הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
על האונס
שמי אשכר אלדן כהן.
אני אשה, אמא, אמנית, תרפיסטית באמנויות, מורה לתיאטרון ומחול ויועצת חינוכית, נפגעת תקיפה מינית והייתי מטופלת בעמותה לנשים נפגעות תקיפה מינית.
בחרתי לפרסם טקסט זה עם שמי באופן גלוי משום שמרגיז אותי שבגלל חווית הבושה, האשמה, והפחד מהביזוי והנידוי, נשים שהותקפו ונוצלו מינית מתחבאות, ואילו תוקפיהן, גם לאחר שהורשעו, מסתובבים בעולם זחוחי דעת.
הגיע הזמן שאנו הנשים שהותקפו נשתחרר מהבושה והאשמה ונאמר את דברינו בקול רם וברור.
על תפקיד המטופלת
כתבתי מאמר זה בתקופה בה הייתי מטופלת בעמותה לנשים נפגעות תקיפה מינית.
להיות מטופלת זה תפקיד. תפקיד שראוי שכל אחד ייקח על עצמו לעיתים, לכל אחד יש תיקונים לעשות עם עצמו. לעיתים אני מרגישה שלהיות בתפקיד המטופלת זה מעצים ומחזק ולעיתים אני מרגישה שזה מחליש ומבזה, קצת כמו קוף בכלוב או בקרקס, "תציג בפנינו המטופלת את סבלה כדי שנדע כמה נאורים אנחנו כשתרמנו לרווחתה".
קל לשכוח ש"המטופלת " משקפת כל אחד ואחת במצבי חיים גלויים או נסתרים, אף אחד לא נעלה עליה, היא בסה"כ הסכימה להודות בקשייה, לטפל בהם, ולעיתים לחשוף אותם כחלק מהמסע שלה לריפוי אישי וכחלק מהמסע שלה לריפוי החברה החולה בה כולם שותפים.
בטקסט זה אתייחס לשלושה מרכיבים:
הראשון: וידוי, זיכרון של טראומה אישית.
השני: על האחריות החברתית כלפי נשים ניצולות תקיפה מינית.
השלישי: על הפיוס.
חלק ראשון: אונס
זה היה לפני הרבה שנים, אולי לפני 20 שנה, אני לא זוכרת בדיוק, אני זוכרת שאסור לי לזכור, אסור לי לכעוס ואסור לי להאשים, זה יכול להזיק לי.
ובכל זאת הזיכרון מבצבץ ומשתוקק לצאת.
הייתי צעירה ויפה, הגעתי לעיר זה מכבר מהקבוץ ללמוד באוניברסיטה, הסתובבתי בחוגי השמאל, קמפוס, מפגשי יהודים ערבים, ביר זית, הגדה השמאלית, הכרתי אותו מהפגנות ואירועים נוספים בהם הסתובבנו באותה תקופה, הוא אף פעם לא היה יפה, אבל היה כריזמתי ומרשים. התבוננתי בו בעניין וסקרנות, רוצה להתקרב אבל נזהרת.
יום שישי אחד ירדתי מדירתי בצפון תל אביב ופגשתי אותו ברחוב, אמרתי לו ששמעתי אותו מדבר עכשיו ברדיו, החלפנו מילים ספורות והמשכתי בדרכי, לא מסרתי לו כתובת, אני לא זוכרת אם היה ברשותו מספר הטלפון שלי, כעבור זמן מה, איני זוכרת בדיוק מתי, אם באותו היום, איני זוכרת אם הוא התקשר קודם, מצאתי אותו עומד על מפתן ביתי, הוא דרש במפגיע שאתן לו להיכנס, אני לא זוכרת כמה אלימות הייתה כרוכה בעניין, זה לא היה עניין של מכות, אבל כל ההתנהלות הייתה אלימה, אני זוכרת שהופתעתי לראות אותו אחרי שאמרתי לו בטלפון שאני לא מעוניינת להיפגש, אני זוכרת שלא רציתי לתת לו להיכנס הביתה והוא דחף את הרגל שלו בין הדלת והמשקוף ונתן לי להבין שאין לי הרבה ברירות,לא הבנתי איך הוא מצא את ביתי הוא אמר שזכר שפגש אותי ברחוב ועבר והסתכל על כל תיבות הדואר, ידעתי שיש לו חברה שהוא חי איתה, זה לא הפריע לו לבעול אותי, תוך זמן קצר ביותר מעמידתו בפתח הדלת מצאתי עצמי שרועה תחתיו והוא עושה בי כבתוך שלו, בערך בזה תם ה"קשר" בינינו. אחר כך הוא עבר לאחרות, מספרים עליו שהוא מטריד סדרתי, כששמו עולה בשיחות בסלונים ספרותיים כאלה ואחרים אני רוצה לזעוק אבל הוא אנס אותי וחשה מושתקת ומשותקת מראש, הרי האיש מסתובב בעולם עם כותרת של ההומניסט הגדול מכולם, כולם אבל כולם יודעים שהוא מטריד נשים סדרתי, אבל זה אף פעם לא קבל הד אמיתי, הוא הרי גבר הומניסט, מותר לו הכל.
ישבתי פעם עם חברות בבית קפה, סתם נשים מפטפטות, ושוחחנו על כך שכמעט כל ארגוני השמאל מונהגים על ידי גברים ומנוהלים כיחידה צבאית, זה מעניין שגם ההומניזם כאן מקבל פרצוף של צבא תוקפני. וחשבתי לעצמי כמה פעמים אנחנו נידונות להיות נאנסות אונס מתמשך, אונס לייט כאילו, הוא לא ממש הרביץ, לא ממש איים, סתם שדד, סתם לא כיבד, ואחר כך השתיקה, שהרי אם תדברי את אוטומטית הופכת לזונה ומסתכנת בנידוי ובהחרמה, הרשת הגברית לא תאפשר לעצמה לקרוס, היא צריכה לשמר את ההצדקה. גם שירה נשית לא ממש מצליחה לחדור את המעוז הגברי. היא טובה כל זמן שהיא לא יוצאת נגד האנסים ה"מהוגנים" שממלאים את כל שדרות החברה ומגינים על עצמם ועל חבריהם. עצב. בעיקר הרבה הרבה הרבה עצב, על הצורך לשאת את כל העלבונות האלה מול הפאסאדה של האדם הרגיש שגורף פרסים כדי לחיות על חשבון השיטה שהוא יוצא נגדה תוך כדי שהוא גורף בדרך לתהום נשים פתיות.
ועכשיו מה שהכי מעניין אותי, האם יהיה איזה עיתון תרבותי מהוגן אחד שידפיס את הטקסט הזה או שכולם יחד ימשיכו לשמור על הפאסאדה ההומניסטית שתחת גלגליה נרמסות נשים.
על האחריות החברתית כלפי נשים ניצולות תקיפה מינית
מעשה אונס נעשה לרוב בחדרי חדרים, לרוב רק שניים נמצאים שם ובכל זאת זהו מעשה חברתי, אנחנו חיים בחברה כובשת, שודדת אדמות של אחרים, מונעת מעבר חולים לבתי חולים, מונעת מעבר סחורות, ומונעת אספקת דלק וחשמל להמונים רבים.
חברה שנוסדה בחטא הגירוש והגזילה, חטא שכמו האונס מושתק ומוסתר וכמו האונס ממשיך לנהל את חיינו למרות שאנחנו מתכחשים לו.
אנחנו חיים בחברה שבה כל גבר מחונך משחר ילדותו להיות לוחם שעוסק בדיכוי והרג, משימה שמחייבת אותו להכחיד חלק מנפשו או להשתחרר ממשימת ההרג, בטענה שהוא לוקה בנפשו.
חברה שלא מכירה באחר לא מכירה גם באחרת. צריך לשנות כאן באופן מאד יסודי סדרי עולם וליצור חברה שבה חיי כל בני האדם שווים ראויים ומוגנים.
מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות על היווצרות מצבי התוקפנות המינית ולפעול פעולת אמת למיגור התופעה באמצעות שינוי יסודי בערכים המכוננים, עלינו ליצור שפה חדשה, שפה פמיניסטית לתאר אירועים של התנהגות מינית לא הולמת כלפי נשים, יש לקחת אחריות לטיפול בפוגעים ובנפגעות, יש לבטל את חוק ההתיישנות על עברות תקיפה מינית.
יש לחייב בחוק את הפוגע לקבל טיפול ויש לממן טיפול זה, יש להעניק טיפול במימון המדינה או הרשות העירונית לכל נפגעת, וכל זאת מבלי להזדקק לארועי התרמה נוצצים, לגמח"ים ולבתי תמחוי אשר מעניקים הילה והטבות מס למתעשרים בחסות המדינה ומחלישים עוד יותר את אלה שהמדינה טורחת להחליש באמצעות מנגנוני חקיקה שמתנערים מאחריות חברתית.
על הפיוס, על קרן האור הפרטית שלי
לפני מספר חודשים בתקופה שבה התחלתי להתמודד עם ההתעוררות של הטראומה שעברתי פגשתי אדם מדהים. זה היה בבית האופרה בתל אביב, הצגתי שם תערוכה בשם "כשהבית ריק", צילומי בתים בהם התגוררתי בקבוץ בו גדלתי, בערב הנעילה קיימנו רב שיח על ילדות בצל הבתים הריקים, קראתי שיר ובתוכו התייחסות לפחד בלינה המשותפת, הפחד מהפאדיונים ( כפי שקראו אז למי שהיום קוראים מחבלים) והפחד מהבנים שבאו להפשיט את הבנות בלילה. בסוף הערב אחד הנוכחים בקש לקבל את השיר, לא הבנתי מדוע, למחרת על מסך המחשב שלי קבלתי ממנו העתק מכתב ששלח להוריו. במכתב הוא סיפר שכאשר שמע את השיר שלי הרגיש כמו אגרוף בבטן וסיפר להם שהוא זוכר את עצמו בורח בלילה מבוהל מבית הילדים בטוח שמישהו רודף אחריו, שהוא זוכר את עצמו, יחד עם חבריו, פוגעים בלילה בבנות הקבוצה. "רופא כפיות" הם קראו לזה.
בשיחתנו שנערכה בהמשך הוא סיפר לי יותר פרטים: "היינו חבורה גדולה של בנים ומעט בנות בקבוצה, בלילה היינו מחכים שהבנות יירדמו ואז היינו מתקרבים לעברן בשקט ומרימים בעזרת כפיות את שולי התחתונים שלהן כדי לראות. אני עשיתי את זה, אני הרמתי להן בלילה את התחתונים, אני לא יודע אם הן ישנו או שעשו את עצמן ישנות משום שפחדו מאיתנו, אני מבין היום שזה נורא, שפגעתי בהן.
היום כמבוגר, כאב לבנים ולבת, אני לא יכול שלא לחשוב על הוריהן של הילדות בהן פגענו. הייתכן שהן לא ידעו, לא הרגישו? לא הבינו? הרי בבוקר למחרת צחקנו ברשעות על מעשי הלילה כדי שהבנות יבינו וההשפלה תהיה שלמה. אין לי ספק שגם המטפלת שלנו הבינה על מה דברנו וידעה שאנחנו פוגעים בבנות. אבל כל המבוגרים שתקו. גם הבנות לא דיברו על כך מעולם בציבור. בגיל מבוגר יותר עבדתי עם אותה ילדה שבגרה, אבל מעולם לא דיברנו על מה שעשיתי לה."
המכתב הזה והשיחה שבעקבותיו עוררו בי סערת רגשות עזה, הם עוררו בי זעם רב, עצב רב, ומעל הכל הערכה ענקית לגבר מבוגר שבוחר להודות בפשעי ילדותו, בוחר לחשוף אותם ביוזמתו, אני יודעת כמה הוא מתייסר היום על מה שעשה אז, אני יודעת כמה הוא מבין היום את הפגיעה הקשה שפגע אז בילדות בנות גילו, אני יודעת שהוא מבין שגם הוא פגוע עד היום כתוצאה מאותה התנהגות, אני יודעת היום כמה גם הוא היה בודד מבוהל ואומלל באותה לינה משותפת.
ביום שבו יהיו בינינו רבים כמוהו שייקחו אחריות על מעשיהם ויאמרו: אני עשיתי את זה, אני מבין שפגעתי בהן וגם אני פגוע, אני מבין שאני עצמי צריך להשתנות, החיים של כולנו כאן יהיו הרבה יותר טובים.
ועוד כמה מילים
על אשמת האשה: פעמים רבות אנחנו שומעות שאנחנו אשמות, מפתות מגרות מנצלות, חלק בי מתקומם וזועק ממתי מאשימים את הקורבן בתקיפה, מתי שמעתם שחפץ גנוב הואשם בכך שניגנב, ואילו חלק אחר בתוכי לוחש בגחלים של אש, לו ידענו אחרת, יכולנו להימנע מהתקיפה והניצול, לו ידענו לומר לא, לו ידענו בוודאות פנימית מוצקה, שאנחנו בעלות ערך מעצם היותנו בנות חווה, גם ללא גבר שאנחנו תלויות על זרועו, גם ללא מסירת גופנו ונפשנו הפקר.
לו רק ידענו שגם בהיותנו נשים, בהיותנו ילדות,בהיותנו נערות אנחנו בעלות ערך, אולי הייתה לנו יותר יכולות להציב את הגבול בפני התוקף, אילו ידענו שאנו ראויות לאהבה מעצם היותנו, אילו לא היינו מבולבלות כל כך בין אהבה ומין, אילו ידענו למצוא בתוך עצמנו את חווית העוצמה, יתכן ולא היינו מחפשות אותה בחוץ, יתכן ולא היינו נופלות לתוך מצבי ניצול אילו ידענו לזהות מצבי סכנה.
החברה משדרת לנו השכם והערב שתפקידה של האשה להיות צעירה רזה מאופרת מוכרת ומפתה ומעניקה שרותי מחיה ומין לגברים. אנחנו מפנימות את המסרים הללו מגיל צעיר. מוטלת עלינו החובה להתנער משטיפת המוח הזו, לחזק את בנותינו ולסלוח לאמהותינו שלא יכלו להתקומם, שלא יכלו להגן עלינו, שהיו הן עצמן קורבנות של חברה שוביניסטית.
מה מדברי הייתי רוצה שתיקחו אתכם? איני רוצה מכם רחמים, אני כן רוצה הבנה, הבנת הסבל הכאב והפגיעה, אני רוצה תמיכה וטיפול במימון המדינה, ביטול חוק ההתיישנות על פשעי מין, אני רוצה שנשים ידעו שקיומן אינו מתמצה בלהיות אובייקט לסיפוקו של גבר, שכל נערה ואשה תדע להגן על עצמה, תדע להנות ממיניותה בתוך קשר אוהב, שכל אשה שנפגעה בעבר ונפגעת בהווה תמצא את העוז לקום ולהפסיק את ההתעללות, לבקש עזרה ולצאת ממעגל ההשפלה, אני רוצה שכל גבר יראה באשה שווה לו באנושיותה וזכויותיה לקיום הוגן ומספק, אני רוצה שכל גבר שמתקשה ביחסו לנשים יפנה לקבל טיפול שיסייע לו להיגמל מדפוסי התנהגות פוגעניים, אני רוצה שגברים שיודעים על גבר שמתעלל בנשים בסביבתם ייקחו אחריות ויפעלו באופן אקטיבי להפסיק התנהגות זו.
eshkarec@gmail.com
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
שלום אלדן
אהבתי את המאמר הקשה וכל כך ,נכון לכמעט כל אשה.
הקריאה שלך בסופו של המאמר המאלף,למדינה ולחברה לקחת אחריות ולתת טיפול הולם לנפגעות/ים ולפוגעים כל כך צודקת והלואי ותהיינה לו אוזניים.
חיבוק
בלהה
למה את לא אומרת במפורש את שמו של ההומאניסט? בכך את משתפת פעולה עם הטרדת הנשים והאונסים שהוא מהלך איתם אימה כבר שנים רבות בחסות הבכי והחשיכה, סגי נהור לשמו אוהב-האדם.
ממני אלייך
תודה עבור המאמר. מקווה שיהיו לו תוצאות בחברתינו האלימה
מצד שני, הבעייה הזאת היא מאוד מסובכת. מי הוא האנס? זה מסקרן. האם בספריו הוא כותב בעצמו על הקשר בין חובת הגבר לכוחנות לבין תפיסת האישה כאובייקט לתסכול של הגבר במדרג-הכוח?
זיעזעת אותי. והכאבת לי בכאבך. כתיבה נהדרת.
אני מודה לך על שגרמת לי (רק לרגע) לבחון את עצמי ואת מעשי מימי ילדותי ועד עכשיו.
עוד משהו שתפס את תשומת ליבי:
"אנחנו חיים בחברה כובשת , שודדת אדמות של אחרים"
והרבה אחר כך
"ממתי מאשימים את הקורבן בתקיפה"
מיד התחבר לי…..
תודה מלב.
בכך שאתם לא מפרסמים את שמו של ההומאניסט האנס, לא רק שאתם מגינים עליו מפני העמדה לדין, משפט וכליאה היאים לו, אלא שאתם מאפשרים לו להמשיך להטריד ולאנוס בחורות נוספות. בושו לכם והיכלמו.
אין לי אומץ כמוך להחשף, אבל גם אני נפגעתי אי שם בילדותי על ידי קרוב משפחה. למרות שאני באה ממשפחה פתוחה ומבינה, אף אחד לא יודע על זה וקרוב לודאי שהם כבר לא ידעו.
אני חושבת שזה חשוב שנשים מציגות את הסיפור שלהן בפומבי, ויוצרות הבנה שזה יכול לקרות לכל אחת על ידי כל אחד.
בשנים שאחרי הצבא, כשהפנמתי את שקרה לי, השתמשתי במין כדי לחוש אהבה. כל כך הרבה פעמים שכבתי על המיטה והרגשתי מתה מפנים. המין לא סתם את החור הנוראי שהיה לי בלב.
היום יש לי בן זוג תומך ואוהב שמודע לסיפור ומתנהג אלי יפה, אבל כמה גברים היום שם קודם וניצלו את הפתיחות המינית שלי שהגיעה מהמקום הכי לא נכון.
הדה-לגיטמציה שיש כלפי הקורבנות (בעיקר אלה שלא נאנסות) וחוסר המקום, הוא נוראי. מעולם לא הרגשתי שזה בסדר לספר, או לזעוק שהטרידו אותי.
השינוי חייב להיות חברתי ועמוק. אנחנו חייבים להפסיק לחשוב, כחברה, שאלו סיפורים שמאפיינים חברות מסוימות או נשים מסוימות. זה קיים בכל רבדי החברה ופוגע בכל הבנות.
זה מתחיל בהערות כלפי המראה החיצוני של נשים על ידי גברים אקראיים שמרגישים שזה בסדר וממשיך בהתייחסות להטרדות מיניות של ילדים ובני נוער כשובבות. עד שאנחנו כחברה נבין שזה לא לגיטימי, כלום לא ישתנה וסיפורים כמו שלך ושלי ימשיכו לצוץ.
תומך לגמרי בתגובתה של רונית. מדוע לא לפרסם את שמו של האנס הנאלח כדי שיבוא על עונשו?
אני מצדיע לאומץ האזרחי שלך.
אין לי אומץ להיחשף.
תקף אותי מישהו (אני זכר) בגיל 10.
למזלי, השריטה לא עמוקה.
לגבי בנים מותקפים או נאנסים עד גיל 12, קשר השתיקה הוא יותר עמוק והמספרים הרבה יותר גבוהים ממה שידוע.
אם היית מתגברת אז על הבושה ופונה למשטרה הוא היה משלם ביוקר על המעשה הנבזי הזה.
גם אנחנו סבלנו בצופים מבנים שהתגנבו למקלחות הנשים כדי להציץ. גם לאחר שנים, בגיל 25 (!) עוד שמעתי את אחד הבנים מתרברב על ההצצות שלו בצופים ועל מה שראה.
מלמדים נערות שהן צריכות להיות נחמדות לגברים, לא מלמדים אותן כלום, פשוט כלום, על מקרי אונס ביתיים. מצד אחד, מפחידים אותן להשתמש במרחב הציבורי, ללכת ברחוב בלילה, שישארו בבית. מצד שני, הרוב המוחלט של האונסים מתקיים בבית, עם גברים שהזמנו אלינו או שאנחנו מכירות. ושם נוצרים לחצים עצומים מצד הגברים: מדברי חלקלקות, דרך מניפולציות רגשיות, איומים, "הזמנת אותי עד לכאן", האשמות "את סתם טיזרית" ועד מעשה מיני בכח. תלמדו נערות חסרות ניסיון בחיים כיצד להתמודד עם המצבים האלו.
כל הכבוד על היוזמה. בסולידריות,
י`.
מה שעצוב הוא שככל שעבר הזמן, עם כל אישה נוספת שתקף, נדמה שהתגבר אצלו הביטחון שאף אישה לא תתלונן עליו, לא תעצור אותו. עצובה עוד יותר העובדה שכנראה צדק. וכל אחת מהנפגעות הופכת לחוליה בודדה ושבורה בקשר השתיקה, המובילה אל עוד קורבן. וכולכן שותקות, נותרות עם הפגיעה, אבל בכך גם מתירות את הפגיעה הבאה. אולי הגיע הזמן להגיד בקול רם את השם, בקול רם מאוד ולעצור את האיש המכוער הזה שמסתתר בעזרת כל כך הרבה נשים שמקבלות על עצמן יום יום, מתוך ידיעה, להגן עליו.
למגיב שמעלי – המשטרה כמעט ולא עושה מאום לאנסים, במיוחד אם הם מהאליטה. חשיפה ציבורית, כמו שנעשתה במאמר הרהוט, הכנה והאמיץ הזה, גם היא לא עוזרת. החבר`ה של האנס הזה יישמרו עליו כל עוד הם יכולים לצ`פר אחד את השני.
ראה את המקרים בחוג לסוציולוגיה, עליהם כתבה כאן אורטל בן דיין, או את דלת ההרמון של נירית צארום.
חזקי ואמצי, בשבילך ובשביל כולנו.
חבל מאוד שהכותבת אינה מוקיעה אותו בשמו – אין לי ספק שזה יעודד קורבנות אחרים של "ההומניסט" הדגול הזה לחשוף את מעלליו.
אני מאוד סקרן, ומעונין לדעת מיהו השמאלני יפה הנפש, וההומניסט המזויף, שביצע זאת.
כמו שאנו דורשים בתוקף להעמיד לדין פושעי מלחמה, כך גם הדרישה להעמיד לדין פושעים פליליים.
על כן חייבים בהקדם לחשוף את הפושע האנס, ואת כול הפושעים האחרים. אסןר שפושעים יתחמקו מעונש!!!.
שבתאי לוי
בדקתי כל תגובה לכתבה המטלטלת שלך כדי לראות מתי יופיעו התגובות המאשימות אותך במשהו…
באופן אכזרי ביותר תמיד תואשם הקורבן ב"למה לא פנית למשטרה" "למה לא ברחת" "למה לא צעקת" "למה הלכת חשוף",
קשר השתיקה סביב הפגיעות המיניות כל כך מוחלט שהמידע הזורם מאמצעי התקשורת(כשכבר יש מידע) נתקל בחומת הדחקה של הציבור, העובדה שכל גבר שישי הוטרד או הותקף מינית וכל אישה שלישית, הם סוג של מידע שלא מצליח לחלחל לציבור, ויש איזו תחושה כללית שאונס של אשה או גבר הם תופעה נדירה המתרחשת ברחוב צדדי חשוך בין מפלצת פראית מהיערות לבין אשה שלא התלבשה כראוי.
תודה רבה על המאמר החשוב הזה.
אני מצטרפת למפצירים, אנא חישפי את שמו של האדם הנאלח הזה
רוב הנשים שעברו אונס ו/אווהתעללות אינן מדברות על כך גם היום, ולכן אין עדיין הכרה בשמות שפשע זה מחולל בחברה שלנו. גם גברים שנאנסו שותקים ברובם ומכחישים שמה שעברו הוא אונס, והדבר מסייע לתופעה זו להמשיך ולהתקיים בממדים מחרידים. לכן תודה על הכתבה הזו שלך, אשכר, ואני מקווה שהיא תגיע להרבה קוראים וקוראות.
אבל הקישור שאת עושה בין האונס ובין ה"כיבוש", ו"גזילת אדמות", יוצר ערפול סביב הנושא הראשי שלך, מסב את תשומת הלב של הקוראים אל "הכיבוש". אלה הם שני נושאים נפרדים. אני, למשל, בתחילת הקריאה, קשרתי בין ה"שמאלנות" של האנס ובין מעשיו. ובטח שאין קשר, כי הרי הוא נגד "הכיבוש" ומפגין וגם כותב שירה בגנות "גזילת האדמות". כל המורכבות של בעיית האונס מפושטת על ידי הכללות וקישורים שנראים לנו הגיוניים אבל אינם קיימים בשטח.
רשימה מצויינת, בכללי ובפרטי. יש הרבה מה לאמר, הטוקבקים אינם היריעה. ראשית, ההתמודדות האישית והאופן שבה ניתחת אותה. ושנית, ההקשר הפוליטי המוכחש והמכוער. חבל שאי אפשר לפרסם את שמו של התכשיט, אבל מניסיון אישי יש נוספים מבית החרושת הזה. השאלה העולה מכך היא מנגנון המנהיגות בשמאל הישראלי, איך ומי מבצע את הבחירה הלא רשמית, ומה הם כוחות הנפש, הדחפים, היצרים האפלוליים, שגורמים לטיפוסים כאלה להצליח כל כך בשמאל הישראלי, לעומת טיפוסים שפויים ומאוזנים באותו מחנה. מכך נגזרת הסוגיה שאני לפחות ניסיתי להעלותה, והיא ההיעדר המוחלט של מנגוני בקרה והתבוננות פנימיים במחנה הלא פורמאלי של השמאל הנאור, חסר המאפשר צמיחה מפלצתית ממש של טיפוסים כמו האנס המתואר כאן. גם עתה קשה מאד להעלות טרוניה מוצדקת וסדורה נגד גוף או איש שמאל שנישא על כפיים כ"לוחם שמאל". גם עתה יש משוכפלים צעירים יותר של האנס, בגירסאות שונות ומשונות, המטפסים על ערימה של גוויות וקורבנות האלימות המגדרית שלהם, בין בפועל ובין וירטואלית, לתשואות הקהל. חלק מזה נעוץ גם באופן התנהלות האייקונים הפמיניסטיים שנבחרו להשלים ולאפשר את מנהיגותם של האנסים. אלה מכילות, שותקות ומשתיקות באופן נכלולי למדי את התלונות המגיעות, ומצטרפות לקירבון וההשתקה. גם על זה "אסור לדבר" בשמאל הישראלי. חשוב שהעלית, ואני בטוחה שקול האמת הנוקבת, יבקיע דרך האטימות ויגרום לשינוי.
ראשית , תודה לכל המגיבות והמגיבים , אין ספק בכלל שהיציאה שלי לאור דרשה ודורשת ממני עדיין להתגבר על פחדים רבים .
אונס כידוע הוא ארוע אלים שמשאיר את חותמו בנאנסת לתמיד , עד היום כאשר אני רואה את האנס באקראי ,בהפגנות , בסינימיטק , (ואנקדוטה קטנה לשם הצחוק , פעם אחת ראיתי אותו בסינימטק כשהגעתי לשם לדיון על סחר בנשים ,… לא ידעתי מה לעשות עם עצמי , בהתחלה הסתתרתי מאחורי אנשים ואחר כך החלטתי שבמקום הומה אדם הוא בטח לא יעיז לפגוע בי , אז הזדקפתי קמעה …) , כל הגוף שלי רעד ולקח לי זמן רב להתאושש מהזעם והכאב שלא קבלו ביטוי.
ולכן , כמו שאומרת בתי המתבגרת , למה שלא כל המצקצקים בלשונם ומצפים ממני לחשוף את שמו , יואילו ויתכבדו לעשות הם עצמם את מה שלדעתם ראוי לעשות ויפרסמו את שמו , שהרי בחלק מהתגובות כאן , אנשים טוענים שהם יודעים במי מדובר?
ממס` סיבות, אחת מהן היא שגם אני הוטרדתי מינית (לא נאנסתי) ע"י אותו הומאניסט כשהייתי בת 16 ועבדתי בחופשות בי"ס בדוכן גלידה בדיזינגוף.
נראה לי שיש מס` אנשים בציבוריות הישראלית – תרבות, אקדמיה, פוליטיקה – שאנו נותנות להם יותר מדי זמן להסתובב חופשי מבלי שישלמו על מעשיהם, גם אם לא כחוק – אזי באמצעות סנקציה חברתית שתזרוק אותם למקום הראוי להם: מחוץ לגדר.
אני לא זוכרת כבר, ממרחק שנים רבות כל כך (32), את הפרטים. החוויה חרוטה בי היטב.
חנה.
אתה כותב שאתה לא מבין למה הכותבת לא פנתה למשטרה. בתיאור שלה את ההתרחשות מבינים שהיא הכניסה את הבחור הזה הביתה. מבינים שהוא לא הפעיל כוח פיזי גדול. האם זה מוגדר כאונס? צריך להתייעץ עם משפטן מומחה לדין הפלילי.
הבחור תקע את הרגל שלו בדלת ונתן לכותבת להבין שאין לה הרבה ברירות, שהיא צריכה להכניס אותו הביתה.
ברור שכן היו לה ברירות, למשל לצעוק, לפנות לאחוריה אל פנים הדירה, לקחת משהו כבד, לזרוק עליו. לגשת מהר לטלפון להתקשר למשטרה (הוא הרי היה עף משם מהר), היתה לה ברירה לעקוף אותו במהירות, לברוח במדרגות והחוצה. כך שאילו היה מתנפל כדי לתפוס אותה זה היה בחדר המדרגות. אבל את כל אלה היא לא ראתה את עצמה מסוגלת לבצע. גם לא ברור שהיא ראתה בו מיד תוקף. ייתכן שגם הוא, הידיד והעמית לפעולה בשמאל, לא ראה את עצמו כתוקף שכזה. ייתכן שעד היום הוא לא מבין שהוא ביצע אונס. מפני כל אלה זהו "אונס לייט".
מסכימה עם רונית.
אני דווקא חושבת שטוב ומעניין לדון בקשר בין השמאל לבין האנסים. בישראל יש עבר מפואר של שמאלנים וחבורות שמאל וגורואים של שמאל, שהיו מופת של פגיעה בנשים ומופת של סגנון שוביניסטי גועלי עד שקשה להאמין. הם נחשפו בספרים משונים ומפוקפקים כמו ספרו של יונתן גפן על חבורת לול, וכמו הספר של אמנון דנקנר על דן בן אמוץ.
אני חושבת שיש כאן נושא חברתי-תרבותי-הסטורי שמעניין יהיה לחקור אותו. ממה נובעים השוביניזם הזה והגסות הזאת? אני נוטה לחשוב שהם לא קיימים ב"ימין". האם זה מפני שאין חבורות חופשיות שכאלה, ב"ימין"? כלומר אולי דווקא מערכת הערכים של פתיחות, חיפוש, קומוניקציה, הסרת הגבולות הקודמים – היא שמאפשרת את אווירת השוביניזם בשמאל? כלומר, שהנשים והגברים ב"שמאל" נמצאים במין שלב מעבר בין המוסר השמרני שבו נשים מוגנות כי לא שוכבים עם נשים סתם כך, לבין המוסר הבאמת-חדש, באמת-מתקדם? כלומר, נעשה צעד אחד קדימה, אבל זה צעד בלתי מספיק לגמרי. והנה בשלב הזה הנשים הן כבר חופשיות, ולמשל אפשר לבקר את אשכר בבית שלה בלי לטלפן, בלי לחזר, בלי לקחת אותה למסעדה, בלי לשלוח מכתב אהבה, בלי להביא פרחים, בלי להחמיא, אפשר פשוט לבוא אליה הביתה ולשכב איתה. אבל לעומת זאת, הגבר האומלל נשאר שבוי בסורג הערכים הקודמים, שבהם האישה היא לא בן אדם כמוהו? היא האחר המגרה, האחר שקובע את המדרג שלו בחברה הגברית, האחר שצריך לכבוש אותו? כמובן שהאישה שבשמאל בסופו של דבר גם היא לא חופשייה לגמרי, וגם היא תקועה במידה כלשהי בערכים הקודמים. ההתקדמות המועטה מדי היא נחלת הגברים והנשים כאחד.
טקסט חשוב, כתוב נפלא.
אשכר העלתה את המקרה הפרטי שלה כדי שנלמד ממנו לקח ולא כדי לדון בשאלה אם יש דבר כזה "אונס לייט". באופן תיאורטי כמו במקרה של יובל מסנר שפגע במספר נשים ייתכן שבחורות/נשים פנו לפלוני/אלמוני כדי שיבחן את כשרונן היצירתי/ספרותי והוא ניצל את מעמדו לרעה.
כן, גם אני הייתי קורבן אונס בילדות. לקח לי שנים רבות להגיע למרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית (ונפגעי) ולגלות אז שהסיוט שקראתי לו חיים והסדרתיות של מקרי התקיפה שחוויתי הן מאפיין של כולנו. היינו דומות להחריד בכל מה שקבלתי (ותויגתי) כפסיכיות אישית שלי.
עם השנים למדתי להתפייס עם זה ולהפוך את חיי מקורבנות לדבר אחר, אבל חלק מהפגיעות ישארו לעד.
תודה על היציאה הפומבית
אני עושה זאת בכל מקום ופורום אפשרי כבר כעשור, ונתקלת בהשתקה ובהאשמה וכל מיני גינויים וקשיים
אני מקווה שעוד ישמיעו את קולן כי אנחנו רבות, ורבים, מדי
אין צורך לשים רווח לפני ואחרי פסיק. יש לשים רווח רק אחרי הפסיק.
תודה לך אשכר על האומץ לחשוף.
ולתרום משהו לתיקון שהכרחי לעשות.
פשוט מדהימה , כל הכבוד אני איתך:)
תודה על כנות ענקית ואומץ
ולכל המבקרים למינהם לגבי פירסום שמו של הפוגע והגשת התלונה במשטרה, כדי שתקראו את המאמר שוב ואולי תבינו.
בכל יום מוגשות תלונות במשטרה על אונס התעללות ועוד ורובם נסגרים עוד בשלבי החקירה ומה שעובר הלאה לרוב הופך לסיוט נוסף למתלוננת ושיחרור הגבר הפוגע לחייו….
יש קשר הדוק ולא עקיף בן השמאל לאונס/אנסים… שווה לחקור ולהעמיק בנושא. החופש של השמאל אשר מאפיין אותם העלה להם את השתן לראש והם מרשים לעצמם לצע אונס "לייט" והייתי קוראת לו גם אונס "דייאט" יש להם כוח ואלימות סמויים מתחת לחגורה כביכול הם נראים עדיני נפש ורודפי צדק למען החלשים אל הם בהחלט אלימים. זה קצת מזכיר לי את פעולתו השקטה של הנחש אשר אורב לקורנות בשקט בשקט ומכה עוצמות כאשר הדר בטוח עם מלוא ההרס הרעיל והרצחני.. מזדה בהחלט עם המספרת על האונס ועל את שער עליה ומאאמינה לכל מילה שלה על הכוח והאלימות השקטים .
שלום אשקר!
לא קשה לזהות את האדם,, על אף שלא היה לי "הכבוד"…
אני לא סובל אותו, ואני אומר את זה בכל הזדמנות.
הייתה לי פעם חליפת מיילים איתו, שהרגישה לי כאילו נאנסתי. אולי הרגשתי ככה, כי כבר ידעתי עליו.
בדיוק השבוע שוחחתי עם ידידה על הספר של שרית פוקס על נסים אלוני, והיא אמרה: "היום כבר אין דברים כאלה. היום כבר אין היתר למפורסמים לעשות הכל." אני לא כל-כך בטוח לגבי זה.
אין לי מלים להביע בהן את הערכתי על החשיפה שלך!
יש לי רק הערה אחת קטנה: זו לא רק בעיה של נשים, ואני מרשה לעצמי, בניגוד אליך, לא להיכנס לפרטים אישיים.
לכל הסקרנים והמאשימים כבר השיב אחרים (לדוגמא "אורן א."), אז אני לא אוסיף.
רות מערערת על הקשר בין אונס לכיבוש, שאת עושה. ורונית מגדילה לעשות ואומרת: "אני נוטה לחשוב שהם לא קיימים בימין".
המחזאי הסורי סעדאללה ונוס המנוח כתב לפני 20 שנה, בזמן האינתיפאדה, את המחזה "אונס". גם אישה פלסטינית וגם אישה ישראלית נאנסות שם על-ידי אנשי שב"כ, אבל בעצם "האונס" הוא הדימוי המרכזי לציונות כולה. אפשר כמובן להתווכח עם המחזה, (עם המחזאי כבר אי-אפשר להתווכח, כי הוא נפטר), אבל לטעון שהפשיסטים הם כולם ג`נטלמאנים, שפותחים דלתות לגברות, זה נראה לי קצת הזוי, לא? האם המקרה שאנו דנים בו, מוכיח שאין קשר לאונס וכיבוש? או שאולי הוא יותר מצביע על משהו מאוד לא כן, לא ישר בהשקפת העולם של ההומניסט הדגול. מין שריד לאימרות האלה מהמאה ה-19, שהמאבק המעמדי קודם לשחרור האישה.
אפשר גם לשאול הפוך אילולא הכיבוש לא היו מקרי אונס? זה בוודאי לא נכון. הנושא הוא סבוך, אין ספק, אבל בגדול אני מסכים לגמרי עם הקשר שאת עושה. מבלי לרחם על מי שתקף אותך, את בעצם מסמנת אותו כתוצר של מציאות חברתית רחבה יותר. וזה חשוב שאת עושה את זה, בעיני, כדי לא לתת את הרושם של: "היא נאנסה על-ידי שמאלן, אז עכשיו היא תומכת בכיבוש."
אורי ידע שזיהיתי את מיסטר X וזה נכון. רק שאורי לא קיבל את האינפורמציה מהתגובות להעוקץ אלא מתגובות בפייסבוק. אין לי הכרות אישית עם מיסטר X ומעולם לא שוחחתי איתו. הידע שלי בא מסיפור ששמעתי מבחורה שהיא לא מקור ראשון.
אימתתי את הסיפור עם שתי פעילות חברתיות שאחת מהן היתה מקור ראשון
אשכר יקרה,
הזדהיתי עם כל מילה. דרשוים כוחות נפש עצומים כדי לפתוח פצע כל כך עמוק ולחטט בו.
אני עברתי הטרדה מינית ממושכת על ידי בכיר בארגון ציבורי ידוע. אם חשבתי שעברתי גהינום בכל אותן שנים, הרי שהסיוט הגדול החל ברגע שהתלננתי. הארגון החליט להעלים אותי ואת הפרשה, ולא בחל בשום אמצעי.
אני מנסה לכתוב ולספר, אך זה קשה. לכן אני כל כך מוקירה את מה שכתבת כאן.
את מוזמנת לבקר אצלי בקפה דה מרקר
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1320603
ומה שאני רואה מבעד למילותייך, הוא שבעצם לאן שלא תלכי תראי דיכוי של נשים על ידי גברים למען האדרת שמם הם, התעשרותם, האגו שלהם. דווקא זה לא מפתיע אותי ששמאלן אנס. הרי לימניים יש החצנה של כל האנרגיה הפאלית המיותרת שלהם, ושמאלן – אנה הוא הולך? לשמאלנית היפה שעמדה לו בדרך. הפיתרון היחיד הוא מה שקורה בקליפורניה יקירה: ספורט, רדיפה אחרי כסף ומתירנות מינית – ככה לפחות יש יותר סיכוי שזה יהיה בהסכמה, ושהאלימות תצא דרך הספורט.
טוב זה כבר לא קשור. מה שאני מנסה זה לעזור לך לא להיות עצובה. זה העולם, יקירה, וכוחות טבע הם לפעמים חסרי-רסן – כמו צונאמי או רעידת אדמה. האדמה אשמה בזה שהיא רועדת? ממש לא, בדיוק כמו שאת לא אשמה בזה שאנסו אותך. הכל סטטיסטיקה, ובסטטיסטיקה קל ליפול. תחשבי על אליזבת פריצל שנאנסה 24 שנים ע ידי אביה השטני במרתף ביתו, ותראי שמה שקרה לך הוא כמו טיפה בים של הכאב שלה, של העינוי שהיא עברה. צריך לפתור את הדברים האלה, השאלה היא אם הסיכוי להילחם בזה הוא לא קטן כמו הסיכוי למנוע מרעידות אדמה שיקרו.
בשבירת השתיקה. כמה שאני מסוגלת. כמה שאת מסוגלת.
מי שלא חוו על בשרם לא יבינו לעולם את האימה המשתקת.
את מוזמנת לבלוג שלי "החיים שאחרי האלימות המתמשכת"
http://whisperandblog.com
שם אני הפסקתי לשתוק את כל מה שעברתי (וזו עדות של חיים שלמים שבורים לצערי).
תודה על השיתוף – יודעת כמה זה קשה.
אורי, מה שהכותבת עשתה לא שולל את הקשר "שמאלן פגע בי ולכן אני תומכת בכיבוש", אלא (שלא במודע, או כך לפחות אני רוצה להאמין) לשלול מאותו שמאלן את האחריות למעשיו בשם האקלים החברתי כדי לשמור על שמו הטהור של המחנה אליו היא משתייכת.
אונס הוא זוועה, אבל הזוועה הזו קורת לצערנו בכל מקום, והטענה כאילו הכיבוש אשם שקולה לטענה המכוערת והשקרית שזה לא קורה אצל הדתיים.
האומץ שלך אשער,
מעורר את הערכתי.
לקום ולהגיד את הדברים שאת אומרת
זה מעשה אמיץ ביותר,
כל מי שלא מבין למה את לא חושפת אותו
או למה לא התלוננת במשטרה
פשוט מתכחש לכוחות האדירים
שצריך כדי פשוט לעמוד מול עצמך
ולהגיד: נאנסתי.
ורק זה כשלעצמו קשה כל כך
וכל צעד אחרי זה זה עוד כוח ועוד אומץ,
ואת עשית כבר כל כך הרבה צעדים!!
תבורכי.
שלום, אשכר,
מאמרך כל כך חשוב במאבק נגד אונס. אני אחת המייסדות, והרכזת של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל-אביב בשנותיו הראשונות- אחר כך פעילה ומתנדבת – חייתי ונשמתי אונס 24 שעות ביממה במשך עשרות שנים. גם כתבתי ספר על הנאנסת והרשויות. לפני כשנה, בכנס על אונס בבר-אילן דיברתי על סוגי אונס שלא מאפשרים לך להתלונן במשטרה – כמו האונס שעברת. אני יכולה להתייחס לעוד הרבה נקודות במאמר, אבל אדבר כאן על עוד אחת בלבד, של "להיות מטופלת". כבר בראשית הדרך השתדלתי בכל דרך להסביר למתנדבות שהפונה היא המומחית הגדולה ביותר לאונס שלה. לפני כמה שנים, הגעתי פעם למרכז והייתה שם מתנדבת חדשה שלא זיהתה אותי ושאלה אותי מי אני. לא התחשק לי להזדהות. ואז פתאום עלתה בפניה ארשת המיועדת, ככל הנראה, למי שהיא רואה בתור פונה עקב אונס. לא אשכח את ההרגשה הנוראה שעלתה בי כשהיא הסתכלה עלי: מה שידעתי בתיאוריה הפך להתנסות בפועל למי שנתפסת כפונה. ומדובר בסטיגמה, והקיימת גם היום, למרות שינוי של ההתודעה הציבורית על אונס, ואני מצטערת על הדיכוי שעברת כ"מטופלת". ב
במרכזי הסיוע יש צורך להדגיש את העבודה על הסטיגמה המופנמת כדי להיות בעלת ברית אמיתית לפונה עקב אונס.
לדעתי, חובה ללמוד את מכתבך בכל קורס למתנדבות במרכזי הסיוע.
אסתר עילם.
איזו דרך יסורים צריכה אישה לעבור ע"מ להגיע לתובנות של אשכר. גם השמאל הישראלי (לטעמי סמול) מתנהג כמו יחידה צבאית, עם כוחניות ותאוות השפלה ודיכוי, קווי הדימיון בינו לבין הימין עבים מדיי.
אין לי מה להוסיף על דבריה של אסתר עילם, מי שהיתה המדריכה האישית שלי בנוא פמיניזם. רק רציתי לומר לך יישר כוח על כנותך ובהצלחה בדרך לשיקום. רציתי לשאול האם ייתכן עימות פומבי בינך לבין התוקף? האם את מסוגלת לפנות אליו בפרטי ולעבור איתו סוג של טיפול משותף, אולי אפילו לסלוח לו כי גם הוא (איני יודעת בממי מדובר) גם כן סוג של קרבן של חברה אלימה, כמו האיש שפנה אלייך?
חשוב לדעת שיש למי לפנות ובמי להיעזר.
המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית מאוד עוזר,אם אני קורא נכון בין השורות הוא עזר מאוד לאשכר, וגם להרבה אחרות.
לא כדאי להתמודד עם הקושי לבד.
בהצלחה לכולכם!
אין לי מילים. רק צעקה גדולה.
הכל מתחיל בחינוך שלנו בתור ילדים והסטריאוטיפים המגדריים שלתוכם אנחנו גדלים ומתבגרים.
צריך לעשות שינוי!
שינוי ענקי. אני נסערת ואולי זה יביא אותי סוף סוף גם לפעולה!
אני דווקא לא חושב שאין הבדל בין מקרי אונס שונים. ודווקא בגלל זה, אני רוצה לומר פה, שמתיאור המקרה (עם כל הכסת"חים המשפטיים של "לכאורה" וכו`) זה כלל וכלל לא "אונס לייט". להפך!
אני רוצה להשוות אותו למקרה ההיפוטתי (שעד כמה שידוע לי, ובניגוד למה שהיה כתוב בתגובה למעלה, המקרה של יובל מסנר הוא מסוג זה) של גבר ואישה שמגיעים למצב אינטימי מתוך רצון הדדי, ואז באמצע האישה מתחרטת. כמובן שעל הגבר לא להמשיך. אין על כך ויכוח. אבל מה שיקרה אם בכל זאת הוא ימשיך במעשיו למרות ההתנגדות נעשה אל מתוך מחשבה ותכנון מראש, אלא בהחלטה של רגע של כניעה ליצר. על זה היה אולי אפשר לומר "אונס לייט".
אבל פה, יש לנו לפי המתואר מקרה של תכנון מראש. את ה"לא" החלאה קיבל עוד לפני שבכלל הגיע לבית. ולמרות זאת, הוא בתכנון קר רוח החליט למצוא את הדירה, להגיע לבית, ולכפות את עצמו. זהו פשע חמור מתוך כוונה מראש. ואם זה לא מקרה יחיד, מדובר על אנס סדרתי, שאני לא מוצא שום הבדל בינו לבין נניח בני סלע.
המבחן לפשע הוא כוונה פלילית. תכנון מראש. כל אלה לכאורה נמצאים פה במלואם.
יפה אומנם המאמר וחשוב ואני מסכימה שהיה
צריך לפרסם אותו. בזה אין לי ספק.
חבל אבל שכמעט כל המגיבים פה
קובעים באופן ברור ונחרץ שהיא
לא הייתה צריכה לפרסם את שם האנס.
אני לזה ממש ממש לא מסכימה.
וחושבת שהיה צריך לפרסם את השם ולו
רק כדי לגרום לא להפסיק [כמו שעשו לקצב].
הלכת כברת דרך ארוכה ואני מעריך את זה מאד. אני גבר ולא הווטרדתי מינית מימיי כך שאינני יודע מה ההרגשה, אני מניח שזה דורש כוחות נפש אדירים אפילו ממרחק של שנים לחזור לאירוע הטראומטי ההוא.
אבל, בכך שאינך מגלה את שמו של האיש את עושה חצי עבודה.
עכשיו הוא עדיין מסתובב לו בחוצות , נושא תדמית לא מוצדקת של אדם נאור והומניסט והוא לא כזה וכל עוד לא תצביעי עליו הוא ימשיך להנות מתדמיתו הזכה.
אבל יותר מזה, היות ואני לא `בעניינים` ואין לי מושג על מי את מדברת מעכשיו אנשים כמוני יחשדו בכל מי שהוא שמאלני רדיקלי גם אם הוא לא אשם בדבר ויש כאן עוול כפול
חשפי את שמו של המנוול ושינסה לתבוע אותך תביעת דיבה אחר כך.
תודה על דברייך.
אני מכירה באופן אישי עוד סיפורים כאלו על אותו אדם. קשר השתיקה המיוחד הזה הוא בלתי נתפס וכך גם הסירוב להודות שזה מה שקרה, שכזה הוא האיש הזה ושאלו מעשיו במשך שנים. לא יעזור כלום- נשים לא מתלוננות.
חשוב לומר שרמת התיחכום של האיש היא עצומה. ולכן ההסתרה, הסודיות וההשתקה הן כל כך חזקות. אגב, מטרידנים ואנסים בעלי כוח (מרצים ידועים, נשיאים, שרים בממשלה, בכירים בשירות הציבורי, מפקדים בצבא, אנשי רוח וכו`) הם באמת המסוכנים ביותר.
מתחברת למה שכתבת. איתך בדרך הזאת, מעצם היותי אשה בחברה שלנו .
ברור שהחשיפה כאן מספיק קשה ואפשר לגמרי להבין למה לא התלוננת ובחרת שלא לעבור את כל הייסורים שכרוכי בתלונה ותבחעה מהסוג הזה.
אשכר היקרה , תודה גדולה על אומץ לב, שיתוף כנה ותובנות מרתקות.
בסולידריות, אורטל.
אשכר יקרה
כל הכבוד על הפעולה והאומץ
הכל ידוע ומסופר כבר שנים רבות בחוגי השמאל אך הקהילה ממשיכה לשתוק ולגונן על התוקף
אני בטוחה שיפרוץ מבול של תלונות עכשיו
ומקווה שיביא לא רק לבידודו אלה לכליאתו
אשכר היקרה,
תודה רבה לך על הוצאת הנושא החשוב הזה מחושך לאור.
חוגי השמאל מלאים בצביעות – יפות נפש כשמדובר בזכויות הפלסטינים אבל עיוורון מוחלט כשמדובר באפליית ודיכוי נשים.
בלי קשר לחוגי השמאל – התופעה של "אונס קטן", "אונס לייט" כמו שקראת לזה היא התופעה המסוכנת ביותר. לא מדובר באונס "נוצץ" שידיעות אחרונות יכולים לכתוב עליו – על גבר במסכה בסמטה חשוכה במעבה היער. מדובר באונס שקשה לזהותו שכל מהותו הוא שלילת זכות הבחירה מהאישה בלי שהיא תוכל לטעון לכך. הפעלת לחץ פסיכולוגי מאסיבי שבסופו האישה פועלת בניגוד לרצונה ומשתפת פעולה עם אקט מיני שלא רצתה.
זה קורה כל הזמן. לכולנו. זה קרה לי ויותר מפעם אחת. וכאן נדרשת ההתערבות הגדולה ביותר, שתהיה כרוכה בין היתר בהעצמת נשים (פסיכולוגית כמו גם פיזית) כך שתוכלנה להתנגד לכפיה המינית הזו.
שוב תודה רבה
דנה
הכתיבה על החוויה המחרידה,
היא קודם כל שחרור שלך וסוג של התעמתות עם האנס,
וזה מעשה אמיץ.
גם אני זוכרת היטב את המאצ`ואים של ארגוני השמאל מלפני 20 שנה, את הציפיה המובנת מאליה, כביכול, שהנשים יצרפו למאבק גם את גופן כשצריך (יש מערכון מצוין של החמישיה הקאמרית על זה, אגב). השאלה שאני שואלת את עצמי היא האם זה השתנה? האם הדור הנוכחי של בני ה 20 ומשהו מודע יותר לגבולות, אותו דור שלא גדל כבר בלינה המשותפת ושיש לו אולי אמות מידה שונות?
מקווה שכן.
כל מי שנחשפת כמוך עושה עבודת קודש ומעודדת ופותחת את הנושא הקשה הזה. בורד הלבנון של לאה איני היא מספרת שעמדה כנגד אביה ניצול השואה מקטנות ושידרה לא באלףואחת צורות .זאת חשיפה אמיצה ומטלטלת. כל חשיפה היא צעקה חשובה
אשכר היקרה,
דברייך אמיצים, כנים ומעוררי השראה. ברור שמעגלי השמאל אינם שונים בהתייחסותם לנשים ממעגלים אחרים, וכנראה שגם קשר השתיקה הנורא אינו נפרם בהם בקלות. אני מקווה שהסיפור ייחשף במלואו ושהמטרידן הידוען המפעיל את סמכותו המשתקת מול נשים מוכשרות שרוצות להתקדם בסצינה ייענש ושחשיפת מעשיו יעודדו נשים נוספות להתלונן.
רמי
רונית כותבת בתגבה:
משוכנעת כמוך שיש קשר בין המיליטריזם של ישראל לשוביניזם של גברי ישראל…
סימנת מראש את המטרה – המיליטריזם הישראלי? דמגוגיה סמולנית!
המיליטריזם הישראלי הוא של `צבא הגנה`, אם אינך מכירה בכך, את הופכת את הצבא הישראלי שהוא מתגונן באופיו (מול הג`יהאד), לאשם?
על אותו המשקל נאשים נשים המגנות על עצמן?
הפיכת הערבים ל`מסכנים` היא ממש עם אותו רציונאל של סמולנית שמגיבה פה `הימין כבר ביטא את האנרגיה הפאלית`…
אז יש משהו באמירה שסמולנות זו מחלת נפש…?
המאמר מלא בתבונה וברגישות פרט לעניין אחד. לא אהבתי שכינית את האירוע "אונס לייט". לאירוע יש את כל המאפיינים של "הרד".
אשכר,
אני מברכת אותך על גילוי הלב ואומץ הלב,
ששפכת אור על אירוע כל כך כואב וטראומטי –
ואפשרת לעצמך את תחילתו של תהליך ריפוי.
התגובות הרבות, ההזדהות והתודות, מעידים
שאפשרת זאת גם לאחרים והרי זה מבורך.
אונס, זו עבירה קשה וחמורה ודינה עונש!!!
אנסים צריכים להיות מאחורי סורג ובריח למשך שנים רבות.
אך אין מטרת העונש נקמה –
כי אם חסד לנשמתו של האנס, שעבר עבירה חמורה ביותר
של שלילת חופש הבחירה של אדם אחר-נשמה אחרת
בצורה הכי קשה (למעט רצח).
וכי לטובתו הגבוהה, שיירצה את עונשו.
כנשמות מוגשמות בגופי אדם, אנחנו מתנסים כאן בחוויות שונות,
כל אחד על פי תוכנית נשמתו.
לכל האירועים שאנו חווים (קטנים כגדולים) יש משמעות,
גם אם אין היא נהירה לנו,
ויתכן אף ששורשיה נעוצים בקיום/גלגול אחר.
לכן מומלץ לנו להפנות את תשומת לבנו לשאלה:
מה אני לומד/ת מכך?
וזאת על מנת שנוכל ללמוד ולתקן
ולחיות את חיינו בצורה נכונה, מתאימה וראויה,
מתוך אנרגיה של אחדות ואחווה.
אין בכוונתי להפחית, ולו במעט, בחומרת מעשיו הנפשעים של אותו אנס,
אלא לעודד ראייה בפרספקטיבה רחבה יותר.
מתוך ההבנה, שמשמעותם הגבוהה של הדברים, לרוב, נסתרת מעינינו,
ראוי לנו לא לשפוט ולבקר את מעשיהם של אחרים –
ובכך לפעול מתוך אנרגיית הפרדה שלולת אור.
כן עלינו להוקיעם בקול, למצות איתם את הדין ובו בזמן לחמול עליהם.
בהצלחה, איילת.
ראשית צר לי על מה שעברת וחבל שלא עשית דבר להומניסט הגדול .
אבל במאמר שלך את מאשימה את כל הגברים כאן בדיכוי ואת אמוהתיהם בחינוך לכך.
אותי חינכו לפחד ,במשפחתי ניצולי שואה ואבי ניצל מפוגרום בבגדד .מעולם לא חינכו אותי לכיבוש ,ולדיכוי
למיטב ידיעתי את טועה ומעבר לזה שאונסים לצערי נשים בכל החברות .
אישית נמאס לי מהנרטיב הלא מדויק -הפוסט ציוני שמשתלט על כל חלקה טובה כמו גם עניני המגדר.
אם שמאלני אונס אז זה מעיד משהו על הצבא.? לא ברורה לי ההסקה הלוגית שלך .אולי להפך זה מעיד על השמאלנים שחשבתי פעם שאני חלק מהם? אבל אז האם גם אני אשמה באונס שלך ?.
מאחלת לך רק טוב
נעמה
שמי נעם, עיתונאית.
אני עושה תחקיר על הנושא. אם ישנן נשים שנפגעו על ידי אותו אדם, שמעוניינות ליצור קשר באופן אנונימי לחלוטין, אני מבטיחה לשמור על סודיות מלאה.
חשוב לנו להביא את הסיפור לפרסום – תוך הגנה מוחלטת על זהות הנפגעות.
תוכלו ליצור איתי קשר בטלפון
052-5558549
נעם ברקן.
כל מי ששואל מדוע לא הוגשה תלונה במשטרה, חייב להבין שאין עסק מורכב יותר, משפיל יותר, מעיק יותר, ארוך יותר וסוחט יותר מתלונה על אונס או הטרדה מינית. (וזה עוד לפני שמדברים על תחושת האשמה והבלבול של הקורבן). בתור אחת שעברה את כל התהליך ולא קיבלה בסופו של דבר אפילו סגירת מעגל הולמת, אני יכולה להבין את כל הנשים שלעולם לא יכלו למשטרה.
במקרה הספציפי הזה – וכולם הרי יודעים במי מדובר – חייבים אחת ולתמיד להציף את כל הסיפורים האלה כדי שהפרסונה הנוראה הזו שהוא עיצב לעצמו תקרוס. ומילה לסיכום – אין דבר כזה אונס לייט. גם יד שנשלחת אל מתחת לחצאית בניגוד לרצון בעלת החצאית היא יד של אונס.
המצב המשפטי שנוצר הינו אבסורדי. כולם כרגע יודעים את שם האנס הנטען, וכעת הוא ימשיך בחייו האזרחיים על אף חשדות כבדים שביצע עבירה פלילית? מצב כזה אינו יכול להמשיך להתקיים לאורך זמן. המשוואה המשפטית של תלונה פלילית כנגד משפט דיבה, כשמאזן האימה נוטה באופן ברור כנגד הקורבנות שחששם מתביעה אזרחית גובר על הרצון למצות את הדין עם התוקף – משוואה זו ברור שמשהו בה פגום מן היסוד. לא יתכן שאנחנו כחברה נסכין עם מצב דברים כזה בו עבריין לכאורה מסתובב חופשי וקורבנותיו חשים מאויימים ומוותרים על זכויותיהם. צריך להכנס כאן גוף שלישי שיטול על עצמו לחקור את העניין, וזו אמורה להיות המשטרה.
עניין נוסף – תמוה בעיניי שחלפו כבר כמה ימים ואין שום ידיעה בעיתונות הממוסדת על הארועים האלה, ולו ללא פרסום שם התוקף. כבר לא מדובר בלחשושים ברשת, אלא בכמות נכבדה של אנשים שמספרים כי בדרך זו או אחרת ידעו במשך שנים על טיב התנהגותו של התוקף. ידיעות כאלה אינן יכולות להשאר מחוץ לידיעת הציבור הרחב, מטעמים מגוונים, החל בבטחונן של נשים אחרות שעדיין לא נפגעו, וכלה בזכות הציבור לדעת.
ולגבי חופש הביטוי – קיבלנו פה שיעור חשוב על מידת עוצמתו בישראל. ברור שחוקי הדיבה והפיצויים הגבוהים העלולים להפסק בהם הפכו לכלי הרתעתי רב עוצמה, המצליח לשבש אפילו את מהלך ההליכים הפליליים. זו כנראה תופעת לוואי של המגמות האחרונות במשפט האזרחי, של תובעים רבי עוצמה המלווים בעורכי דין מקושרים, המגישים תביעות הפחדה על סך מיליוני ש"ח על מנת להרתיע בעלי דין פחותי יכולת (ראו מקרה מיקי רוזנטל). משפט לחזק ולעשיר, ביזוי ופחד לעני ולחלש. ואם את אשה (ממעמד העבדים) התובעת גבר (בן למעמד האזרחים) על פגיעה מינית – אז גם יפשיטו אותך בחוצות העיר, ותצעדי לבד נושאת את צלב הצדק שלך לקול צחוק ההמון.
כל הכבוד על האומץ וחבל שלא נחשף שמו של הגיבור ההומניסט העלום הכובש בכוח (ולא את יצרו). די לכיבוס!
כמו אחרים המתוודים כך, גם אני בימי נעורי לא תמיד הבנתי את הגבול בין הדחפים שלי והרצון להיות "גבר", לבין גופן וכבודן של נשואות תשוקתי.
לא שאי פעם עשיתי משהו כמו זה שעוללו לך, סתם הטרדות "קטנות" ומגעילות על פני תקופה של כשנה בין גיל 15 ל-16.
אשכר, אני גאה באישה שאת! מעריכה את כוחותיך הפנימיים…. אני גם יודעת שלאחר פרסום המאמר את משלמת מחיר…
לידיעתך לא רק השמאל של פעם הונהגו על ידי גברים ולא רק אנשי השמאל של פעם עשו כל העולה על רוחם כולל אונס מכל סוג שהוא (ראי הנושא). אם בעבר השמאל של פעם היה ופעל כגדוד צבאי הרי שהשמאל של היום פועל כצבא "אדיר" הוא גדל והתעצם עם השנים ושיח את שיטותיו ה"שקטות" כביכול עדינות. השמאל של היום הגברים והנשים גם יחד הם אחד למען כולם וכולם למען אחד. הם ממשיכים להסתובב זחוחי דעת וגאים במעשים שלהם. הם יודעים לצאת נקיים מכל סוג של אונס. אני אתך בכאך ודעותיך ומחשבותיך. אני גם מבינה מדוע לא הגשת תלונה הרי שלהגיע לסיטואציה של הגשת תלונה זה אונס שני ולא תמיד האמת תצא לאור ולא תמיד הפושע ישלם על מעשיו. לספר לך בקצרה שאני עברתי אונס "דיאט" על ידי איש שמאל והגדוד הצאי שעמד אחריו נשים וגברים כאחד "אנסו" אותי שוב כאשר הם הגנו על חברם האנס. הם פעלו כתנועה פוליטית וחישבו כל צעד ושעל כיצד להכפיש את שמי ולהפוך אותי לזונה שהזדיינה עם ערבי והרתה ממנו. ישנו משפט שאנשי הימין/מזרחים אומרים אותו לנשים פעילות שמאל: "זונה מזדיינת עם ערבים" וכאן אנשי השמאל אמרו למזרחית זונה מזדיינת עם ערבים. הם אלופים בלטשטש ולהסיר את האשמה מהם. אצל השמאל המטרה מקדשת את האמצעים!
אשכר
יישר כוח.
האומץ והנכונות לשים את עצמך כך בראש כולנו מרשימים.
רן רביב
קיבוץ תמוז
בית שמש
אני מרגישה שעלי לגייס הרבה אומץ כדי להציג את מחשבותיי כאן. מרגישה לחץ ועוינות כלפי חוסר סולידריות ובכל זאת חשוב לי להשמיע גם את קולי. קול שלעתים קרובות מידי מגונה על ידי פמיניסטיות לוחמניות ואחרים. כשם שחשת מושתקת מלכתחילה בגלל עמדות חברתיות כנגד נפגעות תקיפה מינית כך אני חשה כאן . מילכוד. איך אפשר להתנגד, לבקש זווית ראיה אחרת, לנסח באופן אחר את מה שקרה כי הרי את מכריזה על הקושי העצום ורב השנים שלך לתת לזה ביטוי, על האומץ שנדרש, על הכנות. אני מאמינה שאכן כן. אבל כל ניסיון לראות את זה אחרת, מיד יוכרז כשייך למחנה המשתיקים, העוינים, האנסים שאינם מכירים בעומק הפגיעה. יצא לי בחיי ללוות ילדות, בנות, נשים שחוו אונס. זה נורא. זה הרסני. ליוויתי גם לא מעט נשים שהרגישו רע מאד עם עצמן כי התנסו בחוויה מינית רעה ומבישה שהטרידה אותן שנים רבות אחר כך אבל ידעו לעשות הבחנה ברורה מאד, ללא כחל וסרק בין היותן פתיות מתפתות לבין היותן קורבנות לתוקפנות ואלימות כזו או אחרת וללמוד מכך ולהתעצם. עומק הפגיעה אינה עדות על מהות הפגיעה עצמה ומרפא לנפש אינו בהכרח ראיית הרוע והכשל בחוץ.
כתבת, , "..על הצורך לשאת את כל העלבונות האלה מול הפאסאדה של האדם הרגיש שגורף פרסים כדי לחיות על חשבון השיטה שהוא יוצא נגדה תוך כדי שהוא גורף בדרך לתהום נשים פתיות." האם גורף נשים פתיות הוא אנס? הן מרגישות כך אולי, אבל האם אכן?
הוא גורף אולי נשים פתיות – ומה שחשוב באמת להערכתי זה שהנשים תפסקנה להיות פתיות . ואם הוא ממשיך במעשיו הדוחים, כפי שאת אומרת – אז אולי כדאי להוציא את שמו בשיחות ולהזהיר שתדענה הבנות כי חיזוריו לכאורה הם תאווה , לא רמז להתאהבות. (שהרי החיפוש אחריך יכול להיראות גם כחיזור נלהב, ויתכן כי בשיחה הקודמת היו רמזים ממך שאותתו כפי שניתן להבין שהרגשת מתוך מה שכתבת – שהוא היה כריזמתי, שהתעניינת בו ). לא .אני לא רוצה להאשים קורבנות בקורבנותם ואני סבורה שאכן יש בחינוך הישראלי שובניסטי לקות וסלחנות לגבריות מתועבת, אבל הזירה הזאת שבה נפגשים גברים ונשים היא מורכבת כל כך ופתיונות נזרקים שוב ושוב זה לעבר זה ,. איך תדעי שאין זה אלא פתיון לסיפוק ייצר, לא עניין או רצון לקשר? זה מסובך לפעמים ולומדים את זה לעתים בדרך הקשה והמכאיבה. אבל לא כל כניעה ואי נוחות היא סימן לכך שנאנסת. שתדענה בחורות צעירות להדוף במעט יותר תקיפות גברים כריזמנטיים גם אם הם הומניסטים ידועים, אם אין הן מעונינות במין חולף, חסר התייחסות אישית (ויש כאלה שדוקא אוהבת את זה, גם אם זה נראה משונה לאחרות.) מתיאורך נראה (לי. אולי לא רק לי אבל אני מאמינה שעוד לרבים) שהכאב, הבושה, ותחושת חוסר האונים נובעים מהמלכודת שנפלת בה. היה תעתוע אולי – הומניסט ונצלן בו בזמן? אפשרי? כן אפשרי . לא רק הוא . לא אוהבת מפגשים כאלה? ציידי עצמך באומץ ונחישות כדי להדוף אותם. (אני מניחה שאת כיום כבר מצוידת) הגבולות מטושטשים. לא הייתה אלימות. כפי שתארת התחושה של הגועל והבושה מהניכור, חוסר הכבוד, מזה ש "עבדו עלייך" והיית פתייה. זה מאד מבייש. וכך אנחנו מבוישים בזירה הזו וגם בתחומים רבים אחרים ביחסים בינאישיים, בחיינו הכלכליים, בבריאותנו ומה לא. אולי לא נכון לדבר בלשון רבים, אבל אני מסיקה מהרגשותיי ומניסיוני עם אחרים על הכלל. אני יודעת בוודאות שתחושתי זו היא לא בלעדית. אני מודעת לצרימה שהשוואה כזו עשויה לעורר אצל אחדים או רבים, ובכל זאת אני חושבת שחייבים לפקוח עיניים ולראות את הדמיון. הבנות מאמינות פעמים רבות שמי שמנפנף בזנב טווס מפואר הוא גבר ראוי, מתפתות. את לא רצית אותו. לא ידעת שהוא כזה. הוא דוחה. אבל לא אנס (כנראה) .זה שלא יכולת להדוף אותו אז – זה לא בגלל שהחברה מטפחת או לא מגינה עלינו אלא בגלל שאנו לא די מחונכות להאמין בכוחותינו, לא בהכרח נאנסות, אבל מרגישות שהולכנו שולל כי מאחורי הזנב המפואר לא נמצא אדם כלבבנו. צר לי אם יש בדברי משום חוסר סולידריות נשית שמקובלת על אלה שבאו לידי ביטוי כאן (שומו שמיים, יש גם סולדריות נשית אחרת).. היחסים בין המינים מורכבים. אונס הוא תוקפנות בלתי נסבלת. האיש כנראה לא נחמד בלשון המעטה. אבל לא אנס, כך זה נראה לי מתיאורך רווי הכאב..אם כן – אנא ממך ומכן נפגעות אחרות אל תקלו ראש בכך והתלוננו במשטרה, גם אם זה קשה. אחרת זה נראה, צר לי, הוצאת קיטור, נקמה , קתרזיס פומבי, אבל לא התמודדות אמיתית ואחראית עם מעשה פשע, לא עבור נפגעות לכאורה ולא עבור האדם עצמו.
ראשית, אני שמחה בשבילך שהגעת למקום שבו את יכולה להוציא שלדים מהארון ולספר בפומבי את מה שעבר עלייך,כפי שקורה לא אחת רבות מהנשים לא מספרות ולא מדברות,מהסיבות שאת חלקן פרטת.גם אני עברתי דברים דומים הטרדות מיניות ,ונסיונות אונס,כשבאחד מהם אף הוצמדה סכין לצווארי,אני מכירה הייטב, את תחושת הבהלה,את תחושת הפחד הראשוני שמשתק כל שריר בגוף,ולא רק את השרירים את המחשבה הוא משתק .קודם כל מופיעה התדהמה,לוקח זמן להבין שאת נמצאת בסיטואציה מאוד מסוכנת לקיומך הפיסי,ואלה בדיוק הרגעים שהנבל בן הבליעל יודע לנצל לטובתו.יודע טורף נפש טרפו,הוא יודע שהטרור משתק אותך,ואם זה נבל בן בליעל שכבר רכש נסיון מפוקפק בתחום הוא גם מכיר את התהליך,הוא למד אותו כבר על קורבנות אחרים,לך,לי,לכל אישה או נערה שזו לה החוויה הראשונה הסיטואציה לא ברורה כלל ועיקר, מי הוא? מה הוא רוצה?הוא רוצה לשדוד אותי?הוא רוצה לשדוד אותי ואחר כך לרצוח אותי? מה איתי? אני הולכת למות? אלה חלק מהמחשבות שעוברות בראש אם זה קורה בסימטה חשוכה, אם זה קורה עם מישהו שאת מכירה זה עוד יותר מבלבל, ואם הוא דמות מוכרת שבנתה לעצמה תדמית ציבורית מסויימת שהקולקטיב סייע לקבע נוסף להלם ולתדהמה גם הבילבול "לא, לא יכול להיות שמאחורי התדמית המיופיפת מסתתרת מפלצת" ולכן לוקח זמן יקר מאוד עד שההבנה חודרת למוח,ואם התמזל מזלך והיא חודרת בזמן הצורך הראשוני והקיומי גובר ויש לך סיכוי לצאת מהמצב בעור שינייך אם בשל ההלם והלחץ התובנה שאת הולכת להאינס מגיעה לרוב כשאפסו סיכוייך להחלץ
אני בכוונה מתעכבת על התהליך הזה של הרגעים הראשונים מפני שאני סבורה שעוד ל לא הייתה מי שעברה את החוויה והיא לא נשאלה אוטומטית "למה לא הגבת?למה לא התגוננת? למה לא צעקת?למה לא סטרת לו?,מאחר והתמזל מזלי וישבתי גם מעברו השני של המיתרס כלומר הייתי חוקרת משטרתית שעסקה בדיוק בנושא הזה, ומאחר ובתקופה שעסקתי בזה כבר עברו עלי חוויות מהסוג הזה נמנעתי מלשאול את אלה שבאותם ימים רחוקים(35 שנים) העיזו לבוא ולהתלונן,אבל אני כאמור מתעכבת על הרגעים הראשונים האלה ועל מה שעובר על אישה או נערה כשזה קורה בפעם הראשונה,כדי שכל "החכמים בדיעבד" יבינו מה קורה,יבינו את התהליך.יש כאן חוסר ישע טוטאלי,רגעי, שאיש לא הכין אותך לקראתו למרות כל האזהרות, אין איש בעולם שיכול ללמד אותך מתי הרגע הנכון להתעשת ולהילחם,
וגם אם התעשתת ברגע הנכון,ישנו המחסום של החינוך המסורתי,שאסור להרים יד,שאסור להרביץ,ואם את בחורה, אז על אחת כמה וכמה,חינכו אותנו להתהלך מעדנות ואילפו אותנו להיות נעימות סבר,ועדינות כגבעול רקפת מתחת לסלע. והחינוך הזה דיכא בין היתר את האינסטינקטים הכי בריאים שלנו שאומרים לנו שאנחנו בסכנה ושבשעת סכנה צריך לתקוף את התוקף או להרים רגליים ולברוח אם אין סיכוי לנטרל אותו.אז בנוסף להלם והשיתוק הראשוני מתעוררת הדילמה בין מה שהאינסטינקטים הראשוניים והכי פרימיטיבים שלך אומרים לך לעשות לבין איך שחינכו אותך להתנהג.וכל הדברים האלה מסתובבים לך בראש ,ויש לך מספר שניות קריטיות להגיע לאחת ההכרעות הכי משפיעות על חייך.וזהו אחד הרגעים הכי בודדים בחיים,אין את מי לשאול,אין עם מי להתחבט ולהתייעץ,יש רק את עם כל ההלם והבילבול והתדהמה נגד הרוע האנושי בהתגלמותו,הצרה היא שרק מי שהיה במקום הזה מבין את החווייה,מי שלא היה שם (נשים וגברים כאחד) לעולם לא יבין.
יחד עם זאת אני לא קושרת חוויות מהסוג הזה לנושא של הסכסוך הישראלי פלשתינאי,אין לזה קשר לכיבוש,נשים,גברים וילדים נאנסו מאז שהמין האנושי קיים בזמנים של שלום ובזמנים של מלחמה,לרוע האנושי אין זמנים משלו,הוא קיים שם בדיוק כמו הטוב והחמלה והנדיבות האנושיים,זה על זמני ,זה בפרוש כוחות הטוב מול כוחות הרוע,הטוב באשר הוא והרוע באשר הוא.
בהמשך לתגובה של אדרת. אונס הוא עבירה פלילית שיש להוכיחה בבית המשפט. אני מצטרף למפרגנים לאשכר על האומץ שגילתה בכתיבת הפוסט ועל חשיבותו. אפשר להבין את זעקתה של הקורבן שמתוך הכאב מדברת על אונס (שייתכן וגם היה אבל ייתכן גם שלא). אבל כשמתחילות שמועות ותגובות באינטרנט צריכים להיזהר. המדיה הזו גם מסוכנת. חייבים לשמור לכל בן אדם את זכות האזרח הבסיסית של חזקת החפות. כאמור אונס צריך להוכיח בבית המשפט. אני מודע לקושי העצום בהבאה למשפט. הסיבות לקושי הזה ידועות. ובכל זאת עלינו לשאול את עצמנו מה המשמעות של ויתור על ההליך המשפטי והחלפתו במשפט שדה מעל אתרי האינטרנט. וחוץ מזה התנהגות גסה, אנטי-פמינסיטית, ותוקפנות מינית יכולות להתקיים גם מבלי שיהיה אונס והן רעות לכשעצמן.
אדרת,
אני מחזקת כל מלה שלך. דרוש לזה אומץ גדול, לכתיבה הזו שמתגרה בקונפליקטים (חיצוניים ופנימיים, ואלה קשים אף יותר), משרטטת במדויק תחושות ופרספקטיבה שאני שותפה להן בכל ליבי.
כמה עניינים עולים כאן, וראשית ההבחנה שעמדת עליה בעצמך בין אירוע לפרשנות, שהיא מורכבת גם ללא 20 ומשהו השנים שעברו, רוויות רגש שתוק, סודי, מתפטם, תופח.
הכל עדין מאד, ואני לא מבקשת לחרוץ כאן דין, להפך. חריצת הדין הזו היא בדיוק מה שאני מתנגדת אליה. כמה קל לתמוך בפה מלא בקורבן, כמה זה אפילו נעים, קתקטי, להשתייך ל`טובים` אל מול אנס אכזר ומרושע, כך להבדל, כאילו-להתנגד, לרוע הטהור הזה.
המגיבים מעליי, חשבו גם על תכלית כתיבת התגובות הזו – עבורכם. איזה "אני" היא מציירת? במה הוזן הכותב מהכתיבה? חשבו על אדם שנלקחה ממנו זכותו לומר, להגיב, שתחת אצטלת האנונימיות מחד, והבמה הפרוצה הזו, הרחוקה ככל שניתן להיות רחוק ממשפט צודק, מאידך, נלכד, שתוק גם הוא.
והרי, הלכידה הזו ברשת – גם היא מספקת כל-כך: לתוקף יושב כגמולו, הסדר הושב על כנו, או יושב, ככל שהסיפור הזה יתפח ויתגלגל לעיתונות, מוזן-יצרים שאינם מיניים הפעם אלא צהובים, פוריטנים (הדיכוטומיה היא תמיד קלה יותר), ושל שמחה לאיד (הרי אויבים ושונאים צבר לו האיש לרב).
הידיים קלות מדי על המקלדות. מהר מדי קידשתם אמצעים עבור מטרה שהיא עצמה נוחה-להתקדש, כך לקדש את הדבקים בה.
וזה עליהום. ועליהום הוא מספק. אין כאן מי שזכאי עד שהוכחה אשמתו אלא אשם, שגם אם יזוכה, הודבק בו כבר הרפש של אנס. קביעה חד-משמעית, אל מול "הזירה הזאת שבה נפגשים גברים ונשים" שהיא "מורכבת כל כך, ופתיונות נזרקים בה שוב ושוב זה לעבר זה".
אשכר, אני מקווה שהדברים שלי לא יתפרשו שלא כהלכה. החוייה שאת מתארת היא חוויה קשה, אני לא חורצת עליה שום דין, לא מפקפקת בה, גם לא בקושי להעלות אותה כאן על הכתב. כמו קודמתי, אני תומכת בהפרדת תחושת הכניעה, אי הנוחות, ה`היות-פתיה`, שרבות מאיתנו (כולן?) נתקלות בהן באופן כזה או כזה, מהזיהוי של מקורן בחוץ, עם זה או עם אחר. כנשים, הדימוי הזה אכן מופנם ברבות מאיתנו. אבל האחריות שלנו – כדור, כשלב באבולוציה הזו, היא להתגבר עליו. לעכל אותו. להתחזק ממנו. ללמוד מטעויות. יש הרבה דברים מגעילים שגברים עושים, מבלי שיהיו אונס. אנחנו יכולות לצעוק שזה לא בסדר, אבל האם זה לא מקבע בדיוק את אותו דימוי עצמו? יהיה יעיל הרבה יותר אם פשוט לא נאפשר אותם. זה עובד.
כל מילה ומילה כאן מובנת לי היטב.
איתך
http://haemori.wordpress.com/2010/02/07/%d7%aa%d7%a9%d7%9b%d7%97%d7%95-%d7%9e%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%aa%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95-%d7%9c%d7%93%d7%91%d7%a8/
אני לגמרי מסכימה עם המסקנה. אנשים ובפרט נשים אינם כלי לשימושו של איש, וזה חלק מהחינוך שלנו, להבהיר לילדינו שהם אנשים שלמים וראויים לקבל יחס כאנשים שלמים ולא באופן אינסטרומנטלי, כחפץ. כשההכרה הזאת לא חודרת לאדם בילדותו, לדעתי מאוד קשה ללמוד אותה בהמשך החיים.
היי,
מאוד כאב לי לקרוא את הסיפור שלך. אני לא יכול באמת לתאר לעצמי את החוויה אך אני יכול לומר שאין לי ספק שזה דבר נורא ואכן נשים חייבות לאזור אומץ ולקחת ממך השראה ולדבר, לספר ונראה לי שבין היתר כך התגובות החברתיות יכולות להיות יותר חיוביות בעתיד ויותר מגלות אמפתיה. לגבי תיקוני החוק שאת כותבת עליהם אני מסכים גם כן אך מאוד צרם לי ההקשר הפוליטי שהבאת בדברים שלך. אני משוכנע שאין שום קשר למצב הפוליטי, לצבא, לכיבוש ולדוגמות החברתיות שנובעות מכך לתוקפנות הגברית. בכול העולם אחוז הנשים שנוצל מינית הוא גבוה בצורה מחרידה וגם כן במדינות "נאורות" מאיתנו. לקשור בין התוקפנות הגברית לבין נושא זה יכול רק להזיק לנושא החשוב והאוניברסלי שאת כותבת עליו. בקיצור העלאת העניין הפוליטי רק מפריע לקורא ועלול ליצור ניכור.
היי
דבר אחד או שניים למדתי בחיי, הראשון וכנראה החשוב ביותר הוא שתמיד ,אבל תמיד, צריך לשמוע את הצד השני.
את אומרת שנאנסת….מעניין לשמוע מה היה אומר המשורר…לא?
הרי אם באמת נפגעת היית מפרסמת שם,מזהירה את חברותיך, את בנותיך?
ואולי לא היו הדברים מעולם???
סיכום קטן
אם באמת נאנסת, חבל ששתקת, בחברה בה שופטים את נשיא המדינה על אונס היית מוצאת אוזן קשבת גם לתלונתך,גם לפני עשרים שנה, אם היית מתעקשת מספיק
ואם לא נאנסת , פרסמי את שמו , תני לו הזדמנות לתבוע אותך, הרי בכך שלא פרסמת את שמו הטלת דופי בכל המשוררים האחרים, לא?
אינני הולך לטעון שהצצות למקלחות של בנות הן דבר "לגיטימי". אבל זה מסוג הדברים שמאוד קשה להילחם בהם.
בתנועת הנוער (אני הייתי ב"נוער העובד", לא בצופים, אבל כמובן שזה לא משנה), עד גיל 15, כל הבנים – ללא יוצא מן הכלל – הציצו. זה היה חלק מן החוויה של המחנה. שוב – אני לא בא להגן על זה, אבל זה היה חלק מהחוויה החברתית.
יותר מזה: היה צריך להיות עם עקרונות מברזל, רצון של פלדה ואי-כניעה מוחלטת ללחץ החברתי, כדי לא להיכנע לפיתוי. אני יכול להגיד לזכותי שאני אף פעם לא קדחתי חור במקלחת, כפי שעשו חברים שלי, אבל כשהיה חור, וכשהחברים שלי הלכו להציץ, הצטרפתי אליהם.
אצל נערים נורמליים, דחף ההצצה עובר בערך בגיל 15. אני מניח שיש לזה קשר עם ההתנסויות ההטרוסכסואליות הראשונות, שאמנם אינן כוללות יחסי מין מלאים, אך די בהן כדי להוריד אותך מן ההצצה ולרצות משהו אחר לגמרי – מגע אמיתי עם גוף של אשה.
אבל אפילו בצבא היו מציצים. אחד כזה נתפס והלך לכלא 6 ל-21 יום, וכשחזר ליחידה – המשיך להציץ…
אני יודע שזו הטרדה מינית מעצבנת ומשפילה, ואני בעד הענשת מציצים מגיל 15 או 16 ומעלה. עם זאת, קצת פרופורציה: אי-אפשר להשוות בין הצצה למקלחת לבין אונס של ממש, כפי שמתארת הכותבת.
"יש הרבה דברים מגעילים שגברים עושים, מבלי שיהיו אונס. "
אני לא מסכימה לזה, אונס בכח זה סוג אחד של אונס, אונס במרמה, במניפולציה/בכזבים/בפיתוי /בניצול חולשה ומצוקה רגשית וכמיהה לאהבה הוא גם סוג של אונס שגברים מבצעים ונופל בחומרתו מהאונס האלים רק במעט כי גם הוא פוצע את הנפש.
אני חושבת הפוך ממך.. לדעתי אונס המרמה, במניפולציות, בכזבים ובפיתוי הוא הרבה יותר קשה מאונס בכוח! וזאת משום שאונס שנעשה בכוח אז הוא נעשה בכוח יש איש סוטה ואלים ואנו יודעות שתפקידו ומטרתו לאנוס בכוח, זה דבר אחד קשה אבל ברור… מה שיותר שקה הוא האונס במרמה בערמומיות, בשקרים, ברמאות הגועל הוא הרבה יותר גדול והפגיעה היא קשה שבעתיים וכפליים, ההתמודדות עם אונס שכזה היא בלתי נתנת לתיקון או להחלמה הפגיעה היא הרבה יותר עמוקה. היא משבשת את החיים לחלוטין.
אני מרגיש כמו טיפה בים סוער, אחרי הדברים שכתבת, האמיצים כל כך, ומה שהם מחוללים. איזו משמעות יש לעוד קול קטן בים כזה של תומכים ומתקיפים, מעריצים ומסתייגים? ובכל זאת אני לא מסוגל לשתוק לנוכח דברים כאלה.
מוכרח להגיד בכנות שלקרוא את דברייך גורם לי להתבייש במין שלי הגברי והאנושי. ובו בזמן לתמוך בך בכל לבי ולהצטרף לקריאותייך נגד תופעה שאסור בכל לשון של איסור להקל בה ראש.
אף אנס הוא לא הומניסט. אדם לא יכול להיות מלך, או גיבור תרבות, או אישיות נערצת, לא צדיק מרבבה ולא הומניסט, אם הוא גם אדם שמרשה לעצמו לתקוף נשים מינית. מי שאכן נוהג כך בנשים הוא רמש נאלח ולא מגיע לו שום כבוד או חסד – רק הגנה משפטית.
בזמנים כאלה של סערת רוחות את בוודאי נאלצת לעבור מחדש ברוחך חוויה קשה שהעדפת לשכוח. מקווה שתשארי חזקה ובטוחה בצדקתך.
ואני מכירה עוד נשים שחוו השפלה עם אביר זכויות האדם הנ`ל.
אך כנראה שבהגדרה לא חלות נשים, הוא שונא נשים מובהק.
למזלי הוא לא הצליח , והתנתקתי לחלוטין מהאידאלזציה שעשיתי לו בתקופתי הבוסרית.
אין כאן שום דבר מפתיע.
על "שמש העמים" שמעת? ומה לגבי ה-"חמר רוז`" בקמבודיה?
אשכר שלום
אני מכיר אותך ולא מבין למה לדבר על גבי המדיה אבל אני כאן…
אני מבין את הרגשתך עד כמה שאני יכול להבין אני גם מבין את ההשפעה הגדולה של הארוע על הרגשתך ומאוד רוצה שתצליחי להפריד בין הארוע הקשה ומעשהו של נבל אחד לבין שאר הארועים והמחשבות שלנו בחיים.
נכון שממישהו שמציג עצמו הומניסט שמאלן, נגד כיבוש את מצפה ליותר אבל ההכללות עושות משהו לא טוב להומניסטים האחרים ולעניין שלנו נגד אי כיבוד האחר באשר הוא. ישר מישהו יצא נגד השמאלנים ומישהו אחר נגד החברה הישראלית על דעותיה הלגיטימיים ומישהו אחר נגד משוררים ובסוף כל הגברים וכולם ירגישו מאוימים בגלל נבל אחד (ויש עוד רבים כמוהו) שאין לי הרבה להגיד עליו חוץ מרצון לקלל ולהוקיע והנה האלימות שבי כבר רוצה לצאת ולהתלהם. לבי אליך ולאחרות ולאחרים (וגם לי יש ניסיון כלשהו לא נעים עם נבל אחר) ויש מקום חשוב מאוד לדעותיה של אדרת שרוצה למצוא כלים אמיתיים פרואקטיביים להתמודד עם אותם נבלים ורוצה לדייק באבחנות שלנו ובדרכים להתמודד איתם.
הבעיה היא שבמצב החוקי בישראל היום בחורה לא יכולה ללכת למשטרה ולספר שהכירה בחור באתר הכרויות, הוא הבטיח לה שכוונותיו רציניות,שכבה איתו בדייט השני או השלישי בגלל שהוא הבטיח לה שהוא מעונין בנישואים ואז הוא נעלם מיד אחרי ששכבו ולצפות שתלונתה תלקח ברצינות, שהוא יעצר ויועמד לדין על אונס.
אתם יודעים כמה שזה פוצע את הנפש להיות מרומה בצורה כזאת לבחורה שכמהה לקשר רציני של אהבה ורוצה להתחתן ?
מדוע לא הגשת נגדו תלונה במשטרה.
אם באמת היית חרדה לגורלן קורבנותיו, היית מתלוננת עליו ובכך מונעת את הישנות המעשים.
כל עוד לא הוגשה תלונה, הסיפור הוא בגדר רכילות ותו לא.
נסיונות מרים של שליטה אלימה על יוצרות ספרותיות ממספר דמויות ספרותיות זכריות שהכרנו לצערנו ולצערנו הרב….
הדברים כללו דרישות מיניות בוטות בכדי שחומר יתפרסם במקום כזה או אחר … בכתב עת כזה או אחר… וחבל מאוד שנשים רבות שעברו דברים דומים ממלאות פיהן מים… ומשום שהיתה גם מי שלא הסכימה לדרישות אלה… שמאחוריהן עמדה גישה אגו מנאייקית, קנאה ספרותית מובהקת, צעקות, הטחות לכלוכים והוצאת לשון הרע תוך קללות איומים ואלימות מילולית ומתוך גישה מתנשאת, פטרונית ומטורפת על יוצרות – ספרותיות מוכרות וידועות…
הפוסט של אלדן לא משאיר אותנו בתדהמה נוכח דברים
איומים שקרו לכמה מאיתנו, המנוסחים בבהירות בפוסט זה.
מה שעדיין לא הבנתי הוא מדוע נשים תמיד נחשפות בזהותן המלאה, אבל תמיד מגוננות על התווקף האנס ואינן מפרסמות ברבים את שמו. מאוד מוזר. בכך הן נותנות לו לאנוס את שמן שוב. פרסמו זאת, שהוא ישא את הכתם, עלוב הנפש.
לכל מי שסבלה מהאיש מתאגדת קבוצה של בנות אנא פנו בהקדם האפשרי למייל הזה. הגנה מובטחת. neslibr@gmail.com
אשכר יקרה, כבר כשיצאת עם הסיפור הגבתי לך בהערכה והוקרה. מאז התחיל בלגן גדול שבטח מטלטל אותך מאוד. אני מקווה שיש לך כוח ושאת שומרת על עצמך טוב טוב בכל הבלגן.
אני רוצה לבקש ממך שתבקשי מכל דורשי שלומך, שהם רבים והמניעים שלהם שונים ומגוונים מאוד, שלא יפגעו בנשים שקשורות באיזשהו אופן לאיש שתקף אותך, כי זה מה שמתחולל עכשיו וזה בטח מאוד לא לרוחך. בתודה גדולה על מה שעשית בשביל כולנו הנשים, בשביל כולנו בכלל.
אשכר יקרה, כבר כשיצאת עם הסיפור הגבתי לך בהערכה והוקרה. מאז התחיל בלגן גדול שבטח מטלטל אותך מאוד. אני מקווה שיש לך כוח ושאת שומרת על עצמך טוב טוב בכל הבלגן.
אני רוצה לבקש ממך שתבקשי מכל דורשי שלומך, שהם רבים והמניעים שלהם שונים ומגוונים מאוד, שלא יפגעו בנשים שקשורות באיזשהו אופן לאיש שתקף אותך, כי זה מה שמתחולל עכשיו וזה בטח מאוד לא לרוחך. בתודה גדולה על מה שעשית בשביל כולנו הנשים, בשביל כולנו בכלל.
אני מצטרף למי שהמליצה לא להתלונן. אחריי כל הסיבוך המשפטי לא רק שהתיק נסגר, אני עדיין ממשיך לראות את הרב השכן שהתעלל בי כשהייתי ילד (החוק אמור לאפשר למנוע ממנו מלגור בשכנות), ועוד אני צריך להסתיר את הכל.
בקיצור, אנחנו רחוקים שנות אור מתנאים שייאפשרו לנפגעי תקיפה מינית להשתקם.
אה, ואל תשאירו ילדים עם רבנים לבד.
אשכר, נפגשנו לפני מספר שנים,והיכרותנו הייתה שלא על בסיס רומנטי או של עימות כלשהו. (וכדי שתהיי בטוחה שאני מכיר אותך, אזכיר את המספר 200 שהוא הגימטריה של שם בנך/בתך הבכור/ה).
לא הכרתי אותך אז כאדם שהאמת הייתה נר לרגליו אז, ונתקלתי בכך שהיית ששה לעוות את האמת לצרכייך. את המקרה הזה לא הזכרת אז. ייתכן כמובן שהדחקת אותו, אבל, ההסבר שמתחת את האמת עתה כדי להציג עצמך כקרבן, מתיישב בעיני יותר עם אופייך כפי שהכרתיו.
ההטרדה נמשכת והיא ידועה בעיר כולה!
איכשהוא הגיעה הכותבת גם אל נושא הלינה המשותפת בקיבוצים.
מי אני שאפר את החגיגה, מול גווית הקיבוץ כל אחד בועט את שלו, מטיח בוץ בלי סוף..
רק דבר אחד – בסקר שנעשה לאחרונה התברר כי 69% מבוגרי הלינה המשותפת רואים בה חוויה חיובית !! 69% !
אשכר יקרה! קראתי את דבריך המפורטים ומהולים בעצב וכאב.
קשה שלא להיות אמפטיי למצבך. את מדברת על הפרטי והאישי וקושרת זאת לכללי אוניברסלי, מעין זעקה שזועקת את קול הנשים. זה הזכיר לי את הדברים שכתבת פעם "קול אישה" או משהו בדומה. אני תומכת ומפרגנת ומקווה שתמצאי נחמה ושלווה בכל אשר תלכי. קמליה
סביר להניח שאי פרסום שם האיש האונס יגמר באונס נוסף, במיוחד אם אין לאיש הזה כרגע מה להפסיד.
האם את יכולה לישון טוב ולדעת שלא מנעת את זה??
עודכן 21:05 15/02/2010
נסלי ברדה
עדויות של נשים שהגיעו למערכת "המקור" מדברות על תקיפות והטרדות מיניות המיוחסות לכאורה למרצה ואיש הרוח. לפי החשד: מוסדות אקדמיים בהם הועסק ידעו על התלונות אך בחרו להתעלם ולהמשיך להעסיקו. ביום רביעי ישודר "במקור" התחקיר המלא
לידיעה
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=699751
עודכן 21:05 15/02/2010
נסלי ברדה
עדויות של נשים שהגיעו למערכת "המקור" מדברות על תקיפות והטרדות מיניות המיוחסות לכאורה למרצה ואיש הרוח. לפי החשד: מוסדות אקדמיים בהם הועסק ידעו על התלונות אך בחרו להתעלם ולהמשיך להעסיקו. ביום רביעי ישודר "במקור" התחקיר המלא
הלוואי וכל הנשים הפגועות במדינה, בעולם, היו מרשות לעצמן לדבר, שלא לדבר על פשוט להיות אדם שמגיע לו משהו. כל אחת כמוך עושה עוד צעד למען נשים אחרות ואולי מעודדת נשים אחרות לדבר, לספר ולא להתמודד עם זה כל כך לבד.
צריך לצאת מהחושך לאור!
ותודה לך אשכר,
רותם
אשכר. כרגע הסתיימה הכתבה בערוץ 10. השם למען השם ,גלוי בראש חוצות. אני מתקשה להרגע. כנראה זו הזדהות עמך ועם זאת משהו אישי עולה לתודעה .
לפעמים נדמה שאין די דקויות בשפה התקנית לתאר איזורים בזיכרון עם אלפי גוונים של אפור. ושדרושה סבלנות והתמדה לפזר ערפל שנוח איתו כביכול ולהסתכל לשם.
השפה דלה ולא אוכל לומר את מה שאני מרגישה.
תודה לך
אסנת
קראתי את אשר כתבת .והרגשתי איך אני כולי רועדת בתוכי כדי להמשיך להדחיק את הזעקה שנקרשה . גדלתי וגם הישכלתי אך חווית השיתוק וההשתתקות פרושה כמו צל .
תודה .
אילו ידעתי בכול אותם רגעים שהינני טרם יודעת.
אילו הבנתי בכול אותם רגעים שהבנתי את שנדרש במקום.
קוראת בימים אלה את "כופרת" מאת אייאן חירסי עלי
ומקבלת פרספקטיבה מאוד מצערת.
מבינה סוף סוף שזו המלחמה האמיתית.
זו המחלמה המהותית.
וכן, היא בכול אחד ואחת מאיתנו,
היא מלחמה פנימית.
כול הכבוד לך גבירתי,
נגעת וחיזקת והעצמת ודייקת את תחושת המקום כפי שהינו.
וזהו שיח חשוב.
אולי השיח הכי חשוב.
הגיע הזמן להתחיל לתת לו מילים.
תודה.
ואת האחריות האישית הטמונה בו.
אשכר,
כתבת מאמר מדהים, עם סיפור מזעזע. תודה שאזרת אומץ וחשפת את הסיפור. דבריך בסוף המאמר על הנשים והחברה כך- כל נכונים, והלואי שנדע לחנך את הבנות והבנים שלנו לראייה והתנהגות אחרת. אף פעם לא יכולתי לסבול את הכתיבה של לאור בארץ, ועכשיו אני יודעת למה. זה מתועב שהעיתון (וגם מעסיקים אחרים) מעסיק אדם כזה.
חזקי ואמצי,
אילה
חרם מעשי (ולא לגבי מה שכבר עשה בדיעבד) לא לשתף איתו פעולה!
שמעתי היום את ירון לונדון מתראיין בהקשר לכתבה בערוץ 10 והתביישתי!
ירון אשר יודע להביע את דעותיו באופן ברור היה אטום עד אדיש למצב בו נמצא הקורבן והפגין התנשאות של אדם שאינו בעל רגש כלשהו כלפי מי שנפגע… התביישתי לשמוע אותו !
אלדן,
ליבי יוצא אליך, על האומץ, על הכאב. רבות מאיתנו חוו דברים דומים, רובנו לא מעזות להיחשף כי המחיר האישי כבד מנשוא. אני הייתי קורבן של "נאור" אחר, ככה שמכירה מקרוב.
לפחות החברה לאט לאט משתנה, גם זו נחמה.
הבילבול בין אהבה ומין הוא נחלת המין האנושי כולו ואינו שמור לנשים בלבד. ועל כך כולנו ראוים לרחמים המנצל כמו המנוצל. לעומת זאת האינוס מתועב וראוי לו לאנס שפרצופו יחשף קבל עם. כאן כבר לא מדובר במידת הרחמים אלא בעשיית צדק. מה שנותר היא התקוה שהעבריין יכול להינקות והקרבן יכול לסלוח. וכמאמר המשורר: דמי הרוצח ינשקו לדמי הנרצח , ועל כך אין התיישנות.
מכיוון שלקחת את המאמר להיבט החברתי, ולא רק האישי, אני מרשה לעצמי לגעת בשני הנושאים. בתור גבר, אני מסכים לחלוטין שיחסי גבר-אישה היו, ועודם, טעונים באלימות קשה נגדכן. הטענה כי הדבר נובע מהתוקפנות הצבאית הישראלית מופרכת לחלוטין, לעומת זאת. "הגדה השמאלית", "שלום עכשיו" וארגוני שמאל שונים, תומכים בחברה שעל-פי תפיסתה האישה היא לא יותר מרכוש. רצח על כבוד המשפחה הוא נוהג נפוץ בה. קידום העצמאות הפלשתינית משמעו קידום ריבוי מעשי האונס נגד נשים חסרות ישע, ממש כפי שפינוי גוש קטיף הביא להקמת דיקטטורה אסלאמיסטית רצחנית.
אני מכיר שתי נפגעות תקיפה מינית. האנשים שתקפו אותן לא נשאו נאומים חוצבי להבות על "הכיבוש". הם היו חלאות. אולי באמצעות החוויה הזו, תוכלי לעשות שידוד מערכות. אולי תוכלי להבין כי זרע ההרס מצוי דווקא אצל אלו שזועקים בשם אותם המונים שהם למעשה רוצים לדכא. "שמש העמים" שרפה כבר מיליונים.
אני מאחל לך רק טוב.
קשה לי להאמין שהתגובה תפורסם, אבל אולי.
כל עווני הסתכם בניסיון לגלות את האמת בפרשת הילד הפלשתינאי מוחמד א-דורה (עמדתי בראש ועדת החקירה מטעם צה"ל). אלא שעתון הארץ החליט שהחקירה מיותרת, את המסקנות הם קבעו מראש.
9 שנים עברו עד ששניים מהעתונאים הבכירים בעתון הודו בטעות, אלא שאז הם העלימו את שמי, כאילו שבכך האונס המתמשך נעלם.
והם לא היו לבד. צה"ל בשמו פעלתי נעלם, היה להם נוח שעתון הארץ ביצע את זממו במי שאינו משלהם, הגנרלים.
אשכר, לא רק נשים נאנסות, ויש דרכים רבות לחדור אל גופך, לא רק בדרך הפיזית. הפגיעה בנפש לא קלה, לא פחות קשה מהאינוס הפיזי.
ומילה קטנה על חיילי צה"ל החפ"שים, לא הגנרלים.
כאן את טועה.
החייל במחסום לא מתעמר, כפי שחיילי צה"ל בנצרים לא ירו על א-דורה, כפי שחיילי צה"ל בג`נין לא ביצעו טבח. בכולם מדובר בעלילה.
אלא שהגנרל הישראלי טיפש מכדי להבין.
גם לאחר שראובן פדהצור פירסם את מאמרו בעתון הארץ התוקף את מדינת ישראל על שלא עשתה דבר לחשיפת עלילת הדם בפרשת א-דורה, הגנרלים בשלטון שותקים.
גם גדעון לוי בהארץ שותק, גם יצחק לאור המשורר האנס, גם בני ציפר המגכך את המעשה.
אבל להם מותר.
הם הרי קובעים לנו את הנכון את האמת, את התודעה.
תודעה שהביאה אותך להאמין כי החפ"שים בצה"ל רוצחים ילדים פלשתינאים, מתעמרים ביולדות וזקנים.
הם העתון לאנשים חושבים.
רצח אופי לא קל יותר מאונס פיזי. אני יודע על מה אני מדבר.
אשכר את נאנסת יותר מפעם אחת. האחרונה שבהם בשטיפת מוח, המטילה על החייל הפשוט כתם בל ימחה.
והגנרלים הישראלים עומדים מנגד. הם יצחק לאור, בני ציפר וגדעון לוי – חבורה אחת כוחנית משני עברי המתרס.
מצורף קישור למאמרי על יצחק לאור שנכתב זמן לא רב קודם שחשפת את האינוס:
"מי יבכה על צווחת עוללים באשקלון ושדרות?"
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-39353-00.html?tag=19-54-38
אשכר
אני מלאת הערכה ליכולות ההתמודדות שלך ויכולת הכתיבה
חזקי ואמצי
אשכר,
אני רוצה לחזק אותך על אומץ ליבך.
ירוסלב האשק כתב על שוויק ש`יש גיבורים אלמונים ענווי רוח שאין להם כלום מגדולתו ההיסטורית של נפוליאון, ניתוח אופיים יהא מעמיד בצל את תהילתו של אלכסנדר הגדול".
ניר.
אני דיי בטוח שתכנית כמו המקור היא לא הדרך להתמודד עם האירוע הטראומתי שחווית. האם חשבת פעם – שאולי גם הוא לא כל כך בטוח שאנס אותך ?! בלי לזלזל ברצינות של האירוע. האם אדם שגדל בתוך אווירה של סרטים הוליוודים בהןם בכול סרט כמעט ניתןלמצוא סצנה של בחורה שאומרת לא , מכה ומתנגדת ובסוף נכנעת ונהנית , מסוגל באמת להבין כי אנס אותך ?! – ואני מאמין שאכן נאנסת. נכון – זה קל להיסתכל על האירוע כשחור ולבן ולהפוך את עצמנו לקורבן – ואת הצד השני לאיזה סוג של רוע טהור – אבל האם זו באמת המציאות ?! המציאות היא קצת יותר מורכבת מכך – ובגלל זה לקח לך עשרים שנה להבין כי אכן נאנסת – ואת מוכרחה לדבר על זה . אולי ההשפלה הציבורית שעבר לאור – בצהובון כמו המקור , היא לא הדרך הראשונית המומלצת להתחיל ולנטרל אירוע כל כך מורכב . אנחנו חיים בחברה שמעודדת אונס ואובייקטיביזציה – וגברים הם קורבנות של האידיאולוגיה המיזוגנית הזאת לא פחות ממך. גם לרבים מאיתנו לוקח שנים להבין כי ההתנהגות שלנו, התנהגות שלימדו אותנו לראות כלגיטימית – היא בעצם אלימות ואפילו אונס – וזה לא ממש עוזר או תורם כשקוראים לנו אנסים ועושים לנו דהומניזציה בטלוויזיה.
את אומרת שאת מרגישה שנאנסת – ואני מאמין לך , אבל את בטוחה שהבהרת לו – בצורה ברורה ולא משתמעת לשני כיוונים שאת לא רוצה בחברתו ??את טוענת שאת לא זוכרת דבר מהאירוע , הכי קל לזכור שהוא רע מוחלט, אבל המציאות היא הרבה יותר מורכבת .
אני לא מנסה להאשים אותך או לטעון שביקשת את זה – חלילה, אבל זה גם לא בדיוק מקרה בני סלע – אונס מתקיים בכול מיני רבדים , רמות וצורות – ואני בהחלט חושב שלפנות לתוכניות צהובות כמו המקור – ולצרוח קבל עם ועדה כלפיי אירוע שאירע לפני 25 שנה אונס – היא אחת מהן.
מדוע את לא מפרסמת את שמו של הנאלח הזה ? אני מקווה שהוא כן יבוא על עונשו.
אשכר, הרבה הערכה על הצעד האמיץ שלך. בהצלחה לך בהמשך.
משפיעני האינטרנט | מתוך מוסף פירמה – 100 המשפיעים בתקשורת 2011 : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן
ותודה לרשימות | בְּלוֹגאִישִׁי
הכתיבה ברשת לאור הזעקה של אשכר | בְּלוֹגאִישִׁי
אשכר אלדן כהן מעידה
יצחק לאור , הלורד ביירון ,הערפדים והדיכוי המטריארכלי | המולטי יקום של אלי אשד