הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
סינדרום התלבטות
בדרך חזרה מההצגה "סינדרום ירושלים" נזכרתי בכרוז 'הרפתקאות ב` – הטייס המתלבט', שהפיץ הקולקטיב האנרכיסטי 'הועד לבריאות הציבור' בשיא מלחמת לבנון הראשונה. הכרוז אויר במדיום שרק לעיתים נדירות נעשה בו שימוש פוליטי – קומיקס – ומשם גם כוחו. בתמונה הראשונה בכרוז רואים את ב` בתוך תא הטייס, ובבועת המחשבה שלו כתוב 'במלחמה הזאת שוב מוכיח צה"ל שישראל בטוחה וחזקה. במלחמה הזאת אנו מאבדים אחים, בנים, חברים.' הקומיקס מסתיים בתמונה של ב', שאחרי שהטיל פצצה ויצר עיי חורבות בלבנון הוא ממהר להפגנה של 'שלום עכשיו'. כותבי הכרוז מציינים שהם לקחו את כל המילים לקומיקס מכרזה של 'שלום עכשיו'.
אותה התחושה עלתה בי אי שם ב-2003, אחרי צפייה בהצגה אחרת של סובול, 'עד ראייה'. גם היא, כמו 'סינדרום ירושלים', זכתה להד ומחאה ציבורית, ולא הצליחה ממש קופתית. ההצגה עסקה בדמותו של פרנץ יגרשטטר, שסירב להתגייס לוורמכט בזמן מלחמת העולם השנייה. בסיום ההצגה, בשיחה עם הקהל, דיבר סובול בקולו של ב' המתלבט. סובול ציין שהוא מעלה לדיון את השאלות הבוערת של השעה, אינו מטיף לסרבנות ולא עושה השוואה בין הדילמות של ההגונים מבני הנוער הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה, לדילמות של הנוער ההגון הישראלי, ואני בכלל זה, שהתלבטו האם להתגייס לצה"ל בזמן האינתיפאדה.
'סינדרום ירושלים' עלתה ב'בית הספר לאמנויות הבמה' של סמינר הקיבוצים, על ידי סטודנטים למשחק ובבימוי של סובול. השם שניתן להפקה הוא 'חוזרים לסינדרום ירושלים'. אני לא ממש מצליח להבין למה סובול חוזר, מתי הוא התגבר על הסינדרום ועל ההתלבטות שלו. בחוברות המלווה את ההצגה ישנו ראיון שקיים איציק ויינגרטן, ראש בית הספר לאומניות הבמה, עם סובול. ויינגרטן שואל את סובול 'מה אתה מצפה מן הקהל בהצגה הזאת?' וסובול משיב:
אני לא מצפה ממנו שיעשה עבודה אינטלקטואלית מרוכזת בזמן ההצגה, אלא שיהיה פתוח לגמרי לרגשות ולתחושות שלו. הרי מה אנחנו עושים שם? אני רוצה שהקהל יאבד את ההגנות שלו, שירשה לעצמו לעוף בפראות עם האסוציאציות שלו כמו שהשחקנים מרשים לעצמם. אני רוצה לשחרר לקהל את המחשבות וההרגשות כדי שישוטט במערב הפרוע של האסוציאציות ההיסטוריות ,הפוליטית העכשוויות שלו, ויבין שהכול דייסה אחת, הכל מתחבר וההיסטוריה לא מנותקת ממה שקורה פה ועכשיו. ההצגה מנסה להגיד "אל תציבו לי מחיצות". העבר לא נגמר, הוא פה בתוך החיים שלנו.
רגע רגע, אני רוצה להבין: ההצגה הדיסטופית הזו, שמטפלת בקנאות היהודית של שלהי חורבן בית שני ומשווה אותו להווה הפוליטי, היום כמו לפני עשרים ושתיים שנים, איננה אנליזה שאמורה לטפל בבעיות ההדחקה של הציבור הישראלי? לפי סובול, היא רק אמורה להציף דברים ללא אנליזה. והשאלה המתבקשת היא: את מי הוא מסרס כאן? את עצמו, את הצופים? סובול, כך נראה, בעיקר מתלבט. חושש לעשות פוליטיזציה ואקטואליזציה, ומעדיף לגלוש לאפיק הפסיכולוגי-האישי. לשאלה מצד ויינגרטן "האם ההצגה היא חלק ממנגנון תיקון", עונה סובול, 'התפקיד שלה הוא לעורר אנשים את הרגשיות. לחדד את החושים שלהם כדי לדעת מתי הולכים לכיוון האסון. שיידעו להגיד: "לא, אני על זה לא הולך".' האם אנו כבר לא אחרי האסון? ממש כמו לפני שש שנים לא מצליח סובול לצאת עם עמדה ברורה שאומרת 'עד כאן', אי אפשר להמשיך ויש לסרב, אז בדיוק כמו היום. כנראה שסובול לא יכול לצאת בצורה ברורה כנגד הקונצנזוס בשעה שזה מחבק אותו ומעניק לו פרס על מפעל חיים.
חוסר האמירה מפריע עוד יותר לנוכח הבמה שההצגה עלתה בה. ההצגה עלתה במוסד חינוכי, וכחלק מתהליך ההכשרה של סטודנטים למשחק. חינוך נעדר אמירה, חינוך מתלבט, חינוך שלא מציב גבולות הוא חינוך שלא רק שאינו עושה שום דבר טוב – הוא אף עשוי להזיק. תהליך הבימוי והעמדה נעשה יחד עם הסטודנטים, שהביאו את האסוציאציות מעולמם הפנימי – עולם מבולבל של בני דורי, שחי בתוך אשליית הליברליות התל אביבית, כאשר דקות הליכה ממרכז העיר ברחוב פיין שבנווה שאנן או בשכונת עג'מי ביפו מתרחשים אסונות מדי יום. וזה בלי להזכיר את מה שמתרחש במרחק שעה נסיעה מתל אביב: בעזה ושדרות, ברהט ואל-ערקיב, בשייח ג'ארח וחאוורה, בבילעין ונעלין.
עולמם הפנימי של הסטודנטים מתגלה כצר ושואב עצמו מהתרבות הפופולארית. המקהלה בהצגה עוצבה על ידי קריקטורה בדמותו של דודו טופז, סטייל 'ארץ נהדרת'. דמותו של טופז הזכירה את הביטויים אספסוף והצ'חצ'חים, כדי להזכיר לנו את סכנת ההמון. בתמונה אחרת אנו מקבלים שיעור ביהודיות, העוסק ביחס השונה לגר בין בית שמאי לבית הלל, שכמובן מומחשת על הבמה באמצעות דמות סטריאוטיפית של איש דת מזרחי. שוב פעם התגלה כאן המשחק הצבוע של ה'נאורות' הישראלית: מירוק המצפון דרך גזענות והתנשאות.
ההצגה מצביעה על שינוים פתולוגים מעניינים. הסינדרומים הנפשיים השונים של הציונות השמאלית התחלפו בסינדרום הליברליות, אבל סימפטום ההתלבטות נשאר. בטח עוד רגע יימצא הפסיכואנליטיקאי בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטות תל אביב שיכתוב מאמר מאיר עיניים בכתב עת אקדמי בינלאומי על הטרנספורמציה הזו, תחת הכותרת 'תסביכי הדחקה של הכיבוש במראת התיאטרון הישראלי'. ובאותו זמן, כמה עשרות קילומטרים מאולם התיאטרון וקהלו, עושי דברו של המשטר הלא מתלבטים יחוללו זוועה כנגד ובשם החברה הישראלית.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
אבל מי אלה היו, הועד לבריאות הציבור? אפשר קצת להרחיב עליהם?
זה פחות או יותר סיכום ממצה של כל הבעיות של השמאל הציוני: ההתבכבשות המוסרית, הפסיכולוגיזציה ובעיקר ההפיכה של האחר הפוליטי, בין אם הערבי או הימני, לסוג של חיה מוזרה ושונה.
הכל מחובר. הכיבוש, והשחורים\לבנים, המזרחיים, הנצחת הדיכוי, סירוב, קונצנסוס, כן ולא. מדוייק עד כאב.
אלדד ציון פותר עצמו מדילמת ההתלבטות. לו כל התשובות. המשקפיים הביקורתיות שלו אינם של אדם המנסה להבין יצירה או אמירה פוליטית, ולבחון את היכולת שלה לעורר חשיבה ביקורתית מכל סוג שהיא, אלא של מבקר יהיר שנייר הלקמוס שלו הוא השקפותיו הפוליטיות ותו לא. אני גם מנחש שהוא לא אהב את ואלס את בשיר כי הוא "לא הולך עד הסוף" או אולי "מציג את המקרבנים באור אמפטי". שמענו ביקורות כאלו. כל הניסיון כאן הוא לעשות רדוקציה מוחלטת של היצירה לעמדה בעד או נגד סרבנות, בעד או נגד הציונות וכיו"ב. כך נבחן האמן וכך נבחנת היצירה שהרי אם חלילה לא יעשה האמן את ההקשר "המובן מאליו" בין מלחה"מ ה-2 לכיבוש, בין הדילמה של חייל גרמני לדילמה של חייל ציוני, הוא נכשל במשימה. אין מקום לסבטקסט, אין מקום להעלות שאלות. האמן המגויס צריך לחנך את צופיו ושחקניו לדוקטרינה מגובשת.נייר הלקמוס הלא מאוד מתוחכם, והלא מאוד ביקורתי גם, מסיר באופן מוחלט את המחיצות בין אמנות ביקורתית לאמנות מגויסת, חינוך ערכי ופוליטי לחינוך על בסיס אינדוקטרינציה. כך פוסל המבקר "חינוך מתלבט" כמו שהוא כותב בתואנה שהוא עלול להזיק. אכן מזיק להתלבט. באופן פרדוקסלי ולא מאוד מפתיע, לא מעט ביקורות של אנשי ימין נשענות בדיוק על אותה לוגיקה.
לאדורנו יש טקסט מעולה על ההבדל בין ברכט האמן הביקורתי והמעורר שאלות לבין ברכט האמן המגויס. הטקסט נקרא בפשטות "מעורבות" והוא פורסם בכתב העת מכאן בשנת 2008.
מי שמעוניין בפן הפוליטי של האמנות ככזה שיכול לקדם חשיבה ביקורתית, רפלקסיביות, דיאלוג ותהליכים ארוכים יאהב את האמנות שאין לה תשובות ברורות ואינה נראית כפמפלט פוליטי של אנרכיסטים. מי שרוצה אינדוקטרינציה ופלקטיות אמנותית בלי סבטקסט יעדיף את האמנות המגויסת. אני מעדיף את סובול על אלף אייל סיוונים פלקטיים שישכנעו את המשוכנעים ותו לא.
אלדד ציון מגדיר עצמו כישראלי (שמאלי?) הגון שכבר אינו מתלבט. הוא הכריע בעד אי השתתפות בפעילות יוצרת הזוועות של "תומכי השלטון הישראלי".
האם הבעיה של אלדד ציון היא אי ההתיצבות של סובול לצד הישראלים ההגונים שכבר הכריעו ? האם התיצבות של סובול לצד הישראלים "ההגונים" תפתור את סימפטום ההתלבטות של "השמאל"?
היכן יעמדו הישראלים ההגונים כאשר יעלה הצורך לפנות שטחי יהודה ושומרון ויהודים יעמדו מול יהודים ולא מול ערבים? האם הם ינקטו עמדה או ימשיכו לא להתלבט ולא לקחת חלק ב"משחק החיים" שלהם עצמם?
כל עוד יהיו מספיק ישראלים מתלבטים בדילמות מוסריות – עוד לא אבדה תקוותנו. התקווה תאבד כאשר לא יוותרו מתלבטים ויהיו רק "הגונים" המשוכנעים בצדקת דרכם ומוכנים לאבד זה את זה.
ניתוח יפיפה של ההצגה ושל מצבינו
כמה טרחנות במאמר אחד. מעניין לראות איך טקסט שמתיימר לבקר את כל מה שבעייתי בשמאל הישראלי, מצליח מבלי משים לבטא בגופו כמה מהסימפטומים הכי מושרשים שלו.
לפני הכל זועק מהמסך בלבול אחד מהותי, שאני לא לגמרי משוכנע מה מקורו: אתה לא מחפש תיאטרון מעניין, חוקר, כואב ומעורר; אתה מחפש הפגנה בשייח` ג`ראח. הפגנות, מטבען, הן החלטיות, ממוקדות מטרה, ססמאיות. חשובות ומהותיות – בהחלט, אבל תמיד משכנעות את המשוכנעים. לתיאטרון פוליטי טוב, לעומת זאת, אסור להיות אף אחד מהדברים האלה. על הבמה הופכת העוצמה הבועטת של ההפגנה מיד לפלקט צעקני שבמקרה הטוב מעצבן את הצופים, ובמקרה הרע והמצוי יותר יוצא להם מהאוזן השנייה עוד לפני הבייגל`ה של ההפסקה.
תיאטרון פוליטי טוב, ו"סינדרום ירושלים" הוא בהחלט כזה, הוא בדיוק מה שסובול דיבר עליו בציטוט מהתוכנייה שהצלחת לפספס ולהשטיח בכישרון מפתיע: תיאטרון שמעיר את הקהל מתרדמתו הדובית, שמטלטל את החושים שלו, שמעורר בו שאלות קשות באמת – שאלות מורכבות ועמוקות – ושולח אותו לחפש את התשובות בלי לדחוף לו אותן בזונדה לגרון. תיאטרון שהולך עם הקהל הביתה, נשכב איתו לישון וקם איתו למחרת בבוקר.
אם אתה חושב שהמסרים ב"סינדרום ירושלים" עמומים, מוחלשים או דו משמעיים, כנראה שבאמת לא ראינו את אותה הצגה. סובול לא מכניס את הצופים להפגנה בשייח` ג`ראח, אבל הוא בהחלט מראה להם את הכיוון אליה. לפני 22 שנה, להזכירך (או ליידעך) ההצגה הזו הוציאה מהבית מאות ימנים קיצוניים שהסתננו לאולם וזרקו חזיזים ופצצות סירחון על הבמה, סימנה את סובול כבוגד מדינה וחוללה מהומת אלוהים לא פחות גדולה מ"מלכת האמבטיה" בשעתה. מדוע פספסת את המסרים הללו? כנראה כי היית עסוק מדי בלייצר הצדקות לנימוקים שבאת איתם מהבית.
פרדוקסלית עוד יותר, אפילו מעט משעשעת, הביקורת שלך על השימוש במוטיבים בני זמננו – דודו טופז וכו` – מול הדרישה ההחלטית שלך שההצגה תהיה יותר אקטואלית ומחוברת. אתה זועק נגד השימוש בסטריאוטיפים (של בני דורך החלולים והעיוורים, שוודאי לא מבינים בכלל במה עוסק המחזה שאותו הם מעלים וסתם באו לעשות צחוקים), מבלי להבין שהדבר הסטריאוטיפי היחיד פה היא ההסתכלות שלך, הפריזמה הממוזערת שדרכה אתה בוחן את ההצגה. אמות המידה הנוקשות והעציות שהצבת לעצמך מונעות ממך להבחין בסאטירה, בעובדה שהייצוגים החברתיים הללו לא כאן רק כדי ללעוג ולעשות שמח, אלא כדי להציב מראה מול בית המשוגעים הזה, החברה הישראלית שצועדת לחורבן.
הטיעון הבעייתי ביותר שרתמת למערכה, זה שמעיד אולי יותר מכל על כשל תפיסתי מובנה, הוא הקייס החינוכי. אני מרשה לעצמי להניח שיש לך רקע ואג`נדה סדורה בתחום החינוך, ואני מנחש – על סמך הטקסט הזה, לפחות – שפחות בכל מה שקשור לאמנות. תיאטרון דידקטי, כזה שמונע מצורך "לחנך", הוא התיאטרון המשעמם והעקר ביותר (גם במקרה של הצגות ילדים, אגב). ב-99 מ-100 מקרים הוא יחטיא את המטרה בקילומטרים. תיאטרון, כמו כל אמנות, הוא לא כלי חינוכי מעצם הווייתו. הוא מחנך באמת רק כשהוא במיטבו: אחר, מעמיק, שואל שאלות. זה, אגב, בדיוק ההבדל בין מורה שנותן לתלמידים שלו כלים לחקור, להעמיק ולהתפתח, לבין מורה שמאמן את התלמידים לשנן טקסטים ולחזור עליהם כמו תוכי. אבל אתה, שוב, דורש מפרה להטיל ביצים.
עזה ושדרות, רהט ואל ערקיב, שייח ג`ארח וחאוורה, בילעין ונעלין – כולן מגויסות למערכת הטיעונים שלך, וכולן מעידות על חולשתה האדירה. הביקורת לא מחזיקה מים? נגייס את הטיעון שאף שמאלני אמיתי לא יכול לעמוד בפניו. וכאן בדיוק אתה מבטא את החולי החריף ביותר כרגע של השמאל הישראלי: שמאל שהחל לצעוק מתוך רפלקס, שמאל שעונה את אותה התשובה לכל השאלות, שמאל שמרדד באופן מעליב את המסרים שלו עצמו, שמאל שרואה שכולם סביבו חירשים, אבל במקום להתחיל לדבר בשפת סימנים מעדיף לצרוח חזק יותר.
"סינדרום ירושלים" היא הצגה מורכבת. ייתכן שמורכבת מדי. אולי בסיבוב הבא בעוד 22 שנה – בהנחה שגם אז, למרבה הצער, היא תישאר רלוונטית וטרייה – ינחת האסימון.