המצפון והממסד

מני אביב

אנקדוטה מעניינת מעידן המלחמה הקרה מספרת על קבוצת עיתונאים רוסים שהגיעה לביקור התרשמות בארה"ב. ביום האחרון, כשהתבקש אחד מהם לספר על חוויותיו, אמר בתגובה: נדהמנו לגלות, לאחר סקירה מסיבית של התקשורת פה, לאחר שקראנו את כל העיתונים וצפינו בכל יום בטלוויזיה, שכל הדעות על הנושאים המהותיים הן זהות. אצלנו, אמר הרוסי, כדי להשיג תוצאות דומות, שולחים עיתונאים לגולאגים, אפילו עוקרים את ציפורניהם. כאן, אין צורך לעשות דבר מכל זה כדי לקבל עיתונות נאמנה. מה הסוד שלכם?     

העיתונאי האוסטרלי הידוע (והמיוחד במינו) גו'ן פילג'ר סיפר פעם על ביקור שערך בסוף שנות השבעים בצ'כוסלובקיה, על רקע המאבק ההרואי שניהלו בעת ההיא אינטלקטואלים, סופרים ועיתונאים מקומיים תוך סיכון ממשי של חירותם, כנגד ממשלתם. המסמך החשוב שניסחו,  שזכה לשם "צ'רטר 77", פורסם בעולם כולו וביקר בגלוי את מדיניות זכויות האדם של  צ'כוסלובקיה, ובתוך כך סערה אז המדינה הקומוניסטית הקטנה. אחד מחותמי המסמך, כך מספר העיתונאי, סופר ידוע שם, שהכיר היטב את התקשורת המערבית, אמר לו משהו כדלקמן:
"בעניין אחד אנחנו, החיים תחת דיקטטורה, ברי מזל יותר מכם במערב: איננו מאמינים לשום דבר שנכתב בעיתונים ולשום דבר שנאמר בטלוויזיה, כי אנחנו יודעים שהכול פרופגנדה ושקר. שלא כמוכם במערב, למדנו לראות מעבר לתעמולה ולקרוא בין השורות, שלא כמוכם אנו יודעים שהאמת היא תמיד חתרנית."

ממשלות טיראניות, מודעות לחשיבות של השליטה במידע ובפרשנותו, משקיעות תמיד מאמץ אדיר באילוף ועיצוב העיתונות המקומית. לשם כך מוקמות זרועות ממשלתיות חזקות (סוכנויות ידיעות, משרדי תעמולה, צנזורה, משטרה חשאית), לשם כך מתוקנת מערכת אינדוקטרינציה מסועפת לעיתונאים, עם חינוך ואימון תחת פיקוח קומיסרי צמוד, ולשם כך מנוסחת חקיקה מאיימת אשר גוזרת גורלות איומים על הסוררים, המעזים לחרוג מן הקו המוכתב ממעל. התוצאה של כל זה היא כמובן עיתונות אחידנית ונאמנה, שמשקפת במידה מוגבלת חילוקי דעות פוליטיים, אך למעשה משמשת כדוברת של מוסדות הכוח בחברה.
אכן, כדי להשיג עיתונות כמו שיש לנו במערב, שולחים אנשים לכלא, מחרימים אותם חברתית, מפטרים אותם מעבודתם ומונעים מהם זכויות כלכליות. אצלנו כל זה לא קיים (כמעט). אז מה באמת הסוד שלנו?

השאלה הזו, נדמה לי, עולה ביתר שאת לאחר הפיאסקו של 'אם תרצו' והמאמר של בן כספית במעריב. שכן עם שכוך הזעם הבלתי נמנע, שפרץ מליבותינו בצדק מוחלט לנוכח הסתה כה מזעזעת (והפעם פוגעת הקלישאה הזו בול במטרה!)- שמגלמת את אחד משיאיה של הרדיפה המקארת'יסטית אחר קבוצה פוליטית שלמה בחברה הישראלית- באה העת להתעשת ולנסות להבין לעומק את התופעה שהמאמר במעריב מגלם. כי מה שמאפיין את העיתונות המערבית- כפי שהפליאו לנתחה מעבר למסך הברזל- נכון כיום שבעתיים לתקשורת הישראלית, שכבר איבדה כמעט את כל צעיפיי ההסוואה הדמוקרטיים ומודה למעשה בפה מלא: אנו פה כדי להפיץ מסר אחיד.

אחד מהידועים שבין המנהיגים הפשיסטיים של אמצע המאה, בראיון שנערך עימו בכלא לאחר מלחמת העולם השנייה, היטיב להגדיר את אחד מן הסודות הגלויים של הפרופגנדה: "באופן טבעי העם הפשוט אינו חפץ במלחמה… אבל זה תמיד עניין של מה בכך לגרור את הציבור, יהיה זה בדמוקרטיה, בדיקטטורה פשיסטית, במשטר פרלמנטרי או בקומוניזם… תמיד ניתן להביא את העם לתמוך במנהיגיו. זה קל. כל שצריך לעשות זה לומר להם שהם מותקפים תמיד, ומנגד לגנות את אנשי השלום בשל היעדר פטריוטיזם והפקרת המדינה לסכנה. זה עובד באופן זהה בכל מדינה."
מי שאמר את זה, אגב, היה הרמן גרינג.

הציטוט המדהים שלעיל עשוי להישמע כגוזמה רטורית של פושע לפני תלייתו, אבל לדעתי זוהי תמציתה של פרוגרמה עתיקת יומין להטלת סמכות ומרות בציבור, שהנאצים בעצמם החלו למלא בנאמנות מיד עם השתלטותם על גרמניה- מדיניות של מלחמה וסכסוך בלתי פוסק יחד עם חיסול מוחלט של השמאל הפוליטי והפיכתו, ביחד עם היהודים, לשעיר לעזאזל הציבורי. הראשונים שנרדפו, לצד היהודים, היו קומוניסטים וסוציאליסטים, עיתונאים ופוליטיקאים ליברלים, מנהיגי פועלים ושאר 'שמאלנים בוגדניים' שסיכנו את ביטחון האומה.
הפרוגרמה הזו, שאולי מקורותיה עוד בשחר נעוריה של הציוויליזציה, הלכה ושוכללה ככל שחלפו הדורות, הלכה והתעדנה, עד שהיום כמעט בלתי אפשרי להבחין ביישומה ביקומנו הדמוקרטי (כביכול או שלא כביכול). חומות התיל הסוגרות על השיח הציבורי מכל כיוון, המצמצמות את המרחב של הפולמוס למימדים אבסורדיים- המשבשות את כל ההגדרות הפוליטיות עד כדי כך שקבוצת ימין קיצוני מוגדרת כמרכז החדש- מהוות אמנם אמצעי אזהרה לכל מי שעיניו פקוחות, אבל בשל התהליך ההדרגתי קשה לרוב העגלים להבין שעולמם הפך למכלאה מנטאלית.

הפאשיזם החדש, כך אמר פעם היסטוריון מעניין אחד, אינו ההוא של החולצות החומות ובריונות הרחוב (אם כי הוא אינו חסר לחלוטין את האלמנטים הללו). זהו פאשיזם תודעתי, הנארג בחסות תקשורת המונים בידורית עשירה ורבת כוח, שבו דעות ופרשנויות מוצאות מחוץ לגדר הלגיטימי בהליך דיאלקטי אכזרי. זרוע הצנזורה לא נוחתת בהכרח ממעל, מהחללים הצוננים של משרדי הממשלה או לשכות התאגידים (אם כי היא קיימת בהחלט), אלא היא מוטמעת במרקם החברתי והמנטאלי, בסטנדרטים המוכתבים של 'מה ראוי ומה לא' הנטבעים בדמנו כאילו היו תורה מסיני. זהו זן אחר של 'משטרת מחשבות', אשר הצלחתו אינה זקוקה לעיניו העוקבות של שוטר החרש ולאימת חדר העינויים. צלילים שנחשבים אופוזיציוניים, שפורטים על המיתרים הפנימיים ביותר של החברה, שחושפים את חולשתה המוסרית, מודרים מחוץ לתחום הלגיטימי לא על ידי השתקה שבכוח אלא ע"י בליצים של גינוי חריף, האשמות פרועות, לעג ונידוי, או מאידך ע"י התעלמות מוחלטת. החרדה מפני בידוד חברתי, מפני כוחו האדיר של הבוז, די בה כדי להטיל הס על מרבית הנון-קונפורמיזם הרוחש מתחת לקרקע.

כך למשל, בשיח הציבורי בישראל של היום, נחשבת הסכמה עם טענות היסוד של דוח גולדסטון- כלומר, חוסר המידתיות הבוטה, הברורה לעין, של פעולות הצבא בעזה- לחטא שחומרתו שווה לחילול הקודש במסדר של נזירים, ואפילו עצם הקריאה בו וההתייחסות העניינית אליו עלולה להיות עילה להתקפות ארסיות, לתיוג מיידי המוציא את החוטא מכלל ישראל (שמאל קיצוני, אנטי ציוני וכו'), ממש כשם שהופשט גולדסטון עצמו מיהדותו באופן שמזכיר את הסרת דרגותיו של אלפרד דרייפוס בטקס ההשפלה המפורסם.
כך גם היה בעת מלחמת לבנון, כאשר כל ציוץ אופוזיציוני בשלביה הראשונים נמחץ תחת מטחים של אבני סקילה מילוליים, ומושגי בלע שהיו תמיד נחלת קבוצות שוליות החלו להיכתב בדיו של דם בעיתונים המרכזיים, ללא כלימה וסיוג, ואף הגדיל לעשות אחד מן 'הבכירים' שבעיתונאים שטען שהמפגינים הם עושי דברן, לא פחות ולא יותר, של דמשק וטהרן. באווירה שכזו, במרקחה חומצתית שמשמידה כל חומר זר ושונה, שיח ציבורי דמוקרטי הוא בבחינת מדע בדיוני. ולפיכך, בתום המלחמה, עם 'ההתפכחות הציבורית' המאסיבית, הביקורת שהושמעה כלפי קברניטיה לא נגעו לעצם צדקתה, להגיונה היסודי, למחירה האנושי החמור (למעט זה הישראלי), אלא לאופן ניהולה בלבד.
אלו הן מימדיה של הדמוקרטיה שבה אנו מורשים לחיות.

ההסתה כנגד מה שמכונה 'השמאל' מהווה אם כן חלק מהותי מן המרשם להשתלטות כוחנית על חברה אזרחית, אשר מרכיבו האחר הינו המלחמה הנצחית. ולא לחינם. כי כדי ליצור את מסך העשן הזה יש צורך בהולכת שולל מאסיבית, שקולות שפויים מתוך החברה עצמה יכולים לגלות את ערוותה בקלות יחסית, לו הייתה ניתנת להם במה ראויה להישמע, ולו הייתה האוזן הציבורית סבלנית דיה כלפיהם. ההיגיון המעוות, למשל, הדומיננטי כל כך בשיח הישראלי, שמתייג כמעט כל הבעת סימפטיה והזדהות כלפי תושבי עזה, שחיים בסיוט קטסטרופלי, כאדישות לסבלם של תושבי שדרות הוא לא רק אבסורדי במהותו (שכן אלו וגם אלו  הם קרבנותיה של ביצת הסכסוך) אלא אף מניפולטיבי באופן מרושע ממש. כי תכליתו היא השתקה, חד וחלק, של המצפון האנושי שלנו, המבין אינטואיטיבית שלחמלה אין דרכון, ושאנושיות אינו נתחמת לפי גבולות בינלאומיים- שהמוסר אינו נבלם בגדר הטובה ואפילו לא עומד בתורות האינסופיים במחסומים המזוויעים שמתעללים בפלסטינים. וכשקולות המצפון נודמים- מבושה, מפחד הבוז והשטנה- יכולה מכונת המלחמה להמשיך לשמן את גלגליה בשלווה.

הקולות השפויים, לו היו נשמעים מעל הבמות המרכזיות, היו עשויים לתקוע סיכה בבלון המנופח של 'הסכנה הקיומית', ואולי אף לנסוך רוגע כלשהו- רוגע הכרחי, חיוני כאוויר לנשימה- על ציבור אחוז בלהות, שנצמד אל סינרי מנהיגיו ומתנדב להשליך את חירויותיו תמורת האתנן המכזב של הביטחון, בהתעלמות עיוורת מכל תמרורי האזהרה השרועים לאורך שדרותיה של ההיסטוריה המודרנית, המלמדת שוב ושוב כיצד אלו המתיימרים להגן על הציבור הופכים לבסוף לסוהריו. בנג'מין פרנקלין היטיב להגדיר זאת כשכתב: "אלו המקריבים את חירותם תמורת מעט ביטחון אינם ראויים לא לזה ולא לזה." 

השיח הציבורי שמתנהל כיום רווי קלישאות, וכל כולו מושתת על אדניה של אקסיומת המלחמה ההכרחית. הצפת דעת הקהל בדימויים של רעולי פנים ובהכרזות תוקפניות מפי קיצונים אסלאמיים, לא זוכה כמעט לשמץ של איזון. אינספור פעילויות שלום הרואיות ושיתופי פעולה מרגשים בין יהודים וערבים זוכים להתעלמות מוחלטת, או מאידך לבוז ולמטחי שטנה. שאלות כדוגמת האיום האמיתי של החיזבאללה ושל החמאס, או 'האיום האירני' ומשמעותו, נדונות כמעט רק דרך הפריזמה המונופוליסטית של 'גורמי ביטחון ומקורות מודיעיניים', המציתים בכולם את הלהב של מלחמת החורמה – זו שארה"ב וישראל ששות אליה כנערים מוכי טסטוסטרון, בלי להתחיל לחשב את הפוטנציאל ההרסני שטמון בחובה. העובדה שרק לא מזמן חווינו על בשרנו את הפארסה של 'האיום העיראקי', שהתגלה כמופרך לחלוטין והעמיד את 'גורמי המודיעין' תחת אור מגוחך, לא שוחקת משום מה את מעמדם הקדוש בפנתיאון הישראלי, בעיקר כאשר גם היום נחלצות איקונות אקדמאיות, כדוגמת שלמה אבינרי, כדי להביע תמיכה במלחמה שהמיטה שואה על העם העיראקי, תוך התעלמות אבסורדית משלל מרכיבים ניתוחיים שתקצר היריעה מלפרטם.
בהחלט, כפי שהעיתונות מספקת את דובריו של ממסד הכוח (הון, ביטחון, פוליטיקה) מספקת האקדמיה את האידיאולוגים שלו.

המאמר של כספית הינו, כמובן, רק ביטוי אחד של תופעה חולנית שמציפה את הגוף המוכה של החברה הישראלית. כמו רבים אחרים במקצועו, הוא יודע על איזה צד מרוחה החמאה ולאיזה אלילים כדאי להגיש את הקרבן היומי. הפטריוטיזם המיליטריסטי הוא לחם חוקה של האליטה המקומית, וכל עוד זה לא ישתנה אנו נמשיך לראות בעיניים כלות כיצד מעמיק תהליך איבוד הדעת וההקצנה. אבל מנגד, אנחנו, שמוצאים את עצמם נרדפים כמוכי שחין בהוויה הלומת אמוק, יכולים לינוק ממחזה האבסורד הזה איזו נחמה פורתא: אנחנו אמנם מעטים אבל כוחנו רב, וקולנו חשוב ונחשב, וכל עוד שופרה של האמת החתרנית ממשיך לפורר את מסדיו של הקונסנסוס המאובן ולהוציא מכליהם את כוהניו, יש מקום לתקווה שיום אחד בקרוב יתמוטט גם הוא אל המצולות.      
         

  

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יוסי גורביץ

    גרינג לא נתלה, הוא התאבד לפני שהספיקו לתלות אותו.

  2. חיים הורודצקי

    כמי שנתקל בצייטנות מערכת החוק למדינה, בניגוד לצדק ולחוק,אני מסכים עם טענת היסוד בדבר צייטנות התקשורת לשלטון.

  3. ניצן אביב

    יישר-כח למני אביב על מאמרו האמיץ הממצה, הפוקח עיניים, חודר חדרי-לב ובא חשבון עם המישטר הנוכחי, הלאומני הימני הקיצוני, הגזענ י הנפשע והפאשיסטי להחריד ועל המניפולציה התקשורתית והתעמולה הזוועתית להחריד והמתמדת, המוקצה מחמת-מיאוס, שאנו עדים לה לאחרונה.
    הפטריוטיות המיליטריסטית הפושעת היא מפלטו של הנבל!

  4. האח הקטן

    אבל סער לא נתן לעדנה ממחסום ווטש להכניס לבית האח הגדול את המפה של 600 המחסומים בשטחים…

  5. נפתלי אור-נר

    מאמר מצויין

  6. דניאל

    שלפני שניה נכנסתי לבלוג של מישהו בקפה דה מרקר דרך העמוד הראשי של הארץ!! שנושא המאמר בו היה "מה זה פשיזם"? ובערך ב100 מילים- שכוללות סוג של רכילות על "מה הקומוניסטים חושבים על הטרוצקיסטים" כמו ששמם יצלצל יחד עם המלה פאשיזם- הוא פשוט מנסה במובהק פשוט לטשטש לחלוטין את משמעות המושג
    , כמו שאמרת בכתבה.

    הוא פותח במשפט "מכל השאלות הלא פתורות של זמננו, אולי החשובה ביותר היא: "מה זה פאשיזם?".

    באחת התגובות מזכיר המגיב את הקבוצה בפייסבוק שמגנה את "אם-תרצו" בתור תנועה פאשיסטית וצוהל על היות המושגֱ פאשיזם "מופשט"

    איזו טראומה, כמה עצוב המצב הקולקטיבי הדפקטיבי האוטיסטי רגשית הזה, שכביכול יהודים (זה לא באמת משנה), נצר לניצולי שואה וללאומנות קיצונית וגיזענות מנסים בכוח לטשטש את המשמעות של כזה דבר ולו רק שלא יצטרכו לחוש בחוסר ביטחון קיומי

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1453566

    בקיצור, רק דוגמה לעד כמה המערכת הדינאמית והמפחידה הזו של הפאשיזם התודעתי , עובדת יופי

  7. Reuven

    Such a short response; such a painful error in your Hebrew !!!!

  8. עיניים לראותEYES2C

    "כך גם היה בעת מלחמת לבנון, כאשר כל ציוץ אופוזיציוני בשלביה הראשונים נמחץ תחת מטחים של אבני סקילה מילוליים" – זה נכון. אבל משום מה שכחת להזכיר את חלקם של עמוס עוז ואבגדהוז בעניין. הם תמכו בגדול בפתיחת הלחימה בתחילת "לבנון השנייה"! כך הם נוהגים זה שנים! עמוס עוז נהג לפרסם את תמיכתו במלחמות בעיתון הבריטי הגארדיין. עוז ויהושע אפילו לא "צייצו". הם עברו כמובן מטמורפוזה לאחר שבנו של דויד גרוסמן נהרג – בשעות האחרונות של המלחמה.

    זהו "השמאל הציוני". גם תנועת שלום עכשיו מעולם לא אמרה בבירור שצריך להחזיר את כ ל השטחים שישראל כבשה תמורת שלום. כמסרבים להציב את הדרישה לנסיגה מכל השטחים פותחים פתח להתמקחויות שאינן עוזרות לקרב אותנו למטרה הנכספת. חבל שבשמאל עוד לא למדו שבימקום להקים עשרות "תנועות מחאה" אד-הוק, צריך ללכד את השורות על הבסיס הברור והנחרץ: כל השלום תמורת כל השטחים הכבושים!

  9. קורא וחושב

    בהנחה שהאמת המצוטטת בדבריך מקביעתו של גרינג הינה מוחלטת ואוניברסלית, כהצגתה,וכדבריך, הרי שנובע מכך שכל נסיון להחליף שליטים ושיטת שלטון הינה מאמץ סיזיפי בבחינת מ"הפח את הפחת".
    חבל על המאמץ,ההוצאה,הדם,הנייר וכל השאר.
    עדיף להשאר עם המוכר.
    מה דעתך?

  10. רויטל

    מאמר חשוב מאין כמותו.
    תודה!

  11. יונתן קרוביצקי

    דו"ח גולדסטון לוקה בחוסר מדיתיות בוטה. זו עובדה. איך הכחשת העובדה הזו תורמת למאבק ב"קונסנסוס המאובן"?

  12. יוסף רום-אל

    הניתוח מדויק אבל מני אביב לא מתעכב על זהותם של מבצעי המניפולציה. מי מרוויח מכל הסיפור הזה? בעוד שבארה"ב קל להאשים בהשטחת דעת הקהל וביצירת ההיסטריה את השכבה הדקה של בעלי המניות בתאגידים הגדולים, ובינהם התאיגידים הבטחוניים, הרי שבישראל, תאגידים כאלו לא עומדים כהסבר בלעדי מאחורי הפסיכוזה הקבוצתית.

    האמת המרה היא שבישראל, חלק גדול מאוד מהציבור שותף ליצירת אוירת ההשתקה הפשיסטית באופן טבעי. זוהי תנועה עממית שנובעת מאינטרסים אמיתיים של ציבור רחב ביותר (הרוב המכריע של יהודים בישראל). הסיבה לכך היא שבנגוד לנטען במאמר ישראל אכן נמצאת בסכנה קיומית, אולי לא כזאת שנגמרת בפטריה גרעינית או בתאי גזים אבל בהחלט יכולה להוביל לשנוי פניה הכלכליים והתרבותיים של המדינה בצורה שהרוב המכריע של היהודים מרגיש שהיא איום קיומי על אורח חייו.

    עבור רוב הקוראים באתר זה (ואני בינהם) שינוי רדיקלי של פני המדינה והפיכתה למדינה דו-לאומית הוא תרחיש לא מאוד מאיים ובכל מקרה עדיף על שלטון האפרטהייד הנוכחי. מרבית היהודים בישראל מעדיפים שלטון אפרטהייד ולכן הם שותפים לפחות חצי-מודעים למהלך ההונאה וההיסטריה העצמית. הצורך להדק את השורות נובע מכך שאנשים כמונו חושפים הן את מהלך ההונאה העצמית והן את מהלך ההונאה הבין-לאומית ("ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון").

    לסיכום אין לך מה לרחם על הישראלים המסכנים שנמצאים תחת פסיכוזה מתמדת, זו בחירה מודעת וגם די הגיונית בסופו של דבר: סיכויי ההשרדות של האוכלוסיה היהודית בא"י-פלסטין הם נמוכים בלי תלות בפעולותיה, כל מדיניות, הן מימין והן משמאל, שאמורה להבטיח את רווחתה של אוכלוסיה זו בטווח הארוך היא הימור קלוש. ראה אוכלוסיות קולוניאליסטיות אחרות שלא הצליחו להכרית את הילידים להשוואה וראה מצבם של מיעוטים אחרים במזרח התיכון.

  13. ג. אביבי

    המאמר יפה ונכון. הוא מזכיר לי מה ששמעתי לא פעם ממהגרים שנולדו וגדלו בברה"מ/רוסיה. התוכן הוא: "התקשורת הישראלית היא מעין פראבדה רק יותר מתוחכמת. בברה"מ באופן בסיסי רובנו לא האמנו לתקשורת הכתובה והאלקטרונית, ואילו כאן בישראל הרוב הגדול לא מנסה לקרא בין השורות ומאמין כמעט בצורה עיוורת לתקשורת מאוד מניפולטיבית.".
    במדינות שנחשבות לדמוקרטיות יש ריבוי עיתונים וערוצי תקשורת בלתי תלויים אלה באלה, לא כלכלית ולא עם הממסדים. הריבוי הזה שנועד להבטיח חופש הבעת דעות אף מעוגן בחוק באותן מדינות. כך למשל החוק ברוב מדינות אירופה המערבית ובארה"ב לא מאפשר שעיתון אחד יהיה בעל תפוצה של יותר ממספר אחוזים (משתנה ממדינה למדינה) מהקוראים באותה מדינה. המצב בישראל הוא ההיפוך הגמור לכך. בישראל ישנם 3 עיתונים נפוצים כאשר 2 מהם (הארץ וידיעות) קשורים כלכלית ומשפחתית. כעת כאשר גורם נוסף מנסה לחדור לשוק הזה מעריב וידיעות מנסים לנצל את קשרי ההון-שלטון שלהם ואת דעת הקהל ההיסטרית לחסום את כניסת הגורם החדש (שלדון אדלסון, `ישראל היום`). החיסול הכלכלי-ממסדי שנעשה ל`חדשות` ול`העולם הזה` הם תקדים.
    למצב בו מזייפים מראית של דמוקרטיה יש ותק של יותר מגילה של מדינת ישראל. ב1942 הקימו ראשי הציונות בארץ גוף לתאום עמדות בין גורמי הביטחון לתקשורת. מיד עם הכרזת המדינה ב48, ב"ג החיה את הפורום האנטי-דמוקרטי הזה שלימים נקרא ועדת העורכים. זאת הייתה התכנסות בתדירות משתנה של גופי התקשורת שפעלו אז, של המנגנונים החשאיים, גורמי צבא, של נציג ראש הממשלה, נציגי המפלגות הציוניות ובכירים בממסד. המטרה הייתה תאום עמדות, כולל המגוון בדעות המושמעות/נכתבות, צנזור גורף או הכחשה גורפת של כל מה שיורה עליו נציג המנגנונים החשאיים והחרמת כל גורם תקשורת שלא ילך בתלם הזה. הגוף הזה נחלש מעט בשנות ה70 אך רוחו – צנזורה מרצון של כלי התקשורת והסתרת עניינים חשובים מהציבור – חיה ובועטת עד היום בגבוי גורמי ההון, מנגנוני האופל והמשפט. בימינו עם הנגישות הגבוהה לתקשורת הבינ"ל הדרך בה נוקטים גורמי התקשורת-שלטון של ישראל היא שטיפת מוח מתואמת על פיה יש להיות חשדן כלפי כל כלי תקשורת זרה כאשר הוא מבקר את ישראל (כל הוריאציות הציוניות של "העולם כולו נגדנו"). מיותר לציין שרוב עיתונאי ישראל משתפים פעולה ומקיימים במעשיהם את ההשתקה האנטי-דמוקרטית המכוונת הזאת. כך נמנעה מהציבור הישראלי היכולת לקיים דיונים רציניים בכל עניין חשוב וכך גם הוסתרו מהציבור הישראלי רוב מעשי העוול שעשו הממסדים כאן כלפי חלק גדול מהאוכלוסייה. כך למשל הגרוש היזום והמתוכנן של הפלסטינים ב48 נתפש עד היום בקרב היהודים בישראל כ"עזיבה מרצון של אוכלוסיה לא מקומית". כך גם מוכנסים מסרים גזעניים נגד המזרחים באופן גובר והולך, למען חיזוק שליטתה של האליטה האשכנזית כאן.

  14. מני אביב

    אני מודה לכל המגיבים.

    מספר הערות:

    לחיים הורודצקי:
    איני חושב שמדובר בהכרח בצייתנותה של התקשורת לשלטון, אלא יותר סוג של תיאום אינטרסים ועבודה משותפת בין שני מנגנוני כוח. וזהו אחד המרכיבים שמבדילים בין המערב לעולם הקומוניסטי הישן: התקשורת הינה גוף נפרד מן השלטון ואינו נתון למעשה למרותו, אך הוא מצוי בזיקה עמו בברית בלתי כתובה של בעלי הכוח והשררה.

    לדניאל:
    אנחנו חונכנו להבין את הפאשיזם כתופעה פוליטית, שמייצגת אידיאליזם טהרני (המדינה, הגזע וכו`) אשר מתמזג עם מנגנון כוחני של שליטה. אולם, אי אפשר להבינו ללא ניתוחו כשיטה כלכלית (כפי שכותב ג`ורג` אורוול עצמו בקישור שהבאת), אשר מארגנת את החברה לפי צרכיה של אליטת הון חזקה. יש אמירה מפורסמת שמיוחסת למוסוליני (אם כי איני בטוח שהוא אחראי לה) לפיה: הפאשיזם הינו המיזוג המושלם בין המדינה לבין התאגיד. זוהי הגדרה קולעת ומעניינת, אך הזרם המרכזי של כותבי ההיסטוריה מתעלם כמעט לחלוטין מזווית הניתוח הזו, שהיא מכריעה לא רק להבנת הפאשיזם האירופי באמצע המאה שעברה, אלא גם להתגלמויותיו כיום, הן במדינות "עולם שלישי" (דרום אמריקה, אפריקה וכו`) והן, אללי, במערב.
    אחד מההיסטוריונים הלא קונבנציונאליים שחקר את הנאציזם הגרמני תמה פעם על התופעה הזו בכותבו: כיצד זה, שלמרות המהפכה הפוליטית המזעזעת שעברה גרמניה לאחר רפובליקת ויימר (עליית הנאצים, חיסול מוסדות הדמוקרטיה וחירויות הפרט, ועוד), נותרה האליטה הגרמנית (התעשייתית, המסחרית והפיננסית) על כנה, ללא כל שינוי במרכיביה, ולא רק זה, אלא אדרבא, מעמדה התחזק ורווחיה רק האמירו. ובסוף המלחמה, המחיר ששילמה האליטה הזו היה מזערי וכמעט חסר חשיבות.

    ל`עיניים לראות`:
    מה שמכונה `השמאל הציוני` אכן נמצא במלכוד טראגי, ולא לחינם הלך כוחו ונמוג עד כדי אבסורד. כל החבר`ה שאתה מציין הגיבו בהתאם לאינסטינקט הישן והידוע לפיה כל מלחמה ישראלית היא בבסיסה `מלחמת הגנה`, לא משנה מהם התנאים, המקומיים והבינלאומיים, שבעטיים היא פורצת.

    ליונתן קרוביצקי:
    חוסר המידתיות שאליה כיוונתי היא אינה לדוח עצמו, אלא לפעולותיה של ישראל בעזה- כפי שמציין דוח גולדסטון.

    ליוסף רום-אל:
    לכל תופעה פאשיסטית יש מרכיב עממי, אידיאליסטי, אשר כוחו הפוליטי ממונף בכדי לשמש את האינטרסים של בעלי הכוח. לעיתים קרובות נעשה המינוף הזה ע"י מניפולציה.
    באמריקה כיום, למשל, משמש הימין האוונגליסטי (שרבים מחבריו רואים עצמם כדמוקרטים ואידיאליסטים) כזרוע פוליטית חזקה מאין כמותה שמנוצלת ע"י מעגלי כוח חשובים. החיסול המוחלט, לדוגמא, של רפורמת הבריאות שהובטחה ע"י אובאמה חושף את האופן האבסורדי שבו ארגונים אזרחיים נרתמים בכדי להגן על אינטרס אלטיסטי מובהק.
    בישראל (וזוהי דעתי בלבד), הימין הדתי האידיאליסטי מהווה ראש חץ חשוב בהשתלטות על המרחב הפלסטיני, אך לולא האינטרס רב העוצמה שעומד מאחוריהם היו גם הללו מושלכים לצידי הדרך ככלי אין חפץ (וראה הפינוי מעזה).
    אני חושב שהרוב בישראל דווקא אינו שותף לאידיאל שעומד בבסיס הכיבוש, אלא מוצא עצמו כשותף בלית ברירה, מתוך חרדת קיום אמיתית שמתודלקת ללא הרף ע"י תקשורת ההמונים.

  15. Reuven

    Mr. Aviv:

    Thanks for your intelligent analysis.

    Do you happen to have an English translation of your article?

    As things are seen here in the US, the reality you described is not far from the current reality in the US.

    Keep up the good work !

  16. גיל

    מני, מאמר נוקב ומצוין.
    הערה שאינה מאוד מהותית אך הציקה לי – איני יודעת מי העורך, אך כתבת משפטים ארוכים שנטו לסירבול, כמעט משפטים של פסקה שלמה. אלו הקשו על הקריאה.

    נקודות נוספות – דווקא משום שההיסטוריה המודרנית עמוסה שלטי אזהרה כפי שציינת, כנראה שקבוצות הקוראות לציד מכשפות יודעות היטב לאן מועדות פניהן ורוצות בכך. הן לא לוקות בחוסר הבנה של מושג הדמוקרטיה והחירות, נהפוכו – הן רוצות עד מאוד לוותר על חירותן ולקבל ביטחון, ומה שאינן מבינות הוא שדימוי המלחמה וההיסטריה הוא בסיס קיומן ולכן לא יעלם בכל מקרה.

    הדרך היחידה, לדעתי, לשבור איומי מלחמה אינסופיים היא מבפנים. רק שותפות יהודית-ערבית אמיתית, עקשנית וארוכה תוכיח מהם איומי ברק ואיפה האמת.