• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

עניי עירנו

אורלי בנימין

אלו החיים בעוני בישראל, חיים בעוני עמוק יותר והם הרבה יותר מבודדים מהדומים להם באנגליה הסביר אתמול בכנס הפורום לחקר המדיניות הציבורית בבר אילן דיוויד גורדון  (המצגת המלאה כאן), חוקר מדיניות ציבורית מבריסטול, אנגליה.

על בסיס נתוני הלמ"ס מ- 2003 הוא מראה כי ישראלים בעוני צפויים להיוותר בלי אוכל פי שש יותר מאשר אנגלים בעוני; 16% מהישראלים נותרו ללא אוכל לפחות פעם אחת בחמש שנים האחרונות בעוד רק 4% מהאנגלים דיווחו על כך. הסבירות שינותקו מטלפון או מחשמל היא פי ארבע יותר גדולה, הם צפויים הרבה יותר לסבול מבעיות בריאות כרוניות (52% לעומת 32.7%). עבור 16%מהישראלים בעוני בעיות הבריאות הם מחסום משמעותי לתפקוד – קשה להם להגיע לקניות. בישראל 43% אמרו שאינם קונים תרופות ממרשמים שקיבלו מהרופא לעומת רק 6.4% באנגליה.

בהקשר של הפרטת שירותי הסיעוד בישראל, תהליך שבו אינו דן, גורדון מציג את שיעור הבידוד של אזרחי ישראל. ל- 57% אין עם מי לדבר על יחסיהם; ל- 47% אין מי שיעזור להם בבית; ל- 59% אין מי שיעזור להם בעצה; ל- 58% אין עם מי לדבר אם הם מדוכאים; ול- 56% אין נפש חיה שתעזור קצת בבית ובקניות אם הם חולים. עוד עולה כי הפער בעוני בין נשים לגברים גדול יותר בישראל: 62% דיווחו שלא יכלו לקנות לעצמן בגדים או נעליים לעומת 46% מהגברים. באנגליה השיעורים המקבילים הם 21% נשים ו- 15% גברים (כל הנתונים לקוחים מתוך מחקרו המשותף עם פרופ. מנחם מוניקדם מבית הספר לעבודה סוציאלית בבר-אילן שגם הזמין אותו וגם היה יו"ר הכנס אתמול).

הטענה המרכזית של דיוויד גורדון היא שלמדינה המחזיקה שיעור עוני גבוה רמת הוצאות גבוהה מאד המושקעת בתוצריו והוא טוען כי באנגליה ובארצות הברית עלויות העוני גדולות בהרבה מאשר עלויות חיסולו.

את טענתו זו הוא בונה בדרך הבאה:

תוצרים קבועים של עוני של ילדים במדינות שונות הם: מוות, מחלות קשות, תאונות, עליה בשיעור מחלות הנפש, התאבדות, התעללות בילדים – (אם כי התעללות מינית אינה קשורה), הריונות נעורים, הזנחת שכונות ודיור, עליה בשיעור מחוסרי הבית, הישגים נמוכים במערכת החינוך (הוא מדגיש שבניגוד לסטריוטיפ לא פשע, עישון, אלכוהול, סמים ועבודת ילדים).

טענתו היא כזו: לילדים במשפחות עם הכנסה נמוכה הישגים גרועים במערכת החינוך, בעיות בריאות וכיו"ב. אלו תורמים לשימור עוני בבגרות למרות התערבויות. מדינות מוציאות סכומים גדולים בכדי לנסות לשנות את תוצרי מערכת החינוך עבור אלו החיים בעוני ומשקיעות אחר כך סכומים גדולים בקיומם של אלו שביצועיהם בשוק העבודה אינם מחלצים אותם מעוני.

מאמצים משמעותיים להפחתת עוני של ילדים יובילו לכך שפחות ילדים יחיו במשפחות עם הכנסה נמוכה. מעט ילדים ישארו במקום מקופח ופגיע ופחות ילדים יסבלו מההשפעות ארוכות הטווח של החיים בעוני. ההשקעה בהפחתת העוני של ילדים תוביל ליעילות רבה יותר של התערבויות שונות במהלך הילדות וההתבגרות ותאפשר הפחתה של ההשקעה במבוגרים עובדים עניים בבגרות. במחקרו הוא מציג טבלה המצביעה על הקשר בין משרות רעות ועוני של ילדים: ככל שגבוה יותר שיעור המועסקים במשרות רעות (אלו שהשכר בהם עומד על המינימום או פחות ואינן כוללות תנאי העסקה) גבוה יותר שיעור העוני של ילדים. ארצות הברית מככבת בראש הטבלה הזו כמובן וישראל אינה כלולה בטבלה אבל מסתדרת בה מצויין עם 48% מועסקים בקרב החיים בעוני והשיעור הגבוה במדינות ה- OECDשל עוני של ילדים. אבל בהרצאתו זו הוא אינו דן באיכות המשרות אלא בעלויות למשק הנגרמות כתוצאה מכך שאוכלוסיה כלכך גדולה של ילדים גדלה בבתים של עובדים עניים.

באנגליה, טוען דיוויד גורדון, עלות תחזוקת העוני עומדת על 25 ביליון פאונדס בשנה (שווה ערך ל- 2% מהתוצר הלאומי הגולמי של אנגליה). סכום זה כולל 17 ביליון פאונדס שבריטניה היתה מרוויחה לו היתה משקיעה 8 ביליון פאונדס בהתמודדות עם העוני. 

ההוצאה הציבורית להתמודדות עם תוצרי העוני של הילדים עומדת היום על 12 ביליון פאונדס בשנה שמתוכם 60% מממנים שירותים חברתיים אישיים, תוכניות בית ספריות, משטרה וטיפול בילדים שמוגדרים עבריינים.

העלות השנתית של תעסוקת עוני (תעסוקה שהכנסתה נותרת מתחת לממוצע) של מבוגרים שגדלו בעוני היא 13 ביליון פאונדס בשנה מהם 5 ביליון מייצגים את הטבות שונות ואת ההכנסה הפחותה ממיסים מאוכלוסיה שיכולה היתה להרוויח יותר. 8 ביליון הדולר הנותרים הם אובדן ההכנסה ליחידים שכמובן משפיע על התוצר הביתי הגולמי.

במילים אחרות העלות העכשווית של תחזוקת העוני צריכה להיות מחושבת כהוצאה בהווה שעומדת על 12 ביליון ועוד ההוצאה בעתיד שבה 2 ביליון יממנו  קצבאות, 3 ביליון הם ההפסד במיסים ו- 8 ביליון הם ההפסד בשכר – סך הכל 25 ביליון פאונדס. אלו כאמור מהווים 2% מהתוצר הלאומי הגולמי המושקעים בתחזוקת העוני ואילו לחיסולו של העוני יש צורך ב- 0.48% מהתוצר בלבד!

את מסקנתו לפיה חיסול העוני לא יחסל אלא את תוצאות החזקתו הוא ממחיש גם לגבי ארצות הברית. ההוצאה האמריקאית הנוכחית להתמודדות עם עוני של ילדים ותוצריו היא בערך 500 ביליון דולר בשנה שהם 4% מהתוצר הלאומי הגולמי.

הטענה היא שעוני של ילדים מפחית את הפרודוקטיביות לתוצר הביתי הגולמי ב- 1.3%

וכן מעלה את עלויות הטיפול בפשע ב- 1.3% מהתוצר הלאומי הגולמי; ומעלה את הוצאות הבריאות ב- 1.2% לתוצר. זאת בהקשר שבו טיפול יסודי בעוני של ילדים והבטחת חיסולו היה עולה לתוצר הלאומי הגולמי האמריקאי רק 0.7% בשנה.

על בסיס כל אלו טוען גורדון כמובן שעוני הוא פועל יוצא של מדיניות ציבורית וסדרי העדיפויות שלה ואז לשם השוואה מביא דיוויד גורדון את סדר הגודל של ההשקעה בחילוץ הבנקים מהמשבר הכלכלי. להנאתכם:

The Scale of the Financial Rescue in the USA & UK

(The bank’s profits were private but the losses belong to the public)                   

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: