דברים שלא מספרים על שוק הספרים

יונתן ברזילי

היסטוריה של אלימות

שוק הספרים הישראלי מורכב כיום מכמה חנויות פרטיות ורשתות קטנות, אך בעיקר משתי רשתות קמעונאיות גדולות, "סטימצקי" ו"צומת ספרים".

 סטימצקי, הגדולה בקמעונאיות הספרים בישראל, היתה בעבר רשת בניהול משפחתי, אולם כיום שייכת לקרן מרקסטון, קרן ההשקעות הגדולה בישראל. גם כחברה משפחתית, סטימצקי היתה ידועה בדורסנותה כלפי רשתות ספרים אחרות כגון "ליריק", "כתר", "ברונפמן", "מודן" ו"ספרי", אשר התפרקו או התמזגו בתוכה לאחר שנים מעטות. למרות טענותיה נגד הבעלות הצולבת של "צומת ספרים" ע"י ההוצאות "מודן" ו" כנרת זמורה ביתן", סטימצקי עצמה עשתה ב 2005 צעד בכיוון, עם הקמתה של "כתר ספרים", בה היתה שותפה חצי-חצי עם הוצאת" כתר. איריס בראל, מנכ"ל סטימצקי, אף צוטטה באומרה "להוצאות הבית, כתר והקיבוץ המאוחד, יש עדיפות אצלי". שותפות זו לא עלתה יפה, וסטימצקי ציצמה את חלקה בה ל 19% בלבד.

צומת ספרים, הרשת השניה בגודלה בישראל, הנה איחוד בין רשת "יריד הספרים" לרשת "צומת ספרים" המקורית. בעליה הם עודד מודן, מנכ"ל הוצאת "מודן" ,ערן זמורה ויורם רוז, מנכל"י "כנרת זמורה ביתן דביר" ואבי שומר, שמשמש גם כמנכ"ל הרשת. רוב ההתייחסויות בתקשורת הן לכך שההוצאות הנ"ל מקבלות יותר שטחי מדף, וכן לכך שישנו עידוד של המוכרים למכור ספרים שלהן. מובן מאליו הוא ניגוד האינטרסים בין ההוצאות לקמעונאית, שכן להוצאות יש אינטרס למכור ספרים במחיר כמה שיותר גבוה, ולקמעונאיות לקנות במחיר כמה שיותר נמוך. צומת ספרים ידועה במבצעים וההנחות האגרסיביים שלה, שלא היו קיימים לפני כן בשוק שנשלט ע"י סטימצקי.

מאז החלו מתפרסמות רשימות רבי  מכר נפרדות בעיתונים, התגלה כי רובם המכריע של רבי המכר ברשת צומת ספרים הם של ההוצאות שלהן הבעלות על הרשת. בשבועות הראשונים המספר היה 10 מ 10, ואחר כך הוא ירד. עם זאת, יש לציין כי גם בסטימצקי, באופן עקבי, שלושה- ארבעה מרבי המכר הם של הוצאת ידיעות אחרונות, ההוצאה השנייה בגדולה בשוק. לא מיותר לציין כי שתי הרשימות שונות במובהק מרשימת רבי המכר של החנויות הפרטיות, שאינה נתונה להשפעה.

שתי הרשתות הגדולות, החל משנת 2007, עובדות בשיטת הקונסיגנציה. המשמעות היא שהרשתות לא קונות את הספרים מההוצאות, אלא מאחסנות אותן על המדפים ומשלמות להוצאות רק לפי מכירות. פרופ' מנחם פרי, עורך "הספריה החדשה", בעבר אחד המתנגדים הקולניים לנעשה בשוק הספרים וכיום בעל הסכם עם כנרת זמורה ביתן, טען בזמנו כי מדובר במהלך בעל השלכה אדירה והוצאות הספרים יצטרכו לספוג באופן מיידי הפסדים במיליוני שקלים.

תרבות מול נגישות

הדיון הציבורי בנוגע להתפתחויות בשוק הספרים מתחלק באופן כללי לשתי גישות; הראשונה היא גישת התרבות והשניה היא גישת הנגישות.

התומכים בגישת הנגישות טוענים שתומכי גישת התרבות מנסים לשמר עולם אליטיסטי אנכרוניסטי. לדידם, תומכי הנגישות מנסים לקדם חזון חדש, בו כל אחד יוכל לרכוש לעצמו כל ספר, מבלי שהמחיר יגביל אותו. מטרתם היא לכאורה אך ורק הנגשה שוויונית של הספרים לכל האוכלוסייה, ללא קשר למעמד סוציו אקונומי. הם גורסים כי מוטב שהוצאה לאור תוותר על תמלוגים כדי שהצרכן יוכל לרכוש את הספר יותר בזול.

קבוצה זו כמובן כוללת את החשודים המיידיים, כגון כל בעליה של רשת צומת ספרים. אבי שומר אמר בראיון מיוני 2009 "כל השנים המו"לים השאירו את כל הקצפת לעצמם. פשוט גרמנו לכך שאת אותם ספרים אפשר לקנות יותר בזול". באותו ראיון הוא גם טען כי הסופרים אינם מסכנים כפי שהם מוצגים. לפי שומר  "יש להם חוזה תמלוגים טוב מאוד, יש הרבה סופרים שמתפרנסים מכתיבה". חישוב מהיר מציג תמונה אחרת. אם ספר ממוצע נמכר בקצת יותר מ 40 ₪, וחוזה תמלוגים ממוצע מעניק קצת יותר מ 5% לסופר, אז גם מכירות של 20,000 עותקים, הצלחה אדירה, יניבו רק קצת יותר מ 40,000 ₪, זאת כשכתיבה של ספר לוקחת לרוב בין כמה חודשים לכמה שנים. חנוך דאום, שמקורב לבכירים ב"ידיעות אחרונות" ולפיכך השיג לבטח חוזה טוב מהרגיל, טען בטורו האישי שקיבל 2.5 ₪ עבור כל עותק שנמכר של ספר "אלוהים לא מרשה". אשאיר לקורא/ת את החישוב של שכר לשעה, אבל שכר מינימום אין כאן.

עוד אחת מתומכי גישת הנגישות היתה רונית קן, הממונה על ההגבלים העסקיים. קן הדגישה, בתגובה לכתבה ב"הארץ", בעיקר את טובת הצרכן. היא טענה כי "מחיר הספרים בפועל לצרכן נמצא בירידה (מאז 2005), ובכמות העותקים הנמכרת בישראל ניכרת מגמת עלייה" מה שמוביל לכך ש"הקורא הישראלי נהנה בשנים האחרונות ממגוון משופר של ספרים וממחירים נמוכים יותר מבעבר". קן, ורשות ההגבלים העסקיים בראשה היא עומדת, לא מצאו לנכון להתערב בשוק הספרים.

מצדדיה של גישת התרבות הם רבים. הם רואים בהתפתחויות האחרונות סכנה לעתיד תרבות הספר הישראלית. לטעמם, אם יימשך המצב הנוכחי נגיע לכך שהספרות העברית תידרדר עד לכך שכל הספרים החדשים יהיו ברמה נמוכה ופופוליסטיים, או לא יצאו בכלל.

ניתן למנות ביניהם מו"לים קטנים ובינוניים – הגדיל לעשות אחד מהם שפרסם מאמר ב NRG, שהיה אמנם מעניין, אך נכתב תחת הפסבדונים "מנדלי מוכר ספרים", שמעיד על אווירת הפחד השוררת בשוק. בנוסף הצטרפו ח"כים ממפלגות המתיימרות לשאת את דגל התרבות החילונית, הבולט שבהם היה ניצן הורוביץ, יו"ר שדולת התרבות בכנסת, וכן גורמים שונים בעולם הספרות, כאלו שאין להם הסכמי שיתוף פעולה עם אחת מהרשתות הגדולות. מספר מצומצם של סופרים הצטרף למחאה, בעיקר כאלה שאין להם מה להפסיד. הדוגמה האקטיבית ביותר היא יורם קניוק, כיום בן 79.

 הפרי העיקרי של מאמציהם הנה הצעת החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל, הידועה יותר בכינוי "החוק הצרפתי". שחקנית חשובה בקידום החוק היתה רוזלין דרעי, נספחת לענייני ספרות ומו"לות במכון הצרפתי לתרבות, שאף כתבה מאמר בזכותו.

מצטרפת נוספת לעגלת הצלת התרבות היא סטימצקי. איריס בראל אף הגדילה לעשות והודיעה שתתרום מאה אלף שקלים ללובי שמקדם את הצעת החוק. דומה שהמפלט היחיד של הנבל, כאשר הוא רואה שהשחקן החדש בשוק הוא נבל יותר משוכלל ואגרסיבי ממנו, הוא צדקנות.

חשוב לשים לב, שהדגש העיקרי, וכמעט היחיד, שקבוצה זו מדגישה, הוא התרבות והספרים עצמם. הורוביץ עצמו אמר "ההצעה עונה על צורך חיוני: להציל את הספרות הישראלית". דרעי כתבה במאמרה: "מה אכפת אם מו"ל כזה או אחר מרוויח יותר או פחות? מה איכפת אם הוצאה מסוימת מיוצגת באופן בולט ברשת חנויות ספרים מסוימת? או אפילו אם סופר אחד מרוויח פחות מרעהו?… הדיון המקורי כאן,

כמו בצרפת, צריך ליסוב על הישות הזו שנקראת "ספר". איריס בראל טענה כי "בניגוד לאחרים בענף אני לא חושבת שלמכור ספרים זה כמו למכור עגבניות".

אפילו כשהם דנים במצבם הכלכלי של הסופרים, הם דנים בו רק כנקודת מוצא לדיון באיכות הספרים שאותם סופרים יכתבו, ולא בתנאים של הסופרים עצמם.

שוק של עבודה

הדבר היחיד שכולם שכחו הוא ששוק הספרים הנו, כמו כל שוק אחר, בסופו של יום שוק של עבודה. סטימצקי העסיקה ב 2008 כ 950 עובדים, צומת ספרים מעסיקה לבטח יותר מחצי, ובנוסף ישנם עובדי המו"לים, עורכים, מגיהים, נהגים, מחסנאים וכמובן גם הסופרים.

אין נתונים רשמיים בנושא, שכן צומת ספרים היא חברה פרטית וסטימצקי נשלטת במלואה ע"י קרן מרקסטון, אך השכר בתחום קמעונאות הספרים נמצא בירידה. סטימצקי פיטרה ומפטרת עובדות ותיקות רבות, ששכרן הוא מן הסתם גבוה יחסית, ושוכרת תחתן עובדות צעירות בשכר נמוך. בצומת ספרים מלכתחילה השכר היה נמוך. לא יהיה מופרך להעריך כי השכר הממוצע בדרג הזוטר ביותר רק במקצת יותר גבוה משכר המינימום. לא יהיה מופרך גם לשער כי לתחרות בין צומת ספרים לסטימצקי היתה השפעה מכרעת על הירידה בשכר. אין לי אפילו התרשמות בקשר לתנאי השכר אצל הוצאות הספרים, אך אני כמעט בטוח שהם בירידה או יהיו בירידה בעתיד הקרוב, שכן

 ההוצאות מוכרות ספרים לקמעונאיות במחירים שגובלים בהפסד.

ההומניסטים הדגולים התומכים בגישת התרבות מוכנים להשקיע מאמץ רב כדי להילחם על ספרים, אך לא שמים לב כלל למי שמוכר להם אותם. אלפי האנשים המועסקים כרגע בענף הספרים, לא זוכים כלל להגנה. הדיון היחיד על תנאים כלכליים דיבר על הסופרים, וגם כאן כדי להסביר שאם הם לא יקבלו כסף, הם לא יהיו פנויים לכתוב יותר ספרים.

בנוסף לפסאודו-הומניסטים הצבועים שמקדמים את החוק הצרפתי, הסופרים מהווים כרגע בעיה אחרת. רבים מהם, כדוגמת רונן ברגמן, שאמר ל"הארץ": "סופרים בישראל לא מרוויחים כסף. השכר היחיד הוא בהנאה הצרופה מכך שאשה ואיש נכנסים לחנות ורוכשים את הספר כי מעניין אותם לקרוא", מייצגים את הגישה לפיה סופר לא אמור להרוויח כסף מספר, אלא לשמוח שיש מי שקורא את פרי עטו. גישה זו גורמת לרבים מהם להתנגד לחוק שיפעל בעדם. לא מפתיע שאמונת השווא התבוסתנית הזו עולה בקנה אחד עם האינטרסים של קמעונאיות הספרים. הסופרים, שממאנים להתייחס לעצמם כעובדים ומעדיפים להיחשב אמנים, יושבים כל אחד לעצמו ולא נלחמים על זכויותיהם.

חשוב לציין עוד זווית, והיא העובדה שרוב מכריע של המועסקים בענף הספרים הם, למעשה, מועסקות. חוץ מנהגים ומחסנאים, עבודות פיזיות במהותן, נשים מהוות רוב מכריע בכל התפקידים הזוטרים בשוק הספרים (למעט מנכ"לים ובעלים, שמרוויחים הרבה כסף, וסופרים, שמקבלים הרבה כבוד). במשבר הכלכלי האחרון, רוב המפוטרים ורוב מי שספגו ירידה בשכר היו נשים, וכך גם בענף הספרים. לא מפתיע שקל יותר לנהל מלחמה על גבן של עובדות, שמוחלשות לא רק מתוקף מעמדן, אלא גם מתוקף המגדר שלהן.

בנימה אישית, יש משהו עצוב במצבו של שוק הספרים, שכן הוא מפריך את התפיסה שמי שקורא מצליח. הרבה מהעובדות, גם הזוטרות ביותר, בענף הן משכילות, ובהחלט נשים קוראות. לא מדובר בפועלי טקסטיל חסרי השכלה מהדרום. רבות הן בגילאים מבוגרים. זהו מיתוס ניאו ליברלי אחד שלי היה קשה לראות מתנפץ.

מה אפשר לעשות?

בעולם אידיאלי, הייתי רוצה לראות את איגוד הסופרים מתנהג כמו איגוד עובדים. הספרות העברית חזקה מספיק, כדי שהודעה על שביתה מכתיבה תקפל את המו"לים והקמעונאיות, ותאפשר לסופרים חוזים שבאמת יאפשרו להם להתפרנס מכתיבת ספרים. הייתי רוצה לראות את מוכרי הספרים ועובדי ההוצאות מתאגדים גם הם ונלחמים על זכויותיהם. בחזון אוטופי במיוחד, כל הגורמים הללו מתאגדים ליצירת רשת חנויות ספרים חדשה, שמשלמת הן שכר הוגן לעובדים, והן תמלוגים הוגנים לסופרים. אולי היא אפילו תפעל כקואופרטיב.

במציאות, צעדים כדוגמת אלה פשוט לא יפעלו. התודעה המעמדית של הסופרים שואפת לאפס, והתחלופה של מוכרי הספרים גדולה מכדי להקים איגוד יציב. מה שכן יכול לקרות, הוא שהחוק הצרפתי יהיה יותר רציני. שיתעקש על ההתנגדות לבעלות האנכית של צומת ספרים, שיקבע קנסות קשים על הפרות, שיכלול סעיפים על תנאי ההעסקה של העובדים הזוטרים בענף. שיגן באמצעות רגולציה על מי שהשוק ה"חופשי" טורף אט אט.

ברמה האישית, כל אחד מאיתנו יכול להקדיש יותר מחשבה לנושא. לחשוב אם הוא רוצה לקנות בזול מתאגיד מנצל, או קצת יותר ביוקר מחנות פרטית. לחשוב אם הוא מתגייס למען חוק אנמי וחסר שיניים, או מנסה לקדם חוק שיגן באמת על האנשים בענף. לחשוב מה יותר חשוב, הספר, או בני האדם שמאחוריו.

* הכותב עובד כמוכר ב"צומת ספרים" ועבד בעבר כמוכר ב"סטימצקי"

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דב קולר

    הפוסט של ברזילי הוא אמיץ ומאיר עיניים.
    רעיון ההתארגנות הקואופרטיבית עשוי לעניין רבים.
    מעניין מה מקומו של הספר האלקטרוני בסוגיה החברתית-תרבותית הזו.

  2. מתי

    המאמר מאיר פנים. תודה.

    הייתי מוסיף כמה מילים על הויתור הגדול שנעשה בחוק הסופרים.

    ובעצם כיצד החוק עבר מכזה שמדבר על שבירת הבעלות הצולבת (!) לזה שמתאים את התמלוגים לכמה אחוזים לשם או לשם.

    וכך נכתב בחוק (מהאתר של ח"כ נחמן שי – http://www.nachmanshai.co.il/?p=429 )

    בעלויות צולבות
    ____________
    8. הוצאת ספרים או מי מבעליה לא יהיו בעלים של רשת חנויות ספרים; רשת חנויות ספרים או מי מבעליה לא יהיו בעלים של הוצאת ספרים

    ברגע שהלובי של רשתות חנויות הספרים הצליחו להוציא את הסעיף הזה הבעיה נשארה בעינה ואילו כל השאר הפכו רק לתיקונים עדינים. וכך מחוק רדיקלי חזרנו לחוק שמסדיר את הדיכוי.

    וכך כתבתי על כך (בהומור) בעבר בואינט :

    בשבוע הספר מתחדדות הבעיות שהחוק מנסה למנוע. כיום, נראה כי חיברנו את כל ההוצאות לכדי תאגיד אחד – הוצאת עם עובד/ כתר/ זמורה ביתן/ חרגול/ ידיעות אחרונות/ מעריב/ דביר/ כינרת/ מודן. הנה לכם חברה מתוחכמת שמשכללת את התחרות במשק. מי שחלם על שוק ליברלי, שמונע מכל החברות להתאחד, לא יודע על מה הוא מדבר. ישנה תחרות בין המחלקות השונות בתאגיד.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3730919,00.html

  3. קישקע

    למה ההכפשה הזאת?
    כי הם נלחמים על דבר חשוב אחד ולא על דבר חשוב אחר?
    זה כבר הופך אותם לצבועים?
    את כולם?
    חבל שהרסת ככה מאמר חשוב כל כך.

  4. גיורא לשם

    רונן ברגמן אינו סופר.
    הוא עתונאי שכותב ספרים. את פרנסתו הוא עושה בעתונות.
    סופרים שאין להם הכנסות מספרות ייאלצו לחדול מכתיבה, שכן כתיבת רומנים, מסות ושירה תובעת פנאי. אי-אפשר לכתוב ספרות יפה בעלת ערך כעיסוק צדדי.

  5. RS

    " הסופרים, שממאנים להתייחס לעצמם כעובדים ומעדיפים להיחשב אמנים, יושבים כל אחד לעצמו ולא נלחמים על זכויותיהם."

    משפט נפלא.

    רוממות הרוח מקבלת תפנית בלתי צפויה. זהו דיון על מהותה של הרוח, ועד כמה היא תלויה בגורמים שנוח לאנשי הרוח להתעלם מהם: הטכנולוגיה (עט, מכונת כתיבה, דפים, מחשב), המעמד החברתי, המעמד התרבותי, ההתייחסות לעצמם ולגופו של אדם.

    בעידן שבו כל אחד כותב בלוג. תגובות. טוקבקים. יש כאן פריסה הרבה יותר רחבה.

    האמנים הופכים לפועלי הייצור האחרונים, שבאופן אבסורדי מסרבים להתייחס לעצמם ככאלה. מסרבים לקחת גאווה ביצירתם, לא מהמילה art, אלא מהמילה craft. ואין בכך שום בושה – להיות אמן craft. כמו הנפחים של פעם. עובדים, כולה עובדים.

    אם לא טוב להם שיקימו גילדה 😉

  6. שרון

    לאחרונה נחתם צו הרחבה המחיל זכויות עובדים וזכויות סוציאליות על עובדי רשתות השיווק. כעובדת אחת משתי רשתות הספרים הגדולות כאב לי לגלות שמאות העובדות ברשתות הספרים נותרו מחוץ להסדר. העבודה ברשתות הספרים הינה אינטנסיבית ומורכבת, והעובדת המתוגמלת במשכורת מינימום משמשת הן כאשת מכירות, הן כקופאית והן כפורקת ארגזי סחורה. המשבר היווה עילה להקשחת תנאי העובדות וצמצום חלק מההטבות המועטות שניתנו בעבר. התהליך כולו הוא של הורדה הדרגתית של תנאי העבודה והקטנה מירבית של שכר העובדות. ספרים זולים מאנשים מוחלשים – זה המבצע האמיתי המוצע כיום בשוק הספרים בישראל.

  7. יונתן ברזילי

    אשמח אם תזדהי בשמך המלא וכן באיזו רשת את עובדת. אם כולנו נשתמש בשמות בדויים לא יקרה כאן כלום

  8. שור

    כאחד שתומך בתחרות חחופשית וקפיטליזם תחרותי יש לדעתי למנוע מצב של בעלות אנכית במקרה של שוק ריכוזי. שוק הפצת הספרים הוא ריכוזי – שתי רשתות נולטות חלק ניכר מהשוק, לכן יש למנו מצב של בעלות את על רשת הפצה ועל הוצאה לאור.

    שור

  9. מיכל

    חתכ`ת אומץ יש לך.
    אני חייבת להגיד שאצלנו בסטימצקי הפחד הוא כל כך גדול עד שאני לא יכולה לדמיין את עצמי כותבת מאמר שכזה באופן גלוי. אפילו הקמתו של איגוד מפחידה אותי, למרות שחשבתי על זה כמה פעמים.

    על התנאים האיומים והשכר המגוחך התווספו לאחרונה שני שכלולים ממוחה הקודח של איריס בראל ועושי דברה (אגב, אני ממש לא בטוחה שהנבל השני אגרסיבי יותר):

    1. ההפסקות צומצמו משמעותית והוגבלו לשעות מאוד מסוימות כדי שבשעות הלחץ-שאינו-קיים המוכרים יוכלו למכור, למכור ולמכור.
    2. ומה למכור? שלושה ספרים שהרשת מקדמת כדי לשחד את ההוצאות ולהפוך ל`צומת` קטנה. העובדים חייבים למכור שלושה ספרים כאלה לפחות במשמרת או שיפוטרו.

    שמישהו יפוצץ כבר את הבלונים המנופחים והנצלנים האלו.

  10. שירי

    זו הדרך היחידה.

    במילים אחרות – ס פ ר י ה !

    נכון שכיף לקחת ספר מהמדף שלך מתי שמתחשק, אבל אם נודה באמת, מעטים הספרים שאנחנו שבים וקוראים בהם, ואם יש כאלו – הם ספורים. לי יש בבית מספר קלסיקות שאני אוהבת במיוחד, ואם בספריה אני נתקלת בספר שהתלהבתי ממנו עד כדי כך – אולי אשקול לקנות אותו.

    אין שום סיבה לקנות ספרים. ספר הוא ביטוי של מחשבות, של אמת, שיתוף של ידע. אין שום סיבה לשים על זה מחיר. טענת ה"נגישות" של מציעי החוק מתחסדת ומתעלמת מהאמת – יש אנשים שלעולם לא יקנו ספר, כי 80 שקל זה תקציב שבועי לאוכל…

  11. גיורא לשם

    אבל צריך להרחיב אותו: למה לקנות כרובית?
    אפשר יהיה להניח אותה בספרייה, לשאול ואח"כ להחזיר בלתי אכולה.
    צריך להבין שאדם קורא צריך לשלם למי שכתב את מה שהוא קורא!

  12. רחל פרומן קומלוש

    הבעיה החמורה בישראל היא מחירם המופקע של ספרי הקריאה. הסופרים מנותקים מהציבור. חלק ניכר מתושבי המדינה לא יוציא סכום גבוה על ספר שהוא קורא בקושי פעם אחת ולא תמיד נהנה.(מזל שקיים שוק ספרים משומשים). אני לא אדרוש משום סטודנט שלי לקנות ספרים במאות שקלים במצב הכלכלי הנוכחי. ייצור והפקת סרט יקרים לאין שיעור מכתיבה וייצור ספר.לכן המסקנה אחת ,הציבור צריך להיאבק למען הוזלת הספרים ונגישותם לכל דיכפין. הסכנה הגדולה היא שמבני עניים לא תצא תורה.