• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לא תור הזהב ולא בטיח

אילנה סוגבקר

בימים אלו מתפרסמים גיבובי-מילים לרוב על השתלטות הזמר הים-תיכוני על המיין סטרים הישראלי, לב האומה. הטענה מופרכת. מהפך יתרחש כאשר המוזיקה המזרחית תשלוט בכיפה הישראלית. אלא שזה לא יקרה.

הזמר הים תיכוני הישראלי, התפתח כנגזרת עממית למוזיקה המזרחית. צמח במחתרת והיה לנחלת הרוב אולם הוא מצוי ברובו עדין בשוליים. האפרו-אמריקאים בארה"ב סימנו ניצחון היסטורי בלגיטימציה לסגנונם כאשר בני תשחורת לבנים התחילו לחקות ידוענים שחורים. אגב,  זה לא היה מזמן כל כך, לפני עשוריים עם הזמרת ביונסה. ואצלנו כאשר ילד משכונת יוקרה צפונית, או נערה ממעמד בינוני, יחקו את קובי פרץ  או זהבה בן, אז יתקבלו  העארסים של הזמר הים-תיכוני ללב האומה.

לאורך חמישים שנות התהוותה של תעשיית הזמר הים תיכוני שאת מרכיביה ועשייתה המגוונת מגדירים כתבים לרוב  בשטחיות סטריאוטיפית, המוכתמת בבורות. מה הם מפספסים?  את הקהל. קהל שלא היה בן בית ובעל שליטה בתרבות הישראלית הצעירה והמאוימת. קהל שכיום פחות מתבייש במה שהוא. בנות ובני השחורדיניות ובני זוגן העארסים, אפשר לומר. צאצאי אלו ששוכנו בצריפים שוליים בקיבוץ כנרת, אלו שספגו חיץ בואדי סאליב ובמחנות העולים, קהל צאצאי דור המהגרים המזרחים של שנות החמישים ששמח ספונטאנית באירועים משפחתיים עם "שמחה גדולה הלילה" כמו אצל אליהו כוהן השכן במושב ילדותי. שירה שפיוטי בית הכנסת היו בסיס אימונים טבעי לה, כמו לזוהר ארגוב בזמנו ולישי לוי, שיבדל לחיים ארוכים וטובים ומלאי יצירה, שנמצא בשיאו ומפיק שירים מהמשובחים ביותר בתוך הז'אנר הית"י..  כל אלו ועוד היו שורשים עליהם צמחו קובי פרץ ושלומי שבת כיום. קהל אוהד לזמרים שצמחו מתוכו.

השתלטות מוכחת על המיין סטרים עשתה לראשונה מתוך תעשיית הזמר הית"י המנוחה עופרה חזה.  מנערת פרברים כבשה את העולם הגדול כשמצאה בחו"ל לגיטימציה לגוון המזרחי שלה. חזה , השתמשה באקזוטיות שלה כדי לזכות להכרה בתקופה ומקום של מפגש קולוניאלי.  עם זאת חשוב  לומר שהבימות החדשות יחייבו את כל היוצרים בתחום הית"י לשדרג מהותית את יצירתם – בכל התחומים. אין דין זמר חתונות כדין זמר היכלי תרבות. יש הרבה מה ללמוד כאן, אולי מעיט ריטלין לשרית חדד שעדין מקובעת בצורך לשמח ולהמחיא בכפיים .

לפני עשוריים בדקתי בראיונות אישיים את האופק של הזמרים הפופולריים שלומי שבת, נתי לוי ולינט כזמרים ים תיכוניים. אף אחת/ד לא העלה בדעתו לעלות לבימה גדולה יותר מזו של הפלקה. היחיד שראה זאת היה המלחין תמלילן הוותיק מראש העין, ציון שרעבי. הוא כן חזה את התהליך כשהיה מאלה שנבנו על פסטיבלי הזמר המזרחי.  הקהל  הוא זה שהגדיר והצמיח את הזמר הית"י, במפגש בין תרבותי ספונטאני שמפתח צליל ייחודי ורב  שורשים. האמרגנים שקידמו את התחום יש מאין, הפכו אותו לתעשייה דינמית לטוב ולרע. ההכרזה החוזרת ונשנית שהזמר הי"ת השתלט את המיין סטרים מטעה כי בסך הכל הקהל גדל ורוצה יותר – ומוכן לשלם. לכן אפשר להבין את  מתיקות הנקמה של המנצחים לרגע, בכיבוש לכאורה של המיין סטרים הישראלי.

בשנות השבעים נרשמה נקודת ציון קלאסית  כאשר בראיון טלוויזיה  זוועתי של  ירון לונדון עם ניסים סרוסי התרחש מפגש בין תרבותי שהצחיק חלק מהאנשים ופגע ברבים אחרים. לא פעם לונדון התנצל על ההתנשאות וההעלבה שהפגין בראיון אבל הסיפור נרשם כסמל ליחסים שבין הממסד לפריפריה, בין מערב למזרח, בין מיין סטרים למחוץ לגדר.  בהתנצלותו הכיר לונדון בתפישות האירופאיות המסוגרת והשופטניות. השבח לפוסט מודרניזם שאפשר זאת.

אי ההיכרות וההבנה לזמר הים תיכונה נמשכו בעשרות שנים של צמיחה במחתרת.  מהנסתרות של הדיסקוטקים של רמלה, באולמי החתונות בשולי הערים הגדולות ובמרכז רמלה ויפו. ..  יוצאי המזרח הפריפריאליים הפתיעו בהצמחה וגלגול תעשייה צעירה. יחד עם זאת, בל ניתן למרחק השנים להטעות אותנו, כל חוט וזרם שצמח בתוך התעשייה הזו עבר את שלבי ההתפתחות הייחודיים לו. כלומר אין היוצרים בסגנון תימני דומים לאלו היוצרים בהשראה תורכית שלא לדבר על אלו השואבים מהערבית. מהיכרותי הקרובה עם התעשייה ההודית הצעירה המתגלגלת כיום בישראל  (כן, בפריפריה כמובן) ההתגלחות החובבנית שלה כיום, אם תתמיד, תצמיח סגנון נוסף בתעשייה הים תיכונית  כמו שעשו כל הקודמות ואם לדייק גם זו הכורדית וגם זו התימנית והפרסית כאן. לסגנונות השונים יש קהל  – שאיננו זקוק ללגיטימציה כשיש את הטכנולוגיה והערוצים השונים השוכנים לצד התעשיות האחרות. גם אלו הממסדיות אבל לא רק, גם אלו השורשיות.

אנו חברה צעירה,  תרבות בהתהוות, והמוזיקה המזרחית שהיא האימא של הזמר הים תיכוני,  רק מתחילה לתת את השפע שהיא יכולה להציע לנו. הקושי להבין את הזמר שצמח  ספונטאנית, והוא עדין בהתהוות, נפגש עם מגבלות מעמדיות  ו/או מפגש בין גזעי שלא עושה טוב לשני הצדדים.

שרית חדד על הבימות המרכזיות נוהגת בכל שיר כמעט, גם בזה הלירי לנפנף בידיה ל"חגיגת כפיים". הבעיה היא שאנו כאוהדים עדין יוצרים את הקצב שלנו, המרובה, ולא היחיד. קצב שלא יצטרך את המעודדת כדי להישמע במקום ובזמן הנכון. ההבחנה בין המזרחית לים תיכונית צומחת מתוך שיח חברתי ומי מזרחי ובמה הוא נבדל מהים תיכוני הוא שאלת מודעות- לא צורה אלא מהות.

אילנה סוגבקר

מנחה מפגשי חוויה עם מוזיקה חברתית

sugika@bezeqint.net

כנראה שיעניין אותך גם: