בימים ההם...

מוסף החג של ידיעות אחרונות (29.3.2010) מגיש לנו את כתבתם של עינת פישביין ויהודה נוריאל על המעקב הצמוד של שירותיה החשאיים של המדינה אחר הלכי הרוח של עולי מרוקו בשנות ה-50 של המאה שעברה דרך התכתבויותיהם עם קרוביהם במרוקו. השחקן הראשי: המוסד, חרף העובדה שאופי עבודתו וסמכויותיו אמורים להתבצע אל מחוץ לגבולות המדינה.שם המשחק: מניעה מוחלטת של זליגת מידע על מצבם הבלתי נסבל של עולי מרוקו בישראל. זרועותיה הארוכות והחשאיות של המדינה לא הסתפקו בקריאת התכתובת בין העולים החדשים דאז ובין יקיריהם במרוקו, הן אף שלחו אזהרות בכתב לכל אותם כותבי מכתבים "בעייתיים" לבל יהינו לספר את האמת על הנעשה בארץ לקרוביהם פן יבולע להם. המכתבים, שנשלפו מתיק סודי (גל 17253/6 ), בעקבות המרד בוואדי סאליב, התאפשרו "רק בתום התכתבות משפטית ממושכת בין ידיעות אחרונות לגנזך המדינה. המוסד, שהוא הגורם האחראי לתיק, טען שגם היום, יותר מ-50 שנה מאז האירועים, מהווה הפרסום פגיעה בביטחון המדינה", אומר העיתון.

 גם אם נקבל את הטענה הזאת, מייד תצוף השאלה הבלתי נמנעת: מי עלול לפגוע ובטחון המדינה – יהודי מרוקו, שזה עתה הגיעו ארצה ורק רצו להזהיר את יקיריהם מלחבור אליהם ולחוות את מנגנוני הסלקציה הגזענית, או שמא חשיפת המציאות כשלעצמה, שנסתייעה במנגנון החושך – אם לשאול ביטוי שטבע העולם הזה – היא אשר מהווה סיכון בטחוני? סביר להניח, שחלקה השני של השאלה מפחיד יותר מכל את הממסד בארץ, על כל שלוחותיו, והכתבה עצמה מאשרת זאת: "ההתעקשות גם היום על הסתרת זהותם של כותבי המכתבים, מתוך שמירה מאוחרת על פרטיותם וזכויותיהם, אינה מאפשרת לשמוע מהאנשים עצמם מה היה טיב הקשר עם גופי הביטחון שפיקחו על מכתביהם". מה כל כך מפחיד במכתב, שבו מפרט העולה החדש את מצוקותיו בארץ שאליה הוא היגר לא מכבר?

 הרי כל אנתרופולוג/ית וסוציולוג/ית מתחיל/ה יספרו, שההגירה היא אחת מחוויותיו הקשות ביותר של האדם מאז ומעולם. קשיי היקלטותו והסתגלותו בארץ החדשה שאליה היגר, הינם מן המפורסמות . יתר על כן, ארצנו נתברכה במליצי יושר של הממסד (מרביתם אשכנזים, מקצתם מזרחים מאולפים), שמסבירים לנו – הבכיינים וקשי ההבנה – עד כמה היה המצב קשה בשנים ההן, ושמטבע הדברים נעשו משגים. גם אם נקבל לרגע את ה"נימוק" האלמותי הזה, מניה וביה תעלה שאלה נוספת: אם לא מסתתרות כוונות זדון, וכי  מדובר רק במשגים שהם פועל יוצא של תום לב – מדוע ולמה להטיל עליהם חיסיון? מדוע המדינה, מקץ יובל שנים, ממשיכה להטיל חיסיון על שמות העולים שהוזהרו על ידי שירותיה החשאיים? ברגישותו הרבה של הממסד לנושא זה, תוך הטלת ערפול סמיך על שמותיהן של הנפשות הפועלות, טמונה משום הודאה במעשים שלא ייעשו.

קצה הקרחון, שעשוי לשפוך אור על מחשכי המימסד, הוא המרד ההירואי, שהנהיג דוד בן הרוש ז"ל בוואדי סאליב, ביולי 1959. עד אז איש לא העז לצאת בגלוי ובנחישות נגד יד הברזל שהנהיגה מפא"י של אותם הזמנים, כפי שהוא עצמו חולל, ואגב כך חשף את הבטן הרכה מאד של הממסד האשכנזי. את הפערים החברתיים הוא, אמנם, לא הצליח לצמצם – אך פער אחד דווקא כן נסגר בזכותו: הפער שבין הרטוריקה של המילים היפות של הממסד ובין מעשיו המוכתמים בגזענות בוטה, שלעתים הזכירה את אלבאמה של אותן שנים. בן הרוש, אינטליגנטי וכריזמטי,  הבין מהר מאד את אופיים וטיבם של מנגנוני הסלקציה, שפעלו על בסיס של הגזעה. "הברקוביצ'ים והרבינוביצ'ים עזרו איש לרעהו, ואילו אנחנו, המרוקאים, נשארנו בחוץ", מצוטט בן הרוש בסרט תיעודי על וואדי סאליב. מוריס פתאל, לימים משה שחל ומזרחי מטעם, מאשר בדיעבד את דבריו של בן הרוש: "לחיפה עצמה לא הייתה מדיניות של קבלת עולים פנימה. מנהיגי העיר והממסד של מפא"י קבעו מדיניות כקו: לשמור על המבנה הדמוגרפי, החברתי, הכלכלי והפוליטי של חיפה והאזור – רוב מכריע של ותיקים אשכנזים". שחל רק "שכח" להוסיף, שחיפה הייתה רק מקטע ממרקם שלם של הגזעה אנטי מזרחית.

 ה"משגים" האינסופיים של הממסד העמיקו את הפערים בין המזרחים ובין האשכנזים בוואדי סאליב, כמו גם בשאר חלקי הארץ, ובו בזמן שהאשכנזים, בסיועו של המימסד, הגדילו את הונם, ריפדו עצמם בטובין וגם התנדל"נו לא רע, שקע בן הרוש בכתבי מאו טסה טונג וכרה אוזן למצוקותיהם של תושבי הוואדי בבית הקפה שהיה בבעלותו. כמי שהבין תהליכים חברתיים והיה אידיאליסט בנשמתו, הוא דחה את חיזוריה של מפא"י, שנועדו לנטרלו בחיבוק דב. לא ניתן היה לקנות אותו בכסף. לעומתו, למשה שחל, אז עסקן מפא"יי צעיר, נועד התפקיד הקלאסי השמור למזרחי מאולף, ושעליו מספר אמיל (מימל) ירון, תושב וואדי סאליב: "היה את העורך דין הצעיר, שקוראים לו משה שחל, שהוא היה אחראי בעיר התחתית, לדובב אנשים, להבטיח להם כל מיני הבטחות, שלא קויימו אף פעם". על כך השיב שחל (ביושר של עבד וולונטרי, יש לציין): "אף אחד לא היה לוקח אותי, בגיל כזה, ללא ניסיון, אם לא חשב הממסד הפוליטי שאני יכול להביא תועלת בגלל המוצא".

הטריגר של מרד וואדי סאליב היה טריגר של אקדח משטרתי,  שייסר את עקיבא יעקב אלקריף, ,תושב המקום, בנכות קשה, אך הסיבה האמתית הייתה, כמובן, יותר עמוקה. הממסד האשכנזי של חיפה, ובראשו אבא חושי, לא ראה במזרחים אלא כעין בני אדם, משוללי זכויות. העוני, ההזנחה, היעדר תשתיות ושירותים אלמנטאריים, שהיוו חלק מה"נוף" הקבוע של וואדי סאליב, כמו גם שנאתו הגזענית והתהומית של חושי כלפי תושבי השכונה המאומללת הזאת, היו רק דוגמית לתמונת המצב של המזרחים בשאר חלקי הארץ, והמרד אמנם התפשט לערים נוספות. האקטיביזם הגזעני של חושי לא חדל מלייצר פרובוקציות כלפי תושבי וואדי סאליב. אחת מהן התחוללה ב-31.7.1959, בערב שבת, כשלושה שבועות לאחר פרוץ המרד. בתחנת הרכבת שממול ביתו התרכזו עשרות שוטרים ואנשי מג"ב, חמושים באלות וקסדות. הם הניחו על הרצפה עשרות אלונקות, כדי ליצור פניקה בקרב תושבי השכונה. רמקולים רעשניים שכוונו לוואדי בישרו על אסיפת בחירות שהייתה אמורה להתקיים באותו ערב (ליל שבת). למותר לציין, שהשתתפותם של תושבי הוואדי באסיפה זו נאסרה (אלבאמה,  אמרנו?). "יום שישי בערב, אוכלוסיה מסורתית, שומרת שבת. לקיים אסיפה של מפא"י, על רקע המתח ששרר, זו הייתה התגרות", הודה אפילו שחל.

 אלא, שחושי וחבריו להנהגת מפא"י היו נחושים להכפיף את ערכיהם הנעלים – פרובוקציות ואלימות מילולית ופיזית – על תושבי הוואדי. במקביל לנאומים באולם "הדר" הענק, שבתוכו ישבו רק כמה עשרות מביריוניו של חושי, עשתה המשטרה ככל יכולתה כדי להלהיט את הרוחות ולפתוח במעגל אלימות נוסף. תושבים שבאו למחות על קיום האסיפה, נהדפו אל השכונה, שנותקה מזרם החשמל בהוראת חושי. בן הרוש וחבריו הסתגרו בביתו של ממן, אחד מחבריו של בן הרוש. לעבר השוטרים, שהונחו אל בית ממן על ידי שכן דובר רומנית, נורתה ירייה בודדת מאקדחו של בן הרוש. השוטרים נרתעו והתנהל משא ומתן בין המשטרה ובין בן הרוש וחבריו. מפקד המשטרה ציווה על הנצורים לצאת בידיים מורמות, אך בן הרוש סירב לכך בתוקף, והיתנה את הסגרתם לידי המשטרה רק באמצעותו של בלש המשטרה קרל זינגר, שהיה מוכר כאדם הגון וחף מכל סממן של גזענות.

לימים, גולל זינגר את הדרמה, שרק בנס לא הסתיימה בשפיכות דמים: "ברגע שהוא (בן הרוש – מ.ב) נכנס הביתה, ברח לבית, המשטרה לא הייתה צריכה לרוץ אחריו לשם. זה לא התפקיד שלה. אבל, היות שהם (השוטרים – מ.ב) רצו להרביץ להם, לפי הוראות אבא חושי – ולא לפי הוראות מפקד המחוז – אז הם פרצו גם את הדלת, שזה נוגד את החוק. נכנסתי בפנים. אני אמרתי להם רק שני מילים: 'אתם השתגעתם? אתם יורים על המשטרה? (הם –מ.ב) אומרים לי: 'מה? היו הורגים אותנו' – וזה נכון. אם הוא (בן הרוש – מ.ב) לא היה יורה את הירייה הזו, היו נכנסים (השוטרים – מ.ב) בפנים ומכניסים להם מכות רצח. אמרתי: תן את האקדח! אחד מהם נתן לי את האקדח". בן הרוש וחבריו יצאו מהבית בידיים לא מורמות, וכדי שהשוטרים לא יבינו, הם שוחחו בערבית. מוסיף הבלש זינגר: "יצאתי החוצה ואמרתי למפקד המחוז: 'אין שום צורך בכוחות, האנשים על הטנדר שלי, אני מביא אותם למשרד שלי'. הגעתי למשרד ונכנסתי ואמרתי: 'אנשים, בואו תראו אותם! הם נמצאים במשרד'. כולם חיבקו אותי, כולם נישקו אותי – רק אבא חושי היה מאוכזב מהפעולה הזו", מסכם הבלש זינגר, ולא קשה לנחש מה כל כך אכזב את חושי.

ועדת החקירה לאירועי מרד וואדי סאליב, בראשותו של השופט משה עציוני לא מצאה שום פגם בהתנהגות השוטרים, שיריות אקדחיהם באלקריף ז"ל כלאו אותו בנכות קשה עד ליומו האחרון,  ונקטו אלימות קשה כלפי תושבי הוואדי. הם, כמובן, לא הועמדו לדין. יותר מכך, המשטרה זכתה לשבחי ועדת החקירה בגין התנהגותה ה"מרוסנת". כבוד השופט עציוני, כפי שהוא מצוטט בכתבה, אף כותב לראש הממשלה, דוד בן גוריון: "לא נותר בביתנו כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום איננה קיימת כלל". ברוח זו, יש להניח, הוא גזר את דינם של לא מעט מזרחים שהובאו בפניו במהלך הקריירה המשפטית הארוכה שלו. הסיפור הטרגי של וואדי סאליב היווה חוליה אחת בשרשרת ארוכה של מעשים שלא ייעשו, חלקם בחזקת  פשעים חמורים, שבוצעו בידי מנגנוניו השונים של הממסד כלפי המזרחים.

האיפול הכבד שהמדינה מטילה על תיעוד ההתרחשויות הללו בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, אינם פרי הגחמה. היא יודעת בדיוק מדוע מתבקש החיסיון. בחטיפת ילדי תימן וניקורי המותניים שבוצעו בגופם, בניסויים הרפואיים הנפשעים של ד"ר חיים שיבא בילדי עולי מרוקו, שכתוצאה סורטנו ו/או לקו בגזזת, באלימות הקשה כלפי העולים במעברות, בגניבת דברי ערך מהעולים בידי נציגיה של המדינה, במדיניות של רשלנות, לעתים פושעת, שהביאה למוות ולמחלות של לא מעט משוכני המעברות והשכונות המוחלשות, והמתועדים, מן הסתם, במסמכיה הרשמיים של המדינה, עשויה חשיפתם לחולל מהומת אלוהים. אבל, אם במקום להכמין ולטאטא אל מתחת לשטיח את כל מסכת פשעיה כלפי המזרחים, הייתה המדינה מודה בהם ומוקיעה את מחולליהם, היה נוצר סיכוי לפתיחת דף חדש. בעיצומו של העשור השביעי לקיומה של המדינה, השעה בשלה למהלך כזה – אך ספק רב אם ישראל הרשמית בשלה לכך.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מוני יקים אנטיציוני

    תחת הכותרת השיקרית של "עם אחד" המאוחד נגד הערבים כיוון ש "כולנו יהודים" הוקם משטר האפרטהייד הכוזרואשכנזי מן המתוחכמים בעולם והאכזריים שבהם.
    התייחסות המימסד הכוזרואשכנזי לכל תנודה בדעת הקהל הבילתי אשכנזי טופלה כארוע בטחוני לכל דבר שקצה הקרחון של "טיפול" זה היה המעקב נטול החוקיות אחרי המכתבים שנישלחו לקרובי משפחה בחו`ל אך לא שם
    ניסתיים הטיפול הבטחוני לא בימי מרד ואדי סאליב ולא בימי המרד של הפנתרים השחורים שבהם הדרג של הטיפול הבטחוני עלה מדרגה להאזנות טלפוניות מעצרים בלתי חוקיים עינויים והשתלת סוכנים סמויים ופרובוקציות לשכנוע פעילים לבצוע מעשי טרור ורצח לפי מתכוני השמפניה .
    כפי שמציין בביוף בעדינות מיותרת כל זה היה כדי לשמור על מעמד העל של ותיקי הציונות הכוזרואשכנזים ולהרחבת הפערים המעמדיים בינם לבין "אחיהם " שהועלו במירמה מארצות ערב תוך שימוש בשיטות הגובלות בטרוריזם לשמו ואינדוקטרניזציה כפייתית .
    כל זה מוכיח את אפסותן השיקרית של סיסמאות היסוד הציוניות המדברות על אחדות לאומית על בסיס הדת הכבייכול משותפת.
    לכן לא מן הנימנע שהציבור הספרדומזרחי היהודי ישתחרר מהשפעת סיסמאות השקר ויצא לדרך חדשה עצמאית של עם ולאום מזרח תיכוני יהודי ערבי המשתחרר מחיבוק הדוב הכוזרואשכנזי שהביא ל 120 שנות ציונות הקטסטרופה כשבפתח הטמעת והכחדת הקיום הלאומי העצמאי של העם היהודי ששרד את פרעה את המן את הכיבוש הערבי אך נפל חלל בפני הפלישה הארופית הקולוניאליסטית הכוזרואשכנזית.
    רק האמת תנצח שני עמים אויבים אנו והכוזרואשכנזים הוכיחו זאת בהתנהגותם גם במבחן הכוונה וגם במבחן התוצאה ורק טיפשים מושלמים יכולים להמשיך להאמין ב "תיקון מבפנים" ולהביא בכך למיסמוס המאבק ואובדן הדרך האחדותית.

    בחורבן הציונות הכוזרואשכנזית ננוחם- זו לא קללה אלא דרך פוליטית.

  2. ירדנה אלון

    ראשית תודה למאיר על הרשימה,יחד עם זאת אני חשה צורך להביא גם דברים אחרים על מנת לאזן את התמונה,אני מביאה בזאת פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות מסוף 1949 תחילת 1950 את הפרוטוקול פירסם מר איתן בלום,ואני מביאה חלקים ממנו על מנת לאזן את התמונה וכמו כן על מנת להראות שזאת הייתה מדיניות מימסדית,ולא כפי שלא מעט מגיבים באתר העוקץ טוענים בכל פעם שעולות טענות הקיפוח והעוולות שנעשו כלפי המזרחים כי זה לא בא כמדיניות מימסדית .אמנם הפרוטוקולים עוסקים בהבאת והעלאת יהדות פולניה ,אולם מתוך הפרוטוקולים משתקפת האפלייה ומשתקפת גם המדיניות של ההשתקה של אזרחים באשר למצב בישראל וכשזה נוגע להשתקת קולות של בני אדם לי באופן אישי לא משנה מאיזה מוצא אתני הם באים,השתקת קולות היא השתקת קולות , מדיניות של מניעת סיפור האמת ושל הולכת שולל של בני אדם ע"י המימסד היא עוולה בעיני וממש לא משנה לי מהו מוצאם האתני,
    והרי חלקים מן הפרוטוקול שהם רלבנטיים לעניות דעתי הן ליחס המפלה בין אשכנזים למזרחים כשמדובר בשיכונם של הפליטים משני עברי המוצא האתני ראשית לכל
    "……..
    פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות סוף 1949 תחילת 1950
    By shaultweig
    תאריך: 9 באוקטובר 1949
    אליהו דובקין (מפא"י-עבודה): אנו חייבים להעניק למהגרים אלה הטבות, ואינני חושש מן המילה.
    לוי אשכול (מפאי):…אם אנחנו מקימים מחנות עם מאה אלף איש בהם ואחר כך פתאום אנחנו נותנים לאשכנזים הטבות, קל לדמיין את המחאה…"לא חוסכים מהאשכנזים!"
    צבי חרמון (מפ"ם-ציונים שמאל קיצוני):…אם זו שאלה של הענקת הטבות במהלך הקליטה, אני חושש שלא נצא מזה חיים…אינך רואה איזה משמעות תהיה לכך אם עשרים אלף איש יקבלו הקצבות מיוחדות?
    הוחלט פה אחד להרכיב וועדה לבחון את הנושא.
    תאריך: 26 בדצמבר 1949
    י. גרינבאום (עצמאי):..יהיה צורך להכין בית מלון ל-800 איש לערך אשר יהיו המגיעים הראשונים מפולניה בסוף נובמבר. עלינו להזדרז כדי שהם לא יפתיעו אותנו וכדי שאנשים מכובדים לא יאלצו ללכת למחנות. ישנם אנשים בעלי מעמד בין המהגרים וזה יהיה אסון אם נאלץ לשלוח אותם למחנות.
    א. דובקין (מפא"י): עלינו לעשות מאמצים יוצאי דופן כדי להקל על קליטתם של אנשים אלה. אינני רואה נזק בכך שהוועדה תשכיר מלון כדי לשכןאותם… ההגירה מפולין תלויה בדרך שבה מהגרים ראשונים אלה נקלטים. אם ניכשל, האחרים לא יבואו..וזו תהייה מכה לכל התנועה הציונית.
    שבוע לאחר מכן (ב-2 בינואר 1950), המועצה נפגשה כדי לדון בהקמת מחנה מיוחד עבור המהגרים מפולניה שבהם לכל משפחה יהיה חדר משלה, בניגוד לחדרי המגורים של המשפחות המרובות במקומות אחרים. אגף הקליטה לקח על עצמו לדאוג להסדרי מחייה ל-2,000 מהגרים פולנים תחת התנאים האלה.
    י. גרינבאום (שהיה פולני) ביקש שמתקנים אלה יורחבו כדי לכסות על כל המהגרים הפולנים, אך זו נדחתה.
    י. גרינבאום: זאת אומרת שמפברואר יהיה צורך לשים מהגרים פולנים בתוך צריפים עם 20 ל-30 מיטות צמודות אחת לשנייה ושמשפחות שלמות ישנו ביחד… אם חדשות על כך יגיעו מסביב הם יגרמו לרושם רע מאוד.
    י. רפאל (הפועל המזרחי-מפלגת עבודה דתית): המהגרים הפולנים אינם כמו מהגרים מארצות אחרות. מהגרים מארצות אחרות נמצאים פה בגלל שדרשנו. במשך זמן רב מאוד הם לא רצו להגר ודחו את זה. מסיבה זו אין לנו שום אחריות כלפיהם, בשעה שיהודי פולניה לא יכלו להגר – לא הייתה להם ההזדמנות לעשות זאת. אם אנחנו נפטור אותם מהמחנות וניתן להם עדיפות בדיור, הם יתאקלמו הרבה יותר מהר מאשר המזרחים במחנות, מפני שיש ביניהם מומחים שהמדינה צורכת במידה רבה. זה יהיה לתועלת הכלכלה באופן כללי לכן אני מציע לתת להם עדיפות בדיור. היהודים מפולניה באים מרקע אמיד ולכן חיי המחנות יהיו קשים יותר עבורם מאשר ליהודי תימן אשר רואים במחנות מבצע חילוץ. לפיכך אני חושב שישנן מספיק נימוקים לטובת יהודי פולניה, וזה חייב לקרות בשתי דרכים. ראשית, יש להעניק להם עדיפות בדיור ושנית, אם זה בלתי אפשרי – אז אני תומך בהצעה של מר גרינבאום שנספק להם תנאים יותר טובים במחנות… אנחנו יכולים להקים קרן מיוחדת, הממומנת בעזרה של הקרובים שלהם והכסף שהם מביאים איתם. קבוצת עולים זו איננה כמו העולים התימנים. כאשר יהודי פולני מקבל הלוואה, הוא יודע שעליו לשלם אותה בחזרה.
    י. בורגינסקי (מפ"ם-ציוני/מרקסיסטי): ישנה אפשרות שיהיה לנו רק מחנה אחד, שזה מחנה עתלית בו נמצאים עתה התימנים. נדחוף אותם למקום אחר ואז נוכל לצופף בין שלושה לארבעת אלפים (למרות שזה לא יהיה לוקסוס כמו שגרינבאום דורש), כמו במחנות אחרים… כאמצעי זהירות שכרנו בין מאתיים ושלוש מאות דירות ב-200 לירות ישראליות כל אחת. אנחנו ניקח את הבתים שהוקצבו לצפון אפריקאים ולתימנים וניתן אותם ליהודים מפולניה. לכך נצטרך לא מאתיים אלא שלוש מאות לירות. הבעיה היא אם אנחנו יכולים לאסוף סכום כזה?
    א. דובקין (מפא"י, או עבודה): החלטנו נכונה לתת יחס מועדף ליהודים מפולניה. העדיפות צריכה להינתן לאלה שמגיעים ראשונים. זה לא חייב להימשך לאורך כל הזמן, אבל המטרה שלנו היא שהמגיעים הראשונים יעבירו מסר לאחרים בפולניה שהמצב לא רע בכלל כאן. אנחנו לא חייבים לטפל בכל עשרת האלפים כך. אין בכך כל נזק לתת לאלה שיבואו בעקבותיהם אחר כך לחיות כמו שאר הפליטים.
    י. גרינבאום: במקום לצופף את היהודים מפולניה יחד כך, אני מאמין שעדיף יהיה לטפל ביהודים מטורקיה ומלוב כך. זה לא יהיה בלתי הוגן. עליכם לדעת שיהודים אלה הם של עילית. לכל משפחה היו שלושה או ארבעה חדרים – בית גרמני עם רהיטים גרמניים והמנעמים הגרמניים החדישים ביותר. יבואו הנה רופאים מפולניה. תשים רק אחד מהם במחנות בבית-ליד או פרדס חנה ותראה מה הוא יחשוב אז ואיך הוא ירגיש.
    לוי אשכול, יצחק גרינבאום וממונה ממחלקת העלייה נבחרו לנציגים כדי לבחון דרכים בהם יהיה ניתן לשכון את היהודים מפולניה " ברוח ההצעות שהועלו בישיבה."25
    שני דברים אני באופן אישי מבינה מן הפרוטוקולים שמובאים כאן, א. היחס המפלה של המימסד(למי שטרם הפנים הסוכנות הייתה חלק מן המימסד)
    והדבר השני הוא הולכת השולל בכווונת מכוון שכן ראשי הסוכנות החליטו לתת תנאים מייטיבים לבאים ראשונים מיהדות פולין על מנת שהלה יספרו לקרוביהם בפולין כמה טוב כאן בארץ וכי ימהרו לעלות,ולאחר מכן איך אומרים אצלינו "אללה כארים" אלוהים גדול.מכאן אני מסיקה שהולכת שולל הייתה חלק ממדיניות מימסדית לא רק כלפי המזרחים אלא כלפי כולם, סוג זה של הולכת שולל הן את העולים והן את האזרחים היא חלק מתפיסת עולם שהפכה ללגיטימית ולנורמה מקובלת ביחסים שבין האזרח ומימסד,כלומר משעה שאדם קיבל תפקיד מסויים בתוך המימסד שקובע את המדיניות השילטונית תנאי הקבלה לעיסוקו כפעיל מימסדי הם היכולת לשקר ולכזב והמדיניות הזאת התחילה שם אצל "האבות המייסדים" כלומר השקר והכזב הם יסוד מובנה בתוך המדיניות.
    לי באופן אישי קשה מאוד לכבד מדיניות שכזאת,ועל כן קשה לי לכבד את אלה שניהלו והמציאו אותה,ועל כן גם לא ייפלא שהאזרחים של היום חשים שאט נפש כלפי הפוליטיקאים וכלפי קובעי המדיניות ושומרי הסף שלהם (קרי המימסד הביורוקראטי שכולל את עובדי משרד הבריאות,החינוך,הרווחה,האוצר וכו`וכו`)
    נכון שאנחנו המזרחים,מביאים את נקודת המבט שלנו,ומספרים את סיפור העוול שנעשה להוריינו ולנו,אולם מי שרוצה לעשות שינוי מן השורש חייב לקחת בחשבון שמסתבר שהולכת השולל לא נעשתה רק כלפי אוכלוסייה מסויימת בלבד, ומי שרוצה ליצור חברה אחרת ושונה ממה שקיבלנו עד עתה ולבנות חברה שבבסיסה סולידאריות הומאנית חברתית,צריך לראות את התמונה הגדולה ואל זה להתייחס ולא רק לפרטים בתמונה מפני שהתייחסות אך ורק לפרט כזה או אחר בתמונה והזנחת הראייה הרחבה הכוללת לא תביא שינוי, היא פשוט תביא להחלפת יחסי כוח כשכל פעם צד אחד גובר על הצד השני, זו תמשיך להיות חברה סקטוריאלית , בשעה שהשינוי המתבקש לעניות דעתי הוא חברה שיש בה שיתופי פעולה מתוך שוויון ולא ממקום של דיכויו של צד אחד יהא זה מזרחי או אשכנזי.
    ותודה למר איתן בלום שפירסם את הפרוטוקול הנ"ל ועוד פרוטוקולים מן הסוג הזה.

  3. ראובן שביט

    לקשי ההבנה:הודאה בכך תמוטט את תעשיית יד ושם על צרופותיה ומנהגיה, תביא(אולי)לרעידת אדמה שתמיט סכנת כלייה על המרקם החברתי השברירי ביותר גם כך ואולי תהווה סכנה קיומית ממשית לעתידה של מדינת ישראל כישות עצמאית ריבונית.שלא לדבר על שההצפה תגרום לרעידת אדמה פוליטית שתחשוף באור מסנוור כי
    השמאל(מפא"י) הוא ימין בתחפושת על סף הלאומנות והימין כהרגלו הוא ימין לייט עד פשיסטי.

    לסיכום:שירותי הביטוחון פוחדים כי החשיפה תגרור מלחמת אזרחים גלוייה שגחליה רוחשות שנים מתחת לפני הקרקע והגילוי יציף עד-כדי סכנה לחורבן הבית השלישי והפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה לאחר שוך הבלגן.

  4. חזי מחלב

    כבר בהיותי ילד קטן במגדל-העמק(הו! כמה שאני מתגעגע למקום הזה)תיעבתי תיעוב מוחלט את האבחנה בין עירקים למרוקאים. בד`כ הדובר היה משמיע דברים בגנותם של המרוקאים ובשבחם של העירקים. הדובר היה תמיד כמובן אשכנזי, ומטרתו היתה, לאוו דווקא לשבח את העיראקים, אלא לגרום להפרד ומשול בין שתי העדות החשובות האלה.

    לעיראקים (ואנחנו כמובן מדברים רק על תוככי מדינת ישראל) היה יתרון אובייקטיבי אחד ומשמעותי מאוד לעומת המרוקאים. בשנת 50-51 היגרו לישראל,בהגירה כפויה, יש לומר, ובשל טימטומו של השלטון הערבי בעראק,(לא שאני מצטער על כך)כתשעים אחוז מנבי הקהילה. ה`ניו יורק טיימס" כינה זאת :ההגירה האווירית הגדולה ביותר בהיסטוריה. ובאמת יותר מתשעים אחוז מיהודי עיראק מצאו את עצמם בישראל, בתוך כל הג`יפה של המעברות והיו נתונים לגזענות אשכנזית מגעילה.

    עיקר ההגירה של יהדות מרוקו היתה בשני גלים. האחת בשנת 56 והאחרת בשנים 59-60. עד שנת 49 היגרו בסה`כ כעשרת אלפים מיהדוי מרוקו. בהם למשל גם אימו של א.ב.יהושע,דוגמא מקבילה לעבד וולונטרי , בדומה לכינוי הנהדר שמדביק מאיר בביוף למוריס פתאל.

    אם כן מדובר בהפרש של כ5-6 שנים בהגירה של בני שתי העדות. ודוק: זה פער עצום כשמדובר בשנים הראשונות לקיומה של המדינה,ולמעשה מדובר בשנות העיצוב הפורמטביות שלה.כלומר
    עד שהיגעו המרוקאים לישראל, מרביתם של יהודי עירק, הספיקו להבין היטב מהיכן משתין הדג ולעבור לערים הגדולות או לערי הקיפוח. המרוקאים לעומתם הופנו בעורמה ובזדוניות למושבים בגבולות הנגב והגליל.

    כל הדיבורים על הבדלים בהשכלה בין שתי העדות הן הבל הבלים. על-פי ספרו של שמואל שגב על העלייה של יהדות מרוקו, הרי שיותר מתשעים אחוז מבני העלייה הזאת גרו בערים הגדולות, וחלק לא מבוטל מהם היה אמון על התרבות הצרפתית.

    ונבקודה הזאת אני חייב לספר אנקדוטה המבהירה אולי יותר מכל את אשר אירע בארץ ליהודי מרוקו: בשירות הצבאי שלי במרפאה בגדוד 13 של גולני (כנובן גולני…והרי מדובר בסוף שנות השישים ולהיכן ישלחו טירונים מזרחים?)היה לי העונג לשרת כמעט את מלוא השרות עם חברי הטוב, כאח לי, אורי בואנה, לימים ד`ר אורי בואנה. יליד מרוקו שהיגר לשראל בגפו, בהיותו נער, לקיבוץ קרית-ענבים.הוריו הגיעו כמה שנים מאוחר יותר והיו מדרכים בפנימיה בגבעת יערים.אורי למד מיד בתום השירות הצבאי רפואה ב`הדסה` והתמחה ברפואת שיניים. מתוקף היותו גם אזרח צרפתי,היגר מכאן לימים לפריס ופתח שם קליניקה משלו.

    באחד מביקוריי הרבים בביתו שבפריס, דיברנו על יהודי מרוקו בצרפת. ואורי, כדי להדגים לי את ההצלחה הפנטסטית שלהם בצרפת, ביקש ממני לפתוח את "דפי זהב" של פריס. להזכירכם מדובר בעיר שבה כשני מיליון בני אדם, ובמחוז כולו-איל דה פראנס-כעשרה מיליון בני אדם.הוא ביקש ממני לפתוח את המדריך באיזה קטגוריה של מקצועת שאבחר. אמרתי, למה שלא נפתח בערך רופאי שיניים כמקצועך שלך. וגם הוספתי שאולי נתחיל באות בית, כתחילית של שם משפחתך. על כך ענה ד`ר בואנה, מחייך כולו מאוזן לאוזן, בבקשה.

    ובאמת, השמות של הרופאים היהודים ממוצא מרוקני, ניגרים בזה אחר זה, ד`ר ביטון וד`ר בוהדנא וד`ר בוזגלו וד`ר בוחבוט וד`ר בן-שטרית וד`ר בן-סימון , וכמובן ד`ר בואנה ועוד ועוד.

    ומכן צא ולמד על החשיבות שבקליטת המהגרים בכל ארץ וארץ. אם אין חלילה גזענות ושורר שיוייון מלא בקליטתם .ודיברנו רק על רופאי שיניים, צא וראה מה רב חלקם שלי יהודי מרוקו בצרפת בתחום הקולנוע,המוסיקה והפוליטיקה הארצית.

    וזו כל התורה כולה על רגל אחת, וכל הדיבורים הנלוזים על פערים בהשכלה ובתרנות בין שצי העדות הן עורבא פרח.

    והערה אחרונה למאיר בביוף: משתפי`ם מן הסוג הנאלח ביותר היו גם היו בקרב העדה המרוקאית, ולא רק אנשים דוגמת מוריס פתאל-משה שחל העיראקי.ואולי הגדול שבהם, אף על פי שבמבט ראשון אולי אינו מצטייר ככזה, הוא דוד לוי. האיש שבנה התנחלויות יותר מכל אדם אחר בישראל, ומדובר בזמנים שבהתנחלויות לא היו כמעט מזרחים, ובמי שלא עשה כמעט מאומה לטובת המזרחים.

    מי ייגול עפר מעינך היקרות, לואי-אנטואן סן-ז`וסט,אתה שידעת ידוע היטב כיצד לטפל בעבדים וולונטריים למיניהם בתקופת המהפכה הצרפתית, אם גם בפריס ובצרפת עסקינן.

  5. סמדר לביא

    תודה רבה על המאמר מאיר העיניים. אודה על קישור למאמר ב"ידיעות אחרונות". ובאותה הזדמנות – חג שמח ואביב פורח לכולן! סמדר.

  6. מאיר עמור

    מי שרצה לשמוע עוולת היסטוריות שמע.

    מי שצריך לדעת יודע.

    אבל מי שרוצה לשנות צריך לדעת שרק כוח יכול לשנות.

    כל עוד אין תנועה חברתית רדיקלית השמה לה למטרה לשנות את המבנה הקיים ומוכנה להיכנס למאבק פוליטי כוחני כנגד כל מי שמנתנגד לשינוי ולשלם את המחיר שמתחייב מכך, כל עוד זה לא קורה, הדיונים על עוולות ישארו בתחום של הוצאת קיטור.

    צריך לארגן כוח. בישראל מבינים רק כוח מאורגן.
    בלי כוח פוליטי של סירוב לקבל את הקיים ומשולב במאבק נחוש, ללא פשרות יקרה מעט מאוד או לא כלום.

  7. שאול

    ביום שישי האחרון אלי אשד מרשימות חשב שהוא גילה את אמריקה כאשר סיפר על "תגלית מרעישה" שואדי סאליב היה מיתוס שהועצם. הוא הסתמך על ספר שייצא בהוצאה אלמונית על "מחקר חדש" שעשו רון שפיגל ואלי נחמיאס ובו הם מצאו שהחוקרים המציאו מיתוס שלא קיים.

    בתגובה ראשונה אמרתי לו ששפיגל נחמיאס דיברו על מערכת יחסים בין תושבי הואדי לעיריית חיפה בעוד שבמציאות מערכת היחסים היתה בין העולים ל סוכנות והממשלה. בסיבוב השני כבר הנחתי את הקלפים על השולחן ואמרתי שבלשון עדינה היתה קליטה לא שויונית ובמילים מדוייקות התקיים דיכוי מזרחים.

    אלי אשד עבר לניבולי פה ולשון ביבים ואז רשמתי בבלוג שלי פוסט שמסביר את שכתוב ההיסטוריה על ידי אשד. פירסמתי את הפוסט בקדמה וגם באתר של אלי אשד.

    אלי אשד הרים את הכפפה ואמר שאיתן כהן ,יפעת וייס וכל מי שיש לו עניין בואדי סאליב מוזמן להגיב. אלי אשד גם הוסיף שנחמיאס ושפיגל קוראים את הפוסט שלו ויענו על כל שאלה שתופנה אליהם. אף אחד לא הגיב גם לא נחמיאס ושפיגל שלפי דברי אשד כראו את מה שרשמתי בבלוג שלי

    http://wp.me/MLO5

  8. ג. אביבי

    מאמר קולע ורק תיקון קטן: ההתקוממות בוואדי סליב אכן הייתה גדולה ומאורגנת יותר מאחרות באותה תקופה, אבל לא הראשונה. קדמו לה מספר התקוממויות של מהגרים מתימן ועיראק במעברות שדוכאו החל מראשית ה50 . הנרצח הראשון בפעולות הדיכוי של הממסד נהרג ב8 באפריל 51 (זה לא כולל את הקורבנות בין התינוקות התימנים מפאת חוסר ידע ממוקד על גורלם) – סאלם אבן-סאלם יעקב ג`ראפי הי"ד שנרצח במעברת עין-שמר. חבל שמאמרים על פרשיות כגון אלה ואחרים הם כ"כ נדירים בין מאמרי האתר הזה. אני מציע שלקראת ה8 באפריל הקרוב תינתן כאן סקירה על כל ההתקוממויות המזרחיות מ48 ועד פרשת השתקתו של הרב משולם.
    פרשת פתיחת המכתבים, הצנזור והאיומים – כמו סדרות פשע אחרות וחמורות בהרבה ומדיניות נפשעת שהממסד האשכנזי בצע נגד המזרחים – משקף את עמדת הממסד האשכנזי כלפי המזרחים מראשית הציונות ועד היום. המזרחים, מאז ראשית הקולוניזציה האשכנזית בא"י ועד כה, נתפשים ע"י האליטות השולטות בארץ כאויב בפוטנציה ("השד העדתי") שיש לבלוש אחריו, לאלפו, להכשילו, לנחשל אותו, למנוע ממנו להגיע לשוויון ולשותפות בשלטון ובמידת הצורך לדכאו באלימות. המזרחים נמצאים בדיוק באותו צד של המטבע הציוני בו נמצאים הפלסטינים.
    המוסד/ש"ב (מזמן יש הפרדה ביניהם), כמו עוד מספר מנגנוני אופל ששולטים למעשה בישראל, משרת את האליטות האשכנזיות של המדינה הציונית. הוא נועד, בין השאר, להכשיל כל מאבק דמוקרטי עממי לחלוקה שוויונית של המשאבים ואמצעי השליטה בארץ. המנגנון הזה "חבר" מיוצג בגוף החשאי שנקרא "ועדת העורכים" שנועד לתאם ולתזמר את ההעמדות, התכנים והצנזורה בתקשורת הציונית בארץ, מלפני קום המדינה ועד בכלל. אילו ישראל הייתה מדינה דמוקרטית (ולא רק למראית עין), עם תקשורת חופשית (בלי מירכאות) ועם תודעה דמוקרטית לאזרחיה, מייד הייתה קמה תביעה בציבור הרחב להכפיף את כל הגופים החשאיים לציבור כולו, באמצעות הנבחרים (כנסת) ע"מ לשרתו וכדי שלא יחתור נגדו או נגד חלק ממנו.
    אני מקווה שמכאן תצא קריאה של משכילים מזרחים לציבור המזרחי כולו להקים ועדת מעקב של מזרחים שתדרוש שוויון מלא בכל גופי השלטון, התרבות והמנהל של ישראל, תוך מדיניות העדפה מתקנת במוסדות חינוך ובגופי מנהל וממשל וגישה ופיקוח על כל מנגנוני האופל של מדינת ישראל.

  9. ירון

    העיראקים היו משתפים מאולפים כי הערבית שלהם הייתה שימושית לשלטון האשכנזי שרצה לשלוט בערבים המזרחתיכוניים דרכה(גם יהודים סורים ומצרים) לכן עיראקים הצוגמלים מעט יותר כיום כלכלית בשל עיקרון הירושה.

    הערבית המרוקאית הייתה לא רלוונטית לחיל השליטה בפלסטינים(חיל המודיעין) לכן הם נשלחו למחנות העבודה, ניסויים רפואיים ולמוות מסמים עוני ופשע.כי הם לא היו שימושיים כמו העיראקים המסרים והסורים.

    זה מחדד את המוטיבצייה הציונית אשכנזית להחטיפת המזרחים לישראל: על מנת לשלוט בפלסטינים במרחב מזרח תיכוני ולא בשביל ליצור רוב יהודי דמוקרעטי.

  10. מי היה ה"מזרחי חצר" הראשון בחיפה

    קשה להשיב על השאלה, כמו שקשה לומר מי היה אדם הראשון.

    הכרתי אחד שהיה "מזרחי מטעם". איש שדיבר וכתב ערבית על בוריה, וגם עברית. יעקב אזולאי, ס"ט, נולד לפני 111 שנה בעיר שבה נולד גם אבו מאזן, בצפת. בשנה שבה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה הוא סיים את לימודי המשפטים בירושלים, ושירת כמתרגם ראשי בבתי המשפט המחוזיים ביפו ובחיפה. קודם עבד בעירית טאבאריה/טבריה ובמשרדי המנדט הבריטי בצפת. בין 1935-1945 כיהן כשופט שלום, ומ- 1947 כשופט מחוזי בחיפה. במסמך הסודי על השופטים [*] 1948 נכתב שאזולאי הוא "שופט פלילי טוב. יודע הליכות הערבים"… כך התמנה אזולאי "ציוני חצר" – לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה.

    ‎עיקר תפקידו היה להעביר את נכסי הערבים בצפון לידי המדינה.
    ‎השופט יעקב אזולאי – שהיה אז נשיא ביה"מ המחוזי בצפון – בחיפה הודה שהיה אחראי לגזל "החוקי" של "ערביי ישראל". "לקחנו, כי היינו זקוקים"… אמר. אזולאי טען בראיון שעשה זאת "כחוק"… "הכנסת חוקקה ואני ביצעתי, כי זה היה נחוץ", אמר. … בתחילה גזלו את "נכסי הנפקדים" שהיו בתאריך הקובע מצידו השני של קו שנקבע ע"י "צבא ההגנה"… גם רבים מאלה שהיו "נוכחים-נפקדים", שהיו תושבי המדינה, אך באותו תאריך לא היו "נוכחים" איבדו את כל רכושם… אח"כ חוקקה הכנסת את החוק שסיווג את האדמות, וגזלה את אלה שב- 1945 על-פי צילום אוויר בריטי לא עובדו. וכך הלאה.
    ‎קודם, כשבגרוש היה חור, שילמו לאפנדים שהתגוררו בערים עבור האדמה והרשות לסלק את האריסים הפלסטיניים. כך נרכשו 2% מקרקע הלאום. ומאז — היו לנו שופטים תחמנים שקרנים ובעלי ילקוט מלא כזבים, כמו אזולאי — שהשתמשו בחוקני הכנסת, [חוקן לנכסי נפקדים, חוקן למקרקעי ישראל, חוקן לקרקעות — תשכ"ט-1969 שביטל את סיווג הקרקעות העות`מני במדינת ישראל וקבע ש"ארד מירי" זה אדמת מדינת ישראל,,, חוקן לסיווג המקרקעין וכו`] והרכישו ללאום נכסים שלא היו שלו. והכל נעשה כחוק, לאחר שהחוק חוקק בצורה [כביכול] דמוקרטית… זה בדיוק מה שאמר ועשה השופט המחוזי של חיפה, יעקב אזולאי – שהיה "חותמת החוק" לצורכי הפקעת הקרקעות.

    משטר הקרקעות הישראלי סותר את אחד העקרונות המרכזיים של הדמוקרטיה, שהיא שוויון האזרחים בפני החוק. משנת 1967 הורחבה הסתירה גם ל"אזור יהודה ושומרון" וגם שם הוקם "משרד הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי – איו"ש"… ועכשיו? נשארה כבשת הרש, למשל: טיהור שכונת עג`מי מערבי יפו עבור כרישי ההון.

    [*] מסמך השופטים הסודי הוא כינויו של מסמך חשאי שהוכן בין השנים 1947-1948, וכלל חוות דעת על שופטים יהודים שכיהנו במערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי, במטרה לסייע בהחלטה מי מהם ראוי להמשיך בתפקיד לאחר הקמת המדינה. בפועל נכתב המסמך בידי היועץ המשפטי של הסוכנות היהודית, ברנרד ג`וזף (לימים דב יוסף). מזכיר ועדת המשנה שהכין את הכרטסת השמית בראשית שנת 1948 היה עורך הדין הרמן כהן (לימים חיים כהן) שסימן לצד כל אחד מהשמות "+" או "-". שר המשפטים הראשון, פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן), היה זה שעשה במסמך הסודי שימוש ראשון.

  11. חזי מחלב

    מספרם של העיראקים שהשלטון האשכנזי השתמש בהם למטרותיו בשנותיה הראשונות של המדינה, בשל ידיעת השפה הערבית על בורייה, היה בטל בשישים. מעיראק עלו בשנים 50-51 כמאה עשרים וחמישה אלף יהודים. כמה מהם כבר יכלו להיות משתפי`ם בשירות האשכנזים?אלף אלפיים לכל היותר.. זאת לעומת כלל הקהילה שנזרקה בין לילה למעברות, לאחר שהיה קצרה או ארוכה במחנה שער עלייה, גם הוא מקום נורא כשלעצמו.

    ושוב בניגוד לדימוי הרווח, ההתקוממיות הראשונות נגד הגזענות האשכנזית היו דווקא של עירקאים. על כך תוכל לקרוא בספרו של חבירנו יהודה שנהב "היהודים הערבים" וגם בספרה של אסתר מאיר-גליצנשטיין "מבגדד לרמת-גן".ויש עוד ספרים רבים הדנים בסוגייה הזאת.

    אני חוזר שוב על טענתי: משתפי`ם היו בכל העדות , ואולם אם נכמת את מידת הנזק , נמצא שהנזק הגדול לא נגרם דווקא על-ידי העיראקים. ולראייה דוד לוי,ישראל קיסר,ישראל ישעיהו,בכור שלום שטרית ,מאיר שטרית,סם בן-שטרית ועוד . בזאת חלילה איני פוטר מאחריות גם עיראקים שהיו בכירים יחסית בשלטון דוגמת שלמה הלל,מרדכי בן-פורת ואולי גדול המזיקים, הלא מוריס פתאל, המלשין המזרחי של הגזען האשכנזי אבא חושי.

  12. ירון פז בלינק

    ברמה של סטיגמות ממש "ברורות" של עיראקים על מרוקאים מרוקאים על תימנים וחוזר חלילה.כמובן שיש גם קשר מאחד(נישואים אנדוגמיים וכו) אך עדיין קיימת הפרדה, שבין היתר מנעה תרגום פוליטי של הדיכוי.

  13. רתם

    כמה מטלטל לפגוש את הערבית, השפה, שפת האם, שפת המורדים, פתאום באמצע תיאור הדרמה. מה הם עשו כשהם יצאו? דברו ביניהם בערבית.
    מצד אחד אבא חושי, אלים, נקמן ורודף, ומצד שני ערבית.
    בלי לצמצם שום חלק בסיפור, האם לא היתה זו הערביות ש"שיגעה" את הממסד האשכנזי?
    האם הם לא רדפו את היהודים האלה, דוברי ערבית? רדפו את ערביותם? אלה רק מחשבות שחשבתי כשקראתי בעניין רב את הפוסט ודמיינתי את התמונה. כי הרי הם דברו בערבית…שפה שהיתה משותפת להם ולא משותפת לרודפיהם. חבל שהיום כל כך מעט מדברים בערבית

  14. עמוס נוי

    כמו בכל חשיפה של עוולות היסטוריות קרובות ונוגעות לחיינו, גם מהמאמר החשוב של בביוף (ומהתחקיר החשוב של נוריאל – עיתונאי כמעט יחיד בעיתונות הישראלית שעוסק בפוליטיקה מזרחית!) אנחנו יכולים ללמוד שלושה דברים – ראשית, מה קרה אז, ב"עבר", מה אנו לומדים מכך על ההסטוריה, ואיזה סדקים ובקיעים בסיפור הרשמי זה חושף; שנית, מה אנחנו יכולים ללמוד מההתנגדות העיקשת, כאן ועכשיו, ב"הווה", של כל הרשויות לחשיפה של מסמך הסטורי אחד (טיפה בים! ואפילו לאחר שנוריאל הצליח במאבקו לפתיחת הגנזך, "נעלמו", כמקובל, כמה מסמכים רלוונטיים…), על איזה אינטרסים היא מגוננת, איזה תדמיות (ותרמיות) היא מבקשת לשמר, ממה היא חוששת; ושלישית, איזה מסקנות אנחנו יכולים להסיק על פעולה אנושית ופוליטית שלנו מעתה.

    השאלה השנייה היא קריטית: סביר בהחלט להניח, שאם בביוף היה מפרסם את מאמרו על בסיס "חשדות ושמועות" (כלומר, על בסיס ההסטוריה בעל-פה המתבססת על זכרונות ועדויות של מזרחים ומזרחיות) – וללא האסמכתא העובדתית ה"רשמית" שהושגה בעמל רב ובמאבק משפטי – הוא היה זוכה כאן למדגם אופייני של רפרטואר מנגנוני ההכחשה האשכנזיים: הלעגה, זלזול, המעטה, השכחה, הגחכה, הדחקה. אפשר כמעט לנחש את התגובות הכמעט-אוטומטיות: מן ההאשמה ב"בכיינות" (מזרחית טיפוסית) ועד המיפוי שלו כחסיד של תיאוריות קונספירציה סהרוריות ופרנואידיות.

    השאלה, כמובן, היא האם מגיבים ומגיבות פוטנציאליים שכאלה יסיקו עכשיו – נוכח העובדות המוצקות – מסקנות רחבות על המניפולציה? האם יתייחסו בחשדנות גדולה יותר לגירסאות רשמיות ולמה שהן מסתירות, ובאמינות גוברת לקורבנות? האם יפנימו את התיאור הבהיר של ג`ודית לואיס הרמן (בספרה "טראומה והחלמה", עמ` 20): "התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידיו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל-כל-פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם"…

    כדאי להזכיר: השבכ, המוסד, והמשטרה (ועוד כמה גופים חשאיים לא ברורים, שהפעילו "סוכני עלייה") מלאו וממלאים תפקיד פוליטי פעיל בדיכוי של מזרחים. ארכיוניהם וגזנכיהם מלאים במסמכים שיכולים להטיל אור חדש על אירועים מרכזיים (שחלקם הושכחו), לאשש זכרונות ועדויות של מזרחים, ולקעקע את התיוג של מזרחים אלה כ"תמהונים". המעברות ומחנות המעבר, כידוע (למי שרוצה לדעת), היו מיתקנים סגורים הרמטית, כשהם ותושביהם היו נתונים לפיקוח, הטרדה, הלשנה, דיכוי פיזי ואחר, ענישה (בתלושי מזון, הקצאת עבודה, או העברה כפויה למחנה אחר), ושליטה מוחלטת (גם במחנות בארצות המוצא – והזכירה ד"ר מאיר-גליצנשטיין במכתב למוסף "הארץ" את הדיכוי האלים והנורא – באלות – במחנה חאשד, "גאולה", בתימן). התארגנויות למחאה פוליטית וחברתית חוסלו באכזריות (ואף גבו קורבנות, כפי שצויין כאן), פעילים "מסוכנים" וחתרניים (כמו אנשי שמאל עיראקים ומצריים) הופרדו, הורחקו, נחקרו, הוכו. למרות זאת ידעו שנות החמישים שורה ארוכה של התקוממויות חברתיות ואתניות שהזכרון הציבורי טשטש במודע, וששיאן היה בואדי סאליב, בשמועות על מרד, בסגירת רחוב ארלוזורוב בת"א ובהצבת אלפי שוטרים בו כנגד ניסיון השתלטות ("מרוקאי") על בית ההסתדרות (ובאמצע שנות הששים היו מהומות שכונת התקווה, שהעיתונות הרשמית פטרה כפעילות של עבריינים). השבכ, המוסד, וכמובן המשטרה, מילאו תפקיד פעיל בפעילות זו. המסמכים, כמובן, "גנוזים", אולי לנצח.

    כל כך נוח: מסמכי המעברות "גנוזים". תיקים ותעודות בעניין ילדי תימן הנעלמים "אבדו", כמו גם אלה של מוקרני הגזזת (ולכן חוק הפיצוי האנמי שחוקקה הכנסת ביוזמת עמיר פרץ – ובתמיכת ח"כים שחלקם, כמו רוחמה אברהם, בנים למשפחות נפגעות הקרנה בעצמם – מסיר אחריות מהמדינה ומטיל את חובת ההוכחה על הקורבנות!). ארכיון משטרת חיפה מתקופת ואדי סאליב "נשרף" באורח פלא. אנו יודעים בוודאות כי גולדה מאיר קיימה כמה פגישות עם ראשי השב"כ (למה שב"כ?) בשאלת הטיפול הראוי בתנועת הפנתרים השחורים, כשם שאנו יודעים בוודאות שהשב"כ (שב"כ!) הפעיל לא רק סוכנים-מוסרים אלא גם סוכנים-פרובוקטורים בתנועה, אבל הפרוטוקולים, כמובן, "חסויים". אנשי שב"כ בכירים נצפו עם צמרת המשטרה לפני הפריצה הקטלנית לבית עוזי משולם (ואחרי שמשלחת חברי כנסת השיגה פשרה של פינוי שקט ומוסכם), אבל איש אפילו לא מעז לבקש את המסמכים בעניין…

    כפי שכתבה הרמן, סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון של התוקפן. לכן, כפעולה פוליטית כאן ועכשיו, חייבים לדרוש מאבק ציבורי ומשפטי לחשיפת האמת במסגרת הסדר ברוח הדרום אפריקאית: פתיחה מיידית, מלאה, שקופה לחלוטין ונגישה לכול של כל הארכיונים והפרוטוקולים (שבכ, מוסד, משטרה, סוכנות, מחלקת חקר) – פתחו נא כל התיקים הסודיים והגנוזים על המעברות, על חטיפת ילדי תימן, על הסלקציה הרפואית, על הנסיונות הרפואיים הרשלניים בבני אדם, על מעקב והטרדה של פעילים פוליטיים מזרחים במחנות המעבר. הציגו לראווה ולעיון פומבי את תיקי המשטרה והשב"כ על המרי בואדי סאליב (גם את אלה שאתם טוענים ש"אבדו בשריפה") ועל המעורבים בו. תנו לציבור את כל הפרוטוקולים, המסמכים, הדוחות, החקירות בעניין הפנתרים (שוב – גם משטרה, גם שב"כ, גם ההסבר כיצד, איך ועל ידי מי הם הופעלו). חשפו את כל מה שאגרתם בפרשת עוזי משולם. זו תביעה מינימלית לדיון של ממש.

  15. המג"ב על שימשת הציונים

    כ"תרבות של האויב". רק מפא"יינקים ערבים-דרוזים נהנו מעמדתם כאטרקציה ציונית חריגה. היום את המקום הזה שהתפנה תופס משת"פ אחר – איוב קרא.

    ומעניין לעניין, באותו העניין:
    מעניין שליחידה שבה משרתים הרבה ערבים-דרוזים, ורובם בכפייה, קוראים "משמר הגבול" – למרות שהמדינה טרם הגדירה את גבולותיה!
    והשאלה — אם הם אינם שומרים על הגבול, על מה הם שומרים?

  16. שמעון

    אני מבקש שתקימו מפלגה מזרחית בסגנון הפנתרים השחורים,
    שתילחם בכל המוסדות ובאנשים הגזעניים באשר הם.כולל באלימות
    כי במדינה הזו משיגים דברים רק בכח.
    אני ומשפחתי הראשונים לתמוך ולהצביע

  17. חזי מחלב

    משום שיהודה שנהב אינו נוהג לכתוב לאתר הזה (השד יודע מה הסיבה) אשמש לו לרגע לפה. בגיליון מס` 35 של "תיאוריה וביקורת" בעריכתו של יהודה מופיע מאמר מאלף ושמו "הפנתרים השחורים ופוליטיקת הזהויות" מאת טלי לב ויהודה שנהב.במסגרת העבודה להכנת המאמר-מחקר אספו השניים עדויות ומידע מתיקי מודיעין של המשטרה ,מהארכיונים של בית הספרים הלאומי ,מהעיתונות של התקופה וכן מראיונות.

    מתיקי המשטרה מצטיירת תמונה מצמררת ממש של הגזענות האשכנזתי-ממסדית ושל עושי דבריה, בדרך-כלל קציני משטרה ושוטרים מזרחים, וראש וראשון להם אברהם תורג`מן, אז רפ`ק, ולימים מפקד מחוז י-ם בדרגת ניצב.

    לכל החוליגנים המסרבים לשמוע על "קיפוח" וגזענות איומה, ממולץ מאוד לקרוא. אפשר שהמאמר הזה יטלטל ולו במעט את ראשי הכרוב שלהם.

    למי שמתכנה ירן פז בלינק: איני יודע על איזה תודעה נפרדת אתה מדבר? בהתקוממיות במעברות היה שיתוף פעולה (הפעם חיובי) של בני כל העדות. מיד לאחר תחילת המרד בוואדי סליב, שרפו מורדים במגדל-העמק את צריף ההסתדרות, בהם גם עירקים (תאמין לי, מדובר בידע אישי),אחד ממנהיגי הפנתרים היה כוכבי שמש, וכמעט כל חבורתו של עוזי משולם היתה ממוצא תימני, ואלי תתפלא לדעת גם כמה משפחות אשכנזיות. פשוט סיקרתי כמה מהאירועים שם.אם-כן היכן היא התודעה הנפרדת?חידה היא ותהי לחידה!

  18. יריב מ

    מזכיר את פרשיית היתונאית הגנוזה שאסור לספר עליה ועל דבר היעלמותה המסתורי – אלא אם קוראים באנגלית באתרים מחו"ל.

  19. לול

    רק החל מאמצע שנות האלפיים באיחור בעקבות המעבר למעבד תמלילים, ניתנים לצדדים הפרוטוקולים של הדיונים. מלפנים אלו לא ניתנו והציבור חונך ששופטים נבחרים גם על פי יושרם ולכן אין להטיל ספק בהגינותם ברמת המוסרית ומובן מאילו שהדיווחים מדויקים. אך עם קבלת הפרוטוקולים לאחר ההלם הראשוני בשל אי זיהוי תוכן הכתוב עם הנאמר בדיונים, חושכות עיניהם של רבים. הפרוט ולים שיקרים והם נכתבים על פי התוצאה שכל שופט רוצה להגיע אליה. האם נראה סביר שכל זמן שלא ניתנו ]פרוטוקולים היה הכל כשורה ורק משהחלו לחקם שופטים החלו לשקר? מובן שלא. מלפנים היו אנשים נשארים תוהים ומבולבלים בגלל החלטות שופטים ולא מבינים כיצד יוכלו להצדיקם. עתה נתברר. ניתן להצדיק כל החלטה אם מסדרים את הפרוטוקול כך שיתאים לה, ולא משנה מנה התרחש בדיון באמת.

    מלפנים כאשר תעדו בבתי המשפט ולא כך תמיד, היו בבתי המשפט קצרניות. אלו היו ישובות בנפרד מהשופטים ועליהן היה לרשום כל מילה הנאמרת בדיון. נוהג זה הקנה אמינות לבית המשפט. אלא שכתב קצרני הינו כתב מיוחד ורק קצרניות יודעות לקרא בו. לכן התעוד לא היה נשאר בכתב זה, ובשלב כלשהו שלא לעיני הציבור עבר לדפוס מכונת הכתיבה. מה נעשה שם ואם עבר כהויתו לא היה לציבור כל מידע. עם המעבר למעבד תמלילים בחלק מהדיונים הקלדניות ישבו במרחק מהשופט אך עכשיו גם השופטים קיבלו מסוף והם רושמים את שרוצים. על פי הנגלה עתה עם קבלת הפרוטוקולים לא נראה ששמירה על דיוק ומהמנות התעוד הינו נושא חשוב.