הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
בין קללה לנידוי
סוציולוג (פרופ' בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל"ה וסרבן מצפון חברתי
ביום שני ה-25 לינואר, בשבוע שעבר, היה יום חגה של כנסת ישראל. בראיונות הבוקר ב"גלי צה"ל" רואיינו שני תלמידי תיכון על ידי רזי ברקאי. התלמידים היו בין אורחיה של הכנסת ואורחו על ידי יו"ר הכנסת, חה"כ ראובן ריבלין. צעירים אלה, אחד ערבי ישראלי והשני דרוזי ישראלי שוחחו עם רזי ברקאי על חוויותיהם והתרשמויותיהם מהביקור בכנסת. שניהם היו מרשימים. ההצגה הלשונית שלהם את עצמם ואת מיקומם החברתי המסוכסך היתה משכנעת וקולחת. היכולת שלהם לראות את מיקומם הדינמי ביחס לאחרים, מבלי לזנוח את התנועה הכללית שמסביבם ולנסח עמדה רלוונטית לעצמם ועבור קהילותיהם, היתה רהוטה. הם היו מושא לקינאה בעבורי. לא יכולתי שלא לחשוב על צעירים וצעירות אחרים, מעיירות פיתוח ושכונות, שמידי פעם מגיעים אל התקשורת ומדברים בה על חייהם. ההבדלים זעקו לשמיים. חשבתי על עצמי בגילם. בגילם לא דיברתי כמוהם.
האירוע התקשורתי הקטן והשולי הזה הביא אותי לחשוב על סיבות אפשריות להבדלים אלה דרך הערכת מיקומי האישי. חשבתי, כי אם אתה גבר, מזרחי, משכיל ובן למעלה מ-45 אתה בין מקולליה של החברה הישראלית. אם אתה צעיר יותר אתה מקולל בדרך אחרת.
מאז צעדיה הראשונים של הציונות בארץ ישראל וביתר שאת מאז כינונה של מדינת ישראל, נתפשו גברים מזרחים כיריב חברתי מרכזי של ההגמוניה האשכנזית בישראל. ההיסטוריה של הציונות בישראל וההיסטוריה של מדינת ישראל עטויות ושזורות בסיפוריי דיכוייה הספציפי של קבוצה זו.
בקבוצה הרחבה של גברים-מזרחים, גברים-מזרחים-משכילים היוו, שלא מרצונם ובדרך כלל עם מעט מידיעתם, את חוד האיום על הדומיננטיות האתנית האשכנזית בישראל. כיום, גברים מזרחים משכילים, הנמצאים בעשור החמישי או השישי לחייהם – בהתעלם ממיקומם הכלכלי – הינם המקוללים של החברה הישראלית. לרוב, לבטח לא תמיד. הם מנודים. קהילותיהם אינן קיימות או דחו אותם. הרשתות החברתיות והאינטרסים העומדים למולם חזקים מהם פי כמה מונים. מיקומם משדר אותות מצוקה של אי התאמה בין יכולתם, כישוריהם ותפקידם. כמבוגרים יחסית, הם נושאים בחובם זכרון חי של חברה ועולם אחרים. יכולתם לממשו כמעט אפסית. על כן, עשויים הם להוות את הניצוץ להתלקחות חברתית. זהו, אם כך, המאפיין העיקרי המשמר את עוצמת האיום והסכנה שהם מהווים.
מדינת ישראל קיימת 62 שנים. הכיבוש של השטחים התרחש לפני 43 שנים. מי שהגיע לישראל לאחר קום המדינה והיה בן 3 בהגעתו, הוא כיום בן 65. זאת אומרת גבר שכזה כיום עומד לצאת או יצא לפנסיה. גבר שכזה בילה את רוב חייו הפעילים בישראל. הוא התחנך בישראל; זהו המקום בו הוא השקיע את כל מרצו. כאן הוא בנה את ביתו. כאן הוא הקים (אם הקים) את משפחתו. כאן הוא גידל את ילדיו (אם היו לו). כאן הוא קבר את הוריו אשר הגיעו לישראל מארץ אחרת.
מי שנולד בישראל בעשור הראשון או השני לקיומה הוא כיום בעשור החמישי או השישי של חייו. אדם זה קיבל את כל חינוכו בישראל. הוא חווה על בשרו את המלחמות הגדולות, לבטח לקח חלק במוקדמות שבהן. בניו לקחו חלק במאוחרות שבהן. אדם זה ראה את תהליך יצירתה של ישראל. אנשים אלה נושאים בליבם ובעיני רוחם מראות של ישראל שונה. הם יכולים לראות – ממש לנגד עינהם – את תהליך השתנותה של החברה הישראלית. לרבים מאלה אשר הגיעו לישראל מארצות אסיה ואפריקה ואשר הפכו בישראל ל"מזרחים" הסתכלות זו עלולה לשקף תחושה של נוסע ברכבת המביט בעולם הנע למולו וחולף על פניו דרך החלון. הכל זע. הוא נשאר קבוע במקומו.
בני החמישים והשישים שהם או הוריהם הגיעו לכאן מארצות אסיה אפריקה הפכו למקולליה של ישראל כי מעל ובתוך הנסיבות הפסיכולוגיות וההיסטוריות הללו מרחפת ושורה תחושת ניכור. תחושת ניכור הבאה לידי ביטוי מוחצן בהרגשה כי אדם זר אצל עצמו. כי אין הוא בביתו לחוש באופן ישיר ובלתי אמצעי את החיים העוברים עליו ועל פניו. הוא חי עם תחושת העומק המלחששת בזהירות כי עליו להסתיר – באופן קבוע – חלקים של אישיותו; להסוות מרכיבים של חוויותיו מפני אחרים ומעצמו. חוסר היכולת להביא לידי ביטוי את המועקה המקיפה את סוגר ליבך זהו משא הניכור. זוהי המשמעות של היות מקולל. מועקת הכאב כי אין הרשאה, רשות או אישור לומר את אשר על ליבך. תחושת הקבס והחנק כאילו נבחנת ונמצאת חסר. ביודעך כי למעשה מעולם לא נבחנת. אתה יודע כי אינך חסר אך, היכולת שלך לומר את הדברים הללו חסומה, סגורה, מסוגרת בחוזק-יד אלים. לצורך ההשוואה וההבהרה, לגברים, פלסטינים, משכילים ובני אותו הגיל, לדוגמה, אין בעיה דומה. אותם, קהילתם מחבקת ונושאת על כפיים. הם מנהיגים, דוברים, שרים, משוררים וכותבים את נפשם. נפשם זו זוכה להד בקהילתם. גברים מזרחים משכילים ובשנות החמישים והשישים לחייהם לעומתם אינם רק כפותים לסלע כפרומיתאוס אלא גם כפויים על ידי אלם, התכחשות, דחייה וחוסר קבלה על ידי קהלם ועל ידי מדינתם.
בדברים שאכתוב כאן אביא ניתוח קר, ראציונלי וישיר של קבוצה אנושית קטנה זו (שאני נמנה עליה) וכן של סיטואציה חברתית קונקרטית המשוקעות ביריבות פוליטית ודיכוי תרבותי מיבניים. אין זה מסע בתיאור קורבנות. זוהי התרסה אירונית שבאה עם התחוורות פן ממשי נוסף במבנה החברה הישראלית מבחינתי.
אין מטא-פיסיקה או אמונה תפלה בעצם הקביעה ובזיהוי של מקוללים חברתית. מקוללים חברתית הינו מיקום בהררכיה. זהו מיקום אישי ומקום חברתי דינמי. שניהם נוצרו משילובם והשתלבותם של אינטרסים רבים. אין שום קשר בין מקוללים חברתית ואמונה דתית. אין שום דבר משותף בין מקוללים חברתית וגורל. מקוללים חברתית הינה סיטואציה ומיקום שנוצרו בגלל נסיבות, אינרטסים, מאווים והבדלי כוח חברתיים. מקוללים חברתית, בשפה אחרת, זהו תוצר של מעשה אנושי; אין זה אספקט של נבואה שחורה המגשימה את עצמה. מקוללים חברתית הינה מלאכת מחשבת עשויה למהדרין של פעולה אנושית ושל שימוש לא מידתי בכוח ותוצאותיהם.
מדוע אני מדבר על גברים מזרחים משכילים ומבוגרים בלבד? זאת משני טעמים עיקריים. ראשית, צעירים מזרחים כיום כבר לא יודעים הרבה על סיכויי קיומה של אפשרות "אחרת". המבוגרים יותר, זה מכבר נואשו מאפשרות קיומה של אפשרות "אחרת". שנית, החברה היהודית ישראלית היא חברה שוביניסטית ופאטריארכלית. יש בה זכויות יתר לגברים. מעמדם של גברים גבוה ממעמדן של נשים. גברים נחשבים בה יותר. שני מוסדות ראשיים אחראים להערכת ולזכות היתר של גברים: "ספר הספרים" ו"המפעל הציוני". שני מוסדות מרכזיים אלה ממנים ומינו, ממליכים והמליכו, מכשירים והכשירו, מושחים ומשחו גברים יהודים ישראלים לתפקיד היסטורי מרכזי אחד: נשאי הנקמה הקולוסאלית, נושאי חרב הלחימה הנקמנית של יהודים בדורות האחרונים.
ספר הספרים, המפעל הציוני והמלחמה כנגד העולם הערבי הינם המרכיבים העיקריים של היתרון השובניסטי והפטריארכלי של הגבר היהודי הישראלי. אך, לא כל הגברים היהודים-ישראלים זוכים למעמד בכורה זה. לא כולם זוכים לחלק שווה מקרן שפעה של הנקמה. בעוד ספר הספרים מעניק לגבר היהודי יתרון, העדיף המפעל הציוני, שייצר תפקידים מיתיים וסימליים של "חלוץ" "לוחם" ו"צבר הישראלי", את הגבר האשכנזי. המפעל הציוני, בשילובה של הדת והמלחמה, הפכו גברים אשכנזים לקבוצה מועדפת. "הבן יקיר לי אפריים" היה תמיד ציוני או דתי או שילוב של שניהם. על מעמד הבכורה של מיהו "הדתי הנכון" נאבקים כיום "נערי הגבעות" הצעירים והמבוגרים של "יהודה ושומרון".
יותר מכל קבוצה חברתית אחרת, גברים-אשכנזים מורמים הם מעם. על פיהם ישק דבר בישראל. הם נימצאים ושולטים בפוליטיקה, בצבא, בכלכלה, בממשלה, במחקר, במשפט, בתקשורת ובתרבות; הם המוציאים והם המכניסים; הם המגדירים את הישראליות, היהודיות והציונות. הגבר האשכנזי הוא המודל; על פיו נגזרות ההוראות. על פיו נגזרים הכללים. על פי מוצא פיו נחרצות גורלות. על פיו נחרצים התגמולים, אותות היוקרה והביזוי. גברים אשכנזים הם קנה המידה להערכות חיוביות או שליליות של יוקרה, כוח ומעמד.
משום כך הפכו גברים מזרחים משכילים ליעד תקיפה מרכזי. הם סכנה. לאור העובדה כי הם מהווים ומביאים לידי ביטוי סטיה מעולם הציפיות החברתיות שהוכתב להם. גברים מזרחים משכילים הם פורעי סדר ומפירי שקט בעל כורחם.
במקומות רבים ולעיתים מזומנות היו אלה משכילים שסללו שבילים חדשים ופרצו תקרות זכוכית שהציבו על דרכם התנאים החברתיים של קיומם. תנאים אשר אסרו אותם. משכילים הם אלה אשר מדמיינים לעצמם עולם אחר. משכילים הם אלה החושבים באמצעות "הרצוי" ושופטים על פיו את "המצוי". כאשר הפערים בין המצוי והרצוי גדולים, משכילים הם אלה המתסיסים את שאלת השאלות: "מדוע עלי להסתפק במצוי מעוות ולוקה בחסר זה?" כאשר מתבהרת ומתווספת לתפישה אישית ופורצת דרך שכזו, גם ההבנה וההתחוורות כי אי-שיויון הוא מעשה אנושי ופוליטי, הזעם, הכעס, התסכול מתגבשים לרצון לפעולה במסגרת רחבה יותר מדלת אמות "האישי". הבנה אישית מבהירה כי אי-צדק מחייב פעולה פוליטית פרטית וקולקטיבית. משכילים הם אלה המוצאים וממציאים לרגשות אלה ביטוי באומר ובפועל. נוצר סיכוי לחפיפה דינמית בין פעולה אישית ופעולה פוליטית של רבים. על כן הם מהווים איום.
פעולה פוליטית קוסמת משום שפוליטיקה מיוסדת על אפשרות השינוי. בדיוק כמו ספרות ושירה. ספרות ושירה יכולות להיכתב רק כביטוי לאישי או כהבהרה של הפרטי. אך, שירה וספרות מקבלות משמעות גורלית ועמוקה בציבור. בציבור הן משנות גורלות. הן עושות פוליטיקה. משכילים הם אלה התורמים לא רק להבנתה של המציאות אלא גם ליצירתה. הם עושים זאת באמצעות דימיונם הפורה. הם עושים זאת באמצעות חיקוי מוצלח של אחרים אשר יצרו מציאות שהניבה פירות טובים בעבור אחרים אלה. משכילים הם אלה השואלים "מדוע עלי לקבל פירות באושים כשאחרים קיבלו פירות טובים בעבור אותו המאמץ?" הם עושים פוליטיקה באמצעות תיאור ותיחקור הפער האישי שבין "הרצוי" ל"מצוי" באופן ציבורי.
שאלת הפער הזו הופכת למטרד פסיכולוגי. שאלה זו הופכת לכאב צד קבוע. כאב המופיע עם כל נשימה. היא הופכת לצל. זוהי שאלה טורדנית, מציקה, מגרה ומכעיסה. ההבנה כי לפסיכולוגיה האישית יש גם סיבות חברתיות הופכת את האישי לפוליטי. כאשר הפסיכולוגיה הופכת לפוליטיקה, כאשר האישי הופך לפוליטי, הופך שינוי המציאות האישית למשימה דחופה, הכרחית, חיונית ונחוצה. שינוי אישי הופך לצורך, להכרח, כמו אויר נקי. כמו נשימה. רבים מהתהליכים הללו התרחשו ומתרחשים בחייהם הפרטיים של גברים מזרחים משכילים רבים בישראל. זה קורה אצל רבים, אך לא אצל כולם; במידה מסויימת, אך לא במידה שווה אצל כולם. כל פרשיות המרד והמאבק המזרחי בישראל צמחו מחוויות אישיות שכאלה. חוויות פוליטיות המשולבות בסיפורים פרטיים שכאלה. "על כל אלה" הופכים גברים מזרחים משכילים למסוכנים. "על כל אלה" נעשים הם גם למנודים.
גברים מזרחים ומשכילים – מקוללים חברתית אלה – נתקלים, מעשה יום יום, בעיוות החברתי והמוסרי של החברה הישראלית-יהודית. בעבורם, הופך העיוות למשא כבד; עול ללא נשוא. בעיקר, משום שאין לעיוות הסבר המניח את דעתם. מבחינתם אין אפשרות הצדקה וצידוק לעיוות. לרוב, תימצאם ממלאים תפקידים ברמת תיפקוד פחותה מיכולתם.
במקורות היהודיים אומרים כי על שלושה דברים ראוי אדם לחמלה: כאשר דעתן מונהג על ידי משוגע, כאשר צדיק נשלט על ידי רשע וכאשר נדיב נזקק לנבל. אז עלול התיסכול להפוך לחרון-אף. אז הופך העיוות לקושי עמוק ומכאיב. מכאיב הרבה יותר מאשר מציאות שבה אדם נשלט על ידי אדם או מוסד המוערך כבעל יכולת, ניסיון וידע. או כאשר השולט הוא אדם שהזמנים הכשירו אותו. אז, לשלטון יש הסבר. אז, אין מקום לחרון-אף. אין זה המצב בישראל כיום.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
מר מאיר עמור היקר, מאמרך כמאמר משובח וטוב ומרתק לקריאה.
מעבר לכך יד על הלב האם זה פסה העניין העדתי אותו שד שאתה שולף. אז הרשה לי בצניעות יתרה להעמידך על מקומך. אומנם יש מוקדים פה ושם בשוליים גזענות חבל ומרגיז כאחד, מצד שני אני אישית בתוך עמי יושב כפובליציסט אני נחשף לציבור וקהלים מכל גווני הקשת מיטב הציבור מעדות המזרח נושאים במגוון תפקידים במשק.
הדור של היום מתחתן לפי האהבה ולא לפי העדה. יש יותר מדור של תערובת אותה אני מכנה מעורב ירושלמי . כל השתלחות שכזאת אינה ראויה ואינה במקומה מה שהיה בשנות ה-50 וה-60 שייך לעבר.
וגם את מאמרך היה עדיף לגנוז אינו מתאים לתקופה ולדור.
גברים מזרחים משכילים צריכים לרדת אל העם ולא לדבר רק ממרומי הקשת.עליכם לחשוב בפשטות ולהנגיש את הידע שלכם למזרחים מוחלשים בדרכים יצירתיות.למשל:מזרחי צעיר ומוחלש משכונת קריית יובל לא יודע על שרשרת הדיכוי שהביאה אותו להיכן שנמצא, כי הוא לא קורא את העוקץ וגם לא יקרא.עליכם לדבר קודם אליו ואז עליו על מנת שיהפוך לפוליטי.
אני שייך לקטגוריה של אלה שנמצאים בעשור השישי ולפי קריטריונים אובייקטיבים אני משכיל. לאבא ז"ל שגדל בארץ ערבית לא היה תואר אקדמי אבל השכלתו והידע הכללי שלו היה גדול הרבה יותר משלי והרבה יותר רחב משלי.
אני גאה בכך שהדמויות שאני מזדהה איתם הם שאול טוויג הי"ד ,שמעון בלס יבל"א ,גדעון גלעדי ז"ל ,נעים חלסצ`י יבל"א והקומוניסטים העיראקים שעשו בית ספר למפאי ימ"ש וכמובן מורדי ואדי סאליב.
אני גאה בכך שניתן לי החופש לבחור בזהות מזרחית .
אני גאה בכך שהגעתי למסקנה שאסור להשתייך לדת הציונית-אשכנזית מדכאת המזרחים.אני לא מוכן להיות חלק מהדת הציונית-אשכנזית ש"מפעל ההתנחלויות" שלה בשטחים הכבושים הוא קלון לדת היהודית וליהודים אמיתיים.האשכנזים והמשתכנזים הציונים הם אויבים.גולדה מאיר היתה גרועה מאיזבל.
מה שהם קוראים תרבות ישראלית הוא לא שלי ולא בשבילי. מה שקוראים תרבות ישראלית לא מעניין ,שטוח ובמקרים מסויימים הוא אנטיתזה להומניזם וזכויות אדם.
איך נלחמים ?
תעוד
מאיר עמור האיר נקודה מאוד עקרונית בהבנת דיכוי המזרחים בישראל – דיכוי הגבר המזרחי, בעיקר לבל ישכיל. אומר רק שלשיטתי גם הנשים המזרחיות מקופחות ע"י ההגמוניה האשכנזית, אלא שבאופנים מעט שונים.
הציבור המזרחי נמצא בין הפטיש והסדן: מחד, פטיש הקיפוח האשכנזי ומאידך, מיקומו החברתי/פוליטי מעל הפלסטינים המקופחים אבל מודעים. מכל המגזרים המקופחים, המזרחים השלימו והפנימו את מיקומם בצורה העמוקה ביותר. בעוד שלפלסטינים אין אשליה מיהו המדכא ומה הם צריכים לעשות לשיפור מצבם כגון רכישת השכלה גבוהה, המזרחים הפנימו את "נחיתותם" ביחס לאשכנזים ואת הזנחת ההשכלה לטובת הצדקת נחשלותם שהיא יסוד עיקרי בעליונות האתנית האשכנזית הקיימת כאן.
האליטה האשכנזית רואה בריבוי המשכילים המזרחים סכנה לשלטונה הבלתי מעורער בישראל. מכאן שהאינטרס שלה הוא הכשלת התהליך של חיזוק ההשכלה, בעיקר בתחומי ההנדסה והמדעים המדויקים, בקרב המזרחים. היחס השלילי בקרב חלק גדול מהציבור המזרחי לגבי השכלה היא בת הברית הטובה ביותר של האליטה האשכנזית. היחס השלילי להשכלה מתבטא גם בחוסר פירגון למשכיל המזרחי בקרב חלק לא קטן מהציבור המזרחי (בניגוד בולט למצב בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל). מכאן שהמשכיל המזרחי נמצא פעמיים בין הפטיש והסדן, אני חושב שזאת תחושת המחנק אותה מבטא מאיר.
צריך ללמוד מהפלסטינים ולעשות "אינתיפאדה לבנה".אצלנו יש שלב נוסף מתבקש-הכשרת הלבבות.לקרוא לעצמנו "משכילים" זו כבר בעיה אסטרטגית ! אפילו אם אנחנו כן.
ולפיני זהר-אתה נשמע שמרן מהצד הנוראי ביותר.
מסתכל דרך זווית צרה ולא אינטליגנטית על המציאות ומנסה להכניס אותנו לאותה ראייה. ראייה שלא תשרת אותנו, אלא אותך ושכמותך- הנהנים מהדיכוי התרבותי והכלכלי שלנו.אז או שתעזוב אותנו, או שתלך לקורס מבוא בסוציולוגיה.
שלום מאיר,
כל הכבוד על שחשבת על נושא המיקום החברתי והכלכלי של הגבר המזרחי בגיל הביניים כיום. הנושא חשוב, גם אני אני הרהרתי בו לא מזמן, אבל מזוית אחרת.
דבר ראשון, כן יש גברים מזרחים שעברו מוביליות חברתית ו/או כלכלית, אבל הם לא עושים דבר כדי לקדם את האחיהם. החל מחברי כנסת מזרחיים ועד בעלי הון כתשובה, עופר וכו`.
בתור מזרחית, ברור לי שאין טעם לפנות אל מי מהם כדי לקבל תמיכה בפרויקטים חברתיים, או אפילו אישיים, למען מזרחים.
אפשר להתרשם מכך אף יותר, כאשר משווים אותם ליוצאי ברה"מ, לדוגמא, העזרה ההדדית שלהם, המחויבות הקולקטיבית וכו`.
דבר שני, אנחנו, כמעט מליון, פליטי מדינות ערב, הנקראים "הפליטים הנשכחים", יצאנו / ברחנו בעור שינינו ,ממדינות שבהן השקענו דורות של עשיה ותרבות. כמובן שלא היתה לרוב רובנו אפשרות למכור את נכסינו, או להוציא את כספינו מהבנק ובטח שלא קיבלנו פיצויים, או זכות קינין /שיבה, או כל דבר אחר. כלום. אפילו הכרה במצב הפליטות שלנו לא קיבלנו.
להשוואה, עליית שנות השלושים מגרמניה, העליה השניה של הבורגנים מפולין וכמובן השילומים.
(לא נרחיב על 156 החלטות האו"ם על הפליטים הפלסטינאים מאותה תקופה, ההכרה שקיבלו וכל והכרוך בה עד היום. )
דבר שלישי, המנהיגות האנטלקטואלית. הנה קמה לנו מנהיגות של אנשים ראויים , שחלקם מוכרים לי אישית, הקשת המזרחית, ובמקום לקדם נושאים מזרחיים, בעיקר שלנו – המזרחים בפריפריה , הם מכלים את מרצם בנושא הפלסטיני. למה? האם הם כתובת עבורינו ? – ברור שלא. הם לא כתובת לפתרון מצוקות , אפשרויות למוביליות, או אף פעילות מנטורית – כלום. הם מכוונים את עצמם כלפי חוץ, במקום לפעול כלפי פנים, כלפינו.
והשאלה היא, לפני שמאשימים את כל העולם ואשתו, – מה היא האחריות שלנו המזרחים למצבנו ? כן, יש דבר חשוב בתפיסת המציאות של כל אדם, שחלק גדול ממנה נמצא במסוגלות שלו להבין מהי אחריותו שלו למצבו , לעומת מהי אחריות הזולת. יש דברים שאנו יכולים לעשות על מנת למצב את עצמינו אחרת, אך אנחנו לא רואים את זה, כי כל הזמן האצבע מופנית החוצה, במקום פנימה וכך גם המחשבה והיצירתיות.
בכל מקרה, תמשיך לחשוב על הנושא. כאמור, זה נושא חשוב, אך הוא מוזנח ומעולם לא טופל נכון. עם זאת, לעסוק בו שוב מאותה זוית שחוקה של קונספירציה אשכנזית, לא עזרה ולא תעזור לאף אחד.
מסכימה עם רוב הדברים של ענבל, רוצה להוסיף שהגבר המזרחי אם היה מנסה לצאת מההסתכלות על עצמו בלבד ומשכיל לראות מעבר לכך את הצעירים בפריפיות ואת האשה המזרחית ומקומם בחברה ואם היה מנסה לעשות למענם/ן משהו, יש מצב שגם מצבו שלו היה משתפר.
תמיד תהיתי על האופי השונה מאוד של המחאה והמרד של אנשי ואדי סאליב לעומת הפנתרים. הראשונים הרבה פחות מוכרים למרות שהיו מהפכנים לא פחות מהאחרונים, יותר לדעתי. ההבדל נעוץ בגיל בו פגשו שניהם את המציאות הישראלית, וזה תואם מאוד את התזה של מאיר עמור. אנשי ואדי סאליב הגיעו עם השכלה, בשלים ובטוחים לאתגר את ה(אי)-סדר הקיים. הם באו חסינים תרבותית ולא גדלו באוירה המדכאת והמנכרת של מדינת ישראל. בגלל זה הם יכלו לאתגר באופן חריף יותר את הממסד. אבל, לרוע מזלם ומזלנו, זו היתה תקופה בולשביקית חשוכה והדיכוי שלהם (ושל מרידות רבות ברחבי הארץ בעקבותיהם) היה מהיר וקיצוני ביותר.
מי שנולד או הגיע בגיל צעיר (כמוני, 6) לכאן, היה נתון לתהליכים שמאיר מתאר בכישרון ובדיוק מכאיבים, ולא יכל לעשות הרבה , כי חסר את החיסון התרבותי מולם.
האם אתה מרגיש שה-"קללה" משתנה עם השנים? האם היום היא חזקה יותר, חלשה יותר- או פשוט מוסווית טוב יותר?
אני עצמי צעיר יותר וממוצא אשכנזי, כך שקשה לי לומר.
למה המשכילים המזרחיים מנודים על ידי קהלם ?
שניים מהאיתגורים המשמעותיים ביותר שהציבו מזרחיים בפני החברה הישראלית, ואדי סאליב והפנתרים השחורים, נעשו דווקא ע"י מסה של מאתגרים לא משכילים.
כך גם רבות מהנשים שהיו מעורבות בתחילת שנות האלפיים במאבקי החד הוריות.
לעומתם/תן רבים מהגברים המשכילים המזרחיים עברו תהליך של קואופטציה ואינם מאתגרים את ההגמוניה.
חוששתני שלא תפטר בעיית דיכוי המזרחים כל עוד מסתכלים היהודים על הערבים בכלל ועל הפלסטינים בפרט כעל אוייבים, `כאנשי החושך`, ההיפך מהיהודים האירופים הנאורים שבאו להדליק את אש הקידמה במזרח התיכון החשוך. כל עוד אנו מסתכלים עליהם כעל אנשים מסוג נחות ש"אי אפשר לדבר איתם וכל מה שהם רוצים זה לסלק אותנו מפה, ועדיף לים" – לא תיפטר בעיית דיכוי המזרחים. הרי המזרחים נתפסים על ידי הציונות כ-`עוד מאותו הדבר`, (כלומר, ערבים), לפחות חלקית. היהודים המזרחים מביכים את האשכנזים. הם דומים מדי לערבים, אויבינו.
משום כך צודקת הקשת בקושרה את שתי הסוגיות הללו. לעולם לא יהיה כאן שיוויון בין היהודים כל עוד יימשך הדיכוי של הפלסטינים. במצב של מלחמה עם הערבים, היהודים המזרחים הם סכנה. בסוף עוד נדמה כולנו לערבים, ישמור אותנו האלוהים.
כמובן שאין בדברים אלו שום חדש. אמרו אותם כבר אלף פעמים. כנראה נצטרך להגיד אותם עוד כמה פעמים ספורות, והעניין יתוקן. בהצלחה!
"המזרחים, מצידם, הפנימו את התיוג וההדרה הללו ולא הרשו לעצמם להתארגן על-בסיס עדתי אתני, כי גם הם העבירו את עצמם תהליך של התמערבות ולא רצו להתחבר, בעצם הדגשת מוצאם האתני, לקבוצה ממנה הם רצו להתרחק כמה שיותר – הערבים."
עצם ההגדרה של מזרחים כמזרחים מנחה פרדוקס מובנה שמכשיל את השיח והמאבק, כי אם הם יתקבצו זה יאשרר את המזרחיות\ערביות שלהם.
ראשית אני רוצה להחמיא למאיר על שסוף סוף העלה רשימה של "הקול המזרחי הגברי",לרוב כשמדברים על הקול המזרחי החדש לרוב אין הפרדה בין הקול הגברי והקול הנשי כך כשמדברים על מזרחים ומזרחיות באופן כללי, במשך השנים השיח התפצל ונשמע הקול המזרחי הנשי,הקול הגברי עמד בשתיקתו.אז כך שרשימה זו היא בין הבודדות שמדברות את הקול המזרחי הגברי ואכן הגיע הזמן .אינני מתכוונת להתווכח עם תחושת המקוללות והנידוי שמעלה כותב הרשימה, אני מבקשת להציע נקודת מבט אחרת על התחושה ואני מעיזה להציע אותה למרות שלא התבקשתי מכיוון שגם אני חשתי תחושה זו לאורך תקופה ארוכה שכן אני נמצאת פחות או יותר באותו דור שנמצא כותב הרשימה,וגם עלי כאינדבדואל עברו חלק מן התחושות שעליהן מספר כותב הרשימה, במשך השנים סיגלתי לעצמי נקודת מבט שונה על מצבי זה והחלפתי את המילים מקולל ומנודה בשל האחרות והשוני ל"ציפור נדירה",הבנתי שאת הקללה ניתן להפוך לברכה, ברשימה שכתבתי בזמנו על הפמיניזם המזרחי ונקראת "בלוז קוסמי מסע אל נבכי הנפש המזרחית" כתבתי בין היתר את הדברים הבאים…………"
ובכן אחות קטנה רצית חופש ,רצית מרחבים ,רצית אויר, לא פעם הסתכלת על בני משפחתך או על הקהילה שאליה נולדת ובה גדלת ותהית ביינך לבין עצמך "מה אני עושה כאן?". או "מדוע אני כה שונה מהם?". את הזעקה הזאת היטיבה לתאר קלאריסה פינקולה אסטס בספרה "רצות עם זאבים" …"בכל עת שחייהן רצו לפרוץ ולבקוע היה מישהו שזרה מלח על הקרקע כדי שדבר לא יצמח בה, כל הצווים נגד תשוקותיהן הטבעיות גרמו להן לחוש מעונות , אם היו ילדות טבע, החזיקו אותן בין כתלים, אם היו מדעניות נאמר להן להיות אמהות, אם רצו להיות אמהות אמרו להן שכדאי שיתאימו טוב יותר לתבנית ואם רצו להמציא דבר מה אמרו להן להיות מעשיות, אם רצו ליצור אמרו להן שמלאכות הבית של האישה אינן נגמרות לעולם"……
תחושת הזרות והניכור והסגר הנפשי רגשי מתעצמת עשרת מונים בהעדר תמיכה משפחתית …"המשפחה שלך חושבת שאת חייזר, לך יש נוצות להם יש קשקשים, את נהנית לבלות ביער הם נהנים לקפל מגבות , את מפזזת ומרקדת בסמטאות כשכל משפחתך רבוצה מול הטלביזיה, לכן הורייך נחרדים בכל פעם שאת באה לביקור או מטלפנת , הם חוששים , מה היא עלולה לעשות עכשיו? בפעם הקודמת כבר הביכה אותנו ורק אלוהים יודע מה תעשה עכשיו. אוי ואבוי, הם מכסים את עיניהם כשאת מתקרבת וזה לא מפני שאורך מסנוור אותם"……(רצות עם זאבים).
לעיתים על מנת לזכות בחיים משלך את נאלצת לשים תרמיל על שכם ולצאת לדרך של חיים חדשים, ולחוות את השבר של כאב הפרידה מהמשפחה או להפר נדרי נישואין שהיית בטוחה שיימשכו באושר עד קץ הימים . זה לא רק הפחד מהיציאה לדרך זה גם החשש מההשלכות שתהיינה על חייך אם תחליטי לקום ולממש את עצמך . והמחיר שגובה העזיבה, אות הקין שמוטבעת על מצחך וכינויי הגנאי שמלווים אותך בצאתך, בעוד שאת הגבר מדרבנים לצאת למסע, את לא תקבלי את ברכת הדרך, "את משוגעת",את "לא שפויה" "חרפת העדר""חייזר", הנה זה מה שאת את "אישה עם נוצה שחורה מתחת לחצאיתה".
מאחר ואין ארוחות חינם , ולחופש להיות ישות אוטונומית ולצורך להיות ישות אותנטית יש מחיר , לא יפלא אפוא שנשים בכלל ונשים מזרחיות בפרט מצאו עצמן עומדות מול דילמות לא קטנות . "מה מחכה לי שם בחוץ? מה יקרה אותי בלכתי לבקש אתונות, האם אמצא את המלוכה? האם יהיה שם מישהו בשבילי שיושיט לי יד? איך אמלא את החלל שנוצר כשנאלצתי להתרחק משורשי? האם יהיה עלי לגדוע את שורשי התרבותיים בבואי בין בריות שהתרבות שלי זרה להם? האגדע את כולם?את חלקם? על מה אוותר ועל מה לא אסכים בשום פנים ואופן להתפשר על מנת להשתייך? איך תקבלנה אותי אחיותי האשכנזיות?האם תחבקנה אותי בחום של אחוות נשים אחיות? האם תקבלנה אותי במאור פנים או שמה תתכנה ביצה בפרצופי? שזה עושה טוב לעור הפנים(טיפ קוסמטי) אבל ממש לא מחמיא לאגו.
ההתפכחות לא אחרה לבוא, "אהה,את אומרת לעצמך ,חיפשתי אהבה,קירבה שייכות בכל המקומות הלא נכונים."
מה עושים? בדיעבד, כחכמה שלאחר מעשה , אני יכולה לספר לכן שאם אתן מנסות להתאים את עצמכן לתבנית סביבתית מועדות ,ו-"נופלות על הפנים" אתן יכולות לראות עצמכן בנות מזל.נכון, תחושת הנידוי,הגרוש והדחייה היא כואבת ובלתי נעימה בעליל ,אבל הגלות תניע אתכן לעבר הקרובים הרגשיים-נפשיים האמיתיים שלכן.
.
בואו נודה על האמת, אין שום הנאה ושמחה בהיותך מנודה, טרם פגשתי את הבריה שסיפרה לי שהיא יצאה במחול הורה סוער ,או חלצה פקק מבקבוק שמפניה תוסס על מנת לחגוג את המנודות החברתית שלה מחד, מאידך יש לה לגלות מתנות וברכות משלה להעניק למי שמוצאת את עצמה נזרקת אליה,להבנתי, התועלת המשמעותית שניתן להפיק ממצב זה היא שהמרחק (המרחב) שנפער בינינו לבין חיקה החמים (?) והחובק(?) של ההתקבלות יוצר את היכולת להיות ערניות ורגישות לכל מיני דקויות וניואנסים .חוש הראייה ,ההתבוננות הצפייה שלנו במתרחש סביבנו מתחדד,מתבהר ונעשה צלול כבדולח, וזה מה ש"המקובל" לא יראה לעולם ועל כן גם לא יוכל להבין. אצל "המקובל" המחאה החברתית או האישית יותר משהיא מחאה אותנטית היא "טרנד אופנתי" ואם היום זה נחשב למגניב להיות אנרכיסט (לדוגמא) הוא יהיה אנרכיסט.אם מחר הטרנד האופנתי יהיה לחתום על עצומה בעד "הסכם ז`נבה"(לדוגמא) הוא יחתום ויתמוך גם אם הוא לא קרא ,או קרא ולא הבין ולא עמד על טיבו ועל ההשלכות שיהיו לזה על חייו וחיי החברה שבקרבה הוא חי, כי זאת מן אופנה שכזאת ,וכך הוא יצטרף לכל מיני תנועות לשנוי חברתי כמו "שלום-עכשיו" ו- "שלום אחר-כך," ל-"מקובל" אין אג`נדה שהוא מחוייב כלפיה או לוקח אחריות עליה מפני שהוא שבוי בתוך המקובלות שלו.
במקומותינו נהוג לקרוא לתכונה זו אופורטוניזם.
האופורטוניזם הוא יריב עוין של האותנטיות, שתי סוגי אישיות אלה קשה להן לדור בכפיפה אחת, וכשעל דרכה של האישיות האופורטוניסטית /טרנדיסטית נקרית אישיות המבקשת להיות אוטונומית/אותנטית או שכבר הבשילה להיות כזאת ,לרוב נוצר מאבק, יש להן נטייה להתנגח זו עם זו.
האופורטוניסט/טרנדיסט הוא אויבה המושבע של האישיות המבקשת להיות אוטונומית/אותנטית ועל כן הוא מבקש להרוס אותה ,להשתיק את קולה ,לרמוס את גאוותה ,להשפיל אותה עד דכא,לבזות אותה להמעיט בערכה,ללעוג לערכיה ולקריאת המרד שלה, לכנות אותה "בכיינית", "מיתקרבנת", "פרימיטיבית", "וולגרית,, בקצרה לעשות לה דמוניזאציה ומכאן דה-לגיטימציה . ועל חוסר היכולת של האישיות האופורטוניסטית/טרנדיסטית או על העדר אומץ הלב והתעוזה היא מכסה בפטרונות מתנשאת, יהירה ורהבתנית.
אבל בלילה בחשאי,בחדרי חדרים כשהאישיות האופורטוניסטית / טרנדיסטית מתקלפת ממסכותיה החברתיות וכשהיא מתכרבלת בתוך מצעיה החמימים ונותנת לעצמה מעט דין וחשבון ולא מתכחשת או דוחקת לקרן זוית את האמת הפנימית שלה היא מוצאת ששם בפנים יש לה בעצם הערכה רבה ואף הערצה ולעיתים גם חיבה ואהבה עמוקה לאותה אישיות שהעזה להיות אוטונומית/אותנטית, אבל זה נמשך עד הבוקר הבא שכן אז צריך לקום ולעטות מחדש את מסכת הנחמדות המתקבלת על מנת לבוא בין הבריות ולהיות כאחד העם.
והאישיות האוטונומית/אותנטית מה עובר עליה?
ובכן לרוב כשאנו עורגות למקום שיקבל אותנו כפי שאנו ועל ערגה זו אנו נענות בהטחת ביצה בפרצופנו אנו נדחפות לברוא אותו בעצמנו. ואז באים ונקבצים מארבע רוחות הארץ אלה שערגו וחיפשו אף הם ,מוצאים אותו תוקעים יתד ומכריזים "את המקום הזה בדיוק חיפשנו."
ואלה הן תולדות הפמיניזם המזרחי, כך בא לעולם הפמיניזם המזרחי ,שאליו נקבצו ובאו נשים שחותם הגלות הוטבע בנפשן, כך קמה תנועת "אחותי".
בדרך הארוכה אל החופש יש מהמורות ואורבות סכנות בפיתולי הדרך ,אם אמרתי שלחופש להיות אוטונומי/אותנטי יש מחיר,מנסיוני האישי לא אחת גיליתי כי החזון על חופש הפך להזייה פרועה "פאטה מורגנה" של הנפש וכי הכמיהה לחופש מציבה לא מעט דילמות כמו "מתי החרות של היחיד הופכת לסתם צורך להיענות לדחפים רגעיים? מתי קלילות הנסיעה הופכת אותנו לסוג של נוודים הנעים ממקום למקום נטולי אחיזה ,נטולי שורשים ? על תעתועי המסע כותבת רות נצר משוררת ופסיכולוגית יואינגיאנית בספרה "מסע אל העצמי"…."סגנון מרמה אחר הוא הנוודות, לכאורה הנווד והנודד חד הם, אולם אני מבקשת להבחין בינהם, הנודד נע ממקום למקום כדי לגלות במקומות הרבים את השתקפויות פניו,לגלות את עצמיותו האמיתית מתוך התנסויות בעולם ,הנודד מחפש את עצמו ,מחפש את ההשתנות וההתחדשות ההתפתחותית המתמדת במקומות שונים ומשתנים ,הוא נושא עימו תמיד את תרמילו את המכל הקבוע הפנימי את עצמו.
לעומתו הנווד הוא המשוטט ללא תכלית חיצונית ופנימית , הוא בורח מעצמו, ותרמילו הוא שק נקוב ,שהתנסויותיו נשפכות מתוכו , דבר לא נאגר ועל כן אינו לומד מהנסיון, הוא מבקש שינויי חוויה למען הריגוש ולא למען ההשתנות, הוא מבקש את החוויה למען הנאת הרגע ולא כדי לדעת בעמקי עצמו, אין בו קבוע פנימי ומחוייבות לעצמו ובדרך כלל גם לא לזולתו כי הוא אינו יודע מהו ואינו מצוי כלל בתהליך של חיפוש"…
…"הנודד הוא הבית של עצמו, הנווד הוא ה- "הומלס הכרוני" אין לו בית"….,
…" הנודד הוא זה שבו יתרחש המשך השיר "בין איילת ומטולה שם עייפתי ואשב,פרח חן לקטוף חפצתי וננעץ לי קוץ בלב"…..(רות נצר מסע אל העצמי)………….."
אמנם כתבתי את הדברים מנקודת מבט נשית אישית אבל אולי גם גברים יכולים לאמץ נקודת מבט זו ולמצוא בה מזור.
וחושב מאד לדון באמצעים להחנך ולהתחנך לאורו. נדמה לי שצריך להיות המשך לדיון הזה….
אין לי מחלוקת איתך מאיר. רק הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבך לאפשרות נוספת לתחושת הנידוי אליה אתה מדבר ועל אפשרות, שככל הנראה תהיה מרחיקת לכת בעיניך, לגבי אפשרות של מיקום משותף עם גברים אשכנזיים.
מאיר, האם תסכם איתי שמעטים פרופסורים המזרחים במדעי הטבע, אשר יסכימו עם דבריך?
אם כן, ואני סבור כי זוהי אכן המציאות, נשאלת השאלה מדוע. נראה לי מאיר, וייתכן כי אני טועה, שתשובתך תהיה כי הם הפנימו את הדיכוי או שהם חיים בתודעה כוזבת או שהם נזהרים בלשונם.
אני מאמין כי לא כך הדבר.
השכלה איננה תהליך פשוט של רכישת ידע, אלא היא גם יכולה להיות חוויה טרנספורמטיבית בעלת השפעה עמוקה על זהותו של אדם.
שאתה מדבר על משכילים, מאיר, אתה מתייחס בעיקר לאלו שחונכו במסורת המחשבה הביקורתית אשר לא רק ששואפת לחשוף את העוולות הנסתרות מהעין, אלא גם להוות מחשבה משחררת.
ואכן שוחררת, ואתה אין לך מקום, ואין לכך הרבה קשר להגמוניה האשכנזית. אשכנזים רבים, כמוך, "שוחררו" וכעת הם כמוך מסתובבים, בעיניים חדשות ורואים את כל הדברים שנמנע מאחרים לראות, ונמנע מהם להוכיח את האחרים על טעותם. ועל כך גם הם מרגישים מנודים ומנותקים.
ברור שהגלולה שלהם אולי קצת פחות מרה, אך במידה רבה הם חולקים איתך את העמדה אותה תיארת. אין לי ספק וברורה לי עמדתך המנוכרת ושאינה מרגישה בבית גם בחברתם של אלה, ומעבר לכך , ברור לגמרי שמזרחי משכיל הינו עדיין קטגוריה חברתית בעל מיקום בעייתי. אולם , אפנה את תשומת ליבך לנקודה אחת, לסיום.
בשיח הביקורתי של ימינו , ישנו רווח סימבולי לא מועט בלהיות חבר בקבוצה מודרת כלשהי: נשים, מזרחים, שחורים, פלסטינים, הומו-לסביים…. הרי שייכות זו מבטיחה באופן כמעט אוטומטי את זווית הראייה של המוכפפים, אשר שיח זה מקדש כמעט כאמת אובייקטיבית. ייתכן מאיר, כי רק במידה מעטה כמובן, אותה זהות אותה אתה מבכה היא זו המעניקה לך ולדבריך חלק גדול מאמינותם ויוקרתם הסימבולית ?
אולי לא מנודה עד כדי כך, אחרי הכל ?
אני רוצה להביע תודה למגיבים והמגיבות. אני שמח שדברי מצאו הד אצלכן ואצלכם. ממש,ממש לא (כמו שאומרים פה היום) ולגמרי לא צריך להסכים עם דברי במלואם או מקצתם או עם הניסוח הספציפי שהתגלגל לי מהאצבעות. אני שמח אם משהו שנכתב הרעיד מיתר, כמו כנפיו של אותו פרפר רחוק בתיאוריה של התוהו והקאוס. אך, ברור לי מעל לכל ספק כי היכולת לדבר ישירות את הרגש הוא אקט פוליטי ממדרגה ראשונה. הדיאולוג הזה הוא ההוכחה לכך. להתראות בפעם הבאה.
לרגע חשבתי שאתה הולך לדבר פה לעניין, אבל מיד פנית לדרך המוכרת של האתר הזה (ועוד כמוהו).
דיברת על תלמידים צעירים, ערבים, ו..(תופים בבקשה).. משכילים. עשית השוואה מצערת ביניהם ובין "בני הגזע" שלך, ואז מיד נטשת את הדוגמא הנהדרת הזאת ועברת לדבר על משכילים בני חמישים ומעלה. למה?!
יש פה ב"העוקץ" דיבור תמידי בגביהותו על העניים והמופלים והנמוכים תמידית. אבל אףפעם לא מדברים פה עם המסכנים עצמם. תמיד מדברים מעליהם. כמו קפיטליסטים טובים אתם תמיד מקווים שהידענות המלומדת שלכם תטפטף ותזלוג למטה. אף פעם לא מתעסקים עם שורש הבעיה. אף פעם לא חושבים איך לייצר הצלחות במקומות שבהם עוד אין כישלון. עסוקים בעבודת טלאים במקום לתפור בגד חדש.
למה שלא ננסה לחשוב איך קורה שתלמיד ערבי שלומד בתנאים יותר קשים משיש בעיירת פיתוח מנצל את מה שהמערכת הואילה בטובה להעניק לו בצורה יותר יעילה ממה שהמזרחי החביב עליך כלכך מצליח/מנסה לעשות? איך זה שאצלהם זאת בושה לא להכין שיעורי בית, ואצלנו התלמיד הכי טוב הוא תמיד הכי פחות מקובל?
מה גורם לנוצרים להיות הדת הכי משכילה בישראל (חוץ מהעובדה שלימודי תורה לא נחשבים להשכלה בסקר)?
המשכיל המזרחי (אין נשים בתחום הזה?) בהחלט נדפק. אבל הוא גם נכשל בחינוך ילדיו לידיעה והשכלה שלא אמורה להיות תלויה רק ברווח אישי. וזה הדבר הכי גרוע שהוא "אימץ" מהאשכנזים הקפיטליסטים. אם אין לי מה להרוויח מזה אז מה הטעם?
קודם תאבק על דרכים לגרום לילדים לרצות ללמוד (וזה לא רק עניין של כסף או צבע) ואחר כך המאבק על קבלתם למשרות בכירות יהיה הרבה יותר קל.
כמה מהעזרה שלך למשכיל המזדקן באמת תטפטף למטה אל הילדים שבאמת צריכים את העזרה הזאת?
גילוי נאות: לכותב אין תעודת בגרות.
נ.ב.
ירדנה, העלית כמה שאלות מענינות (בלי ממש לגעת בהן) לגבי הדילמה של אינדיבידואליזם מול שייכות. חדשנות/מסורת. חופש/קונפורמיזם (פה כולנו רוצים לחשוב שאנחנו יודעים במה היינו בוחרים)…. חבל שאין לנו יותר זמן לדבר.
מאיר תודה על המאמר! אין לי הרבה מה להוסיף על מה שאמר ג. אביבי, באחד מהטוקבקים למעלה. כואב וכל כך נכון.
בדצמבר 1993, אם זכרוני אינו מטעני, מרכז אדווה אירגן עבורי הרצאה בבית הסופר. דיברתי אז על זה, שהגבר המזרחי, במודל הפטריארכלי, הפך לאשתו הרמוסה והנחדרת של הצבר האשכנזי הותיק. לכן הוא מושתק, ומשתיק עוד יותר את האשה המזרחית, המושתקת כבר בלאו הכי, ע"י האשכנזית והאשכנזי שלה אם היא מנסה לחרוג מתפקיד זאתי שעושה ספונג`ה (קרי, ספקית שירותים).
מי שהתנפל עלי הכי הרבה אז, היו דווקא גברים מזרחים אינטלקטואלים-אקטיביסטים שהיו בקהל, כי כנראה פגעתי בתפישת הגבריות ההטרוסקסואלית שלהם. מי שניכס אותי וניסה לסתום לי את הפה אח"כ, היו מזרחיות המחמד האקדמי (וגם מחמדים אחרים) של האינטלקטואלים האשכנזים היעאני רגישים לענייני גזע וגעזנות, שבחצרם מכשכשים פודלים אינטלקטואלים מזרחים.
מישהו למעלה, בטוקבק, דיבר על הנתק בין האינטלקטואלים המזרחים לבין הקהילות אותם הם אמורים לייצג. זו חלק עיקרי של הבעיה. חלק נוסף הוא השתיקות הן של האינטלקטואלים הללו, והן של הקהילה, ממנה הם די מנותקים, בנושא הנייעות החברתית של גברים מזרחים ע"י האשכנזיות אותן בחרו כבנות זוג. עדיף, כמובן, כאלה שיש להן גם דרכון איחוד אירופי-אמריקאי-קנדי וכיו"ב, כדי להתנייע החוצה מהארץ בקלות, ולקבל עזרה עם האנגלית…
הקשר כפי שאני רואה אותו בנושא של מזרחיות /אשכנזיות – אינדבדואליזם/שייכות במאבק בין שתי התרבויות המרכזיות בחברה הישראלית,האשכנזיות רוצה כור היתוך,ועשתה ועושה הכל על מנת לכפות את "כור ההיתוך" הר כגיגית,על מנת ליצור בסיס וקונצנזוס רחב ככל שניתן,הציווי העליון הזה ביקש מכולם למחוק את הזהות שלהם וניסה להמציא משהו חדש ,להציב מודל,הלוא הוא ארכיטיפ "הצבר הישראלי" שעל פיו היה על כולנו להתיישר.ולא, נהייה מנודים ומורחקים כעונש על אי מחיקת הזהות שלנו, אני באופן אישי נמצאת בעמדה אחרת,אני גורסת "לחיות בהרמוניה של ניגודים".במצב של הרמוניה בין ניגודים כל צד יש לו הזהות האינדבדואלית שלו וגם אם היא מנוגדת לצד השני הרי ניתן להפוך אותם לניגודים משלימים (כמו היין-יאנג בפילוסופיה הסינית,שהיא מקובלת בעצם על רוב המזרח גם אם ניתנים לה שמות אחרים) אין כאן מחיקה של זהויות יש כאן זהות מוגדרת של כל אחד מן הצדדים ששומר עליה.האשכנזיות( אשכנזיות כתפישת עולם לא כמוצא אתני, באופן אישי כשאני מדברת על אשכנזיות ואשכנזים אני מדברת על תפישת עולם לא על מוצא אתני) הסכימה לוותר על הזהות שלה,וקיבלה על עצמה את ארכיטיפ "הצבר הישראלי" לעניות דעתי הבלתי קובעת לחלוטין התוצאה לא מרנינה במיוחד.המזרחיות לא הסכימה לוותר על הזהות שלה ועל כך נטושה המלחמה התרבותית.אז כך שעל מנת ליצור זיקות של שייכות כל צד צריך להבין ולהגדיר את האינדבדואליות שלו,את הייחודיות שלו שאותה הוא מביא לקשר,ושהצד השני מקבל ומכבד(במקום ללעוג ולבזות ולהמעיט בערך).מאחר והמזרחיות לא ויתרה על הזהות ועל האינדבדואליזם שלה,היא עוסקת בה,וחוקרת אותה,ומנסה להפוך אותה לדרך חיים.(זה בא לידי ביטוי בולט במוסיקה למשל,וזה מנסה לפלס דרך גם באמנות הפלסטית,ובתקווה שיום אחד זה יקבל את המקום הראוי לו גם בספרות וגם במדיניות הפוליטית)מה שמאוד מקשה לעניות דעתי הבלתי קובעת על כל התפישה של "לחיות בהרמוניה של ניגודים" הוא שלצד השני כלומר לתפישת העולם האשכנזית אין זהות מוגדרת באמת, בעיני לפחות זהו מישמש של קלישאות,של סיסמאות נבובות ורייקות מתוכן וברובן הגדול הזויות מפני שתפישת העולם האשכנזית לא רואה ,או לא רוצה לראות,ולקבל הייכן היא חיה מבחינת המרחב הגיאו תרבותי פוליטי.אנחנו במזרח התיכון לא באירופה המזרחית.ומכאן גם נובעת תחושת הנידוי,הריחוק,הגלות הרגשית נפשית מנטלית שאם הבנתי את מאיר נכון זה מה שהוא חש,וזה מה שאני חשתי באופן אישי במשך שנים ארוכות.לא קיבלתי ולא הסכמתי להיכנס לתבנית של "ארכיטיפ הצבר הישראלי ",לא הסכמתי למחוק את הזהות שלי מחד,ומאחר ולצד השני אין זהות מפני שגם הוא לא מסוגל להגדיר את הישראליות שלו באופן שניתן להשתייך אליו או להזדהות איתו,התוצאה היא לרוב מתסכלת ושל תחושה של -"אין עם מי לדבר" ועל כן קשה לממש את התפישה של "לחיות בהרמוניה של ניגודים".
וכך גם בנושא של מסורת/חדשנות,כשאנחנו מדברים על מסורת על איזו מסורת בדיוק אנחנו מדברים?האם אנחנו מדברים אך ורק על המסורת היהודית?אבל חיים כאן גם לא יהודים,ואנחנו חיים במרחב גיאו תרבותי שיש לו עבר שהוא לא רק יהודי ולא רק שהוא לא יהודי,היהדות שאבה ממנו והושפעה ממנו,אני מדברת על העבר הכנעני,ועל התרבות הכנענית,שהייתה כאן,אני כן רוצה להתייחס אליה כאל חלק מההוייה שלי היום,אני רוצה להחיות אותה,אני מרגישה שייכות אליה הרבה יותר משאני מרגישה שייכות לעבר התרבותי של יהדות מזרח אירופה,למה אני צריכה להיבחן בבתי הספר על העבר המזרח אירופאי ולא על העבר הכנעני?מזרח אירופה זה לא השורשים שלי הארץ הזאת היא השורשים שלי,(אחרת למה חזרתי לכאן?ועל מה כל הרעש והמהומה והמלחמות והמאבקים,ושפיכות הדמים?)ואותם אני רוצה לגלות ולהחיות והשורשים האלה הם גם הבסיס התרבותי המשותף שלי עם אלה שהם לא יהודים וחיו וחיים איתי כאן.אז איך אני "מחדשת ימי כקדם"?ואחרי שאני בוחרת לחדש ימי כקדם,מי הפרטנר שלי לשיח הזה?מי בכלל רוצה לדבר איתי על זה?אלה ששולחים אותי לבקר במחנות ההשמדה?אני מכאן,"אנא בינת אל באלאד,"אלה שרואים בי זרה?אלה שרואים בי "צלבנית?"
לשיטתי יש בי הכל ואני כבר אמרתי את זה לא פעם,אני הכל,אני כנענית,אני יבוסית(אפרופו ירושלים)אני עברית,אני פניקית(אפרופו יפו)אני צלבנית(זה חלק מההיסטוריה של הארץ שלי)אני פלשתינית,אני אולי אסע יום אחד לבקר במחנות ההשמדה כי גם זה חלק מהעבר ההיסטורי שלי,אבל אני גם אסע למרוקו וללבנון ולמצרים וליוון כי אני חלק מהשלם הגדול של התרבות הימתיכונית.
אז אני כל זה,ואין לי עם מי לדבר על זה,אז אני מדברת עם עצמי, ככה לפחות אני יודעת עם מי יש לי עסק.