על עזרה וביזה

כבר שבוע עבר מאז רעידת האדמה בהאיטי ואני מתקשה לראות את התמונה הכללית. אני שומע דיווחים ברדיו, רואה כתבות בטלוויזיה וקורא כתבות בעיתונים ועדיין לא יודע עד כמה תושבי האיטי מקבלים את המינימום הנדרש כדי לשרוד. שומעים הרבה על בית החולים הישראלי ועל הצלת בודדים שנותרו מתחת להריסות, אבל לא שומעים, רואים או קוראים על מידת העזרה המגיעה בפועל לתושבים. ידוע שמאות אלפי בני אדם נזקקים לתרופות, מים ומזון שלא לדבר על מגורים, כמה ממאות האלפים הללו קיבלו משהו מהעזרה החיצונית?

כיון שלא מדווח על כך, סביר שיש מערכות רבות של עזרה שמגיעה ממקורות פנימיים. למשל, בכתבה אחת תואר בעל משאית מים שמגיע ומחלק מים לאנשים המתגוררים, אני מקווה שזמנית, באחד הפארקים בעיר. באותה כתבה נאמר שעל אף הצפיפות לא נצפתה התנהגות פרועה וכוחנית ולא נראו נושאי נשק שמשליטים טרור.

כאן אני מגיע למשהו שמקומם אותי והוא המספר הגדל של התייחסויות לביזה בעיר. בעיקר כיון שיש התייחסות למוצרים פיזיים, כי רק אותם בוזזים, כבעלי משמעות גדולה יותר מאשר, אפילו, חייהם של בני אדם. כלומר, זכות הקניין גוברת על הזכות לחיים. אדם צריך לשמור על הזכות הזאת מכל משמר כדי שחס וחלילה לא תהיה אנרכיה, גם אם אין לו מה לשתות ומה לאכול. אדם צמא אמור למות מצמא ואדם רעב לסבול רעב כדי לשמר רכוש של מישהו אחר.

כמובן שכל מי שלוקח מה שאינו שלו אינו עושה זאת רק למטרות הישרדות, יש כאלה שכבר מתכננים את העתיד הכלכלי שלהם ולוקחים מכל הבא ליד ואחרים שתמיד חיו במחסור המנצלים את המצב כדי לאגור משהו. הבעיה העיקרית היא שבעלי הזרוע יכולים להשתלט על יותר משאבים ואז לנצל את זאת כדי לצבור יותר רכוש וממון, כך שגם הם רואים בקניין, גם אם הם הגיעו אליו באמצעות אלימות, כחשוב יותר מהצלתם של בני אדם אחרים.

בהתייחסויות לנושא, איני רואה שמבחינים בין לקיחה לצורך הישרדות לבין גניבה לצורך שיפור במעמד הכלכלי העתידי. חוסר ההבחנה הזה יותר מראית עין של ילידים שלא יודעים איך להתנהג וזקוקים לניהול מלמעלה באמצעות כוח צבאי. אילו היו מספקים את צורכי החיים הבסיסיים בכמות מספיקה היה אפשר להבחין בין שתי הקבוצות הללו ולפעול כדי שהאלימים והכוחניים לא ישתלטו על מה שאינו שייך להם. בינתיים לא נראה שהמצב הוא כזה ולכן הדיבור הגורף על ביזה אינו במקומו.