הנזל וגרטל והשטחים הכבושים: הערות על ליברטו של פאסאדה מדעית

בשבוע הראשון של חודש מאי יתקיים במרכז הלימודי באריאל כנס "אינטלקטואלים וטרור: משיכה גורלית", כך כותרתו הפשטנית משהו שמעידה, אולי, על חוסר עמקות מצד מארגניו. חוסר עמקות שהולך ומתגלה כאשר ממשיכים לקרוא את ה"רציונאל" של הכנס:

"הכנס מציג את ה"צד השלישי של הטרור": לא מחבלים וקורבנותיהם, אלא נציגי האינטלקטואלים התורמים להתפתחות סביבה תרבותית נוחה לטרור. המשיכה של אינטלקטואלים לטרור ולמוות הופיעה במגוון של חברות, תרבויות ותקופות היסטוריות, בעבר ובהווה. בהתחשב בשואות-הענק שהיו תוצאה של אידיאולוגיות-מוות כגון נאציזם וקומוניזם, נראה שמן הראוי לבדוק את המצב הנוכחי ולנסות ללמוד משגיאות העבר. מה קורה כאשר הזרמים האינטלקטואליים מהשוליים הופכים למרכז? מה קורה כאשר השיח האקדמי השולט לא רק מערער בשיטתיות את עקרונות היסוד של האקדמיה ושל התרבות שיצרה אותו, אלא גם מעודד חשיבה רדיקלית וטרור? כנס זה, שהוא כאמור בין-תחומי בגישתו, יכלול בין נושאיו היסטוריה, פוליטיקה, פסיכולוגיה, חקר הספרות ותורת התרבות. בכנס ישתתפו חוקרים דומיננטיים בתחומיהם מהארץ ומהעולם, השייכים לקשת הפוליטית ואידיאולוגית רחבה."

עד כאן לשונו. כמעט מיותר לציין שהכנס הנ"ל מיוחד במינו קודם בגלל שאלת מיקומו הגיאוגרפי. ה"אוניברסיטה" באריאל נוסדה ומיושבת על שטח שעל פי כל הגדרה משפטית בינ"ל מקובלת מוגדר כשטח כבוש, שאסור לפגוע באוכלוסיה המקומית שלו, אסור להתישב בו, ואסור להקים בו אוניברסיטאות (בוודאי לא כאלה שאינן מקבלות בנים ובנות מן האוכלוסיה המקומית), ומכאן שגם אסור לקיים כנסים כלשהם. כיוון שכך הכנס הוא עבירה על החוק הבינ"ל ומי שמשתתף בו עובר על החוק הבינ"ל. כיוון שכך, אנשי אקדמיה שאינם חפצים לעבור על החוק נדונים לחוות דיעה על הכנס רק מבחוץ. למה הדבר הדומה, למי שכותב ביקורת על אופרה מבלי ששמע אותה וראה אותה אלא רק עיין בליברטו שלה. זוהי פרקטיקה לא כלכך מקובלת, יש להודות, אבל בהינתן המגבלות המשפטיות אפשר להצדיקה. להלן, אם כן, הערות על הליברטו שמוליכות את הקוראים מעלה מטה בסדר הדוברים וההרצאות. למרות שמדובר רק בקריאת הליברטו, ואפילו פחות מזה. תופתעו כמה אפשר ללמוד, גם שבורחים מן השיעור.

רבות כבר נכתב, ועוד יכתב, על הכנס הזה. יהיו עוד הרבה שיטענו, בצדק, שמדובר בכנס פוליטי פסול. המארגנים טוענים שאין זה כך ואני מבקש להאמין להם ולא לפסול את הכנס מראש. לפיכך לא אטען שמדובר ברדיפה, ולא אטען שמדובר באנשי ימין. אני מגביל את עצמי כמעט אך ורק לעיון ולדיון בליברטו שהם עצמם כתבו.

א. "משיכה גורלית"

תת הכותרת של הליברטו מדברת על "משיכה גורלית". לא מדובר כאן בגורל במשמעות של "מזל" או של "סוף ידוע מראש" (כמו למשל במשפט "מה לעשות, זה הגורל שלי שלא אלך לכנס באריאל", או "לא עליתי בגורל בהגרלת החלקות לבניה בהתנחלות בית אריה, אני מקווה לעלות בגורל בהגרלת בתים של פליטים פלסטינים בשיח' ג'ראח"). מדובר בעצם ברמיזה למשיכה גורלית מן הסוג שהפך פופולארי בעקבות הסרט "משיכה גורלית" (fatal attraction) שתורגם כך לעברית. עלילת הסרט מספרת על דניאל גאלאגר, עורך דין ניו יורקי מצליח, שמתפתה יום אחד, כאשר אשתו וביתו מבלות מחוץ לעיר, ומנהל רומן קצרצר עם אישה מצליחה לא פחות מעולם הספרות הניו יורקי בשם אלקס פורסט. השם פורסט (יער) שניתן לאישה על פי התסריט הוא בלי כל ספק מכוון. גאלאגר התמים נכנס ליער אפל, אובד בתוכו ולא יודע איך יצא ממנו. הסוף כפי שמוכר לכולם, רע מאוד. אלקס פורסט לא עוזבת את דניאל במנוחה, ואחרי מסכת ארוכה של התעללויות והטרדות מצידה נאלצים גלאגאר ואשתו לרצוח אותה. בסצינת השיא של הסרט מגיחה פורסט-יער מן האמבטיה שבה טובעה אך לפני רגע ומנחיתה מכה אחרונה של פחד ואימה (טרור, כבר אמרנו?) על המשפטן הניו יורקי ואשתו. רק אז הם מצליחים לחסל אותה. אלקס פורסט היא כאמור, הפרעה ליחסי המשפחה השלווים של גלאגאר, היא קודם מפתה אותו להכנס ליער שלה ואח"כ לא נותנת לו לצאת. כשהוא מנסה לצאת היא משליטה טרור על בני משפחתו התמימים שלא חטאו. היא מטרידה את האישה החוקית, חוטפת את הבת, אלן, ונאבקת כמה מאבקים אלימים עם גאלגאר עצמו שכאמור באחרון היא מתה. היא גם מבעיתה את הצופים. מי לא נרתע בבעתה בכסאו כאשר גלן קלוז (אלקס יער) מגיחה פתאום מן האמבטיה?

אני לא חזק מי יודע מה בתיאוריות של ספרות אבל לא צריך חכם גדול כדי לראות הסרט מרקד על טופוס ידוע ועתיק בתרבות המערבית: כיפה אדומה פותתה ביער ע"י הזאב הרע שמשך אותה ואת סבתה התמימה לתוך הפה שלו תוך שימוש במסכת חלקלקה של שקרים. גם הנזל וגרטל (אמי/עמי ותמי) הלכו שבי אחרי הפיתויים של המכשפה עם הממתקים ונשבו. וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את הרוכל היהודי של עגנון שפותה ביער ע"י אדונית (כלומר אישה לא יהודיה) וסופו היה רע ומר. הרוכל מוכר לאדונית סכין ציידים אבל אח"כ מאבד דרכו ביער ובחשכה מוצא עצמו לפתע שוב בביתה של האדונית שמכניסה אותו אליה. בהתחלה הכל סבבה, אבל אח"כ היהודי מאבד את דתו וזהותו והאדונית מתגלה כקניבלית. בסוף הרוכל התמים מביא למותה של האדונית כשהוא יוצא החוצה לקרוא קריאת שמע והיא ברעבונה פוצעת את עצמה במקום לרצוח אותו. ואולם כדאי להזכיר שכמו שאלקס פורסט מטובעת באמבטיה כך גם הצייד הורג את הזאב הרע, והמכשפה של אמי ותמי נדחפת לתוך התנור ונשרפת שם. בכל המקרים מושבת השלווה המשפחתית אחרי אקט אלים והחלטי מצד כוחות הסדר הטוב. האחים גרים שהעלו את הסיפורים הללו על הכתב בראשית המאה התשע-עשרה ביקשו ללמד את הילדים התמימים שעם יער, כך גם אני למדתי, לא מתעסקים. אתה יודע איך אתה נכנס, אבל לא איך תצא.

עד כאן ניתוח קצר של הנעשה בסרט "משיכה גורלית". לא ברור אם מארגני הכנס, שטרחו למצוא מקום גם לנושא של "טרור בקולנוע" (מושב שישי, יום רביעי, כ"א באייר תש"ע, 5 במאי, בין 11:30 ו13:30, בנין ראאב חדר 52, חצי שעה לפני ארוחת הצהריים והסיור (בשטחים?) שיתקיימו בין שתיים לארבע), היו מודעים לכל הסמטוכה הזו כאשר בחרו את תת-הכותרת הזו לכנס שלהם. אבל אין כל ספק שהבחירה הזו קולעת. הנחת היסוד של הכנס היא שיש טרור והטרור הוא כמו אלקס פורסט או הזאב הרע או המכשפה, או האדונית. הטרור מפתה את האינטלקטואלים התמימים וגורם לכך שהם מזיקים למשפחה שלהם ורק מגבירים את האלימות. כיפה אדומה פותתה ע"י הזאב הרע לקטוף פרחים ביער, היא הפרה בכך את מצוות אימה לא לדבר עם זרים, גם הנזל וגרטל מפותים ע"י הלחם והממתקים שמצפים את ביתה של המכשפה. הרוכל היהודי מפר מצוות היהדות בכך שהוא חי בחטא עם גויה. כך גם האינטלקטואלים מפותים ע"י הטרור וע"י כל מיני אידיאולוגיות שמשרתות אותו וכמעט ברוב המקרים מדובר באנשים תמימים כמו כיפה אדומה. הנה מקבץ כותרות של הרצאות שיעיד על כך.

ביום שלישי, כ' באייר תש"ע, 4 במאי, "משיכה גורלית: עבר מול הווה":

ראשון יופיע ריצ'רד לנדס, אוניברסיטת בוסטון, שכותרת הרצאתו היא "מ'אידיוט שימושי' ל'כופר שימושי': הגיגים בנוגע לאיוולתם של האינטלקטואלים במאה ה-21". גילוי נאות, ריצ'ארד לנדס הוא קולגה שלי לשעבר מן המחלקה להיסטוריה בבוסטון והיינו חברים טובים כשהייתי שם למרות הפער בעצום בעמדותינו. לכן אקדיש לו קצת יותר זמן, כראוי בין קולגות.

המושג "אידיוט שימושי" שמעטר את כותרת ההרצאה של ריצ'ארד לקוח מן הז'ארגון של שנות החמישים לפיו "אידיוטים שימושיים" היו אינטלקטואלים מערביים שמכל מיני סיבות תמכו בברית המועצות בלי להבין באמת מה קורה בה. הביטוי "אידיוט שימושי" נכתב לראשונה בידי לנין, לא פחות, שדיבר על ה"אידיוטים השימושיים" מן המערב שיבואו לתמוך במהפכה. בכך הוא נתן ביטוי ליחס המזלזל והשימוש הציני שעשתה ברית המועצות בתומכיה התמימים מן המערב. אבל רק בסוף הארבעים ובתחילת שנות החמישים הפך המושג לרווח כאשר אנשי ימין אמריקאי ואירופי בעיקר השתמשו בו כדי לאפיין אנשי שמאל שתמכו בברית המועצות או שנדמה היה שהם תומכים בברית המועצות. בעשור האחרון הפך המונח למאפין של אנשים במערב שגישתם כלפי האסלאם או הטרור האסלאמי היא אוהדת או בעצם לא נצית מספיק. חברי ריצ'ארד ידוע בנטייתו לחדש מילים והוא גם היסטוריון של תנועות דתיות. הוא למשל חידש את המושג "פאליווד" כדי להסביר את האופן בו "עובדים" הפלסטינים על העולם בפעלולי טלוויזיה. במושג "כופר שימושי" הוא כנראה מתכוון לשימוש הציני והמזלזל שאסלאמיסטים טרוריסטים עושים בתומכיהם במערב. למשל, כל מי שתומך בהסרת המצור מעל עזה הוא "כופר שימושי" על פי האידאולוגיה של חמאס.

באותו מושב תוכלו לשמוע את פול הולנדר, מאוניברסיטת מסצ'וסטס, מדבר על "הקסם של אלימות פוליטית צודקת לאינטלקטואלים". הנה כאן שוב, האלימות הפוליטית כקוסם, כמכשפה, שמפתה אינטקלטואלים תמימים לפול ברשתו. מה בין קסם להיסטוריה ולמדע? לא ברור. עוד באותו מושב תוכלו לשמוע את אנה גייפמן, אוניברסיטת בוסטון (עוד קולגה לשעבר שלי מאותה מחלקה, שחיבבתי מאוד) שואלת האם "השמאל הליברלי מעדיף טרור?"  אנה, היסטוריונית מצוינת של רוסיה וברית המועצות תוכל לספר גם על המושג "אידיוט שימושי" מן הצד הסובייטי שלו. אבל אני כולי במתח מן הניסוח של הכותרת כשאלה דווקא ולא כקביעה, "האם השמאל הליבראלי מעדיף טרור?" אני שמאל אבל אני לא מעדיף טרור כי אני לא שמאל ליבראלי. אבל בדיוק זה בגלל זה אני מזיע כבר שבוע כי יש לי שכן שהוא חבר "שלום עכשיו" שקורא כל היום את ישעיהו ברלין, אולי הוא מעדיף טרור? 

במושב השני של אותו יום, החל מן השעה 11:30 תוכלו לשמוע את מאיר סיידלר, מן המרכז האוניברסיטאי אריאל, "היפה והחיה – יחסו של סרטר לבאדר-מיינהוף". סיידלר זה יכרוך בהרצאתו, על פי פרשנותי כמובן, את מכלול הנושאים כפי שדיברתי עליו עד כה. הנה ה"היפה והחיה", עוד מעשיה אירופית עתיקה, צרפתית הפעם ולא גרמנית, והנה סארטר, אבי אבות "האידיוטים השימושיים" לדורותיהם, בכפיפה אחת. יש להשתבח בכך שסיידלר הבריק בכותרת. האגדה כאמור היא צרפתית, כנופיית "באדר מיינהוף" משמשת כאן בתפקיד החיה המפלצתית וסארטר הצרפתי משמש בתפקיד בל היפה שנופלת בשבי החיה. כדאי לשים לב לכך שבל ידועה בכפר הצרפתי שבו היא חיה כאדם מוזר. למה מוזר, בגלל סקרנותה וחיבתה לספרים. הנה לכם שוב, האינטקלטקואל התמים, היפה, הסקרן וחובב הדעת שנופל בשבי של מפלצת מרושעת. באותו האופן ידבר נח מילגרם, גם הוא מן המרכז האוניברסיטאי אריאל, על כך ש"הדרך לאלימות סלולה בכוונות מוטעות של השמאל האינטלקטואלי". השמאל האינטלקטואלי בתפקיד כיפה אדומה קלאסי. כוונותיו, אולי, טובות, אבל מוטעות ומובילות לאלימות. לאמור, בשעה שאנחנו קוטפים פרחים ביער וחושבים שאנו עושים בזה מעשה טוב, הזאב הרע אץ לו רץ לאכול את סבתא וסופו שיאכל גם אותנו. אותו הדבר עם אלק אפשטיין, מן האוניברסיטה הפתוחה, שישיח על "אינטלקטואלים בשבי האוטופיות הטוטליטריות". הנה כי כן הנזלים וגרטלים למכביר, שבויים בשבי של אוטופיות. מה לגבי מליוני פלסטינים ששבויים כבר שנים בשבי אוטופיה אחת ושמה ציונות? עוד דבר,  הציונות הוגדרה מראשיתה ע"י הרצל כאוטופיה. האם היהודים הציונים גם שבויים? למה האוטופיה הזו אינה סוג של "שבי"? אפשטיין נודע ביהודה (ושומרון) כסוציולוג דווקא מבריק ולא שגרתי, אבל אל תצפו ממנו שיסביר לכם למה האוטופיה הציונית אינה שבי. גם לא אחרי שהיא הקימה חומה בלב הארץ וגם אם הרצל כתב את "אלטנוילנד" על פי כל כללי הז'אנר הספרותי האוטופיסטי.

לבסוף, קחו את אמנון לורד ("מקור ראשון", כך הוא מוצג, ונדמה לי שעושים לו עוול כי הוא אינטקלטואל) בואראיציה לא מבריקה במיוחד על הנושא: "הפיתוי של האינטלקטואלים: אסטרטגיית הלוחמה הפוליטית מבית מדרשו של וילי מינצנברג". אני לא יודע מה הולך לורד לומר על מינצנברג אבל לא אוכל לסלוח לעצמי אם לא אזהיר אותו בעוד מועד ש"המליונר האדום" וילי מינצנברג, לא היה אינטלקטואל כלל וכלל ולא התיימר להיות אינטלקטואל. הוא היה תועמלן בשכר בשירות הקומוניסטים ואולי האמין בעצמו בכמה עקרונות קומוניסטיים. הוא עסק בעיקר בפברוק עובדות ולא בכתיבת מסות פילוסופיות או ספרותיות בנושאי מוסר ששועבדו אחר כך לתמיכה בטרור הסטאלינסטי. באותה מידה המארגנים יכלו גם לתת הרצאה על הבחור ההוא, יהודה גיל, מן המוסד שפיברק במשך שנים הוכחות לכוונות מלחמתיות של סוריה (ובכך סיכן את האיזור כולו). גם אותו טיפוס כתב, גם הוא היה אינטלקטואל. מכל מקום, לורד יוכל לקרוא על מינצנברג בביוגרפיה של שון מקמיקין שיצאה בהוצאת ייל ב2004. לקרוא למינצברג אינטלקטואל זה כמו לטעון (ואינני משווה) שאייל ארד, טל זילברשטיין, או רני רהב הם אינטלקטואלים. יש לדקדק, מינצברג היה תועמלן, לא אינטלקטואל, והכנס תובע מעצמו לעסוק באינטלקטואלים. במילים אחרות אם מכלילים כאן את מינצנברג, אפשר להכליל את כל המליונים שאינם אינטלקטואלים מן המערב שהיו חברים במפלגות קומוניסטיות מכל מיני סיבות. אבל אם נעשה את זה אזי תתרוקן התיזה של הכנס מאיליה ולא נוכל להסביר למה אינטלקטואלים נמשכים לטרור ונצטרך לקרוא לכנס "למה אנשים נהיים קומוניסטים" או "למה אנשים מוכנים לפברק עובדות כשמשלמים להם". אפשר גם לעשות מושב על השאלה המענינת איך זה שטל זילברשטיין עבר מברק לאולמרט ומשם לנתניהו. ומה עושה אייל ארד? ואיך לא נשכח את האינטלקטואל הגדול ארתור פינקלשטיין. מינצנברג נושא מכובד, אין ספק, אבל מחמיץ את המטרה כיוון שמה שמחפשים באריאל באמת הוא את האינטלקטואלים שמשרתים את הטרור הפלסטיני האסלאמי. הקומוניזם, מתעורר החשד, הוא רק דחליל. בהערת סוגריים אבקש להעיר שאני קצת תמה שלורד, שאינו היסטוריון של אירופה שבין המלחמות, בחר לדבר מכל הדברים דווקא על וילי מינצנברג. נשמע לי קצת תועמלני.

ב"כיפה אדומה" מופיע בסוף הסיפור הצייד שהורג את הזאב ומוציא סבתא וכיפה אדומה מן הבטן שלו שלמות ובריאות. בכנס שלפנינו הדוברים שציינתי מופיעים בתפקיד המספר הכל יודע. הם האחים גרים שגרים בשטחים. אבל מיהו הצייד? הצייד הוא לא אחר מאשר בן דרור ימיני. כמו הצייד של כיפה אדומה בן דרור ימיני מופיע בסוף הליברטו בתור לינק בתחתית העמוד. הוא מגיב  במאמר קצר למאמר נוסף שמופיע בלינק מעליו. המאמר ההוא הוא משל נדב אייל, כתב מעריב והוא הופיע במעריב בעשרים ואחד לינואר השנה. אייל, בחור טוב, מתיחס באופן ביקורתי לכנס. הנה חלק מדבריו:

 כפי שאפשר להבין, עצם ההזמנה לכנס היא למעשה בנאום ארוך ואיבתי נגד "אינטלקטואלים" ארורים. זה דבר די מדהים, תודו: אקדמיה שסולדת מאינטלקטואלים. בכל מקרה ראוי להזכיר למארגנים, לתועלת אקדמית, שהשנאה לאינטלקטואלים איננה חדשה. במהפכת התרבות בסין המאואיסטית, נניח, שיגרו את האינטלקטואלים לחינוך מחדש. בגרמניה הנאצית הם נשלחו למחנות ריכוז, ובקמבודיה של פול פוט הוציאו אותם להורג מיד. אז באריאל עושים עליהם כנס. לא נורא.

אבל מי, מיהם אותם אינטלקטואלים שנואים? זו תעלומה כבירה. הנה הצעה פרועה: נסו להחליף את המילה הזו בשתי מילים אחרות: "אנשי שמאל". השמאלנים שמעניקים סביבה תומכת לטרור, השמאלנים שכופים את סדר יומם על הציבור, והשמאלנים שמצדיקים את הטרור. זה מסתדר יופי, נכון? אפשר להניח הנחה (אקדמית, בטח אקדמית) שמדובר במקריות יוצאת דופן.

עד כאן נדב אייל. והנה בא הצייד הטוב בן דרור ימיני שכותב שבוע אחר כך תגובה לאייל: "כן, אינטלקטואלים נמשכים לטרור האופנתיים שבהוגים נמשכו לאלימות. הגיע הזמן לחשוף את הטירוף". עדיין לא ברור לי אם יהיה לי כוח לעבור על שלל המופרכויות והכשלים הלוגיים שעולים במאמר של בן דרור ימיני. אבל לעיניננו אני מבקש להציג את דבריו הקשורים לתיזת "משיכת גורלית" שאני מעלה כאן. כך הוא מסיים את מאמרו: "נדב איל מוכר לי כאדם שפוי, ורחמנא ליצלן, גם ציוני. איך זה שהוא אימץ עמדה שמתאימה לשוליים של השוליים? אפשר להניח שמדובר במעידה רגעית. הוא ראוי למחילה." כלומר, על פי ימיני איל הוא אדם שפוי, לא חולה נפש ואפילו ציוני, בחור טוב, שמעד מעידה רגעית. מעידה כמו המעידה של כיפה אדומה, כמו הרוכל היהודי של עגנון, כמו הנזל וגרטל, כמו דניאל גלאגאר. כיוון שלא רק בציידים טובים מאגדות עסקינן, אלא במנגנון דורסני שעוסק ימים ימימה גם ברדיפה אל אינטלקטואלים שמזכיר יותר את אופני החשיבה של האינקוויזציה, בן דרור ממליץ על "מחילה", לא פחות, לאיל. לו הייתי מגיע לכנס הייתי שואל את מר ימיני, שישתתף, כמו הצייד הטוב, בסוף הכנס ב"שולחן עגול", מדוע מכל מהמילים הוא בחר במושג הדתי "מחילה" כאשר עשה את מעשה הצייד הטוב בעמיתו נדב אייל והציג אותו בפטרונות ככיפה אדומה.

במושב הסיום בנושא "תפקודי התקשורת בעיצוב התודעה הקיבוצית כלפי הטרור" יתקיים כאמור שולחן עגול.  הנה רשימת המשתתפים בשולחן העגול: שר המדע, ח"כ הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, בן דרור ימיני ("מעריב"), דב קונטורר ("וסטי"), סופיה רון-מוריה ("מקור ראשון"). יש לי כמה שאלות מטעם הזאב הרע, המכשפה של הנזל גרטל, ואלקס פורסט-יער: 1. איך יתכן ש"שולחן עגול" העוסק בתפקידי התקשורת מתקיים בהשתתפות שר בממשלה. נדמה לי שהשולחן כבר לא כל כך עגול אם יושב בו נציג בו של השלטון. 2. מה המשמעות של הדברים של השר בשולחן העגול הזה. האם הם בגדר חיווי דעת אקדמי? חיווי דעת כאיש תקשורת? או שמא הם המלצה ממשלתית כיצד לנהוג בתקשורת כאשר אנחנו דנים בשאלה איך היא עוסקת ב"עיצוב התודעה הקיבוצית כלפי טרור"? 3. שמנו לב שהמשתתפים מייצגים את "וסטי" העיתון ברוסית, ואת "מקור ראשון" הימני המוצהר ואת "מעריב". הפסו שאר העיתונים מן הארץ ולכן בחרו המארגנים להזמין רק את אלה? עזבו את ה"ארץ," אבל איך יתכן שאפילו ב"ידיעות" לא נמצא עיתונאי ראוי אחד? 4. יתכן מאוד שהמארגנים דווקא כן הזמינו עיתונאים למושב הזה אבל כיוון שעתונאים רבים מחרימים בשקט את הכנס הם דחו את הזמנת המארגנים. לכן הם נשארו עם שלושה עיתונאים שלא חושבים שהכנס פגום או שאינם חושבים ששולחן עגול על תפקיד התקשורת בהשתתפות  שר הוא  דבר בעייתי. לכן אין להטיל את האשמה בדבר הרכב השולחן לא כלכך עגול הזה על המארגנים. במקרה כזה יש לי רק שאלה אחת (5.) האם החלטתם להזמין את בן דרור ימיני לפני שכתב את מה שכתב על נדב אייל או אחרי כן? או שמא החלטתם להביא את בן דרור ימיני כיוון שהוא העיתונאי הבכיר ביותר שמקדם את התיזה המובלעת בכנס כולו? ושאלה אחרונה (6.) איך כל העגול הזה מתיישב עם טענת הכנס (לעיל) שהוא מארח חוקרים ומשתתפים "השייכים לקשת הפוליטית ואידיאולוגית רחבה".

ובכלל, איך הזמנה לכנס אקדמי מכובד שמה לינקים לשני מאמרים מן העיתונות ככה סתם שבאחד מהם מותקף הכותב השני ואף מוצע שתנתן לו "מחילה". מי ימחל לנדב איל? באי הכנס? האם אתם תתנו להם את הכלים? 

ב. הצייד הטוב ומספרי האגדות.

הצייד הטוב הוא אכן כינוי מצוין לימיני. שהרי האיש, בגלגולו הנוכחי, עוסק בלי הרף בציד אינטלקטואלים שכאלה שסורחים בכל מיני מקומות ומוציאים את דיבת ישראל רעה בלי לעצור לרגע ולהבין שהפצצה אחת על בית ספר לשוטרים בעזה מוציאה את דיבת ישראל רעה יותר מעשרים חטיבות של אינטלקטואלים לוקים בנפשם, שונאי עצמם ועמם עם משרות לאלפים בכל האקדמיה המערבית לא רק בכדור הארץ אלא בחצי הגלקסיה. אבל זה סיפור למאמר אחר.

אחרי שהבנו שהאינטלקטואלים משמשים בתפקיד כיפה אדומה. הבה ניגש, בקצרה לטפל במספר הסיפורים והצייד הטוב. הצייד הטוב, רגע לפני שהוא הורג את הזאב ופותח בטנו קובע במאמרו: "אינטלקטואלים, מאז ומתמיד, נמשכו לאלימות. המונים העריצו את "שמש העמים". רבים מהם התקשו להיגמל גם כשרצחנותו נחשפה. אחרים, כמו מרטין היידגר, נמשכו לנאציזם. מישל פוקו נמשך בעבותות קסם למשטרים של פול פוט וחומייני. משיכה קטלנית במיוחד גילו אינטלקטואלים – כן, כולם שמאלנים – דווקא לרוצח ההמונים הגדול מכולם, מאו טסה טונג, שחיסל כ-70 מיליון איש מבני עמו." הכל נכון. אבל מעלה נושא מטריד ביותר. ימיני עצמו כותב מאמרים, ואפילו כתב פעם ספר. הוא גם יודע לכתוב "נורמןפינקלשטיין" בלי שגיאות ולומר "ז'יז'ק" בלי שתיתקע לו הלשון. כלומר, על פי כל הסימנים, גם ימיני הוא אינקלקטואל על פי ההגדרה הכוללנית ביותר למושג זה. הוא קורא וכותב, וחושב ומשתמש בחריפות עטו ושכלו כדי להתערב בחיים הפוליטיים של החברה שבו הוא חי. זה מעלה שאלה מטרידה ממש: מה גורם לאינטלקטואל אחד "להמשך" לטרור ומה גורר לאינטלקטואל אחר לא להמשך לטרור. הנה, ימיני לא "נמשך" ולא "התפתה" אבל נדב אייל כן "מעד". נדמה לי אם כן שזוהי שאלה של פסיכולוגיה ואכן הכנס מבטיח להיות "בין-תחומי בגישתו," ול"כלול בין נושאיו היסטוריה, פוליטיקה, פסיכולוגיה, חקר הספרות ותורת התרבות." דא עקא, חיפשתי וחיפשתי בליברטו ולא מצאתי בשום רמז לתהליך האפיון והזיהוי של הבעיה הפסיכולוגית. אין כאן שום מושב שיסביר את השאלה הגדולה מכולן: איך זה שיש אינטלקטואלים מסוימים ש"נשבים" ואיך זה שישנם כאלה שלא. יתר על כן, איך מתישבת הסתירה הזו עם הטענה ש"כל האינטלקטואלים" הם מקור לבעיה. זוהי הנימה העולה שוב ושוב מן הליברטו. ומענין שרק כאשר מקשים ושואלים אם יתכן שכל האינטלקטואלים כאלה נבלות נפתים, עונה הצייד הטוב, בשמם של מספרי האגדות מאריאל: "לא ולא מדובר רק באינטלקטואלים שמאליים" (או בכאלה שתמכו בנאצים). איך מזהים והיכן מזהים את הכשל הפסיכולוגי או האינטלקטואלי שמוליך אינטלקטואל אחד, בניגוד לחברו, לתמוך בטרור ואלימות אין אף בכנס הנכבד הזה שיכול לומר או אפילו שמתיימר לומר. אפילו לא דוד בוקעי איש חיפה, אבי התיזה לפיה כשערבים אומרים "ווללאהי" הם משקרים. בוקעי, שלפני כמה זמן כתבתי כאן באריכות על אחד מעמיתיו המבריקים, ירצה על "אסלאם וטרור: המקורות הדתיים והתרבותיים". הכנס לא עוסק באסלאם בעצם, אלא, בהשאלה, באינטלקטואלים לא מוסלמים שתומכים בטרור האסלאמי. אבל אני בטוח, ווללאהי, שבוקעי כבר ידע איך לקשור את כל הקצוות ביחד.

לענין מעמדם של מספרי האגדה והתיזה שלהם. ובכן, יש לנו כאן בעיה שאני בטוח שהמתימטיקאי ואיש המדע השר הרב הרשקוביץ יוכל להבהיר את טיבה. הרי למדנו כולנו (מפילוסוף של המדע אחד שלאו דווקא היה שמאלי) שכדי שלתיזה מסוימת תהיה משמעות צריך להציג בה גם התנאים להפרכתה. במקרה של הכנס הזה ניצבת לפנינו תיזה שהיא כל כולה טאוטולוגיה אחת גדולה כי אי אפשר להפריך אותה: 1. אינטלקטואלים שמאליים מתפתים לתמוך לאלימות ולטרור? 2. איך יודעים את זה? אהה, בגלל שיש אינטלקטואלים שנמשכים לאלימות ולטרור. 3. מי מספר לנו שאינטלקטואלים שמאליים שנמשכים לטרור עושים את זה בגלל שהם מתפתים? מארגני הכנס שמנסים לברר למה ואיך אינטלקטואלים מסוימים נמשכים לטרור. 4. איך הם יודעים שאינטלקטואל מסוים נוקט בעמדה מסוימת עושה את זה בגלל שהתפתה ולא בגלל משהו אחר? אילולא התפתה לא היה נוקט בעמדה הזו. 5. מדוע הוא נוקט בעמדה מסוימת? בגלל שהתפתה.  6. איך יודעים שהתפתה. בגלל שהוא נוקט בעמדה מסוימת. 7. מי קובע מי התפתה ומי לא?  מארגני הכנס שהם עצמם אינטלקטואלים שלא התפתו. וכן הלאה וכן הלאה. מי שמזהה את הסיבוביות הזאת יכול להתחיל לחשוד יחד איתי שלא מדובר כאן באקדמיה, מדובר כאן בתעמולה. מי שלא קונה את טענת הסיבוביות יכול להמשיך לסעיף הבא. מי שרוצה להשאר עוד קצת בסיפור של הפיתויים יכול להזכר בערגה בחיבה של האינקוויזיציה לטעון שאנשים שהוגדרו על ידה ככופרים (אחרי שהכנסיה עצמה קבעה שיש מושג של כפירה) עשו זאת בגלל ש"התפתו". המפתה יכול היה להיות כל דבר: אישה מכשפה, חתול שחור, השטן, או שד אחר. ברגע השיא ב"שם הורד" עומד האינקוויזטור ברנרדו גואי ומכריז: הנה יש לנו כל מה שאנו  צריכים: אישה, חתול שחור, ונזיר מפותה!"

ג. ירמיהו הנביא ואמיל זולא.

הכנס מתימר לטעון ש"המשיכה של אינטלקטואלים לטרור ולמוות הופיעה במגוון של חברות, תרבויות ותקופות היסטוריות, בעבר ובהווה". אם ככה אז צריך לשאול מדוע אין בכנס אף לא דוגמא אחת של אינטלקטואלים שאינם מן הזמן המודרני או מן המערב. לכאורה צריך למצוא גם אינטלקטואלים באסיה במאה השתים-עשרה, או במצרים הפרעונית. איזה מן משמעות יש לקביעה הזו? לאף אחד אין פתרון. האם ירמיהו הנביא, שנאבק בנביאי השקר שהאיצו במלך יהודה לצאת למלחמה בבבלים התוקפנים וקבע שמלחמה כזו תמיט אסון על עם ישראל, היה אינטלקטואל תומך טרור? האם הוא "התפתה" או נשבה בשבי קסמו של נבוכדנצר? אין לדעת מן הליברטו, ויש לחשוד שגם מארגני הכנס בעצמם לא יודעים. הם יטענו, בצדק מסוים, שקשה לקבוע שירמיהו הנביא היה אינטלקטואל כיוון שמדובר בתופעה מודרנית הקשורה בהתפתחות של החברה האזרחית, הספירה הציבורית, עלייתן של חברות בהן לא רק המלך משתתף במעשה הפוליטי אלא גם ההמונים, וכמובן עלייתן של חברות בעלות דרגת אוריינות גבוהה יחסית ותקשורת המונים מודפסת (תהליכים שאין להם כל זכר ושריד בליברטו).  ואולם כל עוד הם אינם טוענים את זה הנה לכם רשימה של אינטלקטואלים תומכי טרור ממגון של חברות ותקופות:

1. ירמיהו הנביא, תומך של נבודכנאצר מחריב ירושלים ושורף ההיכל.

2. רבי עקיבא ("נמשך" לאלימות של בר כוכבא שחכמים גינו אותה והרמב"ם קבע שהיתה "עוון", לגבי ר"ע הרמב"ם פסק בלי להסס שהלה טעה).

3. רבי אליהו קאפשאלי איש כרתים (טען ב"סדר אליהו זוטא" שההתקפות של סולימן המפואר העוסמאני המוסלמי נגד אוסטריה-הונגריה היו בהשראה אלוהית ותמך בהן). 

אפשר להמשיך לנצח. אגב, גם יצחק שמיר אמר פעם בראיון לרגל יום הולדתו השבעים וחמש שהוא העריץ בצעירותו את מאו דזהדונג. אבל שמיר לא היה אינטלקטואל בצעירותו. שכחתי מה הוא עשה… 

מארגני הכנס לא יודו בכך. אבל אין להם חצי מושג לגבי הקשר, אם יש כזה, שבין אינטלקטואלים וטרור כאשר הדברים אינם נוגעים, לשיטתם, לקומוניזם, נאציזם, או אסלאם. הם גם לא ידעו לקבוע אם מי שחרט את חוקי חמורבי או מי שכתב את הספר של סון דזה על אמנות המלחמה עונה על ההגדרה של אינטלקטואל שהם אינם טורחים לספק. אז נניח לנושא ונעבור לתקופה המודרנית. כדי ל"אזן" ולטעון שלא רק בשמאל ואסלאם עוסק הכנס. הכניסו המארגנים את הנאציזם. למרות שאין שום הרצאה שעוסקת באינטלקטואלים שתמכו בנאצים או בנאציזם עצמו (רק בן דרור ימיני דחף את היידגר הטרחן למאמר שלו, נראה לי שהוא קורא יותר מדיי ספרים אנשים רעים מאמריקה שמעריצים את הפילוסוף הזה). אבל ההשוואה שהם עורכים בליברטו בין הנאצים לקומוניזם מענינת ושוב מעוררת חשד לחוסר עמקות. הנה כך אומר הליברטו: "בהתחשב בשואות-הענק שהיו תוצאה של אידיאולוגיות-מוות כגון נאציזם וקומוניזם, נראה שמן הראוי לבדוק את המצב הנוכחי ולנסות ללמוד משגיאות העבר." כבר רמזתי לאפשרות שידיעת העבר איננה מן הצדדים החזקים של הכנס הזה. אבל אני תמה תמיהה רבתי לפשר ההשוואה כלאחר יד בין הקומוניזם לנאציזם. המארגנים, יהודים טובים, פוטרים את כל העסק במחי יד. שתי התופעות מתרדדות למושג "שואת ענק". וממשיך הליברטו שהוא מתחסד ומיתמם: "נראה שאפשר שמן הראוי לבדוק את המצב הנוכחי…" אבל אני מציע לעצור לפני שנרוץ ללמוד את המצב הנוכחי ולשאול האם שמעו מארגני הכנס על הויכוח הענק שהיה בין אינטלקטואלים גרמנים לגבי ההשוואה בין הקומוניזם לנאציזם שהם משליכים לתוך ההקדמה שלהם ככה כלאחר יד. בסוף שנות השמונים פרץ ויכוח פרץ ויכוח עז בגרמניה, שידוע מאז כ"ויכוח ההיסטוריונים" (למרות שנטלו בו חלק גם אינטלקטואלים רבים שאינם היסטוריונים), בשאלת עברה נאצי של גרמניה. בקצרה, עמדה אחת בויכוח טענה שאין לראות בעבר הנאצי עבר זוועתי ייחודי ושיש לשפוט אותו אל מול תופעות אחרות–במיוחד הזוועה הסטאלינית. עמדה אחרת קבעה כי יש ייחוד בעבר הנאצי וכי תכלית ההשוואה בין הנאציזם לקומוניזם נועדה להקהות בדיעבד את עוקצה של הזוועה הנאצית ביחוד בכל הקשור לשואה. נראה משעמם, מין ויכוח שכזה מי יותר גרוע "סטלין או היטלר", אבל אינטלקטואלים גרמנים בילו שנות דור בויכוח על איך בכלל צריך לגשת לשאלה הזו. לא צריך לומר מהי העמדה היהודית בויכוח. בעצם כן צריך נוכח הדברים הכתובים בליברטו. ההיסטוריון שאול פרידלנדר אמר פעם בהרצאה שקשה לדבר על ההשוואה במונחים נייטרליים. "לו היית צריך לתמוך באחד מן הצדדים בקרב סטאלינגראד ב1943, במי היית תומך?" הוא שאל. אני ב1943 הייתי תומך בסטאלין. אני בטוח שגם מארגני הכנס היו תומכים בסטאלין. לכן אני תמה, בייחוד נוכח ההתעקשות היהודית והישראלית על ייחודיותה של השואה שחוללו בנאצים ביהודים, על הקלות שבה הם פוטרים את שאלת הנאציזם הקומוניזם. שתי "שואות ענק", ככה סתם. בלי להזכיר שהיטלר הקים את מחנות ההשמדה ליהדות אירופה וסטאלין הרס אותם? בלי להזכיר שממוצע התמותה בגולאג הסטליני היה קטן מאוד (אם כי זוועתי כשלעצמו) ואף זעיר בהשוואה לאחוז התמותה במחנות הנאצים (הבדל של עשרות אחוזים)? בלי להזכיר שהנאצים חוללו טבח עמים בגלל אידיאולוגיה שבבסיסה עמדה תפיסה עולם ביולוגית שהיהודים היו קורבנותיה הראשיים? אני לא בא להצדיק את סטאלין אבל יהודים גוואלד!! איך נתכונן לשואת הענק שמכינים לנו המוסלמים אם לא נלמד להבחין בין שואות הענק של סטאלין והיטלר.

לכל האמור לעיל לא ברור לי כלל וכלל איך יצייד אותנו הכנס בכלים ראויים ללמוד "משגיאות העבר". והשאלה איך ללמוד משגיאות העבר היא קריטית. לכן אני מבקש לחזור לרגע שבו נולד האינטלקטואל כפי שאנו מכירים ומבינים את המושג היום: פרשת דרייפוס. התפנית המרכזית בפרשת דרייפוס היתה הופעת מאמרו של אמיל זולא "אני מאשים". במאמר הזה עשה זולא שימוש ביוקרתו הספרותית כדי לקבוע שהמדינה והחברה הצרפתית חטאו חטא כבד כלפי אדם חף מפשע. אמיל זולא לא היה האינטלקטואל הראשון בהיסטוריה, קדמו לו כבר רבים במאה וחמישים השנים הקודמות. אבל סדרה המאמרים שלו ומאמציו להוכיח את חפותו של דרייפוס הפכו להיות המקרה הקלאסי של אינטלקטואל שמשמיע את קולו בשירות הצדק והאמת. כאשר אנחנו מדברים על אינטקלטואלים אנחנו   חושבים על זולא, סופר שלא נרתע מלהתייצב נגד כל האומה הצרפתית ולעמוד בשירות האמת. כאשר אנחנו חושבים על זולא היום, אנחנו חושבים על האינטלקטואל ולא על הסופר. על זולא נאמר שהוא "התפתה" והלך שבי אחרי קנוניה יהודית, שהוא כותב בשירותם של אנשים שמאיימים על בטחונה של של צרפת. היו רבים שהטילו ספק בפטריוטיות של זולא. ויש מי שסובר כי הוא הורעל ולא מת מוות טבעי. אני לא בא ללמד אף אחד כאן על זולא או על פרשת דרייפוס, אני לא משווה בין רדיפת דרייפוס לבין הכנס המגוחך הזה. אבל אני לא בטוח כלל וכלל שאני יודע היכן מה היתה עמדתם של מארגני הכנס הזה ומשתתפיו לו היו נדרשים לאפין את פעלו של אמיל זולא בזמן אמת. יתכן מאוד שהיו אומרים שהתפתה, שנשבה ושהלך קסם אחרי קונספירציה יהודית להרוס את צרפת. יתכן מאוד שהם לא היו מניחים לזולא להינות מן הספק שאולי הוא מאמין במה שהוא עושה ושיתכן שהוא, ולא הם, ניצב לצידם של האמת והצדק.

לא ריח של "פאשיזם" נודף מן הכנס הזה (וחבל שאין בכנס דיון על תפקידם של אינטלקטואלים איטלקים בהיסטוריה של הפאשיזם בארץ זו, אבל המארגנים מכירים רק סטאלין והיטלר), גם לא ריח של "רדיפה" ממש, אם להיות הגונים. רק ריח של בורות ושרלטנות. מי שרוצה ללמוד מן העבר, מוטב יקרא מה אמר קאמי על סארטר. אסור לתמוך ברוצחים פוליטיים ובמעשי רצח מכל סיבה שהיא ואסור לאינטלקטואל להשכיר את עטו בשירות אף אידיאולוגיה שמשמעותה רצח. האתגר הגדול בכנס באריאל הוא לא איך ללמד להמנע מפתויים של אידיאולוגיה. אלא איך לישם את הכלל הפשוט הזה בהגינות כאן בישראל וגם בארצם של הנזל וגרטל.