יבשה- ים

ראג'י בטחיש

יבשה- ים

תרגום:תאמר מסאלחה

 1

אני מסב את הגב לים, מאז שסיפרה לי סבתי שאין לנו ים, ושהרמות והגבעות הנמוכות, עצי הברוש והאורן, דמויי המעיינות וחצאי הבריכות הם מגרשינו הנצחיים, מרגע זה… תרשמי…

2

כאשר נגנב מאיתנו הים, למדנו לא לשאול עליו… מפחדים ממנו… מפחדים מאותו גבול אשר יוצר לרגע חבל ארץ… בשקט.

3

מרגע שסופר לי…

מרגע שנבחרתי…

מרגע שסופר לי…

4

מאז שנגנב מאיתנו הים, אני עומד על קצה הטקסט ופושטות עלי רוחות השכחה… למה שכבר איני זוכר ממנו דבר… מהו קומץ של ים? מהו היקפו המלבני, הקעור, הנצחי סלה ממני.

5

מרגע שהגעתי

מרגע שנבחנתי

מרגע שסופר לי

6

מהרגע שנגנב הים מאבי, לימד אותי הוא לא לשאול עליו – הים – אינו שלנו בני! גם  החול הזה לא אמיתי! וגם לא הסרטן הזוחל לקראתנו  אין הוא מבקשינו! האמת היא שהוא ירק לידינו וילך עוד לאלה שהכינו לו עשב מתוק וטרי כבר זמן מה!… בוא נקנה שני דגים מהמסעדה ההררית הזנוחה ונברח דרך העמקים והגבעות למקום חיינו ומסתורינו… מרבץ ההמתנה שלנו על גדות מעיין שהתייבש…

7

צדפה הרה בהעדרי

בהעדרך

בהעדרנו

8

מכיוון שהים נגנב מאיתנו עלינו לשמור את מוסר התבוסות, חיים שאיבדנו עד ללשד, הווה אומר נקנה דגי "בריכה" בני! הנח לדג "החיפאי" אנחנו לא ראויים לו! אנחנו עלובים מכדי שנהיה ראויים לו!… הסב את גבך לים… הסב…

10

עלינו לדבוק בחוקי השכחה, מחמדי…

11

מרגע שנבחרתי

מרגע שסופר לי

12

אך הים נגנב מאיתנו .. עלינו לכבד את קודש היעדרותו… חוקיות אובדננו … בני מחמדי… חוקיות אובדנו

תרגום:תאמר מסאלחה

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. גל

    יש ודאי סיבות פיסיולוגיות טובות לכך שניסוח פיוטי ולירי של טיעונים פשוטים מותיר על אנשים מסוימים אפקט עז שקרוב לחוויה של הארה דתית. חלק מהפיוט ממחיש רגשות (כאלה שמעולם לא חשתי למזלי), אבל חלק אחר אפשר היה לנסח בשפת יום-יום, שפה רגשית פחות ואז היה גם קל יותר להתווכח איתם.

    על גניבת הים והגבעות ותחושת גזל זכות הבעלות על הקרקע וההשפלה הכרוכה בה אפשר לענות למשל בתשובה רדיקלית יותר: אם בצדק עסקינן, זכות לבעלות קולקטיבית על הקרקע היא בכלל לא דבר שצריך לעבור בתורשה. אם הצדק מחייב את העיקרון לפיו בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם, העובדה שהסבים או הסבתות של אדם או קבוצה אתנית חיו על קרקע מסוימת, אינה מעניקה לנכדיהם זכות יתר על פני אלה שכל חטאם הוא שהם לא נולדו בייחוס הנכון. הזכויות הרלוונטיות, שאותן יש לשמור בשם הצדק, הן חיים בביטחון ואפשרות השפעה דמוקרטית על החברה (בסדר הזה).

    תפיסת הצדק הזו מוציאה מכלל אפשרות כל לאומנות אתנית-טריטוריאלית, ולפיכך גם את ההגיון שבהתפייטות כזו: נהי על אבדנה של זכות שלא באמת קיימת בעולם הצדק. העובדה שכואב למישהו – אין משמעה שהוא צודק.

  2. קובי

    ובכיוון אחר – יש ים בעזה, יאללה ביי.

  3. רתם

    משהו בתגובתך תמוה, שלא לומר אוטומטי מדי.
    אני מבינה את הקסט כטקסט ספרותי, ונדמה לי, שככזה יש לו הרבה יותר חופש ממה שאתה מיד קופץ "לתת" לו או "למנוע" ממנו.
    אתה יודע, אפשר לסכור סכרים, לבנות מכשולים, לחשף , לאסור בכלא, אבל אי אפשר לעצור את רוח האדם.
    רוח האדם, בצוק העיתים, היא שתשורר, תכתוב, תציג, תרקוד ותדמיין עולם פחות אלים.

  4. אורנית לוי ספקטור

    לפעמים אנחנו כובלים בכבלי דת, מדינה, חוקים, נורמות את היכולת שלנו לללכת לאיבוד בתוך נבכיה של יצירה אומנותית. ואני הרשתי לעצמי להתמסר לפיוטיות, הרגש, הכאב ועוצמת היצירה הנפלאה הזו. אנחנו נולדים עם כשרונות, מתת אל, שמייפים את היקום הזה. בואו לא נלך לאיבוד בתוך הניכור ונזכור לפתוח לבבנו.

  5. איזי גור

    יפה היא נהמת הלב ומרגשת.
    רק שבנעורי כמעט וטבעתי בים ולמדתי לאהוב גם את החורש והאחו

  6. יוסי אמיתי

    "חלק מהפיוט ממחיש רגשות (…) אבל חלק אחר אפשר היה לנסח בשפת יום-יום (…) ואז היה גם קל יותר להתווכח אתם", נכתב בתגובתו של הקורא גל לשירו הטעון של ראג`י בטחיש. ואכן, גל מנסה לבחון את מסריו של בטחיש בעברית פשוטה וברורה, ובמושגים של צדק חלוקתי, בהקשר של זכות הבעלות על הקרקע. המדובר, לדבריו, בבעלות קולקטיבית, שאינה צריכה לעבור בירושה. הזכויות אשר אותן יש לשמור, לדבריו, בשם הצדק, הן "חיים בבטחון ואפשרות השפעה דמוקרטית על החברה" (בסדר זה). אל מול סדר עדיפויות זה נפגמת זכותו של היחיד (שהוא בהכרל חלק מקולקטיב אתני) לבעלות על אדמות אבותיו. הבונוס של "תפיסת הצדק" הזאת" היא ניטרולה של "כל לאומנות אתנית-טריטוריאלית".
    תפיסת צדק חלוקתי מעין זאת יכלה, אולי, להיות ראויה, אילמלא הייתה חד-סיטרית: העברה מבעלות אידיווידואלית וקולקטיבית ערבית לבעלות קולקטיבית (ובדיעבד – אינדיווידואלית) יהודית. מאז תום מלחמת 1948 הפקיעה המדינה באופן מאסיבי קרקעות בבעלות ערבית והעבירה אותן, באמצעות חקיקת "הבה נתחכמה" ("חוק נכסי נפקדים", "חוק רכישת מקרקעין", וכו`) לבעלות יהודית. היו, בעיקר מקרב תנועת העבודה, מי שתיייגו הפקעות אלו כ "רפורמה אגרארית".
    הקרקע המופקעת כנראה הלכה לבלי שוב. אבל מה שלא ניתן להפקיע זה הזכרון הכואב של ה"ים" וה"יבשה" שנשללו מבטחיש והקולקטיב שלו. "לאומנות אתנית-טריטוריאלית" ודאי אין כאן.