• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בין קללה לנידוי

מאיר עמור

סוציולוג (פרופ' בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל"ה וסרבן מצפון חברתי

ביום שני ה-25 לינואר, בשבוע שעבר, היה יום חגה של כנסת ישראל. בראיונות הבוקר ב"גלי צה"ל" רואיינו שני תלמידי תיכון על ידי רזי ברקאי. התלמידים היו בין אורחיה של הכנסת ואורחו על ידי יו"ר הכנסת, חה"כ ראובן ריבלין. צעירים אלה, אחד ערבי ישראלי והשני דרוזי ישראלי שוחחו עם רזי ברקאי על חוויותיהם והתרשמויותיהם מהביקור בכנסת. שניהם היו מרשימים. ההצגה הלשונית שלהם את עצמם ואת מיקומם החברתי המסוכסך היתה משכנעת וקולחת. היכולת שלהם לראות את מיקומם הדינמי ביחס לאחרים, מבלי לזנוח את התנועה הכללית שמסביבם ולנסח עמדה רלוונטית לעצמם ועבור קהילותיהם, היתה רהוטה. הם היו מושא לקינאה בעבורי. לא יכולתי שלא לחשוב על צעירים וצעירות אחרים, מעיירות פיתוח ושכונות, שמידי פעם מגיעים אל התקשורת ומדברים בה על חייהם. ההבדלים זעקו לשמיים. חשבתי על עצמי בגילם. בגילם לא דיברתי כמוהם.

האירוע התקשורתי הקטן והשולי הזה הביא אותי לחשוב על סיבות אפשריות להבדלים אלה דרך הערכת מיקומי האישי. חשבתי, כי אם אתה גבר, מזרחי, משכיל ובן למעלה מ-45 אתה בין מקולליה של החברה הישראלית. אם אתה צעיר יותר אתה מקולל בדרך אחרת.

מאז צעדיה הראשונים של הציונות בארץ ישראל וביתר שאת מאז כינונה של מדינת ישראל, נתפשו גברים מזרחים כיריב חברתי מרכזי של ההגמוניה האשכנזית בישראל. ההיסטוריה של הציונות בישראל וההיסטוריה של מדינת ישראל עטויות ושזורות בסיפוריי דיכוייה הספציפי של קבוצה זו.

בקבוצה הרחבה של גברים-מזרחים, גברים-מזרחים-משכילים היוו, שלא מרצונם ובדרך כלל עם מעט מידיעתם, את חוד האיום על הדומיננטיות האתנית האשכנזית בישראל. כיום, גברים מזרחים משכילים, הנמצאים בעשור החמישי או השישי לחייהם – בהתעלם ממיקומם הכלכלי – הינם המקוללים של החברה הישראלית. לרוב, לבטח לא תמיד. הם מנודים. קהילותיהם אינן קיימות או דחו אותם. הרשתות החברתיות והאינטרסים העומדים למולם חזקים מהם פי כמה מונים. מיקומם משדר אותות מצוקה של אי התאמה בין יכולתם, כישוריהם ותפקידם. כמבוגרים יחסית, הם נושאים בחובם זכרון חי של חברה ועולם אחרים. יכולתם לממשו כמעט אפסית. על כן, עשויים הם להוות את הניצוץ להתלקחות חברתית. זהו, אם כך, המאפיין העיקרי המשמר את עוצמת האיום והסכנה שהם מהווים.

מדינת ישראל קיימת 62 שנים. הכיבוש של השטחים התרחש לפני 43 שנים. מי שהגיע לישראל לאחר קום המדינה והיה בן 3 בהגעתו, הוא כיום בן 65. זאת אומרת גבר שכזה כיום עומד לצאת או יצא לפנסיה. גבר שכזה בילה את רוב חייו הפעילים בישראל. הוא התחנך בישראל; זהו המקום בו הוא השקיע את כל מרצו. כאן הוא בנה את ביתו. כאן הוא הקים (אם הקים) את משפחתו. כאן הוא גידל את ילדיו (אם היו לו). כאן הוא קבר את הוריו אשר הגיעו לישראל מארץ אחרת.

מי שנולד בישראל בעשור הראשון או השני לקיומה הוא כיום בעשור החמישי או השישי של חייו. אדם זה קיבל את כל חינוכו בישראל. הוא חווה על בשרו את המלחמות הגדולות, לבטח לקח חלק במוקדמות שבהן. בניו לקחו חלק במאוחרות שבהן. אדם זה ראה את תהליך יצירתה של ישראל. אנשים אלה נושאים בליבם ובעיני רוחם מראות של ישראל שונה. הם יכולים לראות – ממש לנגד עינהם – את תהליך השתנותה של החברה הישראלית. לרבים מאלה אשר הגיעו לישראל מארצות אסיה ואפריקה ואשר הפכו בישראל ל"מזרחים" הסתכלות זו עלולה לשקף תחושה של נוסע ברכבת המביט בעולם הנע למולו וחולף על פניו דרך החלון. הכל זע. הוא נשאר קבוע במקומו.

בני החמישים והשישים שהם או הוריהם הגיעו לכאן מארצות אסיה אפריקה הפכו למקולליה של ישראל כי מעל ובתוך הנסיבות הפסיכולוגיות וההיסטוריות הללו מרחפת ושורה תחושת ניכור. תחושת ניכור הבאה לידי ביטוי מוחצן בהרגשה כי אדם זר אצל עצמו. כי אין הוא בביתו לחוש באופן ישיר ובלתי אמצעי את החיים העוברים עליו ועל פניו. הוא חי עם תחושת העומק המלחששת בזהירות כי עליו להסתיר – באופן קבוע – חלקים של אישיותו; להסוות מרכיבים של חוויותיו מפני אחרים ומעצמו. חוסר היכולת להביא לידי ביטוי את המועקה המקיפה את סוגר ליבך זהו משא הניכור. זוהי המשמעות של היות מקולל. מועקת הכאב כי אין הרשאה, רשות או אישור לומר את אשר על ליבך. תחושת הקבס והחנק כאילו נבחנת ונמצאת חסר. ביודעך כי למעשה מעולם לא נבחנת. אתה יודע כי אינך חסר אך, היכולת שלך לומר את הדברים הללו חסומה, סגורה, מסוגרת בחוזק-יד אלים. לצורך ההשוואה וההבהרה, לגברים, פלסטינים, משכילים ובני אותו הגיל, לדוגמה, אין בעיה דומה. אותם, קהילתם מחבקת ונושאת על כפיים. הם מנהיגים, דוברים, שרים, משוררים וכותבים את נפשם. נפשם זו זוכה להד בקהילתם. גברים מזרחים משכילים ובשנות החמישים והשישים לחייהם לעומתם אינם רק כפותים לסלע כפרומיתאוס אלא גם כפויים על ידי אלם, התכחשות, דחייה וחוסר קבלה על ידי קהלם ועל ידי מדינתם.

בדברים שאכתוב כאן אביא ניתוח קר, ראציונלי וישיר של קבוצה אנושית קטנה זו (שאני נמנה עליה) וכן של סיטואציה חברתית קונקרטית המשוקעות ביריבות פוליטית ודיכוי תרבותי מיבניים. אין זה מסע בתיאור קורבנות. זוהי התרסה אירונית שבאה עם התחוורות פן ממשי נוסף במבנה החברה הישראלית מבחינתי.

אין מטא-פיסיקה או אמונה תפלה בעצם הקביעה ובזיהוי של מקוללים חברתית. מקוללים חברתית הינו מיקום בהררכיה. זהו מיקום אישי ומקום חברתי דינמי. שניהם נוצרו משילובם והשתלבותם של אינטרסים רבים. אין שום קשר בין מקוללים חברתית ואמונה דתית. אין שום דבר משותף בין מקוללים חברתית וגורל. מקוללים חברתית הינה סיטואציה ומיקום שנוצרו בגלל נסיבות, אינרטסים, מאווים והבדלי כוח חברתיים. מקוללים חברתית, בשפה אחרת, זהו תוצר של מעשה אנושי; אין זה אספקט של נבואה שחורה המגשימה את עצמה. מקוללים חברתית הינה מלאכת מחשבת עשויה למהדרין של פעולה אנושית ושל שימוש לא מידתי בכוח ותוצאותיהם.

מדוע אני מדבר על גברים מזרחים משכילים ומבוגרים בלבד? זאת משני טעמים עיקריים. ראשית, צעירים מזרחים כיום כבר לא יודעים הרבה על סיכויי קיומה של אפשרות "אחרת". המבוגרים יותר, זה מכבר נואשו מאפשרות קיומה של אפשרות "אחרת". שנית, החברה היהודית ישראלית היא חברה שוביניסטית ופאטריארכלית. יש בה זכויות יתר לגברים. מעמדם של גברים גבוה ממעמדן של נשים. גברים נחשבים בה יותר. שני מוסדות ראשיים אחראים להערכת ולזכות היתר של גברים: "ספר הספרים" ו"המפעל הציוני". שני מוסדות מרכזיים אלה ממנים ומינו, ממליכים והמליכו, מכשירים והכשירו, מושחים ומשחו גברים יהודים ישראלים לתפקיד היסטורי מרכזי אחד: נשאי הנקמה הקולוסאלית, נושאי חרב הלחימה הנקמנית של יהודים בדורות האחרונים.

ספר הספרים, המפעל הציוני והמלחמה כנגד העולם הערבי הינם המרכיבים העיקריים של היתרון השובניסטי והפטריארכלי של הגבר היהודי הישראלי. אך, לא כל הגברים היהודים-ישראלים זוכים למעמד בכורה זה. לא כולם זוכים לחלק שווה מקרן שפעה של הנקמה. בעוד ספר הספרים מעניק לגבר היהודי יתרון, העדיף המפעל הציוני, שייצר תפקידים מיתיים וסימליים של "חלוץ" "לוחם" ו"צבר הישראלי", את הגבר האשכנזי. המפעל הציוני, בשילובה של הדת והמלחמה, הפכו גברים אשכנזים לקבוצה מועדפת. "הבן יקיר לי אפריים" היה תמיד ציוני או דתי או שילוב של שניהם. על מעמד הבכורה של מיהו "הדתי הנכון" נאבקים כיום "נערי הגבעות" הצעירים והמבוגרים של "יהודה ושומרון".

יותר מכל קבוצה חברתית אחרת, גברים-אשכנזים מורמים הם מעם. על פיהם ישק דבר בישראל. הם נימצאים ושולטים בפוליטיקה, בצבא, בכלכלה, בממשלה, במחקר, במשפט, בתקשורת ובתרבות; הם המוציאים והם המכניסים; הם המגדירים את הישראליות, היהודיות והציונות. הגבר האשכנזי הוא המודל; על פיו נגזרות ההוראות. על פיו נגזרים הכללים. על פי מוצא פיו נחרצות גורלות. על פיו נחרצים התגמולים, אותות היוקרה והביזוי. גברים אשכנזים הם קנה המידה להערכות חיוביות או שליליות של יוקרה, כוח ומעמד.

משום כך הפכו גברים מזרחים משכילים ליעד תקיפה מרכזי. הם סכנה. לאור העובדה כי הם מהווים ומביאים לידי ביטוי סטיה מעולם הציפיות החברתיות שהוכתב להם. גברים מזרחים משכילים הם פורעי סדר ומפירי שקט בעל כורחם.

במקומות רבים ולעיתים מזומנות היו אלה משכילים שסללו שבילים חדשים ופרצו תקרות זכוכית שהציבו על דרכם התנאים החברתיים של קיומם. תנאים אשר אסרו אותם. משכילים הם אלה אשר מדמיינים לעצמם עולם אחר. משכילים הם אלה החושבים באמצעות "הרצוי" ושופטים על פיו את "המצוי". כאשר הפערים בין המצוי והרצוי גדולים, משכילים הם אלה המתסיסים את שאלת השאלות: "מדוע עלי להסתפק במצוי מעוות ולוקה בחסר זה?" כאשר מתבהרת ומתווספת לתפישה אישית ופורצת דרך שכזו, גם ההבנה וההתחוורות כי אי-שיויון הוא מעשה אנושי ופוליטי, הזעם, הכעס, התסכול מתגבשים לרצון לפעולה במסגרת רחבה יותר מדלת אמות "האישי". הבנה אישית מבהירה כי אי-צדק מחייב פעולה פוליטית פרטית וקולקטיבית. משכילים הם אלה המוצאים וממציאים לרגשות אלה ביטוי באומר ובפועל. נוצר סיכוי לחפיפה דינמית בין פעולה אישית ופעולה פוליטית של רבים. על כן הם מהווים איום.

פעולה פוליטית קוסמת משום שפוליטיקה מיוסדת על אפשרות השינוי. בדיוק כמו ספרות ושירה. ספרות ושירה יכולות להיכתב רק כביטוי לאישי או כהבהרה של הפרטי. אך, שירה וספרות מקבלות משמעות גורלית ועמוקה בציבור. בציבור הן משנות גורלות. הן עושות פוליטיקה. משכילים הם אלה התורמים לא רק להבנתה של המציאות אלא גם ליצירתה. הם עושים זאת באמצעות דימיונם הפורה. הם עושים זאת באמצעות חיקוי מוצלח של אחרים אשר יצרו מציאות שהניבה פירות טובים בעבור אחרים אלה. משכילים הם אלה השואלים "מדוע עלי לקבל פירות באושים כשאחרים קיבלו פירות טובים בעבור אותו המאמץ?" הם עושים פוליטיקה באמצעות תיאור ותיחקור הפער האישי שבין "הרצוי" ל"מצוי" באופן ציבורי.

שאלת הפער הזו הופכת למטרד פסיכולוגי. שאלה זו הופכת לכאב צד קבוע. כאב המופיע עם כל נשימה. היא הופכת לצל. זוהי שאלה טורדנית, מציקה, מגרה ומכעיסה. ההבנה כי לפסיכולוגיה האישית יש גם סיבות חברתיות הופכת את האישי לפוליטי. כאשר הפסיכולוגיה הופכת לפוליטיקה, כאשר האישי הופך לפוליטי, הופך שינוי המציאות האישית למשימה דחופה, הכרחית, חיונית ונחוצה. שינוי אישי הופך לצורך, להכרח, כמו אויר נקי. כמו נשימה. רבים מהתהליכים הללו התרחשו ומתרחשים בחייהם הפרטיים של גברים מזרחים משכילים רבים בישראל. זה קורה אצל רבים, אך לא אצל כולם; במידה מסויימת, אך לא במידה שווה אצל כולם. כל פרשיות המרד והמאבק המזרחי בישראל צמחו מחוויות אישיות שכאלה. חוויות פוליטיות המשולבות בסיפורים פרטיים שכאלה. "על כל אלה" הופכים גברים מזרחים משכילים למסוכנים. "על כל אלה" נעשים הם גם למנודים.

גברים מזרחים ומשכילים – מקוללים חברתית אלה – נתקלים, מעשה יום יום, בעיוות החברתי והמוסרי של החברה הישראלית-יהודית. בעבורם, הופך העיוות למשא כבד; עול ללא נשוא. בעיקר, משום שאין לעיוות הסבר המניח את דעתם. מבחינתם אין אפשרות הצדקה וצידוק לעיוות. לרוב, תימצאם ממלאים תפקידים ברמת תיפקוד פחותה מיכולתם.

במקורות היהודיים אומרים כי על שלושה דברים ראוי אדם לחמלה: כאשר דעתן מונהג על ידי משוגע, כאשר צדיק נשלט על ידי רשע וכאשר נדיב נזקק לנבל. אז עלול התיסכול להפוך לחרון-אף. אז הופך העיוות לקושי עמוק ומכאיב. מכאיב הרבה יותר מאשר מציאות שבה אדם נשלט על ידי אדם או מוסד המוערך כבעל יכולת, ניסיון וידע. או כאשר השולט הוא אדם שהזמנים הכשירו אותו. אז, לשלטון יש הסבר. אז, אין מקום לחרון-אף. אין זה המצב בישראל כיום.

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: