על הפריצות

חגי מטר

נקודה אחת במאמר של אורי בלאו תפסה את תשומת לבי במיוחד. בלאו, כתב התחקירים המעולה של "הארץ" המגולל את סיפור רדיפתו על ידי השב"כ במסגרת פרשת ענת קם, מספר שבעודו בטיול במזרח הרחוק קיבל דיווח שדירתו נפרצה. "נראה שחיפשו כאן משהו", אמר לו בטלפון השוטר שהגיע למקום. קראתי, ונזכרתי ביום בו הם פרצו גם לביתי.

היה זה לפני כשמונה שנים. הייתי פעיל במכתב השמיניסטים, והייתי בין האחראים על ריכוז שמות התיכוניסטים החותמים על המכתב. יום אחד פרצו לבית הורי וגנבו את המחשב שלי. ורק אותו. המחשבים של בני המשפחה האחרים, כסף, ושאר דברי ערך – כולם ניצלו. באותו חודש נפרצו גם בתיהם של פעילים בולטים ב"אומץ לסרב" (מכתב הלוחמים) וב"יש גבול". בכל הבתים נותר בלגאן גדול, ובכולם נעלמו רק המחשבים עם רשימות הסרבנים.
הזדעזעתי מזה אז, כשעוד לא ידעתי באמת איך פועלים "כוחות הביטחון" הישראליים, ועם השנים למדתי לחייך בסלחנות לאותה נאיביות. אבל היום, כשקראתי את בלאו, התחלתי לחשוב על זה שוב. למה, בעצם, הם היו צריכים לפרוץ לבתים שלנו? הרי יש דרכים בארץ להשיג צווי חיפוש ולהחרים מחשבים באופן מסודר. אם הם יכלו להחרים חולצות של "אנרכיסטים נגד הגדר" באופן חוקי מבית של אחד מחברי, או אם מצאו שופט יוצא-מוסד וידידותי שידון בבקשות צו איסור הפרסום בפרשת קם, כלומר – אם הדין לצידם, אזי שהם היו יכולים לקבל אישור להתייצב אצלנו ולהחרים מאתנו כל דבר כדין. אז למה לפרוץ?
התשובה היא כי הפריצה מסמלת את האמת העמוקה של עבודתם. כאותו שוטר שיעצור מפגין ומחוץ לעין המצלמות יוסיף להכות את האזוק ויטען בהמשך להפעלת כוח סביר, או כאותו מוסד עלום שירצח אנשים במדינות רחוקות אך לעולם לא יודה בזאת מפורשות – כך טמונה המהות העמוקה של עבודת השב"כ באותה פריצה. זו פריצה שהיא אמירה, "אנחנו החוק, ומעל החוק, ומתחת לרדאר החוק, כרצוננו", או: "אתה יודע שזה אנחנו, ואין לך מה לעשות בקשר לזה", ולמעשה: "אנחנו נמצאים בכל מקום בחייך ובכל זמן, ואל תשכח את זה". זו פריצה שהיא טרור.

זמן לא רב לאחר הפריצה לביתי כבר הייתי בכלא, ומאז ערכו חיפושים בכלי ובחדרי פעמים רבות. ועדיין, מעטות החוויות המשפילות כמו הגילוי שמישהו עבר על חפציך שלא בנוכחותך. לא במקרה קובע החוק שחיפוש בבית חייב להיעשות בנוכחות שני עדים, ולא במקרה החוק הזה לא חל בשטחים, שם פעילים פוליטיים, אקדמאים, חקלאים, פועלים, מורים וילדים מוצאים ממיטותיהם באמצע הלילה לרחוב, ומורשים לחזור רק לבית ההפוך. גם את אלה ראיתי. את אלה שחוזרים ונוברים במה שהיה פעם ארון הבגדים שלהם, במה שהייתה מיטה או שידה, בארון הספרים והתמונות, מנסים להבין מה שרד, ומנסים לשחזר את מחשבותיהם של בני האלים, אותם כל יכולים וכל-נוכחים שעברו על חפציהם והשיטו הרס בכל אשר פנו.

אורי בלאו גולה בבריטניה, המייל והטלפון שלו במעקב, ואיום בחקירה ובמעצר תלוי מעליו אם יחזור לגבולות ישראל. בינתיים מחכה לו כאן דירתו ההפוכה, תזכורת דוממת לטרור שמאיים על כולנו.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. משה

    הכיבוש חוזר אלינו ובגדול- אוכל אותנו מבפנים.
    המדרון החלקלק הוא המדרון החלקלק.

  2. Reuven

    This is only an APERITIF!

    See 1984

  3. יואל קורנבלום

    מבלי להכנס לבעיות של חגי מטר מה שאורי בלאו וענת קם ביצעו זה ריגול חמור ולכן יש טעם לעצור כל מה שנתן לעצור כדי למנוע פיגועים במדינת ישראל. יש לזכור שנגנבו הרבה מסמכים שעדיין לא נמצאו ולכן המחשבה היא שיש סיכוי שכמה מהם יהיו בביתו של אורי בלאו או שאפשר ללמוד איפה הם ולכן עדיף לחפש שם לפני שמישהו אחר יחפש ויקח אותם. בל נשכח שגם אוייבי ישראל קוראים מה שקורה כאן ולכן גם הם יכולים לפרוץ לדירה של אורי בלאו ולקחת את מה שצריך לקחת בזמן שהמשטרה או השב"כ מנסים לשכנע איזה שופט שיתיר להם להכנס. חוץ מזה נראה לי שמקרים כאילו החוק מאפשר להכנס ללא אישור שופט זה גם הגיוני.

    יש לזכור שגם לדמוקרטיה יש זכות להגן על עצמה מפני כל מיני אנרכיסטים שמנסים לחתור ולהפיל את הדמוקרטיה אפילו אם אותם אנרכיסים קוראים לעצמם בכל מיני שמות יצירתיים כמו "שומרי דמוקרטיה" או "שומרי זכויות האדם" או כל שטויות אחרות. אם אני צריך לבחור אז אני מעדיף את פעילות השב"כ בעניין הזה מאשר את העולם שאורי בלאו וענת קם מנסים לארגן לנו.

  4. רונית

    של תחרות בין ארגוני מודיעין וריגול – היא לא די משכנעת. לא משכנע שארגון אויב לישראל יארגן פריצה כדי לקחת את המסמכים. ומשום כך, לא משכנע שלשב"כ אין שהות כדי לקבל צו חיפוש.
    האם לא יותר הגיוני שהשב"כ רוצה להסתיר את החקירה, ולכן מסווה את החיפוש שלו בפריצה? אילו היה השב"כ מגיע עם צו חיפוש, הרי העיתונאי היה יודע שהשב"כ מחפש.
    אבל, כהרהור כללי: הרי ברור שהשב"כ חוקר ומנסה להבין מאין דלף המידע. ההנחה שהעובדה שהצנזורה אישרה את פרסום הכתבה של אורי בלאו אומרת שהשב"כ לא נכנס לסקנדל – היא קצת תמימה, לא?

  5. יעקובי

    אתה והכנופיה שלך רוצים בחיסול מדינת היהודים.
    גם אמא שלך, שדורשת ללא הרף מה שמכונה "זכות שיבה" לפלסטינים, כדי שהיא תוכל לחיות בדמוקרטיה. כלבה.

  6. יואש

    אתה נשמע כמועמד כשיר לשב"כ לשטאזי ולארגונים ה"שומרים על הדמוקרטיה מפני מהרסיה". מנגנוני הבטחון בישראל הם ארגונים חיוניים אך באותה מידה הם מחויבים לשמירת החוקים כמו האזרחים שאחריהם הם עוקבים. שוטרים וגנבים מתחלפים לעתים בתפקידים עד כי לא ברור מי הוא מי ובשליחות מי הוא פועל. הגדרת אנשים כמרגלים או בוגדים היא חרב פיפיות המתהפכת בנסיבות זמן ומקום. רוב עיתונאי ישראל עשויים לפי הגדרות סיפור ענת קם להיחשב על ידי שירותי הבטחון כ"מרגלים" בכח או בפועל. השאלה היא מה חושב אדם סביר על סיפורי הריגול המשווקים לו תחת צנזורה ואיזה מידע יש לו כדי לשפוט תעמולה כזו.

  7. מגיב

    כתבת: "חוץ מזה נראה לי שמקרים כאילו החוק מאפשר להכנס ללא אישור שופט זה גם הגיוני."
    לא הבנתי.
    אתה אומר שזה המצב? או שאם זה *היה* המצב זה היה "הגיוני" בעיניך?
    למיטב ידיעתי זה לא המצב. כל רשויות שמירת החוק במדינה, בין אם משטרה, שב"כ, או רשות עלומה אחרת מחויבות לפעול במסגרת החוק ובכלל זה לקבל צו שופט על מנת לבצע חיפוש.
    אם כל מה שאתה אומר הוא שאין לך התנגדות לשינוי המצב הזה זה לא רלוונטי, אבל אם אתה אומר שלא זה המצב *למעשה*, אודה לך אם תפקח את עיני ותצביע על פסקה בחוק או הוראה המשחררת את השב"כ (או כל גוף אחר) מהצורך בצו חיפוש.

  8. יואל קורנבלום

    בל נשכח שנעשתה כאן עברת ריגול חמורה ולא נראה לי שנדרשתם לזה. נראה לי מתגובתכם שרק השב"כ אשם ואילו אורי וענת עשו את מה שהם צריכים לעשות. האמת היא שנראה לכאורה שגם המערכת הצבאית נכשלה כאן בזה שלא שמרה על המסמכים או בדקה מי קורא אותם אבל זאת לא הצדקה לפרסומם. זה שהמאמר של בלאו עבר צנזורה יתכן בגלל שהיה שם אחד שהיה בעל דעות דומות לאילו של אורי וענת ואיפשר את הפרסום. או אולי הציעו לצנזור עבודה בוואלה לאחר השחרור. אל תשכחו שכל העניין התגלה מהפרסום בעיתונות. בנוסף נראה לפי הפרסומים בעיתונות שהטענות של "הארץ" שכאילו הפרסום היה על דברים בלתי חוקיים ובניגוד להחלטת בג"ץ הם מופרכים. לכן הריגול החמור בעינו עומד ואין כאן עניין של אידאולוגיה או חופש עיתונות. יש כאן גניבת מסמכים סודיים הדרושים לשמירת בטחונה של מדינת ישראל ותושביה וזאת עבירה חמורה.

    בקשר ל"תחרות בין ארגוני מודיעין וריגול" כפי שרונית כותבת אז ברור שיש דברים כאילו. ברור הוא שאם ידוע שאדם מסוים נושא אינפורמציה שמעניינת כמה גופים אז אותם גופים ינסו בכל דרך להגיע לאותו אדם ולקחת את האנפורמציה. יש מקרים שגוף מסוים אפילו הורג את נושא האנפורמציה כדי שזה לא יפול לידיים לא נכונות. תארי לעצמך שאורי היה נחטף בלונדון על ידי החמאס. האם לדעתך עדיף שהחומר שיש לו יהיה בידי החמאס או בידי השב"כ?

    בקשר לפעולות השב"כ באמת קשה לדעת מה היה שם ואיך הם פועלים. יתכן שלא פרצו בהתחלה כי ניסו בדרך שקטה להביא לסיום הפרשה ומכיוון שלא הצליחו פרצו. קשה לקבל את הרעיון שהם פרצו כדי להסתיר את כשלונם אם אכן היה כי בעיקרון כישלונות כאילו מתגלים מהר מאד בחקירה לאחר מעשה. בעיקרון בכל דמוקרטיה יש לכוחות הביטחון זכות לפרוץ אם הם חושבים שקיים סיכוי סביר לביצוע פשע. במקרים כאילו לא מחכים לשופט. כמובן שהמונח "סיכוי סביר" ניתן לפירושים שונים. האם המקרה הזה מתאים להגדרה הזאת? קשה לדעת אבל עדיף לפרוץ ולראות מה יש שם במיוחד כשאורי ברח מהארץ. בנוסף יתכן שיש גם תקדימים לעבירות מסויימות ולא דרוש שופט במיוחד אם נושא החקירה ברח ולא מופיע להגן על עצמו בבית המשפט.

  9. יוסי

    ראוי אולי רק לומר ש"פריצות" מוזרות בהן לא נגנב כסף אלא רק מסמכים ומחשבים מתרחשות די הרבה, אני זוכר עוד איך ב2002 דירה של פעילים אנרכיסטים בירושלים נפרצה וכסף שהיה על השולחן הושאר במקומו בעוד כל מיני דפים ופלאיירים נלקחו. כרגע אני יכול להיזכר בעוד חמישה סיפורים דומים למדי שהתרחשו בירושלים ובתל אביב בעשור האחרון. אחת מהבעיות היא שפעילים אליהם פרצו הביתה נוטים להתייחס לפגיעה במתחם הפרטי שלהם כעניין פרטי, לא רוצים ליצור פרנויה או לא רוצים להצטייר כפרנואידים.

    מה שלדעתי היה נכון מהרגע הראשון ב"פרשת קם" נכון גם להתמודדות של כולנו אל מול מנגננוני ה"ביטחון". אף פעם לא להשאיר את מערכת היחסים שלנו עמם כעניין פרטי או סודי. הוזמנתן לחקירת שב"כ? שוטרים מטרידים אותכם בטלפון? פרצו לכם לדירה וגנבו רק את הדיסקט של המחשב? להודיע כמה שיותר מהר לכל חבריכם, רשימות האימייל עליהן אתן מנויות ובפייסבוק…

  10. יואל קורנבלום

    בעיקרון בכל שטחי החיים יש לנו חוקים ויש פרשנות, נסיון ותקדימים העוסקים בחוקים הנ"ל שעורכי הדין והשופטים מכירים. יתכן מאד שאנשים כמוני או כמוך יקראו את החוק ויבינו אותו בצורה מסויימת בעוד שעורכי הדין והשופטים מבינים את זה בצורה אחרת. אישית אני לא בעד פריצות בלתי חוקיות אבל מצד שני אנחנו נמצאים בהגנה מתמדת ולכן יש כאן תקדימים רבים בעניני ביטחון כך שיתכן שלא יסתכלו על פריצה כנ"ל ואחרות כעל בלתי חוקיות למרות מה שאתה חושב.

    אני בטוח שיש כמה פיסקאות בחוק שמאפשרות פריצה ללא תיווך שופט בתנאים מסויימים כפי שכתבתי בתגובה לרונית ויואש כי הכל רק עניין של פרשנות. אני בטוח שכשזה מגיע לבטחון המדינה יש לשוטרים או החיילים מרחב גדול לשיקול דעת ולפעולה כי זה ביטחון. כמובן שאין מרחב כזה נאמר בעניינים כלכליים למשל. אל תשאל אותי איפה זה כתוב אבל זה נשמע הגיוני שיש אפשרות פריצה בתנאים מסויימים. זה אגב נכון בהרבה מדינות דמוקרטיות כפי שכתבתי קודם.

  11. מכלוף

    אם הייתי בשב"כ והייתי מארגן פריצה לביתו של אדם ללא אישור משפטי, עובר על החוק ומכניס את השב"כ לבעיה גדולה במקרה שהעניין יתגלה – ובכן אתם לא חושבים שהיו קצת פחות גלויים מפשוט לגשת למחשב ולגנוב אותו כשלא נוגעים בכל דבר אחר בבית. אפשר באותה מידה להשאיר פתק – "היינו פה, השב"כ".

  12. יואש

    בתשובתך המתיחסת גם לדברי קבעת מראש שענת קם עברה עבירת ריגול חמורה! אין ספק שנעברה עבירה אבל מכאן ועד לשיפוט הקיצוני שלך יש מרחק רב. כפי שיכולת לדעת ,הנושא היה בעתונות בעולם זמן רב לפני שהותר לפרסום בישראל מחמת הטלת איסור פרסום גורף על ידי בית המשפט לבקשת הפרקליטות והשב"כ. מה היה להם להסתיר באגרסיביות כזו שהסתובב חפשי באינטרנט? את התחת של מי רצו לכסות? האחראים למחדל האבטחה היו היותר להוטים להסתיר ולטשטש את המידע ולהפנות לאחר מכן את זעמם כלפי העתונות והנאשמת ענת קם.
    טענת ריגול כלפי עתונאים היא בעייתית מאד. לפי מיטב שיפוטך רוב עתונאי ישראל ובמיוחד אלו העוסקים בבטחון הם מרגלים בפוטנציה. גם קציני צהל שאיבדו מחשבים עם חומר מסווג הם מרגלים כאלה. הרמטכל שאקדחו נגנב ממשרדו עבר גם הוא עבירה בטחונית, העתונאים פדהצור, ברגמן ואחרים היו גם הם תחת חקירות, חיפושים שונים והכל במסווה של בטחון המדינה.(שלא להזכיר את עזר וייצמן, משה דיין, אייבי נתן ואחרים שהוגדרו בשלב מסויים "בוגדים" על ידי המימסד ממנו יצאו.)
    ענינה של ענת קם צריך להתברר בבית משפט ולא על ידי השבכ ושלוחיו.
    על חופש העתונות וזכויות הפרט צריך לשמור מכל משמר כי השלטון ישאף תמיד לצמצם ולמזער אותם. בהסתכלות ארוכת טווח ניתן לומר כי בישראל
    רוב נסיונות ההסתרה של תביעות בגין פגיעה בבטחון המדינה נתגלו בדיעבד כחסרות אמינות ונועדו להגן על מוסדות השלטון ועל מחדליהם באותו ענין.
    יש לשלטון צורך בהגנה כזו שלך שכביכול מחזקת את הלגיטימיות של פעולתו. תפקידנו כאזרחים המעונינים בבטחון אמיתי ולא מזויף וכוחני לשאול את השאלות הנוקבות.