מאות מניות של חברות ענק באירופה ובעולם שזינקו בעשרות ומאות אחוזים מאז מרץ וסדר הגודל שלהן איפשר רכישת כמויות גדולות.

כאמור, ההימור על קרדיט סוויס הצליח, אך הסיכון היה והינו גדול, בפרט שמדובר בפעילות פיננסית שהמוסדיים ממילא מבצעים בעצמם באופן ישיר, ולא צריכים לממן משכורות עתק לגורם אחר כדי שיבצע את אותה פעולה בדיוק. באותה מידה כבר אפשר לתת את הכסף לעזרא טיסונה.

יתרה מכך, מאחר שהבורסה חכמה מכולם, מניות אי.די.בי עלו מאז ה-9 למרץ בדיוק באותו שיעור שבו עלה מדד המעו"ף, (כ-75%), בשעה שקונצרנים אחרים כמו קבוצת דלק והחברה לישראל זינקו במעל 150%. לפיכך, השוק מזהה את הפעילות הפיננסית שאינה מייצרת ערך מוסף ולא נותן עליה פרמיה מיוחדת, בניגוד לחברות אחזקה אחרות. אלא שעבור דנקנר, זה לא משנה, שכן שם המשחק בבורסה הישראלית הולך בערך כך:

גייס ככל יכולתך, משוך כמה שיותר דיווידנדים ומשכורות וחוזר חלילה. אם אתה חזק מספיק ויש לך קשרים או ג'ובים לחלק, בפעם הבאה שתבוא לגייס, למוסדיים כבר לא יהיה אכפת איזה ביצועים או ערך מוסף הבאת בפעם הקודמת.

הסרדינים יוכלו להתנחם, בכך שגם בקרב האוליגרכים יש איפה ואיפה. אליעזר פישמן למשל, רתם בחשאי חלק מהחברות הציבוריות שלו להימורים על הלירה הטורקית כנגד הדולר הקנדי. כמובן שהימורים אלו לא היו קשורים לליבת הפעילות של אותן חברות. לאחר שהלירה צנחה, רשות ני"ע נכנסה לתמונה והוא נאלץ לכסות את ההפסדים באותן חברות מכיסו, (עד היום הפיקוח על הבנקים לא ברר מדוע הבנקים הסכימו לממן לו את ההימור הענק הזה באופן אישי אבל זו שאלה נפרדת).

דוגמא נוספת: לפני מספר חודשים סטנלי פישר הדיח את דני דנקנר מראשות בנק הפועלים בגלל התנהלות פיננסית מסוכנת, (כמו למשל ניסיון לרכוש בנקים באוקראינה ורוסיה שנייה לפני משבר האשראי הגדול מאז השפל הגדול, שמוטט את שתי הכלכלות לקרשים). בין היתר, היו גם עסקאות של בנק הפועלים עם מקורבים לדני דנקנר ומי יודע מה עוד, שכן פישר סרב לחשוף את כל מה שהוא יודע.

בשני המקרים שלעיל רשויות הפיקוח התערבו ודאגו להציג מראית עין של שמירה על כספי המשקיעים, לקוחות הבנקים והיציבות הפיננסית בישראל. במקרים אחרים, עסקאות עם מקורבים והימורים ספקולטיווים מהווים נימוק סביר לפרס "איש השנה".

דלילו הבין דבר או שניים על המהמר המודרני בן דמותו של אריק פקר מ"קוסמופוליס", היפוכו של התעשיין מהדור הישן:

"הוא הביט מעבר לצ'ין, אל רצועות המספרים החולפים בכיוונים מנוגדים. הוא הבין עד כמה זה חשוב לו, הזרימה המחזורית של נתונים על מסך. הוא בחן את תרשימי התמונות, שהכניסו למשחק דוגמאות אורגניות: כנף ציפור וקונכיית נאוטילוס. היתה זו רדידות מחשבתית לטעון שמספרים ותרשימים הם דחיסה קרה של אנרגיות אנושיות פרועות, צמצום של כמיהה וזיעה לילית מכל סוג ליחידות מהבהבות בשוקי הכספים. לאמיתו של דבר, הנתונים עצמם היו קורנים וחדורי נשמה, היבט דינאמי של תהליך החיים. היתה זו הרהיטות של מערכות אלפביתיות ומספריות, המתממשת במלואה כעת במתכונת האלקטרונית, ביחידות האפסית של העולם, הציווי הדיגיטלי המגדיר כל נשימה של מיליארדי החיים בכוכב הלכת הזה."



[1] סמי עופר ביצע מהלך דומה בסוף 2004, כאשר מכר לצים 12 אוניות שהיו בבעלותו הפרטית, בסכום של 820 מיליון דולר. צים יכלה לחכור אוניות לטווחים קצרים יותר, כמקובל בענף הספנות, אך מנהליה הסבירו שהיא חייבת לרכוש את האוניות של הבעלים. העסקה הנגועה הזו מאיימת היום למוטט את החברה.

  [2]  חיידק ההימורים הופיע לראשונה כאשר בסוף 2004, סמוך למכירת פוגלת, אי.די.בי קנתה 2.4% ממניות לאומי ומכרה אותם ברווח גדול תוך זמן קצר. כבר אז לא היה ברור מדוע המוסדיים זקוקים לתיווך של אי.די.בי בשביל פעולות מסוג זה.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אורי

    עומר, המשפט "רשות ני"ע נכנסה לתמונה והוא נאלץ לכסות את ההפסדים באותן חברות מכיסו," לא ממש מדויק. סליחה על הקטנוניות, אבל טרי ואליעזר בסך הכל פיצחו ביחד גרעינים וקרן מרציאנו אכלה לוקשים.