כולנו ביחד למען הכיף: האטרקציות הניאו-ליברליות של ישראל

יניב רון-אל

בשבועות האחרונים מרצדת על גבי המרקע פרסומת למבצע "אחד ועוד אחד" של חברת האשראי כ.א.ל. קליפ הפרסומת הוא טייק-אוף על שיר משנות השמונים – "עַם אחד שיר אחד" – שהוקלט על ידי כחמישים זמרים ובדרנים מצליחים באותה התקופה, ושודר ב"סיבה למסיבה". הפרסומאים עשו כאן מחווה טרנדית ומשעשעת לרוח האייטיז, אבל עם או בלי משים, הם הצליחו ללכוד את הרוח של ישראל בתום העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. הפרסומת שהוציאו תחת ידיהם משקפת את רוח העיוועים הזו, ובד בבד תורמת את חלקה ליצירתה ולנפיחתה.


השיר המקורי נוצר למען גיוס תרומות לילדים נכים, והפך במהירות ל"להיט", אם להשתמש במונחי התקופה. ממבט עדכני ה"קליפ" שלו נראה אולי מגוחך, ומחוות הזמרים נראות מוגזמות, אבל גם ממרחק השנים קשה שלא להתרשם מכובד הראש שבו ייצרו את הפאתוס. המלל בשיר דביק, ישיר ופשטני ("היום השיר שלנו יוצא מתוך הלב / כמו דמעה יתומה מליבי הכואב"), מלווה בחריזה נדושה ובלחן סנטימנטלי. השורות כוונו לשם סיוע לילדים מוגבלים, אולם הקריאה לאחדות פרטה גם על רגשות קולקטיביסטיים לאומיים – "עַם אחד עִם שיר אחד", "כולנו ביחד למען כולם" וכיוצא באלו פניות לאתוס "הביחד" הישראלי.

היה זה, כמובן, מפגן של אחדות מזוייפת, שיותר מאשר ייצג אותה, ניסה לייצרהּ. כמו תופעות אחרות בתרבות הפופולרית של שנות השבעים (למשל, "ארץ ישראל הישנה והטובה" – סדרת אלבומיו של אריק איינשטיין) והשמונים ("קרובים קרובים", לדוגמה) הייתה זו התרפקות על עבר מדומיין שבו, לכאורה, לא היו מחלוקות פוליטיות, שסעים אתניים ופערים כלכליים. כל זה קרה, כמובן, בשנים שבהן עלו המחלוקות והקונפליקטים אל פני השטח הפוליטיים והתרבותיים – המהפך הפוליטי של שנת 1977, "הפנתרים השחורים" בשנות השבעים, וצמיחת מפלגת ש"ס בשנות השמונים הם רק דוגמאות אחדות – והפערים הכלכליים העמיקו והחריפו, במסגרת מדיניות ממשלתית מכוונת.

אם לחזור להווה, בקליפ הפרסומת העכשווי של חברת האשראי נשמרה הרטוריקה הממלכתית המכוננת את האחדות: "היום השיר שלנו קורא לכל העם" וכו'. אבל היא משמשת לצרכים מסחריים, לפרסום מגוון האטרקציות המחכות בחינם ללקוחות החברה ("אטרקציות מדן עד אילת" אומרים לנו בפרסומת, ומציגים מפה של ישראל האטרקטיבית, שכוללת כמובן את יהודה, שומרון וחבל עזה): 

"היום השיר שלנו קורא לכל העם / לשכור טרקטורון, להתפנן בחמאם /

לשכשך באבוב, לצאת לספורט אתגרי / לצלם את הילד במתקן ג'ימבורי".

את שורת המחץ של השיר – "כולנו ביחד למען כולם" – מחליפה הקריאה, בדציבלים נרגשים לא פחות, "כולנו ביחד למען הכיף!". את ערך הנתינה והתרומה של השיר המקורי – צבוע וכוזבני ככל שיהיה – החליפו בישירוּת ראויה לציון ערכי הקבלה וה"כיף". לא במקרה זה מזכיר מאוד את ראיון הבחירות של אהוד אולמרט משנת 2006, שהדבר המרכזי שהיה לו להבטיח לציבור בוחריו הוא "מדינה שכיף לחיות בה".

הסמל המרכזי להבעת האחדות בשיר המקורי היה שיתוף הפעולה בין שלל הזמרים השונים – שהפארודיה עליו מתבקשת כמעט. זה, אמנם, הפאנץ' המרכזי של הפרסומת. לצורך כך  נשכרו שבעה זמרים שהיו ידועים בשנות השמונים. כמו בגרסת המקור, נשמר הייצוג המגוון לזמרים "אשכנזיים" – סי היימן, אילנה אביטל, אדם, דני ליטני, שולה חן – ו"מזרחיים" – זהבה בן ואלי לוזון – ונשמרה גם העדיפות המספרית לקבוצה הראשונה. הם שרים בפומפוזיות מוגזמת ומכוונת, שמגחכת על הפאתוס המקורי, תחת ניצוחו של הפרזנטור של חברת האשראי, שי אביבי. בין לבין הזמרים נראים "מכייפים" בהכנות העבודה על השיר – במה שגם הוא מהווה פארודיה המגחיכה את אותן הסצינות מה"קליפ" המקורי.

מעניין לציין, שגרסה פארודית לשיר ולתפישה הממלכתית שלו הופקה כבר שבועות אחדים לאחר שיצא. הפארודיה של אז כוונה לממשלת האחדות, שאת שלל שריה גילם טוביה צפיר בגרסת "עַם אחד עִם שָׂר אחד". ממשלת האחדות הזו היא שקיבלה בשנת 1985 את תוכנית החירום לייצוב המשק, שנתפשת בעיני רבים כנקודת המפנה בסימון תחילת עידן הניאו-ליברליזם בישראל. מייד לאחר שידור השיר המקורי, הופיעה בתוכנית האירוח לאה רבין, בתפקידה כיו"ר אלו"ט, וסיפרה שהיום בו שמעה את השיר לראשונה היה בסמוך לאחר ההכרזה על התוכנית הכלכלית. היא חשה מדוכאת, כך אמרה, בגלל שחשבה שהתוכנית מציבה קשיים בפתרון בעיותיהם של הילדים האוטיסטים. אך לאחר ששמעה את השיר, הבינה שהשיר יכול לסייע בפתרון הבעיות הללו, ולגייס תרומות למענם. אם תרצו, סיפורה של רבין הוא משל נפלא על הניאו-ליברליזם.

גם הפארודיה הנוכחית בפרסומת היא מעין משל כזה. כמו כל הפרסומות של חברת האשראי הזו, ובכלל של חברות אשראי בארץ, הפרסומת מתאפיינת באירוניה הרפלקסיבית שלה. פרסומאי חברת האשראי לא יכלו למצוא דמות טובה יותר משי אביבי כדי לשדר את האירוניה המודעת לעצמה (בכלל, יוצאי החמישיה הקאמרית מצטיינים בתכונה זו, ולכן כנראה פופולריים כל כך כפרזנטורים של חברות-אשראי). זוהי מין מודעות עצמית זחוחה, שמגחכת על עצמה, על הזמרים ובעיקר עלינו, הצופים בבית.

סקר שנערך באינטרנט העלה ש-70% מההתייחסויות לפרסומת היו שליליות, בעיקר בגלל המבוכה שנגרמת מן הצפיה בה, בשל ביזוי הזמרים המשתתפים בה. אולם הביזוי הזה הוא מכוון, כמובן. מאחורי הקליפ הפארודי הזה עומדת אמירה פשוטה ובוטה: תראו כמה עשירים אנחנו. תראו איך במסע הפרסום שלנו, שעלה לנו שבעה מיליון ש"ח, כמו שטרחנו לדווח לכם, קנינו את כל האטרקציות בארץ, מדן עד אילת, בשביל לקוחותינו. קנינו גם את הסמלים התרבותיים שלה – ושלכם: תראו איך הצלחנו לגייס את "זמרי העבר" ולקבצם יחדיו. תראו איך הם סרים למרותו של נציגנו הזחוח. זה, שכל נימה בקולו וכל זיע בתווי פניו, מעידים על האמירה שבפרסומת, אמירה בסגנון: 'אנחנו עושים כאילו אנחנו רציניים, אבל בעצם אנחנו צוחקים איתכם. אנחנו יודעים, כמובן, שאנחנו צוחקים איתכם, ויודעים גם שאתם יודעים שאנחנו צוחקים איתכם. מה שלא בטוח שאתם יודעים שזה שאנחנו צוחקים גם עליכם (כל הדרך אל הבנק, כמאמר הקלישאה). ואתם יודעים מה? גם אם אתם יודעים – זה לא איכפת לנו'. הזמרים בפרסומת שרים לנו, "אם אתה לא בכ.א.ל  – אז אולי תצטרף", ולנו לא ברור אם מדובר בהצעה מפתה או באיום מרומז: הרי בסוף נקנה אתכם כפי שקנינו את הזמרים שלכם, אז כדאי שתצטרפו מרצונכם. מצידנו, נדאג לכם לשפע חוויות חינם. 

לעתים האידיאולוגיה היא מקודדת וסמויה מן העין. קרל מרקס קרא לכך כתב החרטומים של הממון, ורולאן בארת נזקק לפיתוח מתודולוגיה סמיולוגית כדי לפענח אותה. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית היא ישירה, מחוצפת ובועטת את מסריה לפנים: אנחנו חזקים, אנחנו עשירים, אנחנו יכולים לקנות אתכם. You cannot beat us – you might as well join us. הרי לא תנצחו אותנו, אז אולי תצטרפו. לפחות תהנו מהאטרקציות. "כולנו ביחד למען הכיף. אם אתה לא ניאו-ליברל – אז אולי תצטרף". עַם אחד עִם שיר אחד.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איתן רייך

    כל הכבוד יניב!
    הצחקת אותי כל הדרך מ(האתר של) הבנק…

  2. י.ד.

    מי שקונה את החזקים הם החלשים, כלומר הצרכנים, ולא להיפך. בסופו של דבר בשוק תחרותי כמו שוק כרטיסי האשראי (ואם זה לא שוק תחרותי אז אנחנו נמצאים במצב מונפוליסטי שאיננו רלבנטי לכלכלה ניאו ליברלית) הלקוח הוא שבוחר אצל מי לצרוך, ולכן עם כל הכבוד לחברה הנחמדה גם היא תלויה ברצון הצרכנים.

    אז זה מאד נחמד ביקורת תרבות אבל כדאי שהיא תהיה מעוגנת במציאות הקונקרטית ולא במבני העל שהשמאל כל כך נהנה לבנות.

  3. חיים הורודצקי

    לפני כמה שנים הסכמתי למבצע של חברת האשראי כ.א.ל. לשנת חינם של כרטיס האשראי. פניתי אליהם כמה פעמים לפני תום השנה בכדי לבטל זאת, ולא הסכימו. רק לאחר שחייבו אותי על שנה נוספת, הסכימו לבטל. פניתי למדור תלונות הציבור בבנק ישראל, להפתעתי נציג "הציבור" עשה כל שביכולתו על מנת להגן על חברת האשראי. זה מקרה נוסף של קשר הון-שלטון: יתכן כי עובד מדינה טרח להכין לעצמו קשרים בחברת האשראי הרעבה לכסף לא לה.

  4. יפתח גולדמן

    בהיר, אמיתי ומדוייק.
    תודה

  5. מאור מלחי

    א. השיר המקורי הוא רק נוסטלגי-ישראלי אלא גם מחקה את We are the world האמריקאי.
    ב.אני אישית סבור שקליפ של כאל קורץ יותר לפרודיה המצויינת של טוביה צפיר (משתתפים מועטים, באולפן), בחינת "הפוך על הפוך".

  6. נעם לוי

    איפה קורנבלום וסמולן? מה לא יאה להם להגיב בנושאי "חברה-כלכלה"? רק פלסטינאים זה מה בראש שלהם?
    אז במקומם קיבלנו את מי ש"מבין בכלכלה" וכמובן לא רוצה להבין בכלל את הביקורת המופנית נגד אותה כלכלה ו"הבנת כלכלה", כל שכן להתמודד עם מבני על אמיתיים ושרירים – שהוא הסוכן האולטימטיבי המגלם אותם בפועלו – ולכן נדרש אליהם רק כמין הכללה קטגורית של "שמאל-אינטלקטואלי". אלא שבכך טמון גם האבסורד הגדול: הפוסל במומו פוסל, "מבני העל" הניאו-ליבראליים הללו שמושגיהם השגורים כל-כך כמו "שוק חופשי" ו-"מונופול", הם בדיוק כאלה העומדים רק בפני עצמם, כהכללה נוסחתית-קטגורית ותו לא. אין הרי כל אפשרות לביסוס אמפירי למידת הצלחתם, זו נמדדת כמובן רק על שום יישומם כ"שיטה השלטת", כלומר הם עדות לקיומו של מבנה על שבהחלט כן אפשר לאמוד אותו אמפירית באופן די עקרוני (על כל ההסתייגויות והביקורת שישנן לגישה כזו, ושלחלקן בהחלט כדאי לתת את הדעת)…
    לשון אחר, כאילו שהעובדה שיש נאמר תחרות בשוק (עאלק, אין – או שרק מ"עצם" קיומם של כמה גורמים נותני אשראי אז יש? הרי זה בדיוק מה שצריך למדוד לא?), ושיש צרכנים "נבונים" ובעלי בחירה שיכולים למוטט את אחד הגורמים הללו (איזה פחד רועד כל בעל הון), היא כזו שמשקפת ו/או מייצרת מצב עניינים בו אין ריכוזיות ושליטה של מיעוט (מתחלף נגיד, בסדר – יופי חי) באמצעים ובכסף ותלות של הרוב בחיי היום יום שלו באותם גורמים ש"נותנים לו אשראי".

  7. עמית רון

    שאני חושב שהולם את רוח הרשימה. מצאתי אותו באחד מספריו של ז`יזק : " This demands a response in the terms Walter Benjamin offers: from culturalisation of politics to politicisation of culture" (Zizek, "violence" p.140

  8. עודד גלעד

    ממליץ להיכנס לקישור לראיון עם לאה רבין – בו הקשר בין כלכלה, חברה ותרבות מוצג במלוא עוזו, ובתמימות רבה.

  9. סמולן

    כל עוד הכיבוש קיים, אני מקפיד שלא להשתתף במעשי הסחת הדעת האלו ..

    ולשאלתך, המאמר מעניין. אפשר ללמוד ממנו כמובן כתיבה שמאלנית כהלכתה (התנשאות, תיאורטיזציה חסרת מעצורים וכו`), אבל הנקודה שהוא מעלה רלוונטית.

  10. י.ד.

    גם לשוק חופשי וגם למונפול יש הגדרות מתמטיות ברורות שקל להחיל אותן על המציאות ולבחון את התקפות שלהן.

    אם תרצה ההגדרה של שוק חופשי היא כשוק למוצר X שאין בו חסמי כניסה ליצרנים מתחרים. כלומר בכל רגע נתון יכול להיכנס יצרן חדש ולהתחרות ביצרן קודם. אם תרצה רמי לוי מול שופרסל או צומת ספרים מול סטימצקי. מונפול לעומת זאת זה שוק שקיימים בו חסמי כניסה למשל רגולציה ממשלתית כמו בבנקים ובלשכת עורכי הדין, או לפי הטענה, "טבעיים" כמו בהולכת חשמל ומים.

    עכשיו כיון שיש לנו הגדרה ברורה וחדה ניתן להחיל אותה בצורה קלה על המציאות ולבחון האם המודלים תקפים. כלומר אם בשוק ששלט בו מונפול הוא יתנהג בהתאם לציפיות שבהן יתנהג מונפול ובשוק שאין בו מונפול המחירים והכמות המוצעת (שבעצם הם תלויים אחד בשני) יהיו בהתאם למודל. דוגמא טובה לכך נמצאת בשוק השיחות הבין לאומיות שעד פתיחתו לתחרות התנהג כמו מונפול ממקסם רווחים ולאחר פתיחה לתחרות חלה בו ירידת מחירים במקביל לעליה בצריכה. כלומר ניתן לטעון שלפחות במקרה אחד המודלים היו תקפים.

    אבל זה בעצם לא מה שמטריד אותך. באופן העמוק מה שמטריד אותך איננו קיומם של שוק חופשי ומונפולים, אלא עצם הטענה שהצרכנים הם אלה שקובעים את השוק. למעשה זה שורש המחלוקת בין כלכלה ניאו קלאסית לכלכלה הקלאסית. לפי הכלכלה הקלאסית מסיבות מסוימות הגורם הקובע את הערך איננו הצרכן אלא היצרן או באופן מדויק יותר העובד. הבעיה בתיאוריה הזו היא שהיא איננה מבהירה כיצד בעצם מגדירים את ערך העבודה. כלומר כיצד מגדירים איזו עבודה יש לה ערך ואיזו אין. שהרי ניתן לעשות הרבה דברים שיכללו בעשייתם עבודה ועדיין יהיו חסרי ערך. למשל גירוד קלמנטינות. "העבודה" בקצרה איננה מוגדרת דיה.
    לכן כדי להגדיר את עלות העבודה פיתחה הכלכלה הניאו קלאסית את עקומת התמורה שלפי עלות המוצר מוגדרת לפי מידת הוויתור על מוצר אחר. תשובה זו בהירה יותר אולם גם היא איננה מספקת, כיון שאיננו יודעים איפה לעצור על עקומת התמורה (או שנייצר רק X או שנייצר רק Y או שנייצר שילוב של שניהם). הפתרון שמצאה הכלכלה הניאו קלאסית נמצא בפונקצית הביקוש כפי שנקבעת על ידי העדפות הצרכנים. כלומר העדפות הצרכנים הן אלה שקובעות לנו מה לייצר וכמה. בלי זה אין עבודה ואין ייצור. זאת הסיבה מדוע כל היצרן גם היצרן של כרטיסי אשראי תלוי בסופו של דבר בהעדפות הצרכנים (בגטו וורשה למשל חוששני שאותו יצרן היה פושט את הרגל והיה צריך לעבור לעסקי הברחה של תפוחי אדמה).

  11. חזי מחלב

    כמה חבל שהזמרת הלא רעה הזאת סורסה בידי המילייה האשכנזי התלאביבי. כך קורה גם למרבה הצער עם בעלת מראה וקול הזהב נינט טייב.הבחורה המבטיחה מקריית גת, היתה לזמרת המנסה לחקות את התופעה המאוסה ביותר של העשרו האחרון בישראל בתחום המוסיקה- קרן פלס. נינט טייב מנסה גם להיות רוקרית זועמת בנוסח צפונבוני. וראו היכן תקועה הקריירה שלה. כמה חבל..

  12. גיל

    נו באמת, זה לא ממש פתרון. פשוט, המציאו את ה"פתרון" הזה כלכלנים שידעו בקושי לפתור משוואות ליניאריות וספק אם שמעו בחייהם על משוואות דיפרנציאליות חלקיות או מערכות דינמיות, ולכן הם החליטו שאפשר "לסכם" את עקומות הביקוש האינדיבידואליות הקמורות (נניח) ולהגיע לעקומת ביקוש "משקית" שבכוח אמונתם (והעובדה שאחרת אין להם מושג איך לחשב שיווי משקל) הפכה גם היא לקמורה. להביא את המודלים הפשטניים הללו מראשית המאה שעברה כ"פתרון" מודרני לבעיות ההתנהלות הכלכלית של בני אדם כיום זו בדיחה גרועה לכל היותר.

  13. איתמר זינגר

    נכון מאוד, אבל לדעתי פספסת עוד זווית ראיה, מכוונת מעניינת. כשראיתי את הפרסומת, המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היא מניין אספו אוסף כה פאטטי של "לשעברים". הרי חלק מן הזמרים המשתתפים בפרסומת בקושי סוגרים חודש, ואף נזקקים למגביות מדי פעם בכדי לשרוד. (מפאת כבודם, אינני רוצה להזכיר שמות, מה עוד שחלקם באמת זמרים מצויינים.) אינני חושב שחברת הפרסום התכוונה לכך (וכי למה להם?), אבל התוצאה שהשיגה בהפוך על הפוך היא ריח כבד של עובש…

  14. י.ד.

    חוששני שלא הבנת. מה שחשוב בפיתרון הזה הוא שמצביע על אפשרות של שווי משקל בשוק חלקי. כלומר שווי משקל בין ההיצע לביקוש שקובע את ההיצע והביקוש גם יחד. מכאן מה שנדרש כדי להרחיב את זה לשווי משקל כללי של כלל השווקים זה סך הכל מכניקה מתמטית. כלומר, מרגע שאנחנו יודעים שישנה אפשרות להסביר את המחירים באופן מקומי דרך המציאות של שווי משקל הרי שהרחבת הפירוש לכלל השווקים תלויה אך ורק בתנאים שאנחנו מכניסים למשוואות.
    הפתרון של ארו-דברו הוא אלגנטי כיון שהוא מצביע על התנאים שבהם הפתרון הזה יהיה יחיד ויעיל פרטו, אך אם נוותר על התנאים הקשים שמביאים ליחידות ויעילות פרטו לא יהיה קשה לתת מספר תנאים שיציבעו כיצד השוק נמצא בשווי משקל (בנקודת שבת) גם בלי לעמוד בתנאים הללו. זה אמנם פחות אלגנטי אבל יותר אמין.

    אתה טוען שישנה טעות במכניקה המתמטית שלהם, אולי; באופן מוסגר אני אעיר שעצם הטענה שקבוצת אנשים כמו וולארס, מרשל, אדג`וורת`, סלוצקי, היקס, סמואלסון, ארו, דברו, אומן ואריאל רובנשטיין, שכולם קיבלו הכשרה מתמטית מסודרת כמתמטיקאים ברמה זו או אחרת, טעו בתחום שלדעתי ההסדרה הפורמאלית שלו הסתיימה באמצע המאה ה19, עד שבא המגיב גיל מאתר העוקץ וגילה את הטעות שלהם, נראית לי תמוהה במידת מה. עד כאן הערת ביניים; אבל עצם הטעות לא מסוגלת למנוע את הפרויקט. שהרי זה אפשרי, ובהחלט מתבקש, להעביר את שווי המשקל המקומי שמצאנו לפתרון כללי. לעומת זאת אצל מרקס שהוא בעצם הבסיס למרבית הסברות שרוחשות כאן באתר אין שום אפשרות להסביר מה שבעצם הולך בשוק. כדי להסביר את השוק מרקס בונה תילי תילים של בנייני על לא יציבים מבחינה לוגית וחסרי תמיכה אמפירית במציאות, כאשר על חלק מהבעיות הצבעתי קודם.

    כלומר בעוד שהתיאוריה הניאו קלאסית יכולה לעבור יפה מאד משוק חלקי לשוק כללי (אולי תוך וויתור על אופטימליות פראטו), הרי שהתיאוריה המרקסיסטית אפילו לא מצליחה להסביר מה קורה בשוק אחד לפי אמות המידה שלה עצמה. ולכן הטענה שלי בעומדה עומדת.

    (אני רוצה להודות ליהודה ש. שעזר לי להסדיר את הדברים)

  15. גיל

    נו, די. למדתי את מה שאתה מכנה "מכניקה מתמטית" לא מעט שנים, כנראה שהרבה יותר מוולרוס או סמואלסון.

    אין שיווי משקל, זו פיקציה. שיווי המשקל נוצר רק אם יש לך שתי עקומות קמורות – משום שזה מה שמבטיח שהן נפגשות בנקודה אחת ויחידה. עקומות ביקוש והיצע שאינן קמורות יכולות להיפגש גם בשבע נקודות שונות, וכל אחת מהן יכולה להיקרא שיווי משקל (ולקבוע "מחיר טבעי" לכאורה) באותה המידה בדיוק. אף אחד לא ראה בחיים שלו "עקומת ביקוש משקית". מי שחשב על הרעיון הזה בראשית המאה שעברה הלך פחות או יותר לפי העיקרון שלך – יש לנו הרבה עקומות ביקוש שהיו קמורות (נניח), אז נצרף אותן ביחד ונגיע לביקוש מצרפי קמור. אצל מתמטיקאים רציניים הגישה הזו נקראת "נפנוף ידיים".
    אין לי כוח לחפש בוויקיפדיה, אני בספק אם מרשל או דומיו ידעו מתמטיקה ברמה שעולה בהרבה על בוגרי תואר ראשון בכלכלה בימינו (שלא יודעים כלום, תאמין לי. לימדתי כמה מהם). אף אחד מהם לא תרם דבר כמתמטיקאי. הם עשו רדוקציה של המציאות לרמה היחידה שהם כנראה הכירו בצורה מספקת – למערכת של משוואות ליניאריות, ומאז ועד היום הוסיפו אי אילה שיפורים קלים, ששיאם בשימוש במשפטי נקודות שבת למיניהם.
    רובינשטיין ואומן תרמו בתחום תורת המשחקים, שלא קשור כמעט לבסיס התאוריה הנאו-קלאסית. הם עושים מתמטיקה רצינית, ולפחות רובינשטיין מכיר בזאת שהסיבה היחידה לכך היא שהמודלים שלו לא קשורים למציאות.

    כמו כן, לא ברור לי, ואני מהמר שגם לא ברור לך, איך מרחיבים "שוק חלקי" ל"שוק כללי". הרמיזה שלך כאילו מדובר בעניין טכני או "מתבקש" היא פשוט לא מבוססת. כל מי שלמד מתמטיקה יודע שיש תכונות שנקראות "מקומיות" אולם אינן מחזיקות במעבר למרחבים שלמים. למעשה, אפילו מנצלים את העובדה הזו – יריעה אוקלידית למשל זהו מרחב ש"באופן מקומי" נראה כמו מרחב אוקלידי רגיל (כלומר, כמו מישור, או ריצפה, במקרה של יריעה דו-מימדית). לעומת זאת, במקרה הגלובלי לא רק שאותה יריעה לא נראית כמו מישור, אלא שבכלל ישנם כמה מקרים גלובליים שונים לגמרי. מעטפת של כדור, גליל, טבעת מביוס, כולם כולם נראים בדיוק כמו מישור כשמסתכלים עליהם באופן "מקומי", אולם ברור שאינם זהים כשמסתכלים עליהם באופן גלובלי, לא למישור ולא זה לזה.
    המחשבה שניתן לקחת מודל של שני אנשים ופשוט לנפנף ולהכריז שזה עובד גם עבור כל האנושות ביחד "רק בגדול יותר" היא פשטנית.

    באופן כללי, בוודאי ששיווי המשקל הכללי הוא מעניין, אבל מה לעשות, לא רלוונטי. קל להוכיח דברים על שיווי משקל שכזה (המשפט הראשון והשני של כלכלת הרווחה), אבל שוב מסתבר שעל מנת להוכיח ששיווי המשקל -קיים מלכתחילה- או ייחודי (הוכחת קיום ויחידות זה הלחם והחמאה של מציאת פתרונות למשוואות) נדרשות הנחות קמירות לא מציאותיות.
    כהערת אגב, גם אם שיווי המשקל קיים וייחודי, זה עדיין לא מלמד אותנו כלום. שיווי משקל יחיד קיים גם במערכת של כדור שעומד על גבעה או בתחתיתו של עמק – אולם ברור שזה לא מעניין אותנו, מכיוון שבמערכת אמיתית כל מה שמתרחש הוא בדינמקיה של המערכת – אל שיווי משקל או הרחק ממנו או מסביבו. אין לנו שום וודאות שמערכת דינמית תגיע לנקודת שבת – בהנחה שהיא קיימת – מתוך תנאי התחלה מסויימים, וקל לבנות מערכת שלא תגיע לעולם לשיווי משקל אם לא התחילה בשיווי משקל ונשארה סטטית (למשל, דוגמת הכדור בראש גבעה). כאמור, הסיבה שמלכתחילה התעניינו יותר בשיווי משקל ופחות בכל השאר היא ש"כל השאר" מחייב גישה של מערכות דינמיות מורכבות בעוד שיווי משקל דרש בזמנו לא יותר מלפתור מערכת ליניארית. בשביל הראשון היו דרושים אנשים כמו גאוס וארנולד, את השני הכירו גם כלכלנים.

    על המרקסיזם אין לי הרבה מה לומר, לא מכיר. התאוריה הנאו-קלאסית היא משחק מתמטי פשטני, ושום עובדה לגבי המרקסיזם לא משנה את זה.

  16. י.ד.

    זה מדוע, לדעתך, זה מפריך את התיאוריה הניאו קלאסית, כלומר מדוע הכישלון של התיאוריה הניאו קלאסית לתאר את המבנה הגלובלי של המערכת – שעליה שנינו מסכימים – מביא לכישלון שלה ברמה המקומית?

    התיאוריה הניאו קלאסית איננה יכולה לתאר את המציאות הגלובאלית בשוק. נכון ברמה מסוימת (היא יכולה לנתח נתונים כמו תמ"ג צמיחה, מעבר בין דורי ועוד). אבל היא יכולה לתאר את המציאות המקומית ובזה אולי תרומתה העיקרית. מדוע הכישלון בשדה הראשון מקרין על השדה השני?