Blame it on the Boogie

בת שחר גורפינקל

אז את מי אאשים שהחוג למגדר בבית ברל עומד בפני סגירה, ובפני מי אבכה שבימת קדם – התיאטרון והוצאת הספרים שאחראית גם לכתב-העת "הכיוון מזרח" נאלצת להתמודד, בימים אלה, עם בעיה זהה. שני מקומות אלה עיצבו ומעצבים יום יום את זהותי המגדרית, האתנית, הפוליטית-חברתית – את התודעה היהודית-ערבית ואת המודעות הפמיניסטית שלי, את היותי חלק מחברה, שבתוכה גם לי יש אחריות להיות פעילה, ולא פאסיבית.

אני תוהה ביני לבין עצמי האם העניין הזה יכול להטריד אנשים נוספים חוץ ממני – אינני יודעת אם אתן/ם מודעות/ים לכך שבחוג למגדר בבית ברל שהוקם על-ידי ד"ר ויקי שירן, עיצבה ד"ר קציעה עלון,, בעזרת צוות ייחודי של מורות ומורים, מרחב חשיבה חריף ותוסס, שלפעמים כל הגוף כואב מגילויים חדשים ואבחנות עמוקות שהם מביאים עמם.

אתמול נערך בבית ברל כנס "מייצרות פוליטיקה אחרת בישראל". ד"ר משה עמירב, ראש "בית הספר לחברה ולממשל" (לפני שנתיים, לפני שנכנס לתפקיד, קראו לבית הספר, כמה סימבולי, "הרב-תחומי") סיפר על הערכתו הרבה לד"ר ויקי שירן ועל התמיכה שלו בכנסים החשובים האלה שמארגן החוג למגדר לאורך השנים – זאת תוך כדי מהלך מחושב של הנהלתו לסגור את החוג. אם בעבר החוג למגדר יזם פנייה לנשים, עובדות המגזר הציבורי – עיריות, ביטוח לאומי, עובדות סוציאליות, בתי משפט וכו' – ופתח בפניהן פתח לא רק להשכלה אקדמית אלא גם להרחבת אופקים, שסביר להניח שבלי תיווך זה לא היו זוכות להם, היום אפשרות זאת עוד רגע נחסמת. הכשרה מגדרית היא הכרחית בשירות הציבורי ונראה שאין כלל דגש מהסוג הזה כשעובדים ועובדות מתקבלים לתפקידים אלה. החוג למגדר מציע לנשים לא רק ידע אלא גב חברתי, ביטחון עצמי, יכולת לקרוא את המפה החברתית באופן כזה שתורם להן ולכל אותם נשים וגברים שנעזרים בשירותיהן. מנגד, "בית הספר לחברה ולממשל" פתח את שורותיו לשיח אחר לגמרי וזאת אפשר לראות לפי התחומים האקדמים שהוא מציע: המגמה למינהל ומדיניות ציבורית; המגמה לניהול מידע וידע; המגמה לקרימינולוגיה ואכיפת החוק; המגמה ללימודי שלטון מקומי וכמובן לראשונה בישראל (כפי שהפרסומים מציינים): השכלה אקדמית בתחום ביטחון והגנת העורף. מבלי להיכנס לדיון אודות המשמעות שתחומים אלה מבשרים – ברור שכשהמגמה היא כזאת, למגדר אין הרבה מקום – – – או אולי להיפך?  

בתום 3 שנים עברתי חוויה אדירה ומטלטלת שאין ביכולתי אפילו לכמתהּ למלים. מאוד אצטער אם נשים נוספות לא תוכלנה להיות שותפות לה. אז אני שואלת את עצמי – מי יאבק היום למען היכל החשיבה הזה? מי תקום, ללא פחד, כמו שויקי עשתה בכל הזדמנות אפשרית, ותגיד – עם כל הכבוד, אנחנו היינו פה קודם – או כל סוג טיעון אינטיליגנטי יותר או פחות, שיאיר וינער את כולנו מהאדישות המתפנקת. האם נוכל עוד זמן רב למדוד את עתידנו בכסף, ברייטינג וברווח אישי?

אז כשאסיים להאשים מנגנוני כח, אחזור אל עצמי ואל האחריות שמוטלת עליי לפחות ליידע גם אתכן/ם, כי מפחידה אותי יותר המחשבה שמראש אבחר לשתוק.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מאיר עמור

    להאשים מפלצת לא ידועה מסיפרוי ילדים יכול להיות מוצא קל אך אין זו הצגה נכוחה של הקושי המתעורר מהרצון לסגור את החוג למגדר בבית ברל. ה"בוגי" המחליט כאן לסגור את החוג למגדר בבית ברל מממש החלטה ביורוקרטית אומללה מבחינה אנושית וקצרת ראות מבחינה היסטורית וחברתית.

    לימודי המגדר בבית ברל הם פנינה. יש לי ניסיון הוראה באוניברסיטאות. ההוראה בבית ברל בלימודי המגדר מלמדת אותי מחדש מהו התוכן האמיתי של תפקיד ההוראה שלקחתי על עצמי. אני לומד מתלמידותי. אני מלמד וחש כי לכל מילה ומושג בהוראה שלי יש משמעות וקיום עצמאי. ראשית אני לומד צניעות. שנית אני לומד אומץ. שלישית אני לומד את חווית התגלית. אלה הינם אוצרות גדולים ללמידה ולחוויה יחסית לעובדה שהגעתי אל ההוראה בבית ברל בחוג למגדר באורח מיקרי. אני מלמד וחש כי המשמעות של ההוראה תופסת ממשות חיונית במחשבתן של הנוכחות בחדר ההרצאות וגם בחיי שלי.

    לתהייה שלך, בת שחר, אני שותף. אינך לבד. אני משוכנע שישנן שותפות רבות וגם שותפים נוספים. אינני רוצה להכפיש החלטות שאיני מכיר את תולדותיהן. אך ההחלטה לסגור את החוג למגדר בבית ברל אינה יכולה לנבוע מהעדרו של צורך פונקציונלי. הנשים החכמות והאמיצות הלומדות ומלמדות אותי בכיתה המשותפת שלנו לבטח מייצגות נשים רבות אחרות שיכולות למלא את מקומן כאשר הן תסיימנה את חוק לימודיהן.

    סגירת המסלול הייחודי הזה בבית ברל הינה הפניית גב אל משימתו החינוכית הראשונה במעלה של המוסד: הענקת כלים ממשיים לחירות אישית וקולקטיבית ללומדות, ללומדים ולמלמדים.

    ניתן לחיות בהיסטוריה מבלי לדעת זאת. רבים עושים ועשו זאת בעבר. ויקי שירן, עם נשים רבות אחרות ובסיוען, עשתה היסטוריה כאשר היא והן סייעו בהקמתה של המגמה הזו בבית ברל. הן פעלו היסטורית ובהיסטוריה הן הקימו את החוג למגדר בבית ברל. הנשים שלמדו שם בעבר תעשנה היסטוריה גם אם זו תהיה "רק" עשייה אישית.

    ברור לגמרי כי עם סגירת המסלול הזה, בית ברל כמוסד, יפסיק לעשות היסטוריה. הוא יורד מרכבת של חירות ואחריות אישית וקבוצתית בתחנה של בינוניות והעדר החזון מכוסה בשמיכה קצרה של "העדפות שוק" או "העדר תקציב" במקום ללבוש חינוך בשקט וביושר.

    אפשר וצריך לומר זאת בקול רם: החוג למגדר בבית ברל הוא פנינה וצריך להמשיך את פריחתה של פנינה זו.

  2. נחמנה פאני

    שלום רב
    כבוגרת החוג למגדר בבית ברל, מצטערת לשמוע על סגירת החוג.
    האם יש איזו דרך או פעילות להצלת החוג? ברשותי מיילים רבים של חברות בוגרות הקורס שאפשר לגייס.
    חבל….

  3. ירדנה אלון

    בת שחר חבל שלא פרטת את הסיבות לרצון לסיגרתו של החוג, אני מנחשת ניחוש פרוע שהסיבה היא כנראה שלא הרבה צבאו לפיתחו של החוג(לא כמו חוגים למינהל וכלכלה או משפטים למשל ששם החוגים מוצפים בסטודנטים וסטודנטיות) ואם זאת הסיבה, נשאלת השאלה מדוע?מדוע חוג שאמור להרחיב את אופקיהן של נשים ולפקוח את עינהן היה כל כך מועט במועמדות עד כי הוא עומד בפני סכנת סגירה,ולכן אני לא חושבת שניתן להאשים כאן את הבוגי או איזה שדון אחר,נשאלת השאלה,איך זה שלמרות שהמהפכה הפמיניסטית שהיא אחת המהפכות האנושיות הגדולות שעברו עלינו,נתקלת בקול אנושה שכזה בישראל?
    לעניות דעתי אם לא בבית ברל או אז כדאי ורצוי שהחוג למיגדר יעבור לבתי ספר שמכשירים מורים ומורות להוראה וחוג למיגדר צריך להתחיל כבר בכיתות הגבוהות של חטיבת הביניים,מפני ששם מתחילים עם גיל ההתבגרות גם תהליכי גיבוש הזהות וגיבוש התודעה,אז כך שהנערות והנערים המסיימים את התיכון יוצאים לעולם הגדול עם ידע,עם תודעה ומה שלא פחות חשוב עם הכלים הנכונים להתמודד עם בעיות של מיגדר וזהות ותודעה.לוא החינוך הפמיניסטי היה חלק מתכנית הלימודים כחובה,ייתכן שלא היינו מגיעים לסיפורים מסמרי שיער וחוויות נוראיות דוגמת האונס הקבוצתי שמתרחש כמעט מעשה יום ביומו,פעם זה בבית ספר "אליטיסטי" בצפון תל אביב, ופעם זה מתרחש אצל "מלח הארץ" ה"אליטיסטי" בקיבוצים.
    שנים שאני מדברת על זה,מאז תחילת המאבק נגד הפורנוגראפיה בכבלים שויקי ואני היינו שותפות לו כנציגות של הקשת הדמוקרטית המזרחית בקואליציית הנשים(דרך אגב גם בקשת הדמוקרטית המזרחית היו כאלה שהתנגדו לכך שהקשת תיכנס למאבק גם כן בטענה של "חופש הביטוי")
    אבל, מאבק להכנסת תכנית כזאת לתכנית הלימודים מצריך ישיבה ,ארגון וניהול ועריכה של תכנית מגובשת הייטב שניתן יהיה להגישה למשרד החינוך ועליה להאבק,זה מצריך זמן ומשאבים,שבעשייה התנדבותית קשה מנשוא להקדיש לה זמן,מה גם ש"פירגון" ו-"תמיכה" אלה מילות קסמים שלא נמצאות גם ב"קואליציות של נשים" בדיוק כמו בכל חלקי החברה הישראלית , הנשים הישראליות,פמיניסטיות ככל שתהיינה או יותר נכון מבחינתי לפחות לומר,"בעלות תודעה פמיניסטית",אני עושה את ההבחנה בין פמיניסטיות שאין פער בין הצהרת הכוונות שלהן לבין מעשיהן בפועל לבין כאלה שעברו דרך כל מיני חוגים למגדר ופיתחו סוג של תודעה פמיניסטית,נחשפו לכל מיני תיאוריות פמיניסטיות לבין היותן פמיניסטיות בפועל לעניות דעתי הבלתי קובעת לחלוטין לא תמיד הא בהא תליא,הפמיניזם הישראלי לא תמיד משכיל להפוך את התודעה לדרך חיים,כולל כאלה שמלמדות תודעה פמיניסטית (ואני לא מתכוונת לויקי שירן,מפני שהיא באמת הייתה ייחודית בכך שהיא הפכה את התודעה הפמיניסטית שלה לדרך חיים ולשליחות).
    אז כך שלפני ש- you blame it on the buggie אולי כדאי לעשות בדק בית אמיתי ונוקב למה הפמיניזם הישראלי לא מצליח להתרומם מעבר למאבקי זוטא כמו "למה אין נשים על שטרות של כסף" במקום להאבק על כך שיהיו יותר שטרות של כסף בארנקיהן של הנשים(ובאמת לא משנה איזה פרצוף מודפס עליהם,מפני שמה שחשוב לנשים היום ,במיידי, זה לא איזה פרצוף מודפס על השטר אלא מהו כוח הקנייה או הכוח לחופש הכלכלי שהשטר שמונח בארנקן נותן להן),מה שחשוב לנשים זה לא כמה רחובות נקראים על שמות נשים,אלא איך הן מהלכות בהן ללא חשש וללא מורא ושבטחונן האישי מובטח. ואלה מקצת מן הדוגמאות מדוע נשים לא מגייסות עצמן לפיתוח התודעה הפמיניסטית כי אם היא מסתכמת בדוגמאות שלעיל,לא תמצאנה נשים רבות שתקדשנה מזמנן או ממירצן לפתח תודעה פמיניסטית,הן תעדפנה למצוא את הדרכים העקלקלות שלהן לממש את הצורך בבטחון תעסוקתי ובעצמאות כלכלית או בטחון פיסי, נשים תעדפנה להוציא מזמנן על לימוד הגנה עצמית מאשר על מאבק לקריאת יותר שמות של רחובות על שמן של נשים דגולות ככל שהיו. ושם להשקיע את האנרגיות המעטות שעוד נותרו להן לאחר העבודה,הטיפול בבית,ההתעסקות בגידול הילדים,שמירת הזוגיות,ולשרוד פיסית,נפשית ומנטלית בעולם שהוא עדיין עויין את המין הנשי ורואה בעצמאות הנשית איום.

  4. אילנה סוגבקר

    לא יתכן שאחרי עשרות שנות מאבק יאבד אחד מהמוסדות המרכזיים של הפעילות המזרחית את מקומות בתרבות הישראלית! איפה המאבק הציבורי למען תרבות מזרחית עכשיו?

    עורו הישנים!

  5. אלדד

    צריך היה לא להפתח כלל. קיומם של החוגים האלה הוא חרפה לאקדמיה. רוב העבודה "המחקרית" המתבצעת בחוגים אלה היא כל כך ירודה, כל כך נגועה בפוליטיקה, כל כך מניחה את המבוקש, שאין לה זכות קיום אקדמי. מעט מאוד העבודות הראויות שיוצאות מהחוג הזה יכלו להיערך במסגרת חוגים קיימים.

  6. אתי מלוד

    לא ניתן לעבור לסדר היום מבלי לציין את החוג שפתח לי ולחברותי עולם חדש גדוש בדיעות, ביקורות ומחקרים. ראיה מעצימה ומאדירה של האישה בעולם הגברי שממאן לתת ליותר מ-50% מהציבור להביע דיעה ולבטא דרך/עמדה שונה משלו אך מעדיף לקבע ולשעתק את מקומה הפטריאכלי העתיק (אחת הסיבות לאי ייצוג הולם של נשים).
    כבוגרת המגמה ששינתה את ראייתי לפרספקטיבה רחבה ומעצימה אני
    חשה צער עמוק ואמיתי ואשמח להצטרף לעמותה/עצומה שתמנע גזירה שרירותית זו בהנחה שיש מספיק נשים/סטודנטיות שמכירות בערך העליון של לימודי מגדר לנשים.
    השקעה בחינוך של היום לשוויון מהותי סביר להניח שיוביל בעתיד
    לחברה נאורה ושוויונית ולא חברה שיש בה שווים ושווים יותר.

  7. אתי מלוד

    אני ממש לא צינית, אולי זו באמת הסיבה הסמויה לביטול תחום כל כך

    חיוני וערכי עבור למעלה מחצי אוכלוסיית המדינה – הנשים, אחרת לא

    ניתן להבין מה הפשר לסגירתו"???

    קשה לי להאמין שהטענה שהוזכרה במאמר בקשר לכמות הנרשמות

    לחוג רלוונטית מאחר ובתקופה לימודי היו שלושה מחזורים של תלמידות

    שנהנו השכילו וספגו ידע על עוצמתן גאוותן וחשוב ביותר זכויותיהן מבלי

    שיהיה מי שיערער את ביטחונן.

  8. כוזו

    הרגע שמזרחי מצליח להרים פרוייקט מוצלח מוציאים מהשרוול סיבה ביורוקרטית לחסל את המפעל שלו. לא, לא, זה אף לא בגלל שזה מזרחי מי שמנהל את זה, זה אף פעם לא קשור לזה. זו תמיד סיבה של תיקצוב, של העדר משאבים, של בעיות ביורוקרטיות, של חוסר בכיסאות, ומה לא? אבל בסוף זו התוצאה, מזרחים, בכול מקום בו תצליחו ידאגו כבר לסגור את הברז.

    (בקרוב חיבול הרשויות המקומיות, יש יותר מדיי ראשי ערים פרענקים!)

  9. דגנית לוקס

    כותרת התגובה: כתיבת עצומה כתרגיל מסכם,
    מצער אך הכרחי ואולי אף מכונן.

    אכן דרושה מידה רבה של אקטיביות,
    קורטוב אופטימיות ולא מעט נאיביות
    על מנת לחולל מפנה בהחלטה
    על סגירת החוג למגדר בבית ברל.

    זוהי חסימה "פושעת" למתן אפשרות להכשרה
    והקניית מיומנויות ניתוח מגדריות
    האמורות להימצא בארגז הכלים
    של כל אישה באשר היא,
    שבניגוד לכל היגיון נועלים ומחזירים אותן לארון
    בחזרה למדפים שעליהם הן הונחו לאורך שנים.

    כבוגרת החוג אני מצרה על החלטה נבובה זו
    וקוראת לכולן/ם לחתום על עצומה
    שתנוסח על ידי בוגרות שנת ההוראה הנוכחית 2010,
    כתרגיל מסכם, מצער אך הכרחי ואולי אף מכונן.

    מחד ראוי שהעצומה תשקף את מה שכתבו עמיתיי,
    אודות הרגשת האובדן של מפעל ייחודי,
    כה מעצים ומצמיח בניהולה של ד"ר קציעה עלון,
    כמו גם בחירה כה מדויקת של מרצים נבחרים
    הרואים בהוראת התחום על כל גווניו,
    שליחות והקניית ידע רלוונטי לחייו של כל אדם – נשים כגברים.
    מאידך מצויות הנשים שהיתה לי הזכות להמנות עליהן,
    ה"רעבות" ללחם בסיסי זה, שככל שהתרחבו פרוסותיו
    כך פחתה הרגשת השובע מהן.

    דגש נוסף צריך לבוא לידי ביטוי לעניות דעתי
    בהקניית ידע חשוב ומשמעותי זה
    החל ממערכת החינוך הצעירה
    וכלה במוסדות להכשרת גננות/ים ומורות/ים.

    אך אם באקדמיה נפלה שלהבת,
    מה יגידו אזובי החינוך הפורמלי?

    לכן אני בדעה שאת המעט שנוכל נעשה –
    בכך שנהיה שותפות/ים לעצומה
    המעצימה כל אחת ואחד שתחתום/יחתום עליה.

    דגנית לוקס (שנה ג`, חוג למגדר, בית-ברל)

    ביבליוגרפיה

    בן-אשר, ס. (2004), הורים "מגויסים": הזדהות השלכתית כמנגנון הגנה חברתי,
    מקבץ, 9 (2): 7-23

    גון-גרוס, צ. (2003), הורים מתגייסים – משפחה, צבא ומה שביניהם, כתר הוצאה לאור, ירושלים

    מצקל, י. עבודות אמנות: חצאית בדרך (????), אמא של חייל (1998), נולד מת (????),
    הצעקה הראשונה (2008)

    מצר, ש. (2009), קולן השותק של אמהות לחיילים קרביים, עורכת פרוני, א. אמהות– מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד, ירושלים

    פרוני, א. (2009), אמהות – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד, ירושלים

    קסן ,ל. וויטנברג, ת. (2000), שלב השיגור – התמודדות המשפחה עם גיוס ילדיה לצה"ל,
    מכון הנרייאטה סולד, המכון הארצי למחקר במדעי ההתנהגות, ירושלים

    אכן דרושה מידה רבה של אקטיביות,
    קורטוב אופטימיות ולא מעט נאיביות
    על מנת לחולל מפנה בהחלטה
    על סגירת החוג למגדר בבית ברל.

    זוהי חסימה "פושעת" למתן אפשרות להכשרה
    והקניית מיומנויות ניתוח מגדריות
    האמורות להימצא בארגז הכלים
    של כל אישה באשר היא,
    שבניגוד לכל היגיון נועלים ומחזירים אותן לארון
    בחזרה למדפים שעליהם הן הונחו לאורך שנים.

    כבוגרת החוג אני מצרה על החלטה נבובה זו
    וקוראת לכולן/ם לחתום על עצומה
    שתנוסח על ידי בוגרות שנת ההוראה הנוכחית 2010,
    כתרגיל מסכם, מצער אך הכרחי ואולי אף מכונן.

    מחד ראוי שהעצומה תשקף את מה שכתבו עמיתיי,
    אודות הרגשת האובדן של מפעל ייחודי,
    כה מעצים ומצמיח בניהולה של ד"ר קציעה עלון,
    כמו גם בחירה כה מדויקת של מרצים נבחרים
    הרואים בהוראת התחום על כל גווניו,
    שליחות והקניית ידע רלוונטי לחייו של כל אדם – נשים כגברים.
    מאידך מצויות הנשים שהיתה לי הזכות להמנות עליהן,
    ה"רעבות" ללחם בסיסי זה, שככל שהתרחבו פרוסותיו
    כך פחתה הרגשת השובע מהן.

    דגש נוסף צריך לבוא לידי ביטוי לעניות דעתי
    בהקניית ידע חשוב ומשמעותי זה
    החל ממערכת החינוך הצעירה
    וכלה במוסדות להכשרת גננות/ים ומורות/ים.

    אך אם באקדמיה נפלה שלהבת,
    מה יגידו אזובי החינוך הפורמלי?

    לכן אני בדעה שאת המעט שנוכל נעשה –
    בכך שנהיה שותפות/ים לעצומה
    המעצימה כל אחת ואחד שתחתום/יחתום עליה.

    דגנית לוקס (שנה ג`, חוג למגדר, בית-ברל)

  10. מיכל אורן

    אז מה למדנו מכך שקולה הכמעט יחיד של בת שחר, הכואב את סגירתו של המסלול ללימודי מגדר בבית ברל נותר כמעט ללא תגובות?
    האם צודקות אותן תגובות בודדות המפנות את האצבע המאשימה כלפינו, הנשים, כמו תמיד, בטענה שאנחנו לא מספיק נלחמות, ואנחנו לא מספיק נרתמות? ברור שאנחנו אשמות, והלא זהו המובן מאליו, כאילו?!
    מה חדש בזה שנשים לא מצליחות או לא רוצות להבקיע דרך ולפרוץ קדימה? הרי ידוע שלפמיניזם יש מתנגדים רבים, ואולי בעיקר מתנגדות.
    אותן טענות מתעלמות לחלוטין מן הסביבה הלא-ידידותית, הכוחנית והמטרפדת, ומכך שתמיד יהיו אינטרסים אחרים חשובים יותר, דחופים יותר, כדאיים יותר.
    אך האם זאת סיבה מספיק טובה לקטוע באיבו מפעל שכבר קיים? לא מדובר פה על הפסקת מהלכים שהיו אמורים להביא להקמת המסלול, כי אם במשהו הרבה יותר חמור ומסוכן – קטיעה של דבר חי ותוסס, לימודים שאינם רק מרחיבי אופקים כי אם מרחיבים ומטלטלים את התודעה. אינני בקיאה בפרטים ואני גם לא בטוחה שהם חשובים, אך המהלך שמביא לסגירתו של המסלול הוא בלתי נתפס בחוסר ההיגיון שבו. אינני מצליחה להבין כיצד במקום בו נערך כנס נשים ואליו מוזמנות נשים חזקות ומשפיעות במפגן מרשים של כוח נשי שאמור לדחוף הלאה דורות חדשים של נשים, אותו מקום בדיוק הוא זה אשר סוגר את בית הייצור של נשים כאלה, ועל אזלת היד של כל המערכת מעידה בשתיקה רועמת חוסר ההתייחסות לנושא בכנס, בלימודים עצמם, מעל בימת אתר זה, ובכלל.
    כבוגרת המסלול, צר לי שכל שאני יכולה לעשות הוא לכאוב מעומק ליבי את העובדה שנשים אחרות אחריי לא תזכינה לחוות את אותה חוויה מדהימה, מרתקת, מטלטלת וקסומה שעברתי תוך כדי לימודיי באמצעות מנחים משכמם ומעלה כשעל כולם מנצחת קציעה עלון שאין שני/ה לה.

  11. כרמל גוטליב קמחי

    מצטער מאוד לשמוע על סגירת החוג, יש לו חשיבות גדולה בשדה ההשכלה הישראלי.