בני כינים ככינים

נורית פלד-אלחנן

 

לזכר ארבעה ילדים ירויים,

"מוחמד ואוסייד קאדוס, בני 16 ו-19 בהתאמה", "מוחמד וסלאח קוואריק, בני 19 מהכפר עוורתא."

בישראל נוהגים מאז ומתמיד בילדים פלסטיניים על פי האמרה "בני כינים ככינים." יש האומרים זאת בריש גלי ויש השותפים לדעה בשתיקה. אין חודש שבו לא הורגים כמה ילדים פלסטיניים בתירוצים מעורפלים שאיש לא מבין, עד ששוודי אחד מנסה לנחש ואז משתיקים אותו בכל התותחים האפשריים. על פי רוב מצליחות רשויות הכיבוש לזייף את גילם של ההרוגים הקטנים, להמציא להם פשעים, כוונות זדון, וכשכל אלה גם יחד לא עוזרים נפטרים מן האשמה כמו שחקני פינג-פונג במשפט: "אופס, סליחה." גם הפעם אומרים המומחים להרג ילדים בצה"ל: "אולי אפשר היה לסיים את האירוע אחרת". אולי באמת. בדיווחי העיתונות הישראלית הילדים הפלסטינים הופכים לאיום אימתני הניצב מעל, מתחת או מול החיילים היורים – שיש לזכור, חמושים מכף רגל ועד ראש כמו רובוטריקים – אך מצטיירים בכתבות השונות כנערים אבודים מוכי אימה לנוכח ילדים בחולצת טי שהולכים לעבוד בשדה עם טורייה, או לנוכח ילדים בני 10 התוקפים אותם ברוגטקות; גולייתים  הרועדים מפני דוידים זעירים, זריזים, נחושים, המתעקשים להמשיך לחיות למרות כל מה שהסברנו להם כבר אלף פעמים.

עוד לא נמוג העשן מעל עזה  הטבוחה והמדממת והם כבר שוב יוצאים לשדות. שוב תוקפים או רוצים לתקוף או חולמים לתקוף או עושים תנועות של תקיפה כשהם מרימים את הקלשון כדי לאסוף חציר, או סתם מעלים לחיילינו את הסעיף בעצם נוכחותם. וחיילינו הגיבורים, הבוגרים, האחראים, אלה שמתהלכים עם נשק אימתני ברחובות העיר, בכל מקום ציבורי, מצטיירים בכתבות המתארות את מעשי ההרג שלהם כחסרי שיקול דעת, כרדופי אימה, או כרוצחים חסרי לב, חסרי מצפון, חסרי דעה, שאינם יודעים להסביר ואינם חושבים שצריך ואינם יודעים לשאול ובקיצור אינם יודעים. כמו בסרט ואלס עם באשיר, כמו בסרט לראות אם אני מחייכת, כמו בעדויות אינספור של חיילים מוכי-נפש, הם פשוט תוהים למה שמו אותם שם. שמו אותי שם אז יריתי, אז הפצצתי, אז וידאתי, אז פיזרתי הפגנות, אז צייתי, אז הרגתי. כי פחדתי, פחדתי נורא, הם נראו מרחוק כאילו הם מחזיקים אבן, רוגטקה, קלשון או משהו דומה, איך אפשר לדעת, איך אפשר לראות עם הקסדה הזאת שמכסה את העיניים, עם הזיעה הנוטפת אל תוך האישונים, אבל אני לא אשם, כי למה שמתם אותי שם???

והילדים המתים שדמם מרווה את השדות? שדמם זועק מן הרגבים? שאלף התנחלויות לא ישתיקו את זעקת המוות שלהם, שאיש לא יזיז בניינים לכבודם אלא להיפך, קרוב לוודאי שיכסו את גופותיהם בבתי מידות של מתנחלים שספק אם יכירו את קורותיהם אך לבטח ישירו וירקדו על הדם עוד ועוד ועוד כדי להשתיקו. רק הילדים המתים הללו, שהצטרפו אל ילדתי שלי בממלכת הילדים התת-קרקעית שעליה נבנית והולכת ארץ הבטון הזאת, רק הם יודעים שנקמת דם ילד קטן לא ברא השטן. רק הם יודעים שכל הריקודים והשירה והצעדות והדגלים, הטנקים והבולדוזרים וההשתקה וחוקי הגזע הצצים לבקרים, לא ינקו את הדם מידינו, דמם של ילדים שרופים בחולצות טי, ילדים רזים, כמעט מורעבים, שקמים כל בוקר לחפש עבודה, לחפש פת לחם, לחפש קצת כבוד ולא מוותרים. זוהי נקמתם. יהי זכרם ברוך.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אוהד

    הנושא חשוב ויש לדון בו, אלא שהמאמר רווי בסגנון מליצי ופומפוזי שלא מחובר למציאות האפורה של הכיבוש. אפשר וצריך להוריד את הדברים לקרקע, שם הם גם נוגעים בנו יותר. דברו בגובה העיניים. המאמרים של ספורטא למשל, הם דוגמה מצוינת לדיון בנושאים מורכבים ואקוטיים בשפה פשוטה, ברורה וישירה, בלי כל הפואטיות הדרמטית הזו.

  2. שיגמר ההרג

    ההרג חמור מאוד, אפילו אם החיילים אכן הרגישו סכנת חיים וירו על מנת להרוג. אבל מצחיק לקרוא איך הפלסטינים הירויים בני ה- 19 הם "ילדים" והחיילים בני גילם הם "רובוטריקים".

  3. ד"ר ערן גרף

    נורית כבודה, אני מתרשם כי השכול אינו זר לך. השכול הנו הדדי, משני עברי הגדר.
    החטא ה"קדמון" נולד ב 1967, עת בה אחז השכרון מדינה שלמה, ומרבית שכוריה עודם בגילופין ומתגוללים בקיאם. יש שנתפכחו וחרדו לשראו עיניהם ויש שטחו עיניהם מראות. החיילים שאת שחה בהם, הם חיילים. יש בהם שרוחו של כלב הציד שדבקה בהם תלוום באשר ילכו וםפגיעתם תהא רעה. יש בהם שכבר עכשו חושבים כמונו ויצטרפו אלינו אחרי שחרורם מעבודת הצבא. שומה עלינו לשגות בתקוות עד ליום בו יקומו משני עברי הגדר מנהיגים בעלי שעור קומה אישי ואנושי, יקימו את אומותיהם על רגליהן ויצעידון לקול תופי השכל הישר. אולי לא את ולא אני נהא בצועדים, כחולמים.

  4. דרור בל"ד

    לא מאמר אלא קינה על מות ילדים. מאמר מצויין בנושא זה – דוגמה מצוינת לדיון בנושאים מורכבים ואקוטיים בשפה פשוטה, ברורה וישירה, בלי כל הפואטיות הדרמטית הזו, הוא מאמרו של אחד, ליבוביץ. המאמר בן מילה אחת: יודונאצים.

    החטא ה"קדמון" נולד ב 1948, עת בה אחז השכרון מדינה שלמה, ומרבית שכוריה עודם בגילופין ומתגוללים בקיאם. אסור לנו – פשע מלחמה הוא – לשגות בתקוות עד ליום בו יקומו משני עברי הגדר מנהיגים בעלי שעור קומה אישי ואנושי, יקימו את אומותיהם על רגליהן ויצעידון לקול תופי השכל הישר. עד שיום זה יגיע, והוא לא יגיע, ימשיכו הציונים לשלוח את בניהם אל ארגון הקלגסים הציוני. ההתפקחות של קלגסים אלו לא יינחמו את משפחות החללים. האחריות המלאה לכך היא של הורי הקלגסים, שמלבד מלשלוח את בניהם לפעולת קלגסות, ממשיכים להצביע בבחירות לאותם מנהיגים שאינם בעלי שעור קומה אישי ואנושי. מאמר מצויין בנושא זה ראו:
    http://www.notes.co.il/sami/43506.asp

    מי יתן והשטן בכבודו ובעצמו ייפנה ולו ממקצת זמנו העמוס ויברא את נקמתם של מוחמד ואוסייד קאדוס, בני 16 ו-19 בהתאמה, ושל מוחמד וסלאח קוואריק, בני 19 מהכפר עוורתא.

  5. אלי קליר

    טוב, טוב שאת נמצאת ונותנת ביטוי לזוועה המתחוללת כאן, בארצנו, יום יום ושעה שעה. דברייך- אלו הם דברי שירה. אף שלא נכתבים במשקל וחרוז. איפה, איפה היא "היד הנעלמה" שתבוא ותשים קץ למרחץ הדמים המתחולל בארץ הזאת כשאנחנו הם שופכי הדם.

  6. נפתלי אור-נר

    שעניינה "האצבע הקלה על ההדק" של חיילינו "הגיבורים" המזלזלים בחייהם ובכבודם של הפלשתינאים. כאשר זו המציאות ואין בנו הכח המוסרי לשנות זאת בעצמנו ומתוכינו, אני צופה שנשלם בדמינו על כל טיפת דם שפוכה של הפלשתינאים בהם אנו כה מזלזלים

  7. יגאל

    ומה עם הילדים שנגדעו בידי יד מכוון בפיגועי תופת?
    משפחות שלימות שזועקות?
    שכול וכאב ישנם בשני הצדדים, ומקומם לשמוע שרק הצד הפלסטיני הוא צד הכאב, ואילו הצד הישראלי הוא ציר הרשע.

  8. אורן

    טקסט ברמה של טקסי יום השואה בבית הספר הממלכתי מעלה הזורע..

    חוצמזה השוודי לא "ניחש" אלא האשים. ניחוש זה העלאת סברה וניסיון לאשש לכאן או לכאן.
    ולא ייאמן שאנשים אינטליגנטים בכלל התייחסו לקשקוש ההוא.

  9. nn

    מי שנותן לפשיסטים האלה להמשיך לעשות מטווחים על נערים פלסטינים – אשם בפשעי מלחמה.

    אם ישראל לא רוצה להיות מואשמת כ ק ו ל ק ט י ב בבית הדין לפשעי מלחמה – היא חייבת לפרק את כל החטיבה הפושעת מנשקה.

  10. ניצן אביב

    תודה מקרב-לב ויישר כח לנורית אלחנן-פלד על דבריה האמיצים והכנים!!!!

    הלאה הכיבוש הנורא, הלאומנות הימנית הקיצונית, הגזענות הנפשעת והפאשיזם היהודי-הישראלי המתועב!!!!!!!