כיצד לצאת מן המלכודת?

שיר חבר

ספרו במלכודת הקו הירוק של יהודה שנהב הוא מסה פוליטית הנקראת בקלות ומצליחה לסכם בשפה קולחת תובנות משמעותיות שהתגבשו בשמאל הרדיקלי בישראל מאז האינתיפאדה השניה. התזה העיקרית של הספר, כי פרדיגמת הקו הירוק משרתת את אקט ההכחשה וההדחקה של הנכבה ולכן אינה תשתית מתאימה לסיום הסכסוך ולפתרון של צדק, אינה תזה חדשה, אך שנהב שוזר את המסקנות והטיעונים של חוקרים חשובים לכדי טיעון מנומק אחד. זהו מכלול שקשה לעמוד בפני הבהירות המחקרית שלו והביסוס העובדתי שלו.

זהו ספר בעברית שנכתב לקוראים ישראלים-יהודים, ומתבסס בעיקר על כתיבתם של חוקרים ישראלים-יהודים. מעטים מדי הטקסטים שמצליחים להמחיש לקוראים ישראלים-יהודים את חוויית הנכבה המתמשכת מאז 1948, לסכם את הזוועות מבלי להאריך בפרטים, אך מבלי להותיר תחושה של דיווח יבש ומבלי להתעלם מן העיקר. הפרק הרביעי בספר: "הזמן של 1948", מספיק בפני עצמו כדי להפוך את הספר למסמך פוליטי חשוב.

את עיקר חצי הביקורת שלו שנהב מכוון למה שמכונה בישראל ה"שמאל הציוני", לפוליטיקה שבין "שלום-עכשיו" ומרצ ועד למפלגת העבודה. באמצעות ציטוטים מסמרי שיער, הוא חושף את התיאולוגיה המשיחית, הגזענות המושרשת והאדנות הקולוניאליסטית המדריכות את הזרם הפוליטי בישראל המכונה "מתון". אלו המתרפקים דוקא על התקופה של 1948-1967 מתגעגעים למעשה לעידן של מונוליתיות פוליטית אשכנזית, לדיכוי המזרחים והפלסטינים הישראלים בתקופה שבה ההתנגדות לדיכוי הזה עדיין לא היתה מאורגנת דיה, ולא זכתה להכרה בינלאומית.

למזרחים יש תפקיד מכריע בספר, כבעלי תרבות ערבית הם גשר טבעי בין היהודים והפלסטינים. כקבוצה שמרביתה הגיעה לישראל אחרי 48', יש לה פחות מטען של אשמה ופחות צורך להכחיש את אירועי השנה הזו.

באופן מפתיע, המתנחלים זוכים בספר ליחס חיובי שנדיר לראות בכתיבה שמאלית. מכיוון שבפוליטיקה של ה"שמאל הציוני" טמונה התקווה הכמוסה שבסיום הכיבוש של 67' ימחל להם על פשעי 48', הם שופכים את חמתם על המתנחלים, ורואים בהם מכשול בפני הסיכוי לכפרה ולמחילה. אך שנהב כמעט שאינו מתיחס לאלימות הרבה שמתנחלים (לא כולם) מפעילים נגד פלסטינים. יש לאמר, כמובן, שממשלות ישראל, באמצעות הצבא, הפעילו אלימות קשה יותר. הוא גם מתייחס בקיצור רב מדי לאדמות שנחמסו כדי לבנות את ההתנחלויות. נראה כי תנועה חדשה בקרב מתנחלים המוכנים להעדיף פתרון דו-לאומי ודמוקרטי על-פני חלוקת הארץ תופסת משקל רב בספרו של שנהב, ויש רק לקוות שזו תנועה שתגדל למימדים משמעותיים.

עמדתו של שנהב נובעת מגישה פוליטית, חברתית ורגשית, והחוק הבינלאומי אינו משחק תפקיד בספר שלו. אך חשוב להזכיר שהעיסוק ב"קו הירוק" הוא עיסוק הקשור בקשר הדוק לחוק הבינלאומי. את הקשר הזה תובעים הפלסטינים, לא השמאל הציוני. הקהילה הבינלאומית קיבלה את הכיבוש של 48' (לעומת קווי החלוקה, ישראל הגדילה את שיטחה ביותר מ-50% במלחמה) ולא ערערה עליו, אם כי היא דורשת להתיר לפליטים הפלסטינים לשוב. לעומת זאת, הכיבוש של 67' מעולם לא הוכר בעולם, וכאות מחאה אף מדינה בעולם לא מקיימת שגרירות בירושלים. ניתן לאתר בספר את הביקורת המובלעת ששנהב מותח על החוק הבינלאומי. כיצד ניתן להצדיק, למשל, את הקביעה כי מתנחלים הם פושעי מלחמה, גם אם הם נולדו בהתנחלות או יושבו בה מבלי לדעת שהם מבצעים פשע?

ספרו של שנהב הוא ספר אישי מאוד. הוא מתחיל בביוגרפיה אישית והזהות המזרחית מהווה נדבך מרכזי בראיית הסכסוך, הכיבוש והפתרון להם. אך יש סכנה בכתיבה אישית כל-כך, משום שהיא מכשירה את הקרקע לפוליטיקה של אשמה. הדיון ששנהב מייחד לשאלת זכויות היהודים במציאות דו-לאומית, למשל, כמעט ומטשטשת את האבחנה בין קורבנות לתוקפים. אך שנהב בחר למקם את הדיון הזה בחלק האחרון של ספרו, שבו הוא מציע לדמיין פתרון אוטופי לסכסוך. הדיון האוטופי מהווה סמן-דרך לפעולה פוליטית, גם עבור אלו שאינם מאמינים ביתכנות ההתממשות של האוטופיה. במסגרת השיח האוטופי, הדיון בזכויות היהודים לובש אופי מעשי, ולא כפי שהוא מופיע בדרך כלל, כמנגנון להשתקת הדיון בזכויות הפלסטינים.

הספר אם כן מציע מודל שלם מובנה לבניית תנועה פוליטית. הוא מתחיל מעובדות, ממשיך לניתוח היסטורי, התמודדות עם האשמה ושאלת האחריות האישית, ומשם ממשיך מיד לקריאה לפעולה באמצעות שרטוט של פתרונות אפשריים.

האופי האוטופי של הספר מהווה הגנה מפני הסכנה הגלומה בפוליטיקה של אשמה. הודאה-באשמה ורגשות אשם הם חלק מתהליך חשיפת הפשע וחלק מההתמודדות עם הטראומה, אך הם עשויים גם לחסום את הצד הרציונלי והאוניברסלי של הצדק. כפי שבולט מאוד בפוליטיקת הפוסט-שואה בגרמניה, ההתמקדות ברגשות האשמה פוגעת בסופו של דבר ביכולת להתבונן במבט ישיר במציאות. האם גם בפתרון דו-לאומי שיתגבש בפלסטין יהיו אינלקטואלים יהודים כה משותקים מאשמה עד שלא יוכלו להביע ביקורת על פשעים שמבצעים פלסטינים, רק בשל השתייכותם הלאומית? ישנו פער בין הדרישה לצדק ולשוויון (דרישה ששנהב מעולם לא עייף מלדרוש מעל כל במה), ובין הכרה באשמה והכאה על חטא.

חשוב לציין שספרו של שנהב, כפי שעולה מכותרת המשנה שלו, הוא ספר יהודי. קיימים גם מסמכים פוליטיים פלסטינים חשובים. מה שעדיין חסר הוא נקודת החיבור למאבק משותף של פלסטינים ויהודים נגד משטר הדיכוי ולמען בניית חברה משותפת וצודקת.

יהודה שנהב, 2010, במלכודת הקו הירוק: מסה פוליטית יהודית, תל-אביב: הוצאת עם עובד, 230 עמודים.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ד

    נראה שהטקסט חתוך באמצע.

  2. שאול

    אני לא יכול לייצג מדינה שלא מייצגת אותי

    המדינה תעשה צעד ראשון לייצג אותי כאשר המוסד הפושע קרי הסוכנות היהודית תתאדה ותתכלה. עם מחיקתה של הסוכנות היהודית הגוף שביצע פשעים נגד מזרחים צריכים להימחק ההסתדרות הציונית,הקרן הקיימת וחוק השבות

  3. נתן.

    באופן כללי אני מזהה דימיון מדהים בין השיח האנטי ציוני לבין 1984 של אורוול על "מלחמה היא שלום ושקר הוא אמת"- שנהב מייצג בספר הזה באופן בולט את המגמה הזאת.

    לדגמה: אם נקבל את התזה של שנהב ,אפשר להגיד שה"קולוניאליסטים" היו בעצם אנשים מתקדמים ונאורים שבסך הכל דגלו ברב תרבותיות ורצו להשתלב באפריקה ובאסיה ואילו ה"אנטי -קולוניאליסטים" הם פשוט אנשים גזענים ששונאים את כל מי שלא שייך לגזע הלבן וחושבים שאם הם ילחמו בקולוניאליזים זה יכפר להם על הפשעים שביצוע נגד העולם השלישי.

  4. אתי מלוד

    לטעמי, הידברות היא מילת המפתח למלכודת שנכפתה על שני העמים,

    במצב הנוכחי אין מנצחים או מפסידים.

    לעניות דעתי, שני העמים סובלים (מלחמות/פיגועים) מכל הבחינות

    חברתית תרבותית כלכלית ועוד….אולי קברניטי המדינה ינסו דרך חדשה

    וינתחו את תמורותיה לשני העמים בתקוה שתוצאותיה יובילו לסיום

    הסכסוך המתמשך ויחסי השכנות שישררו יהוו מושא לקינאה באזור.

    דוגמא מחיי היום-יום – לפעמים אנו כועסים, מתקוטטים ושונאים חבר או

    בן משפחה, ברגע של כעס אומרים דברים איומים אך לאחר תקופה

    מסויימת אנחנו אפילו לא זוכרים על מה הייתה המריבה ומדוע

    התרחקנו והפכנו אוייבים.

    לרקום חברות אמיתית לוקח שנים רבות אך כדי להרוס אותה מספיק

    רגע אחד של כעס.

    נושא השואה הוזכר במאמר – עם כל הצער והכאב למדנו שהשנאה

    לא יכולה להמשיך לעד (לדור שלא לקח חלק בזועות)!

    השינוי אפשרי בהחלט ותלוי ברצון האמיתי של כולנו להוביל ליעד הזה.

  5. תמיר

    בחלומות על מדינה דו לאומית, אבל לא מבין שהוא מכוון למדינת אפרטהייד או למלחמת אזרחים עקובה מדם בסגנון לבנון.

    עצוב.

  6. אתי מלוד

    במלכודת אין אבחנות בין שמאל ימין, חרדי חילוני, נשי גברי וכו`…

    יש בעייה ומנסים למצוא דרכי מוצא לגיטימיות שירצו את רוב הציבור

    (לא בהכללה) לכל אדם יש דיעה ותפיסת עולם משלו – וזה בסדר גמור

    לבטא אותה (במדינה דמוקרטית). ראוי לקבל דיעות שונות גם כאשר

    אני לא מסכימה או שלמה עימן נהפוך הוא, אני מנסה להבין את הצד

    האחר ולגלות שיש גישות נוספות המאירות את עיני.

    לעניות דעתי, אינטרקציה בין בני אנוש נועדה להפרות ולהרחיב את

    תפיסת העולם של כל אחד מאיתנו – לטעמי, כל אדם הוא עולם ומלואו

    ותמיד ניתן להרחיב וללמוד מהזולת על תחומים שלא הכרנו קודם לכן.