מימונה ימנית פנתרים שחורים

בילדותי חגגנו את המימונה בשכונה בה גדלתי. החגיגה החלה במהלך היום השביעי של הפסח. ביום זה היינו הולכים אל "היער" ואל "הואדי" שהיה ליד מקום מגורינו בקרית טבעון. היער והואדי חצצו ביננו ובין קיבוץ "אלונים". קטפנו שיבולים ירוקות שרק החלו להצהיב בקיצוותיהן. עדיין שלט בן הירוק. עם הירק החדש הזה היו חובטים בילדים ומברכים: "תרבח, תרבח ותסעד".

אחר כך תלינו את אלומות השיבולים הירוקות לקישוט על דלת וקירות ביתנו. היו אלה דירות "עמידר". כולנו גרנו בדירות כאלה. אמהותינו ערכו את השולחנות במטעמים וממתקים. שפע, ברכה ותקווה הן מילות הקוד של המימונה ("תרבחו ותסעדו"). היה שם על השולחן "מעז'ון" (זו ריבה העשויה מחצאי תפוזים המבושלים בסוכר); היה שם ז'יז'לאן (עוגיות שומשום בסוכר) והיתה שם "חילווה" (עוגות עשויות מבוטנים מסוכרים). טרחנו על הכנתם במהלך הימים הקודמים. עזרנו באכילת השאריות שנותרו לאחר חיתוך מעוייני השומשום והבוטנים. מעויינים אלה היו ערוכים כעת בגבעות קטנות על השולחן. צלחות של "פול" בקמח ושל בוטנים מסוכרים. יין, עראק, נרות, כוסות תה צבעוניות וקומקום "באראד" עם כפתור אדום בראשו. עלי נענע ולואיזה קישטו את השולחן. הכל זרח והבהיק.

אמהותינו הכינו גם את "הזאבן" (חלמון ביצים מוקצף ומבושל לאורך זמן בתוך כלי של מים חמים עד שהוא הופך ללבן חלבי, צמיגי ומיוחד, הנאכל כמו טופי). לאחר הבישול ולפני שהתקרר "הזאבן" נהגנו להטביע בו שקדים. היו שם גם תמרים ענקיים שבתוכם הטמינו אגוזי מלך ("גרגע"). הדבלים היו אפורות מסוכר. לבסוף הגיעה גם נסיכת הערב: ה"מופלטה".

את הקמח להכנתה קנינו באותו ערב בחנות של "מירה" שנפתחה במיוחד לכבוד האירוע. במרוקו, כך אמרו לנו, היו הערבים מביאים את הקמח במוצאי חג הפסח לשכניהם היהודים. הם נשארו והתארחו. המופלטה היא פיתה מיוחדת הנאכלת עם הרבה חמאה ודבש ("זאבדה מעה-לעשאל"). תמיד, וכל הזמן הוגש תה חם ומתוק עם נענע ריחנית. עברנו, חבורות של ילדים בין הבתים. שם חיכו לנו האמהות. הן מרחו את פנינו בסוכר וכיבדו אותנו בממתקים ופטרו כל אחד מאיתנו באלפי "תרבח ותסעד".

לימים, כאשר חוויתי את "ליל כל הקדושים" הנוצרי בסוף אוקטובר (לפני החורף) נזכרתי במימונה של ילדותי. גם בחג זה הולכים ילדים מבית לבית ומאיימים על דייריו ב"ממתק או פעלול". ומתכבדים בממתק. למדתי לדעת, עד כמה המימונה שלי דומה היתה לחגי אביב וחגים פאגניים אחרים.

עם השנים, הפכה המימונה של ילדותי למשהו אחר בישראל. גן סאקר בירושלים, רעש, המולה ופוליטיקאים האוכלים מופלטות עולים בדימיוני.

איך הפך חג ילדותי הנהדר לאירוע פוליטי?

כנראה שהשינוי במימונה של ילדותי קשור בדרך זו או אחרת אל השינוי עליו מדבר סם בן שטרית במאמרו "קפיצת הדרך" אשר פורסם בידיעות אחרונות ב-1 לאפריל 2010. על פי יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, חווים  המרוקאים "קפיצת דרך" נחשונית בשלושת העשורים האחרונים. הייצוג של מרוקאים בממשלה, בכנסת, בהסתדרות ובעיריות ביצירה התרבותית, בצבא בקולנוע ובתיאטרון הוא מעבר לשיעורם היחסי באוכלוסיה.

איך אנו יודעים זאת? סם בן שטרית כתב זאת.

פרטים מדוייקים אינם הכרח. הרי אנו בחול המועד פסח. במועדים לשמחה ובחגים וזמנים לששון אין אנו עוסקים בקטנות של דיווחים עובדתיים. בעבר, מודה סם בן שטרית, היו ייצוגים ציבוריים אחרים למרוקאים. הסבל הוא מורה חיוני אומר בן שטרית. היו אלה מרוקאים אשר הבעירו מכוניות בהפגנות ואדי סאליב ב-1959. היו אלה מרוקאים שכפנתרים שחורים דרכו באופן לא נחמד על מדשאותיה של ראש הממשלה הגברת גולדה מאיר ב-1972. מרוקאים רבים ורבות היו בין אלה שפרעו כיכרות בערים ראשיות בישראל בתביעתם לבית להם ולילדיהם במסגרת תנועת האוהלים של סוף שנות ה-70. זו היתה מחאה אגרסיבית על פי בן-שטרית.

פעילות פוליטית חברתית של שנות ה-90 של המאה הקודמת ("הקשת הדמוקרטית המזרחית"), ושל העשור הראשון של המאה הנוכחית (ויקי כנפו "אחותי" "העוקץ" והתארגנויות אחרות) אינה עוברת את סף תודעתו של יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו בעשור הראשון לקיומו של האירגון.

המחאה האגרסיבית ההיא יוצרה על ידי "עסקנים עדתיים" שהיו "סוחרי מצוקה" הוא אומר. סוחרי מצוקה אלה טיפחו את תודעת האפליה, הקיפוח הנהי והבכי. מבחינתו היו אלה פעולות שגויות אשר נעו בכיוון הפוך מהנדרש. מחאה זו איפיינה את המרוקאים "של פעם". אלה היו המרוקאים לפני הופעתה של "ביחד"- אירגון האב של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו. "ביחד" הוקמה בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת.

היום, מרגיע סם בן שטרית, המרוקאים הם אחרים. המרוקאים עברו תמורה ושינוי – מטמורפוזה – באמצעות סבל הקליטה וההיקלטות. מנהיגי תנועת "ביחד" תבעו מיוצאי מרוקו להתנער מתודעת האפליה. היתה זו דרישה נחרצת לנטוש את הנהי ולבסס את האמונה ביכולתם להגיע לכל הישג או מעמד שבו יחפצו. כידוע "אין דבר העומד בפני הרצון" אפילו לא פוליטיקה כלכלית ישראלית שעשתה אחדים לאדונים ואחרים למשרתים. השמיים הם הרי הגבול. המנוף הראשי לשינוי תודעתי זה התאפשר באמצעות מפעל "ליל המימונה" המסורתי.

שינוי התודעה וסגנון הפעולה של מחאות ואדי סאליב, פנתרים שחורים ואוהלים היה מחוייב המציאות. שינוי זה התחייב על מנת להגיע להישגים המרשימים של ייצוג עודף של מרוקאים בציבוריות הישראלית כיום. המפעל הגדול הזה הושג באמצעות מנוף ומודל המימונה אומר בן שטרית.

אני לתומי חשבתי שהמימונה היה חג משפחתי-קהילתי נעים עם שורשים פאגניים למחצה הנעוצים בחגיגות האביב.

מסתבר שעל פי סם בן שטרית המימונה היא דבר גדול הרבה יותר.

ליל המימונה הוא לילה של פתיחות לב ודלת. זהו לילה של יד פתוחה לכל דיכפין. לילה של לב חם אל כל אורח. שירה וזמר הם כליו של דיאלוג שבאמצעותו הפכה הקהילה המרוקאית בישראל לקהילה מוכרת ולמאיימת פחות. כך למדו המרוקאים את עצמם וכך יודעים אחרים את המרוקאים. כך הפך הזר למוכר. כך הפך המרוקאי לקרוב ולידיד. המימונה היא שרביט הקסם בתהליך "הביות" של המרוקאים בישראל.

כיום מעלה הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו את מעלה-אדומים על ראש שמחתם של המרוקאים. אנו מתבשרים על כך בכרטיס הזמנה יוקרתי. נאמר שם כי ביום שני (ה-5 לאפריל) הקרוב יערך ליל מימונה ארצי ומרכזי במעלה-אדומים. בין האורחים חברי/ת הכנסת ציפי חוטובלי, עתניאל שנלר, אריה אלדד, מירי רגב, מגאלי וואהבה, איוב קרא, השרים יולי אדלשטיין, יוסי פלד וגדעון סער.

אותי ממשיכות להטריד מספר שאלות מנקרות.

אם המימונה של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו היא מסיבה לאומית מדוע החליט היו"ר, סם בן שטרית, לערוך מסיבה זו דווקא במעלה-אדומים? האם קרית-גת, דימונה, חצור-הגלילית או קרית-שמונה אינן מקומות נאותים? מדוע אין הוא מזמין את כל מאה ועשרים חברי הכנסת למסיבה? מדוע אין הוא מזמין יהודים וערבים מכל גווני הקשת הפוליטית לשאת דברים מעל הבמה? מדוע חייבת הבמה להיות בשטחים?

המימונה היא חג משפחתי וקהילתי. זהו חג שבו ילדים הולכים מבית לבית ומבקשים ממתקים וזוכים בליטוף סוכר על פניהם. כיצד הפך חג זה של הקהילה המרוקאית בישראל לעצרת-עם פוליטית רעשנית, צעקנית, צורמת וחסרת חן אנושי? מי צריך מסיבת ענק מצולמת? מי זקוק לאירוע המוני שבו אוכלים מופלטות אל מול מצלמות ואומרים דברי רהב אל מיקרופונים? מדוע לא יזמין יושב ראש הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו את עצמו ופוליטיקאים אחרים אל שכונות באשקלון, באר שבע, עכו ונהריה, או אל בלוקים של דירות "עמידר" ו"עמיגור" בעיירות הפיתוח? הרי שם חוגגים בני אדם את המימונה. שם זוהי חגיגה ללא טלויזיה, מיקרופון ומצלמה. שם זוהי חגיגה אנושית של אנושיות קרובה וישירה.

בלי תשובות לשאלות פשוטות אלה ממשיכה לנקר בי השאלה מיהם העסקנים העדתיים ו"סוחרי המצוקה" של היום? צריך פנתרים שחורים חדשים שידרכו על הדשא של מימונת הימין שבמעלה-אדומים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מכלוף

    השאלה היא מי צריך,ולמה צריך מרוקאי מחמד?, עניין השטחים הוא לא רלוונטי לנושא.
    מעלה אדומים היא עיר מזרחית של מזרחים בעיקר,נדמה לי שתשעים ושמונה אחוזים מאוכלוסיית מעלה אדומים הם מזרחים,בעיקר ניצולי שכונות מירושלים.

  2. נפתלי אור-נר

    לפנינו דוגמא נוספת של הסחף לימין של החברה הישראלית. כה עצוב על כי המרוקאים לא עמדו, ולא עומדים, בראש המאבק כנגד הפניית משאבי המדינה להשקעות עתק בשטחים תחת ניצול משאבים אלו לרווחתה של החברה בישראל, ובכללה שכבות המצוקה אשר המזרחיים הם חלק נכבד בה.
    לא אתפלא אם יתברר שהמדינה הציבה תנאי למארגני האירוע כי תכסה את כל הוצאות האירוע ובתנאי שיערך בשטחים. כך יוסבר לא רק המיקום אלא גם הדרתם של המוזמנים לשאת נאומים, אנשי הציבור שאינם לאומנים.

  3. אורי

    למה לא לאמר שהמימונה היתה ארוע עדתי ומשפחתי ש"מונף" על ידי ראשי הציבור (לאו דוקא המרוקאי) כהוכחה ל"קיבוץ גלויות" ו"כיבוד המסורת המשפחתית" והיה בעצם מנשא למסעות אגו ואיסוף בוחרים פוטנציאליים.

  4. משפחת אברהם

    חשבתי שאתה נמצא בלב הפעילות הפוליטית הזו, ואם לא- מן הראוי כי תציג את השאלות בפני הנוגעים בדבר. לכתוב מאמר על לוח "העוקץ" זה בסדר. המאמר אף היה מעניין ביותר, אך זה לא מספיק

  5. יוסי

    שללא קיומה היו נוספים עוד מזרחים למעגל העוני והפשע.

    לקרוא לזה "שטחים" זה ליהיות יותר גרוע מאופנהיימר משלום עכשיו או מגרוסמן .

    איכזבת אותנו בצורה קשה והפסדת קהל נאמן.

  6. מוני יקים אנטיציוני

    סם בן שיטרית כמו שורת עסקנים מקצועיים שעסקנותם מקצועם שרתו את המעמד השליט האשכנזי ואת כיסם הפרטי בלבד.
    השימוש הפופוליסטי הנגוע בהתנשאות גזענית פטרנליסטית בחג היפה הזה שכולו אחווה בין יהודים לאחיהם הערבים הפך מזה עשרות שנים למופע פוליטי המנוצל להנצחת שיקריות הציונות שעסקניה עוברים מדוכן לדוכן ופניהם מרוחים בדבש המופלטות ובליבם אש השינאה והנקמה באלו שהכריחו אותם להתבזות במופע האימים של המימונה.
    מן הראוי שכל הגופים המייצגים את הציבור המזרחי יצאו בקריאה משותפת להחרמת המימונה המיסדית הפוליטית ולחילופין יערכו טכס מימונה מרכזי
    באחת מעיירות הקיפוח לפי רוח דבריו של מאיר עמור.
    זה ישמש גם מבחן לכושר ורצון ההתארגנות של גופים אלו שרב בהם המלל ומועט בהם המעש .

  7. מיכאל

    האם ייתכן שהמימונה הצליחה לעבור את תיקרת הזכוכית העדתית?

    נראה כי הכותב חושב שהמימונה צריכה להישאר במסגרת עממית צנועה, אבל בדרך לא דרך המימונה הפכה למשהו מעבר, אולי לא זו הייתה הכוונה של מי שרצה בעצם להחניף לשלטון, לפני הימין המתנחל היו אלה השמאל ציונים או מפא"י עתה הליכוד והמתנחלים, לצערו של הכותב, רוב המיזרחים ללא קשר למימונה נמצאים בימין, זה אולי מסביר גם, לא רק את מפלת השמאל הצורבת, ולא רק במיזרחיים עסקינן, רוב הרוסים והאשכנזים נכנעו לימין, בנתיים.

    בשטחים הרי מישבים שבטים אבודים מהודו, כל מי שרק ניתן גם סטודנטים או זוגות צעירים שרוצים לגור בזול עם "איכות חיים" ובית צמוד קרקע, הציניות של המימסד המתנחל מנצחת כי תמיד קמח קדם לתורה ולרוח.

    אולי לשמאל כרגע יש בעיה אבל נתאזר בסבלנות, יש ברירה אחרת?

  8. ירון פז בלינק

    שמפרק את הדיכוטומיה האנכרוניסטית שהעלת פה- שמאל ימין התנחלויות ושאר הארץ
    זיכרון 67 מול זכרון 48.
    במלכודת הקו הירוק.ספר מעניין מאוד ומאתגר.
    זיכרון 67 דופק את המזרחים עד היום!!!

  9. מאיר עמור

    http://www.fede-maroc.org/site/index.php?site%5Bschoolid%5D=506&site%5Bdet%5D=dir&site%5Bdetvalue%5D=view&f=;ENV_PAGE;12&p0f0=;ENV_ID;19482;ENV_LAYOUT;19&hide=messages&b=3437

    אין שום ספק שיש כאן מקום וצורך להסבר. לפני שלוש שנים פגשתי חבר מהצבא שכבר שנים רבות לא פגשתי אותו. שמו כוכבי אזרן היינו ביחד בחיל הים לפני הרבה שנים. הוא פעיל בפדרציה. הצטרפתי אליו. הוא הכיר לי את סם בן שטרית . סם הציע שאנסה לסייע בקנדה. אמרתי שאין לי התנגדות. כוכבי צילם אותנו. התמונות הופיעו בלי אישורי. "המינוי" היה על דעתו של סם בן שטרית בלבד. למרות המחאות שלי התמונות נשארו. אני מצטער מאוד על כך ומאוד מתנצל. הייתי צריך להיות הרבה יותר חשדן מבחינה פוליטית. אין שום ספק נפילה שלי. עם הידיד והאוהב הסליחה. אתה צודק. אין לי מילים.
    תודה
    מאיר עמור

  10. חנה קים

    בלי שום קשר לסם בן-שטרית, שתמיד היה עסקן טרחני של מימונות, נשאלת השאלה לאן נעלמה המחאה שאותה הובילו במשך שנים עולי מארוקו וצאצאיהם – מוואדי סליב, דרך הפנתרים, שתי תנועות מחוסרי הדיור והקשת הדמוקרטית המזרחית. אם מביטים לאחור מגלים כי תמיד, בין המלחמות, קמה תנועת מחאה שראשיה הבולטים היו יוצאי-מארוקו. בשני העשורים האחרונים, יחד עם כיבוש הפוליטיקה על ידי יותר ויותר יוצאי-מארוקו, נעלמה המחאה ואיתה גם אותן תנועות שכל אחת מהן הביאה להישגים שמהם נהנו תושבים רבים בישראל, יהודים וערבים (הפנתרים לא רק העלו את נושא צפיפות הדיור בפעם הראשונה, אלא הובילו להקמת יסודות מדינת הרווחה בישראל).
    דוד לוי, כשר השיכון בממשלתו של יצחק שמיר, גזר יותר סרטים מעבר לקו הירוק מאשר קודמיו ואלו שבאו אחריו. תושבי הקטמונים ומוסררה העדיפו לעבור לגבעת זאב ומעלה אדומים מאשר להילחם על פרוייקט פינוי בינוי בתוך הקו. לא היה מי שינהיג אותם. התודעה הלכה ונשחקה, מאיר. השרידים היחידים למדינת הרווחה של פעם קיימים היום רק בשטחים הכבושים, עם כיתות הלימוד הקטנות, תנאי הדיור הטובים וההנחות וההטבות הרבות הניתנות למתנחלים. אין מי שיאמר את האמת היום על הנגיד פישר, ששוב הודיע שאין בועת נדל"ן בישראל. אין מי שיתקוף את המאמרים בעיתונות על כך ש"כלכלת ישראל משגשגת". אנחנו עם חסר תודעה, ימני מאוד, שמרן, שונא ערבים וזרים. וכן, יש הרבה יוצאי-מארוקו במעלה-אדומים, ויש להם ילדים ואף נכדים שנולדו שם. הלוואי והיתה לי איזו מילה טובה לכתוב לסיום, שביב של תקווה, אישוש לשינוי מתקרב ובא. אבל אין לי. המרוקאי האחרון שניסה להיבחר לראשות הממשלה, נקבר בעוד חי, והלך שולל במלחמה האחרונה בלבנון כשר בטחון.

  11. רתם

    ותודה על פוסט מעניין. בשנות השבעים גרתי כשנתיים בטבעון והייתי רוצה לשאול אותך כמה שאלות על המקום אז. אני מקוה שתרצה לשמוע. אשמח אם כן. המייל שלי safargell@yahoo.com
    תודה ובסלאמה

  12. תוהה

    אכן שאלות קשות, אבל אני תוהה, האם לא מדובר כאן במהלך דומה לשלך? סם בן שטרית הלך שני סנטימטר יותר ציונה ממך. אתה הרי לא מזכיר את ספרו של שנהב, סופר את "העוקץ" כהתארגנות מזרחית אבל באופן מפתיע את "קדמה" לא סופר, למרות שקדמה, כבית ספר ולא רק כאתר אינטרנט, הם הרבה יותר התאגדויות והרבה יותר מזרחים.
    אולי כל אחד מכם מסיט את המבט כמה רחוק שהוא יכול מהציונות? זה המרחק שסם בן שטרית יכול, זה המרחק שמזרחים עניים יכולים.
    אכן מרוקאים היו מנהיגים של רוב ההתארגנויות הללו, וחשוב להזכיר גם את שמו של ימין סוויסה, שחוסל במהלך אשכנזי מוכר לעייפה.
    קודם צריך לתת קרדיט לאלו שהלכו קודם ולזכור שלא עזר להם כמה הם היו ציונים: הם חוסלו.
    לתשומת ליבו של אדון בן שטרית.

  13. יותם

    לראות ולבכות. נשים מרוטות אחרי חג פסח קשה, עומדות על רגליים נפוחות שוורידהן מתפוצצים ומטגנות עשרות/מאות מופלטות לכל מיני ארחי-פרחי. בצד, יושב לו דגנרט שהוא בעל הבית, חבוש בטרבוש עם חיוך של דביל מרוח מאוזן לאוזן ואחרי חצי בקבוק וויסקי. אשתו המסכנה נראית לחוצה ומתוחה, רגע לפני התמוטטות פיזית ונפשית. והאורחים. בליל של ערב-רב המורכב מאשכנזים שבאו לבלוס מתוקים על חשבון המרוקאים וכן מרוקאים שברחו מעצמם. ולא אמרנו כלום על ה"שופוני יא נאס" שמאפיין את האירוע המיותר הזה. איכס!!! שעמור לא יעשה אידיאליזציה מהמימונה – שיחשוב טוב-טוב על הנשים המרוקאיות האומללות שהרימו לבד את ה`אירוע` הזה שאין בו טיפת הדר ובטח לא כבוד… שעמור יחשוב על אמו המסכנה ועל אחיותיו. מענין אם גם הן חושבות על המימונה בכזו ערגה. אני בטוחה שלא.

  14. עמיש

    מה ההבדל בין מצבו של המרוקאי הממוצע לזה של הרומני הממוצע בשנות ה-50 וה-60? אין הבדל! ההפלייה היתה אותה הפלייה – פוליטית ולא מעמדית או של מוצא.
    רק שהרומני הממוצע השתלב יפה יותר בחברה בשל יכולתו להסתגל לשינוייה.
    נסיונכם לעקוץ את החברה הישראלית הוא פטאתי עד גרוטסקי.
    צאו לעבודה ותפסיקו לשנורר ואז תרגישו כבני אדם!

  15. נדיה

    תובנות נדירות על המצב העגום של המאבק החברתי בישראל.

  16. לאה

    שמונה בנות ובן ילדה השכנה בין השנים 1975 ו- 1987. כל אחד מהם גדל בביתה בקרית שמונה עד גיל 12 ואז נשלח/ה לפנימיות דתיות. היום לכולם משפחות דתיות. לשלוש מהבנות חמישה ילדים וליתר בין ילד אחד לשלושה ועוד הזרוע נטויה. שיהיו בריאים.
    הסתכלתי עליהם בימי החג. קינאתי כמובן במשפחה הגדולה והעליזה הזו. אנחנו עיראקים אז אצלינו זה לא נראה ככה – הכל תמיד היה קטן יותר איכשהו. השכנה האמורה הפכה מזמן את דירת העמידר שלה לקוטג` דו-מפלסי ענק ומרשים גם בחיצוניותו. פרוייקט חיים שאי אפשר להפחית מילימטר מהמאמצים שחייב ושנות העבודה הארוכות, שהושקעו בו. אבל מה שאני רוצה לשאול את מאיר זה מה הציפייה שלו – איך אשה שבאמת במו ידיה ובאמת קרעה את עצמה בכדי לחלץ את עצמה מדירת עמידר ולבנות משהו מכובד – הישג לחיים – מה הציפייה שלו מבחינת האפשרות שלה לתמוך בפתרונות דיור לילדיה? מה הסיכוי שמי מהמשפחות הגדולות שהעמידה תוכל לחיות בתנאים סבירים מחוץ לפתרונות ממומנים מדינתית? האם ידוע למאיר על פתרונות כאלה מחוץ למעלה אדומים ושכנותיה? דיכוטומיות לא עובדות מאיר. אנחנו צריכים הבנת עומק של צמיחת המעמד הבינוני המזרחי – תהליך ההחלצות מהמצוקה כפי שהתרחש מצד אחד בשכונות של אז ובעיירות הפיתוח; כפי שהתרחש בשכונות החדשות של ערים גדולות יותר ובמיוחד כפי שהתרחש בחסות טיפוח ישובים מחוץ לגבולות 67 והדת. הדת. הדת. בימי מימונה ומחוצה להם עלינו להכיר בכך שאוכלוסיה רחבה התבססה בארץ הזו על מה שדני גוטוויין מכנה `מדינה הרווחה שבשטחים` וביססה לעצמה אורך חיים מכובד ונאה שאין בינו לבין מחאה פוליטית מאומה. שאין לו סיבה למחאה פוליטית – הוא נתמך בדרכים שונות על-ידי המדינה – תמיכה שאיננה תלויית מדיניות רווחה אלא תלויית מדיניות פוליטית. אין לנו שותפים ביניהם ומבחינה זו סם בן שטרית צודק. הוא זה שיצא חכם. הוא והאחרים שהשכילו לעשות שימוש בפריבלגיות שהכיבוש מפזר כאן בחסותה של ההתחזקות הדתית. לא המימונה היא החשובה אל התבוסה שנחלו בארץ הזו מי שקיוו לחזק בה יסודות דמוקרטים ובמיוחד סוציאל-דמוקרטים.