"כל אחד דואג לתחת שלו"

יוסי דהאן

העיתונאי רביב דרוקר חשף בבלוג שלו את התצהיר שהגיש מרדכי גילת ב במסגרת תביעתו נגד "ידיעות אחרונות", בגין הפרשי שכר שלא שולמו לו לכאורה. בתצהיר כותב גילת " בשנות ה-2000 החל ‘ידיעות אחרונות' לשנות כיוון: הוא בחר להגן על ראשי מדינה החשודים בעבריינות ובקשרים עם עבריינים, במקום להילחם בהם; הוא בחר להגן על חשודי צמרת במקום להוקיע את התופעה; הוא לחם במתריעים בשער במקום לשמור עליהם". בתצהיר מספר גילת על צנזורה ופסילה של כתבות, והצנעה וגניזת מאמרים ותחקירים ביקורתיים נגד מקורביו על ידי המו"ל נוני מוזס. השבוע צפיתי בתכנית ביקורת התקשורת של הערוץ הראשון, תכנית שהיא הרחבת מזנון בית סוקולוב שבה עיתונאים מדברים על עיתונאים אחרים ששבוע לאחר מכן יופיעו כמבקרים, המנחה ליעד מודריק הביעה זעזוע מהעובדות שעלו מן התצהיר של גילת. אין מה להזדעזע. על דרכי העבודה והאתיקה של העיתון הנפוץ במדינה אפשר היה ללמוד מתצהירים ועדויות קודמות בעבר. כך מירון רפפורט שעבד כעורך חדשות בעיתון העניק למאמרו של גילת את הכותרת "שרון לא דובר אמת"פוטר על ידי אחד מנושאי כליו של מוזס, העורך הראשי משה ורדי, שבינתיים  פוטר אף הוא מהעיתון. גילת לא מחה אז בפומבי על פיטוריו של רפפורט והוא לא היה היחיד, הגה לא נשמע גם מפיהם של חתני פרס ישראל ופרס סוקולוב ופרסים נוספים לעיתונות דמוקרטית המסתובבים במסדרונות המערכת. על התנהלות העיתון אפשר היה ללמוד גם מעדותו של עורך המוסף "7 ימים" ניר בכר במאבקו המשפטי נגד העיתון, על פסילה של כתבות ותחקירים על ידי נושא כליו הבא של מוזס –  העורך הראשי רפי גינת, שאף הוא ודאי יזכה באחד הימים בפרס על תרומתו לתקשורת ולדמוקרטיה הישראלית (בזמנו כתבנו על פרשות אלו באתר ואף ארגנו עצומה נגד פיטוריו של מירון רפפורט).

למעשה ייתכן וכלל לא היינו יודעים על פרקטיקות הצנזורה וההעלמה של נוני מוזס, רפי גינת ושילה דה בר,לו נוני מוזס היה מסכים לשלם לגילת את הפרשי השכר.

האירוניה היא שמקום עבודתו החדש של גילת , העיתון "ישראל היום", לא נראה מקום ראוי יותר מהמקום אותו הוא נטש. המעבר מהעיתון בשירותם של אולמרט ורמון לשופרו של נתניהו אינו מסמן עלייה במדד החירות העיתונאית. בעוד שאצל מוזס תחקירים וביקורת על שרון, אולמרט הם מחוץ לתחום, הרי שבמקום תעסוקתו החדש, שבבעלות איל הקזינו המיליארדר שלדון אדלסון, לא ניתן לצפות בשורה של תחקירים של גילת על נתניהו ומקורביו.

בזמנו נהגו ללגלג על אופייה הבלתי דמוקרטיה והמגויס של העיתונות המפלגתית, הטיותיה האידיאולוגיות ותלותה הפוליטית. אולם לזכותם של "דבר", "על המשמר" ו"הצופה", צריך לומר שההטיות האידיאולוגיות הללו היו בבחינת גילוי נאות, שהקוראים היו מודעים להן. בעוד שבעיתונות הפרטית של ימינו הגנה על פוליטיקאים עבריינים וקידום אינטרסים של בעלי הון מוסתרים היטב מעיני הציבור, שנחשף אליהם לעיתים רחוקות רק כאשר העימות מגיע לבית המשפט.

בתצהירו כותב גילת שלאחר שהוגש כתב אישום נגד חיים רמון,  גויסו כתבים בעיתון לטובת השר, המיודד עם המו"ל. "לבוש[ת]י" הוא כותב. "לא העזתי לכתוב נגד רמון לאורך משפטו ולהגן על מי שמוזס כיוון את חִצי העיתון אליהם".

גילת הוא עיתונאי שמוכן להודות בחולשתו ובבושה שהוא חש כאשר הוא בוחן את התנהגותו. אולם השבוע היה אפשר לחזות במספר עיתונאים נעדרי חוט שידרה וחסרי בושה. דני אמיר העובד מזה עשר שנים בערוץ הספורט, החליט שלנוכח ההתנהגות הברוטלית והפוגענית של מעסיקיו הוא יזום הקמת ועד עובדים בערוץ, פעולה סולידרית ואמיצה זו זיכתה אותו במכתב פיטורין מנהלי הערוץ. מעשה בלתי חוקי המנוגד לחוק הסכמים קיבוציים ולפסיקה של בתי הדין לעבודה לאורך השנים. חביבה קשת, הזכירה את הפרשה כאן לפני מספר ימים ואפרים דוידי כתב על כך בהרחבה ב"הגדה השמאלית". אולם אחד הדברים המייאשים בפרשה היה תגובתם הפחדנית של חבריו לעבודה של אמיר, שגיא כהן, עופר שלח, מודי בר און, ניב רסקין ואחרים לא שמעו, לא ראו ולא מעוניינים להגיב. את רוח הערוץ ואחד הגורמים המרכזיים למצבם של העיתונאים והתקשורת בישראל היטיבה לבטא השדרית שרון פרי " "כל אחד דואג לתחת שלו, כולל אני".

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איש

    אין ספק שבעותלם התקשורת שלנו יש להרבה אנשים תחת, ועל כן כל העניין הוא למי יש את התחת הגדול ביותר

  2. שרגא עילם

    פה ושם ישנם אבל פירסומים ביקורתיים. והקוראים צריכים להפעיל באופן קבוע את שכלם. אך כמובן שברגע שמידע לא נמסר בכלל, זה קשה. למזלנו עכשיו ישנו האינטרנט שמשפר את המצב.
    זהו מצב כלל עולמי, אבל ברור שצרת רבים היא רק נחמת טפשים.

    אפשר למלא עיתונים אם לא ספרים שלמים בכל מיני תחקירים טובים שנקברו במגירות מערכות כלי תקשורות והוצאות לאור.

  3. אורן א.

    זה רק העיתונאים שמופתעים כל פעם מחדש מכמה העיתונות מוטה לצד ההון, וכמה היא שטחית טפשית ריקנית וכו`. נראה שציבור הקוראים לא מצפה מהעיתונאים לכלום חוץ מבידור קל זול מהיר ולעיס בטח שלא יושרה אמינות או "אמת דיברתי".

  4. RS

    מודי בר-און אמר פעם בראיון שהוא כמו אבא שלו הפועל, אבל בצורה מתחכמת או מתוחכמת (לא זוכר בדיוק).

    עכשיו אנחנו רואים את התחכום.

    אני בטוח שגם כאן הוא עשה את תפקידו כמתווך.

    גם כאן הוא מתמקד בסיפור האנושי של האדם המפוטר.

    גם כאן חשובה לו ההיסטוריה של עובדי ערוץ הספורט.

    יכול להיות שהתחכום שלו זה פשוט לעשות על זה סדרה?

    אז הדור הראשון של הפועלים נאבק במאבק, ואילו הבנים עושים סרטים בין חלטורות לבנקים, או שמא הם עושים חלטורות בין תפקידם כפרזנטורים.

    העיקר שבצ`מפיונס מודי בר-און אוהב את האנדרדוגס.

  5. נפתלי מדר

    זה מזכיר לי את הסרט "שיטת השקשוקה".
    כמו שהוא לא יכל להפיץ את הסרט , ככה מעניין מי יהיה מוכן
    להפיץ את הכתבה הזאת.
    "הארץ" או אולי ערוץ 22 ….

  6. ביג תוחס

    "זהב לבן, עבודה שחורה", "שביתה", עובדי אקרשטיין בירוחם, עובדי חברת הכבלים הוט, עובדי חברת מטרודן בבאר שבע והתערבותו הגסה של השר מאיר שטרית, עובדות הנקיון באוניברסיטת בן גוריון…
    רק באמצעות התאגדות ארגונית נוכל לעמוד בפני בעלי ההון הדורסנים ורודפי הבצע!