מחשבות על עובדי קבלן, מרצים מן החוץ ובכלל

על תופעת עובדי הקבלן נאמר לא מעט, ולנו בני המעמד הבינוני היה ברור שזה לא נוגע לנו זה קשור לעובדי מפעל כאלה ואחרים, פועלי ניקיון, עובדי מפעלי ים-המלח, עובדים ארעיים של נתב"ג, כל ה"אחרים", "הפריפריאליים". לנו המשכילים, כחלק מהמעמד הבינוני, שעובדים במגדל השן, לא יקרה שום דבר, בנו לא יפגעו, אנחנו  אפילו לא צריכים לצאת לרחובות ולהפגין, אנחנו יודעים לפתור את בעיותינו במשיכת קולמוס. זה לא מכובד עבורנו לצאת לרחובות ובטח לא לשרוף צמיגים ולהתעמת עם המשטרה, את זה אנחנו משאירים ל"הם". אנחנו יכולים להפגין לכל היותר סולידאריות בכתיבת מאמר או לחתום על עצומה (וגם זה –  כמה זה קורה?). אבל עוד לפני שהספקנו לחשוב שלנו זה לא יקרה ושאנחנו לא צריכים לעשות שום דבר כי אנחנו בלתי פגיעים, אנו מוצאים עצמנו כחלק מאותה קבוצה הולכת וגדלה, של עובדי קבלן, תחת מסווה של מכבסת מילים בשם "מרצים מן החוץ".

מרצים מן החוץ –  חלקם נמצאים תחת הקטגוריה הזו מעל 20 שנה, בלי תנאים סוציאליים כגון פנסיה, קרן השתלמות, 12 חודשי שכר ועוד'. באוגוסט 2008 נחתם הסכם באוניברסיטאות לפיו מרצים מן החוץ העומדים בקריטריונים כאלה ואחרים יכנסו למסגרת חדשה שנקראת "עמיתי הוראה" (להרחבה ראו ההסכם). ההסכם יצא לפועל לפני כשנה וחצי באוניברסיטאות, אבל במכללות הדבר לא קורה והניצול חוגג בשם המוסדות הציבוריים של המדינה שממשיכה לעשוק את המרצים מן החוץ, מבלי למצוא פתרון הולם לבעיית המרצים מן החוץ.

 ככל שאני מעמיק בחשיבה על סוגיית המרצים מן החוץ אני מבין שהבעיה לא הייתה מגיעה לפתחנו אלמלא העלמנו עין כאשר זה קרה לעובדי הניקיון,  העמדנו פני לא רואים  כלפי שני סוגי העובדים במפעלי ים-המלח, התייחסנו באפאתיות לכל המילים כמו גמישות ניהולית, הבראה ועוד. זה המחיר שאנו משלמים על האמונה "בטפטוף כלפי מטה" –  מה שקורה בסופו של דבר זה כרסום כלפי מעלה. הסתכלנו עליהם – אבל לא ראינו אותנו,  ועד שהמעמד הבינוני בכלל והמרצים מן החוץ בפרט לא יפנימו שאם זה קורה לעובד הניקיון היום, זה יקרה גם לי מחר, הכרסום בתנאים הבסיסים כמו קביעות, תנאי שכר הוגנים, ורצף תעסוקתי הם רק תחילתו של הדרך בכרסום המעמד הבינוני.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מיכאל לינדנבאום

    עד מותם.
    בגל 53 הופרטתי מ"פז" הותיקה בחיפה בינואר 97 ומאז ועד היום אני חי בלילה קודר.וכן אני אקדמאי ואפילו איש מחשב.
    הסרטן של ההפרטה וחברות כח-אדם יחסל את כל המעמד הבינוני.
    אין לעזאזל שום סולידריות,בבחינת מי שנדפק על ידי המשטר "זאת בעייה שלו".
    הלואי והייתי שוודי.

  2. נפתלי אור-נר

    כך גם זולגת לה האלימות והרוטליות בה אנו נוהגים בשטחים לתוך תחומי הקו-הירוק

  3. דב בינדר

    בכל פעם שהנושא הזה מתעורר אני נזכר בו מחדש ודמי רותח מחדש על הניצול המחפיר הזה של אנשים,את הבעיה הזו יכולה הממשלה לפתור די בקלות ע"י חקיקה מתאימה בכנסת שבה מעמדו של עובד חדש יושווה למעמדו של עובד ותיק בנוגע לתנאים סוציאליים ושיטת"הדלת המסתובבת"תהפוך ללא חוקית,הדבר הראשון שצריך להיות זה בנוגע לקרן פנסיה,זו חייבת להנתן לכל עובד מיומו הראשון במקום עבודתו וזו חייבת להיות חובה בחוקי המדינה ולא מספיק בהסכם עבודה,קביעות אמורה להנתן לכל עובד שעובר תקופת נסיון קצרה ולא כמה שנים כשבחברת החשמל היום מחזיקים עובדים במעמד של עובד זמני ומפטרים אותו גם לאחר עשר שנות עבודה,יש לאסור גם על פרוטקציה בקבלת עובדים ובקידום עובדים ולקבל ולקדם עובד בהתאם לכישוריו ולא קשרי משפחתו או חבריו.בנוסף צריך לקבוע בחוק שמי שמעסיק עובדים בעבודה בעלת אופי קבוע יעסיק אותם ישירות ולא באמצעות סרסורים שימצצו את דמו ויגזלו את זכויותיו וזה אמור לחול קודם כל וראשית כל על עובד המדינה שחלק גדול מהם מועסק לפעמים שנים רבות באמצעות סרסורים,העובד עושה את אותה עבודה יחד עם עובדי המדינה הקבועים אבל מעמדו לצורך שכר פנסיה ותנאים אחרים נמוך יותר ואת התופעה הזו חובה להפסיק קודם כל בממשלה עצמה ומיד לאחר מכן גם בשוק המוסדי והפרטי.

  4. עמיקם

    אינני יודע מה גילך ואני טרם הייתי בזמן הניצחון הגדול והמוחץ בשת 67, אבל כבר שם זה התחיל כשאיפשרו העסקתם של פלשתנאים מהשטחים ללא שום תנאים. משם לדעתי זה התחיל , מי בכלל ספר אותם ובדק באיזה תנאים הם הועסקו , ומשם זה כרסם לעובדי הכפיים תושבי ישראל והגיע עד למעלה

  5. דן

    אמנם אם הבנתי נכון כוונת הכותב היא להעיר את הרדומים במעמד הבינוני ולומר להם הנה גם אתם תחת מתקפה צאו והגנו על זכויותיכם. מבחנתי התפיסה שגויה למאבק, אם נגיע ממקום של שמירה על מעמדנו, ממקום שאומר אני נלחם כל עוד אני תחת סכנה לא נוכל להביא לכל שינוי. להפך אנחנו מנציחים את אותה המערכת עצמה אנחנו מצהירים הם "הפריפריאלים" יכולים לסבול כל עוד אני לא סובל, זה לא נוגע לי כל עוד לא לוקחים מהצלחת שלי.
    לשכנע בצורה כזו שאומרת הנה צאו והלחמו כי אתם תחת סכנה אומר שגם תלחמו עד שהסכנה תעבור.
    השכנוע צריך לבוא ממקום חברתי לא אינדיבידואלי, אנחנו סולדארים עם כל שנפגע מההפרטה, ללא קשר לאם הנפגע הוא אני או לא. רק כך נוכל להביא שינוי ולא להסתכל על "הפריפריאלים" או עבדי המפעלים כיצורים אחרים. הם זה אנחנו ואנחנו זה הם וכולנו חברה מחורבנת אחת. לתת יד לדיכוי במקום אחד אומר שנותנים יד לדיכוי במקום אחר. מספיק עם הפרדות ואליתיזם כולנו נפגעים מאותן רעות חברתיות חלקנו יותר חלקנו פחות אנחנו צריכים לומר די לכולן.

    לסיכום רק אומר שאולי זו דרך שכנוע טובה להתחלה, אבל הבעיה שיותר מידי ארגוני "שמאל" נוקטים בה כאידאולוגיה מבלי לרצות לראות את התמונה הרחבה.

  6. מוטי גיגי

    דן אני מצר על כך שזה מה שהבנת מהפוסט. כוונתי הייתה בדיוק למימד החברתי ולא האינדיבודאלי, הרעיון הוא שמכיוון שבני המעמד הבנוני לא ראו את המציאות, עוד בהעסקה הפוגענית של עובדי הנקיון והקבלן ולא יצאו בצעקה גדולה סביב הפגיעה הנ"ל מתוך סולידריות ומתוך כך שחברה תקינה לא יכולה לאפשר פגיעה בזכויות עובדים באופן כללי. הטענה שלי היא שהמעמד הבינוי משלם את המחיר על חוסר הסולידריות שלו. מה שניסיתי לטעוןהוא שאת חשבון הנפש היינו צריכים לעשות אז וכיוון שלא עשינו זאת אנו משלמים את המחיר היום.

  7. בטי

    זו העצומה שמובילים פעילי תא צח:
    http://www.atzuma.co.il/tsach1/0/7/

    ההסתדרות חתמה עם איגוד לשכות המחר (כמדומני) על צו הרחבה עבור 77000 המנקות והמנקים בישראל, על פיו הם יקבלו תוספת שכר של 20% – ומי מונע את זה? כמובן, פקידי משרד האוצר .

  8. יואל קורנבלום

    התופעה הגרועה שמוצגת בפוסט לא התחילה עם מלחמת ששת הימים ב1967 אלא היתה גם לפני זה. היו אז "ראיסים" שאליהם אפשר היה לפנות ולבקש צוות עבודה ליום המחרת, בעיקר בחקלאות, לפעמים זה היה לעונה שלמה. אותם "ראיסים" היו בעלי רכבים בדרך כלל ויכלו לקחת את העובדים לשדה וגם להחזירם. לא היה קשר בין המזמין לבין העובדים והכל נעשה באמצעות ה"ראיסים". כלומר כבר אז נוצרה תרבות של "עובדי קבלן" ואתה יכול לראות שאין לזה שום קשר עם מלחמת ששת הימים כפי שאתה טוען.

    גם בתל אביב זה היה קיים למשל אם היו צריכים קבוצת עבודה לפריקת משאית או כל עבודה אחרת אפשר היה ללכת לאיזה "ראיס" ולבקש ממנו שימצא עובדים לתקופה הקצרה הנדרשת.

    היום כמובן השיטה פשוט השתכללה והתמסדה. מנקודה אחרת אפשר להניח שעבודות קבלן היו קיימות עוד מקדמת דנא בתרבות האנושית והן באו לענות על דרישה דחופה לעבודה מסויימת בזמן מסויים. כמובן שאם העבודה נמשכת שנים אז ברור שזאת אינה עבודת קבלן ושיש כאן דבר די מסריח שבאמת צריך לעקר מהתרבות.

  9. אורי

    משנות השבעים יש התרחקות מכל מה ש"מריח" ועדים , התארגנות , סולידריות ומאבק מאורגן על זכויות. ההסתדרות שהסתאבה בתקופה ההיא ועליית המחשבה הקפיטליסטית החזירית הפכו ציבורים שלמים לאוסף פרטים חסרי דעת ומודעות , בודדים ודלי נכונות לעמוד לטובת אחרים ועצמם בשורת המפגינים. כשאין התמודדות תוך סולידריות , יהיה רק יותר מופרט ויותר אטומים חסרי עיניים יסתובבו ללא אור יום

  10. ארגון עובדים = כוח לעובדים

    "זהב לבן, עבודה שחורה", "שביתה", עובדי אקרשטיין בירוחם, עובדי חברת הכבלים הוט, עובדי חברת מטרודן בבאר שבע והתערבותו הגסה של השר מאיר שטרית, עובדות הנקיון באוניברסיטת בן גוריון…
    רק באמצעות התאגדות ארגונית נוכל לעמוד בפני בעלי ההון הדורסנים ורודפי הבצע!