במלכודת הקו הירוק, מסה פוליטית יהודית

העוקץ

חברנו יהודה שנהב כתב ספר חדש ומעורר מחלוקת על הקו הירוק ושני צידיו.

הקו הירוק, קו אדמיניסטרטיבי שרירותי ששורטט בהינף קולמוס בהסכמי רודוס בשנת 1949, נעשה אבן יסוד בפוליטיקה הישראלית: הפתרון של שתי מדינות, ישראל ופלסטין, השוכנות זו לצד זו משני עבריו, הוא "השפן בכובע" של השמאל הישראלי, והוא מתרוצץ, על גרסאותיו השונות ("הפרדה", "תיקוני גבול") בין בירות אירופה ואמריקה כפתרון קסם – או מקסם שווא. שכן שוב ושוב נכשלות כל ועידות השלום, ממדריד ואוסלו עד קמפ דיוויד ואנא פוליס, ופעם אחר פעם מנמקת ישראל את הכישלון בסיסמה "אין פרטנר".

במסה חריפה ואקטואלית זו מניח פרופ' יהודה שנהב, באופן שיטתי ובהיר, יסודות להבנה אחרת של הסכסוך: הוא מראה עד כמה ההסתכלות עליו מנקודת המבט של מלחמת 1967 מחמיצה את המבט הפלסטיני, המופנה אל מלחמת 1948 כמלחמה שעדיין לא הסתיימה. בעמדתו של שנהב טמון כוח רב לגבי היהודים: היא מעלה שאלות נוקבות לגבי המוסריות שבפינוי התנחלויות, תובעת להכיר במשקעים התיאולוגיים הטבועים בציונות, ומפנה את המבט אל זכויות היהודים במרחב. שנהב מגלה בספרו בריתות פוטנציאליות חדשות, מפתיעות, בין השמאל לימין, בריתות שפותחות פתח לארגון מחדש של המפה הפוליטית בישראל ולערער ההבחנה המקובלת בה בין "שמאל" ל"ימין".

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. סקרן

    מסקרן מאוד. התנגדות לפינוי התנחלויות, "זכויות היהודים במרחב", ואימוץ הסיסמה של בוגי יעלון, "להשלים את מלחמת 48" – וכל זה מיהודה שנהב? נקרא בסקרנות, ונזכור שמי שמציג את עצמו כ"מעבר לשמאל ולימין", הוא תמיד ימין.

  2. קורא שלא קרא

    הבנתם?

  3. עודד אפרתי

    בין כוזרים ומרוקאים שעברו גיור.
    כך ישמר המאבק הפוליטי האמיתי בין שני סוגי המהגרים.
    בכל מקרה לפלשתינאים, למוסלמם שלא התגירו אין זכויוית .
    הפרצוף של הקשת נחסף

  4. אבינועם בן דב

    ועכשו מה? לקנות את הספר? לקרוא את הספר? לנחש מה כתוב בו? להגיב על הספר? זה יהיה בבחינה? מה?

    אפשר לקבל רמז?

  5. יהושע רוזין

    הקו הירוק הוא קו החזית שסומנה ע"י פקחי האום בתום הקרבות של מלחמת 48 ולכן שמש כבסיס לגבול הזמני של ישראל והמוכר בינלאומית עד החלפתו בגבולות שיקבעו ע"י חוזי שלום. לישראל גבול שלום מוכר בינלאומית בינה ובין מצרים וירדן, אחרי שזו ויתרה על הגדה המערבית לטובת אש"ף כמיצג העם הפלשטיני. הוא אינו שרירותי ולא תוכר ע"י הקהיליה הבינלאומית כל שנוי חד צדדי מצד ישראל. לפי התקדימים המצרי והירדני אין שום סיבה הן לפלסטינים ולסוריה לותר לפעולות סיפוח חד צדדיות של ישראל.

  6. שור

    "שתי מדינות לשני עמים" ??
    סיסמא שיטחית הזויה וגם קצת נובעת ממניעים גזעניים.
    שיטחי והזוי כי בעזה קיימת יישות איסלמית הקשורה בברית עם אירן, סוריה וחיזבאללה,
    נסיגה של ישראל מאזור יהודה ושומרון תביא קרוב לודאי להקמת יישות איסלמית נוספת, שתיעזר באירן, סוריה וחיזבאללה במטרה להמשיך במאבק הערבי לחיסול הקולוניאליזם הישראלי במזרח התיכון.
    זה כל כך ברור שרק עיוור לא יראה זאת. זו לא חרדה של ימין הזוי, אלא מציאות ריאלית שדי קרובה לוודאות.

    נובעת ממניעים גזעניים,
    כי תומכי פתרון הקסם השיטחי, בחלקם (כמו ציפי ליבני מקדימה), לא רוצים לראות הרבה ערבים מול העיניים וכל רצונם הוא בישראל "לבנה" ונקייה. אין פלא שגם ישראל ביתנו תומכת בפתרון כזה ואף מטיפה להעברת ישובים ערביים בתוך מדינת ישראל ליישות הערבית החדשה. מצא מין את מינו הגזעני.

    מצד שני, זה לא מוסרי לשלוט בחייהם של מאות אלפי פלשתינאים. לכן פתרון ריאלי , אשר יימשך זמן רב מאוד, הוא מדינה אחת בכל הארץ עם פיתרון פדרטיבי שייתן ביטוי גם לתושבים הערבים בשטחים.
    כמו שאמר זאב ז`אבוטינסקי לפני עשרות שנים:
    "שם יגור לו בו ערב,
    בן נצרת
    ובני".

    שור

  7. יריב מ

    תיזה מעניינת אך בעייתית.
    אם כל הערכתי לשנהב, זו דוגמה קלאסית לניסיון לפתור קונפליקט באמצעים היסטוריציסטים, לומר ביחס לתיקון פנטסטי של עוולות היסטוריות ולא ביחס לאפשרות לתקן עוולות עתידיות. אם כי ברור שיש להגן על זכותם של יהודים להתיישב כשווים בין שווים גם במדינה פלסטינית עתידית בקונסטלציה של שתי מדינות לשני עמים.

    ההלחמה של שני העמים יחד יכולה גם להצליח, היא בוודאי מוסרית בקונסטלציה דמוקרטית. אבל ניסוי בקנה מידה כזה בבני-אדם, שפוטנציאל הנפיצות שלו כה רב, איננו מוסרי.

  8. יוחי

    לא הבנתי. יש גם גרסא בעברית?

  9. זה התחיל מזמן!

    מי שעוקב יודע. ומי שקורא את את הניו יורק טיימס, יודע – קצת פחות…
    ועוד: בדיווחים השקריים היו מעורבות ממשלות של הימין [ניאו דמוקרטיה] ושל הסוציאל דמוקרטים [פאסוק] כאחד!

    In 1985, supported by a US$1.7 billion European Currency Unit (ECU) loan from the EU, the [GREEK] government began a 2-year "stabilization" program with moderate success. Inefficiency in the public sector and excessive government spending caused the government to borrow even more money. By 1992 government debt exceeded 100 percent of Greece`s GDP. Greece became dependent on foreign borrowing to pay for its deficits, and by the end of 1998, public sector external debt was at US$32 billion, with overall government debt at US$119 billion (105.5 percent of its GDP).

    Read more: Greece Overview of economy , Information about Overview of economy in Greece http://www.nationsencyclopedia.com/economies/Europe/Greece-OVERVIEW-OF-ECONOMY.html#ixzz0fXpSpgjH

  10. דרור בל"ד

    הציוני הסקרן, עוד לפני שקרא את מסתו של יהודה שנהב, מזכיר לכולנו כי מי שמציג עצמו כ"מעבר לשמאל ולימין", הוא תמיד ימין.
    הציוני תמה אודות אימוץ סיסמתו של יעלון ע"י שנהב. ייתכן גם כי הזדעזע מכך, אך אינו משתף אותנו בהזדעזעותו.

    כך מציג עצמו יהודה שנהב בפתח ספרו: "אני נדרש להזדהות גם כאדם פוליטי: כיהודי הנהנה מפריבילגיות של יהודי, כמזרחי בעל תודעה מזרחית וכמי שגדל והתחנך מרבית שנותיו בישראל. איני מוסיף "איש שמאל", משום שזה שנים רבות אני חש ניכור כלפי עמדותיו ביחס לסכסוך וביחס לשאלות מעמדיות, אתניות וזהותיות. בשני העשורים מצאתי את עצמי מבקר בחריפות את גוש השמאל, לא פחות מאשר את גוש הימין. דיסוננס זה, של מי שמחזיק בדעות "שמאליות" ועם זאת מנוכר לזהותו ולפוליטיקת הזהויות של השמאל הליברלי, מאפיין את המסה הזו". (פתיחת הספר, עמ` 9).

    יהושע רוזין קובע כי הקו הירוק אינו שרירותי. שנהב סבור אחרת:
    "הקו הירוק, קו ששורטט בעיפרון ירוק על מפות הדיונים בהסכמי רודוס ב49, סימן את גבול שביתת הנשק ממזרח בין ישראל לבין שכנותיה הערביות. הפלסטינים לא שותפו בהסכמי שביתת הנשק ולא נשאלו כלל על תוואי הגבול, אף שעיצב את חייהם ושינה אותם לבלי הכר. באותה עת הפלסטינים לא הוכרו כקבוצה לאומית – לא ע"י המוסדות הבינלאומיים, לא על ידי מדינות ערב ולא על ידי ישראל. הם הוזכרו כמעט רק כמטרד דיפלומטי: פליטים שעניינם עלה אחת לשנה לדיון באו"ם.

    הקו הירוק היה אפוא קו גבול שרירותי. הוא התעלם מקיומה של חברה פלסטינית, התעלם מן התשתית הפוליטיתה הירונית והחברתית שלה, ביתר כפרים ויישובים באופן גס, הפריד בין משפחות וגזר שכחה על ההיסטוריה של המלחמה בין היהודים לפלסטינים לפני 48". (מתוך: קו בעיפרון ירוק, עמ` 10-12)

    הציוני יריב מ קובע כי התיזה מעניינת אך בעייתית:
    "אם כל הערכתי לשנהב, זו דוגמה קלאסית לניסיון לפתור קונפליקט באמצעים היסטוריציסטים, כלומר ביחס לתיקון פנטסטי של עוולות היסטוריות ולא ביחס לאפשרות לתקן עוולות עתידיות".
    "מה שקרה קרה, ואין להחזיר את העבר" – מצטט יהודה שנהב את הסברו של מושל ירושלים דב יוסף לחברי וועדת הפיוס של האו"ם (עמ` 12, מתוך: תום שגב – "1967: והארץ שינתה את פניה". ירושלים, הוצאת כתר, 2005, עמ` 44, הערה מס` 5 אצל יהודה שנהב, עמ`169) . שנהב קובע כי עמדתם של דב יוסף ושל יריב מ קובעה כנקודת האפס של התרבות והפוליטיקה של המשטר החדש:

    "זמן הוא מושג פוליטי, ככזה הוא כלי לעיצוב של תרבויות, אוכלוסיות וזהויות… כל הגמוניה חברתית בוחרת תאריך פותח ומייחסת לו משמעויות תרבותיות מיתיות. יש הבדלים גדולים בין תפיסות זמן תרבותיות, כמו בין…זמן של קבוצת רוב לזמן של קבוצת מיעוט". (עמ` 13). להבדלים בין זמן יהודי לזמן פלסטיני ראו: אמל ג`מאל, "על תלאות הזמן המוגזע", בתוך: יהודה שנהב ויוסי יונה (עורכים), גזענות בישראל, ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2008. (הערה 9 לעמ` 13)

    כיאה לציונים, הוא מטיף מוסר ליהודה שנהב: "ההלחמה של שני העמים יחד יכולה גם להצליח, היא בוודאי מוסרית בקונסטלציה דמוקרטית. אבל ניסוי בקנה מידה כזה בבני-אדם, שפוטנציאל הנפיצות שלו כה רב, איננו מוסרי".
    מוסיף יהודה שנהב בענייני מוסר: "זמן הקו הירוק מגדיר תורת מוסר שלפיה ישראל בגבולות 67 הייתה דמוקרטיה מוסרית וצודקת. תורת מוסר פוליטית זו מאפשרת לעכל את העיוותים המוסריים והפוליטיים שנוצרו במרחב הקו הירוק עד 67, ולגבש סדר יום המעתיק את השאלות המוסריות מתוך תחומי הקו הירוק אל מחוצה להם". (עמ` 27)

    הניסויים בבני אדם אינם אלא אופציה למחשבה פוליטית יהודית אלטרנטיבית, לדידו של שנהב: " אני מכנה אותה "יהודית" משום שאני כותב אותה כיהודי, בעל פריבילגיות של יהודי, החרד לגורל היהודים כקולקטיב במזה"ת ומשוכנע שהמסלול הפוליטי הנוכחי עלול להוביל להשמדת עם אחר ולהתאבדות יהודית קולקטיבית. במקום להסתמך על אלימות מדינת הלאום כמנגנון האמנציפציה העיקרי של הציונות, יש לחזור לדיון של זכויות היהודים שהחל בד בבד עם האמנציפציה באירופה". (עמ` 36)

    הנסיון בבני אדם הינה הציונות: "זכויות המבוססות על אלימות ואפרטהייד אינן יכולות להיות מובטחות לאורך זמן. הלקח של ההיסטוריה הבינלאומית הוא שמדינה כזו תובס או תביס את עצמה. ישראל עלולה למצוא עצמה ביום מן הימים בעיצומו של מהפך פוליטי כזה שהתרחש בדרום אפריקה או בזימבבואה, ובמרחץ דמים שילווה בחרם בינלאומי. באלימות כזו יהיה קשה לעצב שיח על זכויות, ובמיוחד זכויות יהודים, שעלולות להיות, למרבה הצער, תמונת מראה של זכויות הפלסטינים כיום".

    ומדוע מכתיר יריב מ את תגובתו בכותרת: "חבל" והסקרן הציוני מסתקרן לגבי קבלת סיסמתו של יעלון?
    "בעיית 48 ניצבת בפתח. במסקנה הזו מחזיקים הן השמאל והן הימין הרדיקלי בישראל. השידרה הליברלית בישראל תיאלץ לבחור אם לדבוק במשטר ההכחשה, והבחירה תהיה קשה, בין היתר מכיוון שמשטר הפריוילגיות שלה ניזון מן הזמן של הקו הירוק. השמאל הליברלי עלול להיהפך, למגינת לבו [חבל!, הו, כמה חבל! – דרור] לריאקציונרי. התובנה הזו כבר קיימת בשיח הביקורתי ביחס לכלכלה הפוליטית. אני מבקש לסמן זאת גם לגבי הפוליטיקה, החברה והתרבות של השיח הליברלי. חזרה ל48 תשנה את המפה הפוליטית של ישראל מן היסוד. שינוי זה יכלול מחנה "פוסט ציוני" הכולל נציגים מן השמאל הרדיקלי ושל הזרם הדמוקרטי מקרב המתנחלים. במפה פוליטית זו, חלק ממפלגות השמאל והמרכז הציוני ייהפכו לימין אנטי רפורמיסטי". (עמ` 148)

    לא נותר אלא להשוות עם יעלון, תומך בל"ד נלהב החל מיום היווסדה:
    http://www.haaretz.com/hasite/spages/1088342.html

    לא נותר אלא להשוות את דברי יעלון, תומך בל"ד נלהב החל מיום היווסדה
    http://www.haaretz.com/hasite/spages/1088342.html
    עם דבריו של סעיד נפאע שהוסיף : "אם תושבי המשולש יצורפו למדינה הפלסטינית, יחד עם אדמותיהם שהופקעו, אני בטוח למשל שבאום אל-פאחם לא יתנגדו לצירוף. אם הדרישה להפסקת הבנייה בהתנחלויות שווה בעיני אילון לדרישה הפלסטינית לזכות השיבה, ההנהגה הפלסטינית תשמח מאוד לחילופין שהוא מציע, התנחלויות תמורת זכות השיבה". הוא הוסיף, כי "הדרך למדינה דו-לאומית קרובה מתמיד".
    מתוך: "סגן שר החוץ, דני אילון: ההתנחלויות אינן מכשול בפני הסכם שלום"
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1149436.html

  11. סמולן

    גם אני השקעתי בספר, ואף קראתי אותו. זו לא בעיה, הוא כתוב ממש לא רע. ניכרת התפוגגות הפוסט מודרניזם.

    קרא במטותא מהסוף, וראה ששנהב מציין בזהירות שהוא פסימי כסוציולוג, אבל אופטימי כאיש פוליטי. כמדומה שאין בכלל בעיה לזהות בתור איזה קול הוא מומחה, ובאיזה קול הוא לא יודע מהחיים שלו.

    לך קצת אחורה, עדיין באפילוג, וראה שמה שהוא ממליץ עליו היא תכנית הקנטונים הבן גוריונית. ושולל את מדינת כל אזרחיה.

    עוד טיפה אחורה, ולפניך סנקטיפיקציה של הברית שלומניקים – שנהב נזהר לא לקרוא להם כך, כי באמת בובר ומאגנס לא משתלבים טוב עם השם הזה. לא משנה, משנה שהוא מקפיד להסביר שהם ראו את עצמם כציונים.

    בקיצור, על אף מיסי נמל ומעבר בטריטוריות של השיחדש, שאת חלקן עיצב בעצמו, שנהב פחות או יותר מבטא מחסור בהתלהבות מהשילוב הפוליטי עם הערבים. מוזר מאד.

    ובין המוזרויות בספר, אפשר למנות את ההשתקה הקיצונית של עצם קיום האינתיפדה השניה. לא תיאוריות פוליטיות ותיאולוגיות (שנהב מבלבל בין תיאולוגיה פוליטית ובין השפעות דתיות על תרבות חילונית, כולל פוליטית, אבל כולם עושים את זה) גרמו לישראלים לזנוח את השמאל הציוני, אלא הדבר הזה, שנות הרצח הלגיטימי, עם הסוכריות לאחריו, ועם המחסור המוחלט באשמה בגינו. בלי האינתיפדה השניה, המיתולוגיה של שנהב חסרה.

  12. סקרן

    זכותך להיות ציוני, ממש כמו שזכותו של שנהב לא להיות איש שמאל. אבל לפני שאתה דורש מאחרים ליטול קיסם מבין שיניהם ולקרוא לפני שהם מגיבים, כדאי שאתה תיטול קורה מבין עיניך ותחשוב לפני שאתה כותב: גם אם ציונות היא שבח גדול בעיניך, אל תדביק לי אותה בלי שום הצדקה.

  13. דרור בל"ד

    "שנהב מציין בזהירות שהוא פסימי כסוציולוג, אבל אופטימי כאיש פוליטי. כמדומה שאין בכלל בעיה לזהות בתור איזה קול הוא מומחה, ובאיזה קול הוא לא יודע מהחיים שלו".
    –ראה תגובתי http://kedma.co.il/index.php?id=2784&t=pages
    לא אתווכח איתך אם שנהב יודע או אינו יודע מהחיים שלו. מה דעתך על התואר סוציולוג פוליטי?

    "…מה שהוא ממליץ עליו היא תכנית הקנטונים הבן גוריונית. ושולל את מדינת כל אזרחיה".
    –שנהב" :העניין בשלב זה אינו בפרטים, אלא בכוונה הכללית לשנות את צורת המחשבה מתוך הנחה שאם לא נחזור אליה – היא תחזור אלינו. קיימים שלושה מודלים אנליטיים אפשריים לארגון המשטר במרחב בעקבות פתיחת 1948". (עמ` 155)

    שנהב מונה את המודלים האפשריים.
    הראשון, מדינת כל אזרחיה, הוא הפחות מועדף והבעייתי מכולם לדעתו של שנהב. שלילה בוודאי שאין כאן.
    השני הוא מודל שוויוני בחלוקת הריבונויות הנותן ביטוי לזכויות לאומיות ודתיות מלאות לשני העמים.
    השלישי הוא מודל קונסוציונלי, מתורגם גם "דמוקרטיה הסדרית". על מודל זה ניתן לקרוא בהרחבה במסתו של יואב פלד – "זרים באוטופיה: מעמדם האזרחי של הפלסטינים בישראל" , תיאוריה וביקורת מס` 3, עמ` 21-35
    מודל זה, ע"פ שנהב, מניח זכויות לאומיות ודתיות של העמים שיבואו לידי ביטוי באמצעות חלוקת המרחב למרחבים לאומיים קטנים יותר ולקהילות דתיות ואזרחיות במתכונת של קנטונים. "זהו מודל פרגמנטרי שמאפשר גמישות גדולה – וגם קשה מאד לתכנון וליישום – אבל אני מניח שזה יהיה המודל שיווצר כברירת מחדל בתהליך עתידי". (עמ` 156)
    אם בן גוריון מסכים עם התוכנית הזאת, הוא מוזמן לקום ולהצטרף לבל"ד.

    מסתבר ששנהב כן יודע מהחיים שלו: "האם יש סיכוי לכך שזה יקרה באופן לא אלים? נראה שלא. בניתוח האוטופי שהצעתי השארתי מחוץ לתמונה את ממד הכוח, את הפחד מפני שינוי, את ההתפרקות ממשטר הפריבילגיות [בן גוריון עוזב בזעף את מפלגת בל"ד ומקים את רפ"י]
    שמחולקות כיום ואת האינטרסים הפרטיקולריים של כל אחת מהקבוצות. השארת ממד הכוח מחוץ למסגרת הניתוח היא עמדה פרדוקסלית בעבור סוציולוגים המאומנים בזיהוי מבני כוח בכל פעולה או אמירה. עמדה ראליסטית תהיה שמבנה הכוח הקיים יתקשה לעכל חזון כזה ויתעלם ממנו. במילים אחרות, הסיכוי שאופציה כזו תתממש באופן וולנטרי הוא אפסי". (עמ` 163).

    ועל זה כבר אמרו חכמינו: בחורבן הציונות ננוחם. שכן הצעתו הנדיבה של בשארה כנראה לא תתקבל ע"י הציונים החוששים – חששם היחיד – לוותר על הפריבילגיות, דבר היוביל – ע"פ שנהב וע"פ אחרים – לחורבנה של ישראל. לו היתה הציונות לבדה נחרבת, הרי זאת גאולתנו, אך משתיחרב ישראל כולה, תוך מרחץ דמים שכל כולו באשמתם של הציונים, לא ישאר לנו אלא להתנחם גם בחורבנה של הסיבה לכל אותו מרחץ דמים – חורבנה של הציונות. (ראה עוד על כך :מגילת איכה).

    "ובין המוזרויות בספר, אפשר למנות את ההשתקה הקיצונית של עצם קיום האינתיפדה השניה… בלי האינתיפדה השניה, המיתולוגיה של שנהב חסרה".
    — לא זה נושא הספר. על כך נכתבו ספרים רבים. אני בטוח כי קראת את חלקם. שנהב מניח כי הנמען האידיאלי מכיר את הספרים הרלוונטים. את רובם הוא מזכיר ומפנה אליהם בהערותיו.

    לסקרן המתנער מהציונות.
    רק ברכות. זו מטרתי המוצהרת: להפוך את הביטוי "ציוני" לכינוי גנאי. נכון להיום רק אתה (מי אתה? יש לך שם או לפחות כינוי אינטרנטי?) וסיני פתר התנערו ומחו על הכינוי "ציוני". כן ירבו.

  14. אלי

    לא קראתי את הספר עדיין ולכן לא אתיחס אליו.
    למיטב זכרוני הצעת הקנטונים באה לאחר שיחות שניהל עם נכבדים ומנהיגים פלסט` בהן הציע סיוע לפלסט` בכל הקשור לפיתוח עמוק ונרחב של כל תחומי חייהם.התמורה היתה אמורה להיות בעיקר בהסרת התנגדותם לכניסה מסיבית של יהודים לארץ ומסחר חופשי של אדמות.גם מוסה אל עלמי שנחשב למתון אמר לו שלא סכימו לקבל עזרה בפיתוח הארץ גם אם זה יארך 100 שנים.
    למיטב ידיעתי והבנתי את התנהלותו של ב.ג. הרי שבמהלך חייו, התפתחותו והבנתו את השינויים המתחוללים והצעותיו המשתנות בהתאם הצעת הקנטונים נבעה מסיבה אחת-הוא רצה שטח כלשהו,קטן ככל שיהיה בו ליהודים תהיה ריבונות,אפילו לא מוחלטת,אפילו חלקית,ובלבד שיוכלו להביא לתוך השטח הזה יהודים ללא מכסות והגבלות וספרים לבנים או שחורים.
    ההצעה נפלה משום שהיהודים שהיו מיעוט דרשו ממשלה פריטטית ואילו הערבים כמובן דרשו ממשלה לפי גודל אוכלוסיה.
    גם עתה,אם תעלה ההצעה,וסביר שהיא לא תעלה,היא תיפול במכשלה הפריטטית,כן/לא.
    לכן הוא הסכים להצעה על חלוקת הארץ ב-1939(למיטב זכרוני)למרות שהשטח שהוקצה היה בדיחה גרועה מאד.
    הוא המליץ להתנגד פומבית (אבל לא בנחרצות רבה מדי) כדי שהערבים יסכימו.כי הרי תגובותיהם היו פבלוביות.
    גם כאן הנימוק העיקרי היה הרצון להשיג ריבונות על שטח,קטן ככל שיהיה.
    ההגיון שעמד מאחורי זה היה שניתן ל"סמוך" על הערבים שהם יוציאו עבורנו את הערמונים בכך שיפתחו נגדנו במלחמה שבעקבותיה הם יפסידו את השטחים שניתנו להם אדמיניסטרטיבית/פוליטית.
    לכן אחת הפעולות החשובות בהן נקט היתה התארגנות מחשבתית,תיכנונית ומעשית לקראת המלחמה בערבים.
    הוא הבין שמי שמגן עלינו הם הבריטים.
    הוא הבין שבשלב כלשהו הם יצאו.התהליך החל והתברר יותר ויותר ברחבי האימפריה.עוד לפני מלחמת העולם.
    הוא הבין שכשנשאר לבד עם הערבים ההתחלה תהיה מלחמה.הסוף לא היה כמובן ברור אז, וגם היום.
    לכן הוא גם הסכים,כמובן להצעת החלוקה של נובמבר 47.
    וצדק.

  15. דרור בל"ד

    1."סנקטיפיקציה של הברית שלומניקים – שנהב נזהר לא לקרוא להם כך, כי באמת בובר ומאגנס לא משתלבים טוב עם השם הזה. לא משנה, משנה שהוא מקפיד להסביר שהם ראו את עצמם כציונים".
    –שנהב: "כבר בשנות השלושים של המאה העשרים התריעו אינטלקטואלים כמו בובר, מאגנס, סימון והנס כהן, שהשתייכו למעגלי תנועת `ברית שלום` ו`איחוד`,על הצורך לדאוג לזכויות היהודים. בקונגרס הציוני בשנת 1921 הציע בובר – וכמותו הציע גם מאגנס ב 1929 – לנסח את זכויות היהודים." (עמ` 36, מתוך תת הפרק "הזכויות של היהודים").

    גם אייל ניב – "כיצד הומצא הרוב היהודי", מקפיד להסביר שהם ראו את עצמם כציונים. אתה מיתמם, היות ואתה יודע כי דעתם לא התקבלה בקרב התנועה הציונית, וכי ההגדרה לציונות, שנקבעה ע"י הרוב בתנועה הציונית, והוכרה כגזענות ע"י האו"ם בשל כך, לא היתה מקובלת עליהם. עצם השתתפותם אז בקונגרס הציוני משול לדעתי להשתתפותה כחברה מן המניין של מפלגת בל"ד במה שמוגדר ע"י גורמים מסוימים `הפרלמנט הציוני`. שנהב מקפיד להסביר שהם ראו את עצמם כציונים ממש כשם שהמגיב הסקרן מקפיד להסביר שהוא רואה אותי (או את מפלגת בל"ד?) כציונים.

    שנהב: "אמנון רז קרקוצקין מנסח כיום מחדש את חשיבות העיסוק בזכויות היהודים במצב ההיסטורי הנוכחי, שבו הדיון בזכויות מוקדש כולו לזכויות הפלסטינים בשל הא-סימטריה הפוליטית הנוכחית במרחב" . (עמ` 37)

    "אנו היהודים הם אלה הזקוקים להכרה, והפלסטינים הם הגורם היחיד שיכול להעניק הכרה זו. מול ההסתמכות ההיסטורית של הציונות על הכוחות הקולוניאליים המערביים, עלינו לבקש את זכויותינו מבני הארץ. זה עשוי להישמע מופרך ותמוה כאשר נאמר מצד מי ששותף לקולקטיב הכובש והמדכא, אבל זה הבסיס לחשיבה פוליטית רצינית ואמיתית".
    מתוך: "מדינת ששת החודשים: ישראל, הכיבוש והעמדה הדו-לאומית"
    – אמנון רז-קרקוצקין (אתר מחסום)
    http://212.179.113.235/mahsom/article.php?id=5501

    2. "שנהב פחות או יותר מבטא מחסור בהתלהבות מהשילוב הפוליטי עם הערבים. מוזר מאד"
    –שנהב: " גם אם הפלסטינים דחו לפני 1948 אופציה אטרקטיבית כמו תוכנית החלוקה [פפה ויגיל לוי מתנגדים לגרסה זו, אתה בוודאי מקבל אותה] , יש כיום אפשרות לדיאלוג פורה על חלוקה מחדש של המרחב תוך שמירת זכויות היהודים". (עמ` 37) . אציע לך לקרוא בעיון גם את תת הפרק `זמן משותף` (עמ` 147-151) כדי להיווכח כי גם טענתך האחרונה , כמוה כשאר הטענות שהעלית, נכונות ממש כשם שטענותיו של המגיב הסקרן בדבר היותה של בל"ד מפלגה ציונית נכונות.

  16. יואל קורנבלום

    הבעיה היא המלחמה שיש למוסלמים ביהודים. אפשר לרקוד סביב הבעיה הזאת כמה שרוצים אבל פיתרון זה לא יביא עד אשר נבין שמקור הצרות במזרח התיכון הוא שהמוסלמים פשוט לא רוצים את היהודים כאן. הבעיה אינה קו ירוק או סגול או אם זה נעשה באקראי או בכוונה זה לא השטח או האנתיפאדה או הפלסטינים או הסכם אחד או אחר. אפשר לנפנף בזה כמה שרוצים וגם לכתוב מאמרים וספרים רבי מלל בעניין אבל זה רק טיפול בתסמינים של הבעיה שהיא כאמור סרובן של הדיקטטרות המוסלמיות לקבל את היהודים באיזור. כמו בכל בעיה הטיפול בתסמינים רק מחריף את הבעיה.

    הפלסטנים הם פשוט קישוט לכל התפאורה הזאת והם נוחים במיוחד להסברה של הדיקטטורים המוסלמים כדי לסבר את אזנם של אילו שאין להם זמן להבין מה קורה כאן. הפלסטנים הם פשוט כלי נוח כדי לנגח את ישראל או את המערב. כל דיקטטור מוסלמי שכואב לו משהו מסיט את הבעיה לפלסטינים כאילו אכפת לו מהם. בסופו של דבר לדיקטטורים המוסלמים לא אכפת מאזרחי מדינתם אז מה פתאום שיהיה אכפת להם מכמה פליטים?

    כמובן שלדיקטטורים המוסלמים הקו הזה נוח לא רק מכיוון שזה נראה אמין לאנשים שאין להם זמן לחשוב או להבין מה קורה פה אבל זה גם מציג את המצב בסדר גודל מתאים. כלומר ישראל היהודית נגד הפלסטינים ולא הדיקטטורים המוסלמים נגד המדינה היהודית הזעירה שזה בעצם הבעיה.

    לכן נראה לי שההסברה של ישראל ושל כל אילו שרוצים לראות את סיום מצב המלחמה צריכה להתמקד בעניין הזה כלומר להעלות את עניין מלחמת הדת המוסלמית בדת היהודית ולהסיט את ההסברה מהפלסטינים או מכל דבר אחר.

  17. יואל קורנבלום

    הבעיה היא המלחמה שיש למוסלמים ביהודים. אפשר לרקוד סביב הבעיה הזאת כמה שרוצים אבל פיתרון זה לא יביא עד אשר נבין שמקור הצרות במזרח התיכון הוא שהמוסלמים פשוט לא רוצים את היהודים כאן. הבעיה אינה קו ירוק או סגול או אם זה נעשה באקראי או בכוונה זה לא השטח או האנתיפאדה או הפלסטינים או הסכם אחד או אחר. אפשר לנפנף בזה כמה שרוצים וגם לכתוב מאמרים וספרים רבי מלל בעניין אבל זה רק טיפול בתסמינים של הבעיה שהיא כאמור סרובן של הדיקטטרות המוסלמיות לקבל את היהודים באיזור.. כמו בכל בעיה הטיפול בתסמינים רק מחריף את הבעיה.

    הפלסטנים הם פשוט קישוט לכל התפאורה הזאת והם נוחים במיוחד להסברה של הדיקטטורים המוסלמים כדי לסבר את אזנם של אילו שאין להם זמן להבין מה קורה כאן. הפלסטנים הם פשוט כלי נוח כדי לנגח את ישראל או את המערב. כל דיקטטור מוסלמי שכואב לו משהו מסיט את הבעיה לפלסטינים כאילו אכפת לו מהם. בסופו של דבר לדיקטטורים המוסלמים לא אכפת מאזרחי מדינתם אז מה פתאום שיהיה אכפת להם מכמה פליטים?

    כמובן שלדיקטטורים המוסלמים הקו הזה נוח לא רק מכיוון שזה נראה אמין לאנשים שאין להם זמן לחשוב או להבין מה קורה פה אבל זה גם מציג את המצב בסדר גודל מתאים. כלומר ישראל היהודית נגד הפלסטינים ולא הדיקטטורים המוסלמים נגד המדינה היהודית הזעירה שזה בעצם הבעיה.

    לכן נראה לי שההסברה של ישראל ושל כל אילו שרוצים לראות את סיום מצב המלחמה צריכה להתמקד בעניין הזה כלומר להעלות את עניין מלחמת הדת המוסלמית בדת היהודית ולהסיט את ההסברה מהפלסטינים או מכל דבר אחר.

  18. RS

    והוא גורם לעוול כאן ועכשיו. פשע שנמשך כבר 43 שנה. הכיבוש הוא לא שמאל ולא ימין. הוא מבטא כוחנות מדינית והתעלמות מהאחר הפלסטיני הסובל – כאן ועכשיו. כל עיסוק אחר בסדר העדיפויות מתעלם מסדר העדיפויות עצמו – בראש ובראשונה. אין דבר יותר חשוב מסיום הכיבוש והמצור. אין. יש להשיג את הצבא אל אותו קו ירוק, ויש לעשות הרבה מאוד כדי לפנות מתנחלים. זה סוד גלוי שחלק גדול מהם יהיה מוכן להתפנות ברצון או במחיר מסוים שיש לשלמו והוא ראוי עבור הפשע בן 43 שנים הזה.

    הכיבוש הוא לא שמאל ולא ימין, וסיומו הוא מטרתו של כל מי שמסרב להיות פושע כאן ועכשיו – בשמאל ובימין. הגיע הזמן לתת לפלסטינים לחיות, בלי מו"מ ובלי שהם יצטרכו להיכנע לנו באיזשהו הסכם.

  19. IJAN-MA

    Shenhav is notorious for appropriating radical Mizrahi thought, sterilizing it, so that it is palatable for his Israeli Zionist colleagues. See here from the program of the York University conference, last summer:

    Smadar Lavie
    The Hubert H. Humphrey Distinguished Visiting Professor, The Islamic World and the Middle East, International Studies, Macalester College| Bio>>

    Two States or One? Mizrahi Feminism, the "Peace Process," and the Struggle for Palestine

    A two-state solution, combined with the flat denial of the Palestinians` right of return, is calculated to preserve Israel`s Ashkenazi-Zionist hegemony. Yet in the area between the Jordan River and the Mediterranean Sea, Ashkenazi Jews have been a demographic minority since the mid 1980s. Given the Arab-European, Mizrahi-Ashkenazi-Palestinian rifts in the pre-1967 state of Israel and the territories it occupied in 1967, a one-state solution would be an Arab majority solution. From the Mizrahi perspective, the Ashkenazi feminist "peace camp" critique and activism, whether on behalf of the two states solution or even on behalf of the one state are limited, if not counterproductive. Nevertheless, if Mizrahi feminists dare advocate a One State Solution, they would alienate their Right-wing Mizrahi communities and be prevented from carrying out their projects to aid Mizrahi women.

    The Israeli regime has nearly finished building the Wall – an integral part of the "two states for two peoples" solution, which has already demonstrated that it has to be maintained by cyclical war rituals and bloodletting. Paradoxically, there is now a vivid comeback of the one-state scenario, Israel/Palestine, as the only reasonable long-term solution for the Question of Palestine. It is estimated that in the one state that might be called Israel/Palestine, 90% of the citizens will be of non-European origin. Half of them, women.