משמעות הזכרון

אורלי נוי

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא מועד יהודי עד מאד. לא רק משום מושא הזיכרון, אלא משום שמושג הזיכרון עצמו הוא אחד מאבני היסוד של היהדות ומהציוויים המרכזיים בה.

העם היהודי מצווה לזכור. לזכור ולהוות עדות. חג הפסח שחגגנו רק לפני זמן קצר הוא עדות לזיכרון יציאת מצרים שאנו מצווים להעביר הלאה – "והגדת לבנך". ראש השנה גם הוא, לפי המקרא, יום זיכרון: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש". אפילו את השבת, על כל הררי הלכות ה"עשה ולא תעשה" הכרוכות בה, אנו מצווים בעשרת הדברות לזכור. קודם כל לזכור. הזיכרון קודם למעשה, ואולי אף מתווה אותו.

יחד עם זאת, קשה לחשוב על הזיכרון כערך בפני עצמו. זיכרון שאיננו מתורגם לתובנות, לקחים, פרקטיקות, הוא זיכרון עקר. השאלה, אם כן, היא מה זוכרים, ולשם מה.

על פניו, דומה כי שאלות אלה ביחס ליום הזיכרון לשואה הינן שאלות רטוריות: הרי ברור מה זוכרים, וברור גם לשם מה. העם היהודי מתאחד סביב זיכרון אסון שהדעת איננה מסוגלת לתפוס, בכדי לקיים את השבועה "לעולם לא עוד". מטרה זו היא מרכיב חשוב בזיכרון השואה, אך אסור לה שתהיה מרכיב בלעדי.

זיכרון שמתעלם מהדינאמיקה שחוללה את שואת העם היהודי – החל מהדה-הומניזציה שביצע עם מובס ב"אויב" שזיהה מבפנים ועבור דרך שורת החוקים והתקנות שהותקנו בכדי לבודד ולהוקיע את אותו "אויב" כמסוכן ומשוקץ, זיכרון שלא עומד על ראשיתו של המדרון שהוביל לטבח הנורא, מפקיע את השואה מהקשרה ההיסטורי ומציג אותה כמעט כ"תופעת טבע" נטולת שורשים, ובכך פוגם בציווי הזיכרון עצמו. זיכרון השואה הוא גם ההבנה כי עמים לא קמים בוקר אחד ומחליטים להשמיד עם אחר; שהפשעים הנוראים ביותר הם תוצאה של התרה מתמשכת ושיטית של כל רסני המוסר תחת רציונליזציות שונות, של תפיסה עצמית קיצונית של קורבנות, של ייחוס הרוע המוחלט לאחר באשר הוא, של אדישות הסביבה לפשעים הקטנים ואחר כך לפשעים הגדולים, של שמחה לאיד שקטה שהופכת לשיתוף פעולה פסיבי, שמתגלגל לשיתוף פעולה אקטיבי עם הפשע.

הדיון באשר לאופי האוניברסאלי של זיכרון השואה אל מול הזיכרון הפרטיקולארי-יהודי הוא דיון טעון שהחברה הישראלית נמנעת ממנו באדיקות. הוא דיון תובעני משום שהוא דורש מאיתנו להתמודד עם זכר השואה לא רק מתוך עמדת הקורבן, אלא גם מתוך עמדת התוקפן-בפוטנציה, כפי שכל פרט וכל קבוצה עלולים להימצא בה בנסיבות מסוימות. זוהי תביעה מאיימת לא רק על הנרטיב היהודי ביחס לשואה, אלא על הזהות הישראלית עצמה שעדיין מתקשה להגדיר את עצמה שלא דרך עמדת הקורבן.     

בזמנו, כשבבית הספר "קדמה" בתל-אביב הדליקו, בנוסף לששת נרות הזיכרון לזכר קורבנות השואה, גם נר זיכרון שביעי כתזכורת לכך שאין עם המחוסן מפני גזענות ושנאה, הדבר עורר קיתונות של זעם ומחאה ציבורית חסרי תקדים. בית הספר נסגר בינתיים, אך אותו יום זיכרון שציינו היה מן הסתם יום הזיכרון היהודי ביותר שציינו בישראל, שכן הוא העניק למושג "זיכרון" משמעות מלאה ורחבה יותר, בהתאם למסורת היהודית. ייתכן שב"קדמה" הבינו אז את מה שמסרבים כה רבים בינינו להפנים, כי הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק" נועד לא רק לשמר אותנו מפני עמלקים נוספים בעתיד, אלא גם להזהיר אותנו בל נהפוך לעמלק בעצמנו. 

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עופר

    זכרון מעיד על כך שהארוע שאנו זוכרים התרחש בעבר. השואה לא התרחשה בעבר, שכן מבחינה נפשית היא חיה איתנו ותמשיך לחיות כל עוד לא יתבצע תהליך של החלמה. במקום החלמה יש מי שמשתמש בשואה לצרכיו הפוליטיים – בשמאל וגם בימין. מומלץ בהקשר זה לקרוא את ספרה של עדית זרטל, האומת והמוות. זרטל כותבת, במקום אחר, שאשוויץ היא תמיד הווה בישראל, ומספיק לשמוע את פרס ונתניהו מדברים על איראן בשביל להווכח שהיא צודקת.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אלא זוכרת את הצד הזכרי שבזיכרון ומי ימלל גבורות ישראל

  3. אלי אביר

    יפה דיברת אורלי. לצערי עוד לא המציאו חיסון עממי כנגד גזענות ואלימות של המין האנושי. אף אחד לא מחוסן ממנו כולל העם היהודי. אפשר, מצד אחד להבין את הקושי העצום של היהודי לכל סוג של השוואה בין השואה להתנההגותיות זוועתיות אחרות, אבל מצד שני, דווקא הקורבן, צריך לגלות רגישות גדולה יותר לסבל של אחרים. אני לא בטוח שהעם היהודי, ברובו, בשל ובוגר לסוג כזה של ביקורת. בגלל טראומת השואה, קבוצות גדולות בעם היהודי מתנהגים עדיין כילדים מתגוננים וחסרי ביטחון. מאמר מהסוג שכתבת, כולל הדלקת נר נוסף בבית הספר קדמה, יראה אולי כטריוויאלי אחרי שייכון הסכם שלום בינינו לבין הערבים. לכן אולי, עם ילדים מפוחדים, צריך להיות חכם ולא להיות צודק.

  4. אלי קליר

    אכן, הסכנה האורבת לנו להפוך יותר ויותר לכח אלים חסר מעצורים
    רבה מתמיד. "עופרת יצוקה" היא עדות מובהקת לכך. יום השואה
    הוא גם יום של חשבון נפש לנו עצמנו, לעם היושב בציון. אל נטבע
    בצדקנות הנוראה שאנחנו כה מיטיבים לייצר.

  5. שבתאי לוי

    לדיראון עולם!!!

    מה היה קורה, אילו ממשלות גרמניה, היו דורשות ממשלות ישראל לבטל את ציון יום השואה, בטענה שממשלות ישראל, והעם היהודי, קיבלו כבר המון פיצויים, שילומים וכספים רבים?.

    ממשלות גרמניה, וארגונים ניאו נאצים, ואנטישמים, שהם הגונים וישרים, לא יעזו לבוא בדרישה שכזו. אבל מדינת ישראל, הפושעת והגזענית, מסוגלת לבוא בדרישה שכזו מהערבים, קורבנות הנכבה, הטרנספר, ופשעי מלחמה, שלא לציין את הנכבה, השואה הפלסטינית. לשיאים שכאלה, של אכזריות, גזענות, והתעללות בחלשים, אפילו האנטישמים והניאו נאצים לא מסוגלים להגיע. היהודים, שהם רחמנים בני רחמנים, כן מסוגלים להגיע!!!

    נזכור את הנכבה, הטרנספר, הטבח, הפוגרומים, הריסת הבתים, השמדת יבולים, סגר ומעצרים, קיפוח ואפליה, ואת פשעי המלחמה ומעשי הזוועה, אשר עשה לנו עמלק הציוני, לדיראון עולם!!
    (ראו באתר http://www.cfoopalestine.org)

  6. ירדנה אלון

    אחת הפעמים הדי נדירות שבהן אני מוצאת את עצמי מסכימה עם כותבת הרשימה,מאז שעמדתי פחות או יותר על דעתי,והרחבתי את גבולות הידע והתודעה שלי מעבר לגבולות שמציבה מערכת החינוך הישראלי ששנים רבות הייתי בהחלט תוצר שלה,התפלאתי על כך שיום השואה הוא לא יום שואה אוניברסאלי כאן אצלנו,שכן עוד כילדה תהיתי על הדברים אולם הן כילדה והן כנערה לא העזתי לשאול בקול רם,אני את ימי ילדותי ונעורי העברתי במחיצת אנשים שחוו את השואה. באופן אישי גדלתי בחברה שכמעט רובה ככולה היתה ממוצא מזרח אירופאי,ועל כן מעבר למה שלימדו בבתי הספר,שמעתי את סיפורי השואה וחוויתי את תוצאות הטיפול הכושל וההזנחה של המימסד כלפי הניצולים,שכן ברור היה כי רובם חוו טראומה נפשית קשה, אולם לא היה שם איש שיושיט להם יד לעזרה נפשית וטיפול ממושך,התוצאה הייתה נסיונות התאבדות קשים שחלקם צלחו,וזה לא היה "נעים" בלשון המעטה לחזור מבית הספר ולראות את אחד מהורי החברים שלך תלוי בחבל על המרפסת,או מישהו שבאמצע הלילה רדפו אותו הזיכרונות ובמר ליבו עלה על הגג וקפץ, או נתקף בזכרונות מסוייטים עד כי נזקק לאישפוז ממושך,זה לא משהו שמלמדים בבית הספר או קוראים בספרים,זה משהו שאתה חי איתו ביומיום שלך.
    אבל הייתי גם מזרחית,ונרדפתי לא אחת לעיתים עד חורמה בדיוק ע"י אותם אנשים,אז אם לזכור,אני זוכרת גם את העלבונות וההשפלות שחוויתי בדיוק מאותם אנשים שחוו את הגזענות על בשרם,אז גם לי יש את הזכרונות שלי וגם לקולקטיב שאני שייכת אליו היום בתודעה הפוליטית חברתית שפיתחתי עם השנים יש אותם זכרונות,אז כך שניתן לומר שכפי שדורשים ממני לזכור,אי אפשר לבקש ממני לשכוח.אז כך שגם את זה אני רוצה להזכיר דווקא היום.
    מעבר לכך מאחר והפכנו את השואה היהודית למשהו מאוד ייחודי כאילו השמדת עם כפי שארעה במלחמת העולם השנייה לא חווה אף עם אחר,אני מבקשת להזכיר שלא כך הדבר,השמדת עם חוו עמים רבים בתקופות שונות של ההיסטוריה האנושית,עמים שלמים שנטבחו ותרבותם הושמדה וכל שנותר מהם ומתרבותם הם שרידים שהפכו למושאי מחקר ארכיאולוגיים או אנתרופלוגיים,
    ביום זה אני רוצה להזכיר גם את שואת האינדיאנים באמריקה, את שואת האפריקאיים שנמשכת עד ימינו אלה,את שואת הארמנים,את שואת הצוענים,את שואת העם הטיבטי,את שואת הנשים,כן שואת הנשים שנרדפו ונטבחו כ-"מכשפות",ובאופן כללי את שואתם של כל בני האדם באשר הם שנחשבו ל"האחר המובחן" בתוך הקהילה שבה הם חיו,נכים,חולים,בעלי זהות מינית שונה,ובעלי העדפות מיניות שלא תאמו את הקונצנזוס הקהילתי,
    אני באופן אישי רוצה להכריז על היום הזה כיום השואה של "האחר המובחן" באשר הוא,ומדליקה נר לזיכרו.

  7. צבי בן-דור

    תודה אורלי על התזכורת החשובה של יום הזכרון של בית הספר "קדמה". חשוב לזכור, ולהזכיר שוב ושוב, את השתיקה המתמשכת של חוגי השמאל בישראל נוכח ההתקפות של הימין והמרכז הלאומני גזעני על בית הספר במשך תקופה ארוכה. חשוב לזכור שלימור לבנת החלה בהתקפות על בית הספר את "כהונתה" כשרת החינוך בממשלת הצללים של נתניהו עוד לפני שהליכוד שב לשלטון. אחר-כך היא באמת התמנתה לשרת חינוך. חשוב להזכיר שאף אחד לא פצה פה בעת שנערי תנועת "בית"ר" ו"הליכוד העולמי"–תנועות שהזיקה האידאיולוגית שלהן נבטה באותו המקום בו נבטו תנועות פאשיסטיות אחרות–הפגינו מול בית הספר בשעה שילדיו הדליקו את הנר השביעי. אני יכול להעיד בודאות שבמשך ימים ארוכים, למעשה אף פעם לא, לא נמצא אף לא אינטלקטואל אחד בישראל שיסכים או תסכים להגן על עמדת בית הספר בתוכנית "עובדה" שנעשתה עליו. אף לא אחד. הנר השביעי היה מקרה נדיר בו נפגשו האוניברסאליזם המערבי בגרסתו הקלאסית והנאורה ביותר והמחשבה השמאלית המזרחית. לא היה זה מקרה של "יוצאי שכונות" שנאבקים על פת לחם. זה לא היה מקרה מאבק בעד נגד הפלסטינים בדרגה כזו או אחרת של ראדיקליות. זה היה מקרה שבו לא היה שום דבר, רעיון, עקרון, ענין של סגנון, או של צורה, שיכול היה להפריד בין השמאל למזרחים. חוץ מן הענין הקטן של זהותם של מי שהעלו על נס את הלקח האוניברסאלי של השואה על פי מיטב המסורת של הנאורות–ילדים מזרחים.  

  8. מאור מלחי

    את קוראת "אוניברסלי" להכרה שאתה יכול להיות גם תוקפן, ולא רק קורבן. שואה תימנע, כביכול, אם כל יחיד וכל עם יינקו את עצמם ממחשבות, רגשות ופעולות גזעניות. כשכל יהודי ישראלי יסכים להיבדק אצל רופא ערבי, ייזעק כשישמע על ערבי שעוכב במחסום ויקבל ערבים בשמחה לעבודה, המצב מבחינתך יהיה מושלם.

    טוב ויפה אך מאוד לא ריאלי ובעיני גם לא מוסרי. עמדה כזו מונעת ביקורת מצד כל עם שלא הגיע לשלמות מוסרית ומצד שני מבקרת את כל מי שלא הגיע לשלמות כזו- כלומר, מפריעה לפעולה נגד רוע אמיתי. גרמניה הנאצית מוגרה ע"י קואליציה של מדינות שחלקן היו מאוד תוקפניות בעצמן (למשל- פרשת יער קטין, שתאונה בדרך לאזכרה שלה נהרגה צמרת השלטון הפולנית); עם מוסרי צריך להחליט מהו הרוע הגדול-יותר ולהילחם בו, גם אם זה מחייב השלמה עם שנאה וגזענות. העולם אכן הכיר בכך, וכונן את האומות המאוחדות- גוף שכולל מדינות עריצות, תוקפניות ומרושעות, המחויבות לפעול נגד מדינות תוקפניות יותר.
    בראיה אוניברסלית כזו, ישראל צריכה היתה, למשל, לקחת חלק משמעותי בוועידת האו"מ נגד גזענות; היא היתה צריכה לתמוך בגופי חברה אזרחית בכל העולם (אגב, זו מסורת יהודית יפה); היא היתה צריכה לפעול להפלת תיאוקרטיית החמאס התוקפנית בעזה וכו`.

  9. עמוס נוי

    חלק גדול מהאנשים המודעים ופעילים פוליטית, בעיקר בני ובנות העדה האשכנזית המפוארת ורבת הזכויות, לא שמעו כלל את (ועל) סיפור האבוקה השביעית בבית ספר "קדמה" בתל אביב, או זוכרים אותו במעורפל, במקוטע, בדרך שגויה לחלוטין, וכפרשה שולית ואגבית. אבל אלו בדיוק השיכחה וההשכחה הללו, שהפכו את הפרשה הזו, עבור פעילים מזרחים רבים, לקו שבר נורא ביחסם לקבוצות שמאל וזכויות אדם "מסורתיות", לבחון בחשדנות מרירה ועויינת את בקשותיהן לסולידריות ושיתוף פעולה, ולאפיין בבגידת האינטלקטואלים המוחלטת (והצורבת) ההיא אורח התנהגות הטבוע בסוג המיוחד הזה של אוניברסאליות, שהורתה באליטה עתירת פריבילגיות…

    כדאי להזכיר – בבית ספר "קדמה" בשכונת התקווה בתל אביב, ביום השואה של שנת הלימודים 1995 הקריא ניצול שואה את הטקסט הבא, שנכתב על ידי סמי שלום שטרית, והודלקה אבוקה שביעית, בבחירה וולונטרית של כל תלמיד ותלמיד, לזכרם של ה"לא יהודים" (צוענים, הומואים, ואחרים), שנספו/הושמדו גם כן:

    "אנו יהודים בני הדור השלישי לתקומה ועצמאות, מבקשים בדחילו ורחימו ליטול מתוך אש זכרם של ששת מיליוני הקורבנות של השואה הנאצית, למעין אבוקה נוספת ולהציגה בפני כל העולם. אבוקה שביעית.
    לנו הזכות הטרגית לעמוד כאן, לזכור ולהזכיר: אין עם, אין תרבות ואין קבוצת בני אדם המחוסנים מפני שנאה, גזענות, רדיפות והשמדה.
    שנאת האחר, רדיפתו וחיסולו הם תופעה חברתית העלולה לתקוף כל חברת בני אנוש ובכל זמן.
    אין אנו מתכוננים חלילה להמעיט בכאב זיכרון בני עמנו, או לערוך השוואות בין שואה לשואה.
    כל שאנו מבקשים הוא להזכיר לכל בני האנוש כי רדיפת האחר והשמדתו היא מפלצת אנושית, יצירת מוחו וכפיו של האדם, כפי שידעו זאת גם גזעים ועמים אחרים, בני דתות וקבוצות אוכלוסייה שונות במהלך ההיסטוריה האנושית. עלינו לזכור שרק האדם יכול לה למפלצת הנוראה הזאת. אנו, צאצאי הנורא מכל, היום זקופי קומה, נושאים תפילה לשלום ואחוות העמים, הדתות, הגזעים והתרבויות".

    כפי שהזכיר בן-דור, הטקס הנ"ל עורר מסע הכפשות ציבורי כמעט חסר תקדים בהיקפו, באלימותו, ובסגנונו התוקפני, שגויסו אליו התותחים הכבדים ביותר של הימין האשכנזי (אופס, במחשבה שנייה, נטלו בו חלק גם נמושות כמו גדי טאוב). בשעה שבכנסת, בעיתונות הכתובה, ובכל אמצעי התקשורת האלקטרונית התנהלה הסתה פרועה (וגזענית) נעלמו ונאלמו לחלוטין דוברים ואירגונים "ליברליים" – לא הקהילה הלהט"בית ודובריה הרהוטים, לא אבירי זכויות אדם מובהקים, לא שמאל סוציאליסטי או ארגוני נשים. האינטלקטואל האמיץ, הישר, ובר הלבב היחיד שהופיע להגנת בית הספר, בעימות טלויזיוני מוטה ומגמתי עם סוללה שכללה איזה טומי לפיד ומשובטיו היה צבי בן-דור עצמו.

    אני מרשה לעצמי לשער בבטחון מוחלט שאם הטקס המותקף היה נערך בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, הפתוח בנס ציונה, הניסויי בירושליים, או זה לאמנויות בגוש שגב (או כל מתקן חניכה המכיל בשמו מלים דומות, כולל "אקולוגי", ו"רוחני"), אפשר היה לצפות להגנה נמרצת ובלתי מתפשרת מצד החוגים הנ"ל על עצם הלגיטימיות שבטקס המדגיש את אופיה האוניברסאלי של השואה, ושנעדר ממנו לחלוטין כל גוון של "פוליטיקה אתנית פרטיקולארית" (כלומר מזרחית). מצד שני, אני מרשה לעצמי לשער בבטחון מוחלט שאם טקס כזה היה נערך בבית ספר אחר, שאינו מזוהה עם "פוליטיקה אתנית פרטיקולארית", הוא כלל לא היה מותקף, מעורר מחלוקת, או יוצר אוירה ציבורית שתאפשר סגירה של בית הספר תוך שנתיים.

    כי את המסקנה שרומז אליה בן-דור (ומפורטת במאמר מצויין ועתיר מקורות ותובנות של ברקאי ולוי, "בית ספר קדמה", בתוך האסופה "חמישים לארבעים ושמונה" בעריכת עדי אופיר) יש לומר בקול רם מאוד: ההתקפה על הטקס (שבקריאה של הטקסט שלו קשה לכאורה להבין על מה ועד כמה יצא הקצף), והבגידה הדוחה של האינטלקטואלים האשכנזיים (שבקריאה של הטקסט קשה להבין כיצד התאפשרה ומדוע היתה כל כך גורפת) מקורן אחד – האיסור הסמוי על פעילים מזרחים להחזיק בערכים אוניברסאליים ולהיאבק למענם. הצירוף של פרטיקולאריות אתנית החורגת מהגבולות שהותוו לה הוציא מדעתו את המימסד, ושיתק לחלוטין את ה"שמאל". כי המשוואה היא פשוטה מאוד: למדינת ישראל וליהודיה יש מונופול על השואה, ואילו לאשכנזייה הנאורים יש מונופול על ערכים אוניברסאליים. במשוואה הזו אין מקום לטקסט של שטרית…

  10. מוני יקים אנטיציוני

    זה שהחונטה האשכנזית השלטת לקחה לעצמה מונופול בילתי חוקי על זכר השואה וכספה תוך איסור מוחלט ללמוד את הלקחים המוסריים אנושיים של אחת מתופעות הרשע האנושי מונע ממני את ההזדהות העדרית הכפייתית שדורשת מאיתנו ההנהגה הציונית.
    אלו שניספו מתבוננים מלמעלה בזוועה על כל המתרחש החגיגות המסעות
    המטסים והזיקפה הלאומנית המשתמשת בזיכרם לשווא.
    מרבית הניספים היו אשכנזים "עמך" ובעיקר אנטיציונים שלמרות התקדרות השמים מעליהם סרבו לקבל את הפתרון הציוני של ב`ג ומרעיו כי הבינו שזה
    פתרון נטול צדק שיביא לעימות עד עם הפלסטינים והעולם הערבי.
    הניצולים שמזלם עמד לצידם מרביתם המשיכו לארצות מעבר לים ודחו את הפתרון הציוני ומה שדוחה אותי ביותר הוא אלו שנפלו בשבי הציונות והצטרפו בחדווה לגזעני ב`ג לבצע את הנאכבה בעם הפלסטיני.
    לכן קשה לי מאד להזדהות עם כל הרעש והמהומה ביום עצוב זה שכמו המימונה להבדיל הפך ליום של מניפולציות ריגשיות המתועלות פוליטית ללאומנות חשוכה הגוררת לשואה חדשה .

  11. מיכה רחמן

    אני מסכים עם המאמר של אורלי. עקבתי בדריכות אחר הדרך בה התקשורת הביאה לנו השנה (וגם בשנים קודמות) את יום השואה והגבורה. כדאי קודם כל לזכור את הכוח האדיר של יום שלם שבו עושים לנו שטיפת מוח מבוקר ועד ערב. מביאים את התכנים שרוצים ואנחנו כמעט חייבים להאזין. רוב הכתבות ברדיו ובמיוחד בטלבזיה היו מהסוג של חזרה על סיפורי האימה של ההשמדה. היו מעט סטיות מהקו הכללי, כאשר הובאה הביקרות של אותה פרופסורית שביקרה את הדרך בה מלמדים על השואה בבתי הספר רק דרך הסיפורים האלה, וללא כל דיון על הלקחים האוניברסאלים. והיו גם מעט שדיברו על הלקחים האוניברסאלים, שהם: אמונה באדם באשר הוא אדם, חשיבות חיזוק האנושיות שבאדם, וכדומה. אבל בשום מקום לא שמעתי אפילו ביטוי אחד של הלקחים לגבינו. מה אומרת השואה לגבי עם גאה הכובש היום עם אחר. עם ששוב אינו חלש והפך לחזק למתנשא ולמגשים את שאיפותיו ההיסטוריות הקדושות בכוח הנשק. את הטאבו הזה איש לא העז לשבור.
    אני לא מסכים עם עמוס נוי: אילו היו מדליקים אבוקה שביעית, בנוסח זו של בית הספר "קדמה", בבית ספר דמוקרטי אשכנזי, גם הוא היה סופג ביקורת קשה. ואילו מישהו מניצולי השואה היה עולה ומספר את ספורו ומוסיף: ולכן לא ראוי שאנחנו נתאכזר לעם חלש שאנו שולטים בו, דיבור כזה, היה מעורר שערוריה איומה. השואה משמשת כלי מדיניות בידי הפוליטקאים מאז גולדה הזכורה לרע. כמו למשל האופן הציני ששבו השתמש ראש ממשלתנו, לפני כמה שבועות, בזכרון השואה בנאום נגד ההתחמשות האירנית בכוח גרעיני. השימוש הזה בזכרון השואה תמיד מותר,רק ההפך אסור. מנהיגינו באופן עיקבי משתמשים במוטיב של היהודי הנרדף, מציגים את מדינת ישראל כקורבן , ותמיד משכיחים את העובדה שאנחנו גם כוח מדכא. אז מותר גם להתשמש בלקחי השואה כדי לומר: לא עוד! היינו קורבן ולכן אנחנו צריכים להבין את תחושת היות האחר, העם הפלסטיני לדוגמה, קורבן של הכיבוש שלנו. .

  12. צבי בן-דור

    אני חושב שלא הבנת את עמוס. לו היה קורה מעשה הנר השביעי בבית ספר אשכנזי ודאי שהיתה מתחוללת שערוריה איומה. השאלה היא מה היה השמאל עושה בנידון. עמוס (ואני ואחרים) טוענים שהתגובה היתה שונה מן השתיקה, חוסר הידיעה, וחוסר הרצון לדעת שאפיינו את המקרה של קדמה.

  13. דרור בל"ד

    עדי אופיר: "השיעור שנלמד במשפט אייכמן נקלט היטב. כל המרכיבים שהודגשו במהלך המשפט מצאו ביטוי מוקצן בתקופת ההמתנה ערב המלחמה במאי 1967. תבנית השיח הציונית של זכרון השואה סיפקה את התנאים לחרדה ההיסטרית ששטפה את ישראל. האיום הערבי נתפס כהמשך ישיר לאיום הנאצי. לוי אשכול ומנהיגי מפא"י הקשישים נתפסו כשבויים במנטליות גלותית. תחושת האין אונים שקרנה מהם לדעת רבים, בעיקר רבים ממעצבי דעת הקהל בעיתונות, נתפסה כהתמוטטותה של ההבטחה הציונית עצמה. לעומת זאת משה דיין ואלופי הצבא נתפסו כממשיכי דרכם של מורדי הגטאות, שהפעם מסוגלים לא רק למרוד אלא גם להציל את ישראל מחורבן. אי אפשר להסביר את ההיסטריה הזו ערב המלחמה או את תחושת האופוריה אחרי הנצחון בלי להביא בחשבון את נוכחותה של תבנית השיח הזו בתודעה היהודית ישראלית. בלעדיה גם אי אפשר להסביר את את קוצר הראות של רוב הציבור היהודי בישראל, שלא השכיל להבין את הנסיבות בהן פרצה המלחמה, את עמדתם של הערבים ואת יחסי הכוחות הממשיים בין ישראל למדינות ערב, ולכן גם לא ידע אחר כך להבין את משמעותו הרת האסון של הנצחון".

    מתוך: עבודת ההווה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.