המחשת הכוח העודף תחילה

יריב מוהר

"המחשת הכוח העודף תחילה" – זה הוא ככל הנראה ההגיון הפנימי מאחורי ההיצמדות של מרבית הישראלים במרכז ובימין החילוני המתון לאחיזה בשטחים. הרעיון הוא שלפני שנוכל לעשות שלום עם האויב ו\או לוותר לו, צריך שיקרה איזשהו אירוע שבמהלכו אנחנו נרגיש שהאויב מרגיש ומפנים שאנחנו הצד החזק או הצודק (במקרה של כוח מוסרי עודף) או בעל הסמכות להחליט.

בדיבור היומיומי ניתן לנסח את ההגיון הזה כך: אחרי שהם יבינו שאיתנו לא מתעסקים, יש על מה לדבר איתם. לחילופין ניתן לחלץ את ההגיון הזה מהקביעה ש"הערבים מבינים רק כוח" במיוחד כשהיא משולבת עם ההגיון של "ויתורים יתפרשו כחולשה" ועם המורשת ההיסטורית של קונספציית "קיר הברזל". או לפי דבריו המדוייקים של ז'בוטינסקי במסה המבריקה שלו: "בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה". כמה אקטואלי להיום.

כל שורשינו בארץ ישראל המודרנית מושתתים על הגיון זה. במסה הנ"ל ז'בוטינסקי גם מבטא את ההגיון ההישרדותי-מנשל, ההכרחי להערכתו, של כלל ההתיישבות הציונית בארץ, תוך מודעות בלתי מתחסדת לאופיה הקולוניאלי והכוחני: "התיישבותנו – או שהיא צריכה להיפסק, או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסיה המקומית להבקיע". בהמשך יש ביטוי לכך שהכוח צריך להיות גם תודעתי ולא רק ממשי, ובוודאי שעליו להיות עודף. זהו תנאי לא רק לשלום אלא לעצם ההישרדות והקיום הלאומי.

בכל זאת צריך לתת לז'בוטינסקי קרדיט על כך שהוא נוטה קצת יותר לפרשנות הישרדותית מאשר אירו-צנטרית ומתנשאת (אם כי רק באופן יחסי). אפשר ללמוד זאת מהכבוד שהוא רוחש, בניגוד לימנים עכשוויים, לפלסטינים ("ערביי ארץ ישראל") כקולקטיב לאומי מובחן משאר העולם הערבי, הרוצה באופן לגיטימי לבטא את לאומיותו באופן המתנגש עם רצון הציונים: "אילו גם היה אפשר (ואני מפקפק בכך) לשכנע את ערביי באגדאד ומכה, שארץ-ישראל אינה בשבילם אלא חבל-ספר קטן ובלתי-חשוב, הרי בשביל ערביי ארץ-ישראל היתה ארץ-ישראל נשארת גם אז לא חבל-ספר, אלא מולדתם היחידה, מרכזו ומשענו של קיומם הלאומי העצמי. ולפיכך, מן ההכרח היה גם אז לנהל את ההתיישבות בניגוד לרצונם של ערביי ארץ-ישראל, כלומר, באותם התנאים שהיא מתנהלת כעת."

האנלוגיות שעושה ז'בוטינסקי במסה למקרים של מאבקים דומים באירופה מלמדות שבמובן מסויים המילה "ילידים" באה לו פחות ממקום מתנשא ויותר ממקום של להיות או לחדול. ההודאה שהערבים הם בני המקום ובעלי רצונות לאומיים לא פחותים משלנו, מרמזת כי הוא איננו מתכחש לאי-המוסריות של אקט ההתיישבות הציונית, אלא מכחיש את הרלוונטיות של המוסר למלחמת קיום לאומית. במובן הזה תפישתו העצמית, הסובייקטיבית, איננה קולניאלית פר-אקסלנס, על אף שהוא משווה אותנו לעמים קולוניאליים. זאת בניגוד ללא מעט ציונים "שמאלניים" יותר שההתנשאות היא מוטיב מרכזי בהגותם. להבדיל, תפישתו של ז'בוטינסקי, ניכרים בה ניחוחות של חשיבה קולוניאלית, אך היא מבוססת בעיקר על הישרדות ועל ביסוס והמחשת כוח עודף מול הערבים.

אם מנסים בכנות להבין את רוח התקופה ההיא צריך להיות אופטימי חסר תקנה על מנת לחשוב שלעמדתו של ז'בוטינסקי מול "הילידים" לא היה כל בסיס. האם היה צריך להמשיך בעלייה למרות מסלול ההתנגשות והנישול שהיא מביאה? האם היה זה אכן קרב לחיים בו הכרח להשהות כל עניין מוסרי? האם ביטוי לאומי על חשבון "הילידים" היה שווה את כל זה? בכנות: אלו  שאלות מורכבת מכדי לענות עליהן בפסקנות מהפרספקטיבה הפריבילגית של היום. אלא שהשתנות התנאים הגיאו-פוליטיים והפיכתה של ישראל למעצמה אזורית מתפשטת במרחב באלימות לא שינתה כמעט את ההגיון הז'בוטינסקאי העמוק והישן הזה – היא רק הפכה את תחושת ההישרדות לתירוץ לנישול. אפילו עצם ההכרה בסבל הכביר שגרמנו מאז לעם אחר, בין השאר בדמות "הנכבה", גם היא בלתי נסבלת עבור הישראלים לפני שתחילה נמחיש כוח עודף – פיזי, רוחני ו\או מוסרי. אפילו ההכרה בטראגדיה נדחית כסכנה. אולי זה משום שהנכבה מרמזת לנו כי כבר המחשנו כוח עודף מול הפלסטינים וזה לא עזר; מרמזת לנו ש"קיר הברזל" הוא קיר שכעת מתחזק את המשך הסכסוך ולא בהכרח את המשך הקיום.

ההגיון של המחשת הכוח העודף נראה כראציונלי – מעין דימוי של משחק תודעה אסטרטגי ותועלתני שנועד לוודא שהשלום עם האויב יחזיק מים משום שהאויב ינטוש את תקוותיו לדחוקינו בכוח, אך הוא כזה רק במידה מועטה. משולבים בהגיון של "המחשת הכוח העודף" גם: הפחד להיות חלש; יצר הנקם – המחשת הכוח תיהיה כואבת ולעיתים תכלול דיס-פרופורציה בהחלת הכאב על הצד השני; כלול פה גם הרצון לדומיננטיות הטבולה בלא מעט גזענות – המחשת הכוח העודף תמחיש גם מי בעל הבית ומי הנתין, כך שהשלום ממילא לא יהיה בין שווים (הרבה מה"שמאל הציוני" שבוי בקונספציה הזאת); ומשולבת בו גם, ככל הנראה, נטייה מודחקת להשהות את הוויתור הנדרש שכן לא באמת השלמנו איתו – שהרי אם התנאי לוויתור (שהוא כיביכול רק על טריטוריה אך בעצם גם על הגמוניה) הוא המחשה כל כך משמעותית של כוח עודף, יתכן שבכלל לא נאלץ להגיע לוויתור עצמו. בעצם יש סתירה מובנית בין ויתור על הגמוניה להמחשת כוח עודף. והרעיון לוותר על הגמוניה מבעת כל הגמון לאורך ההיסטוריה.

לבסוף המחשת הכוח העודף מעניקה משמעות רטרואקטיבית למדיניות שנראית אבסורדית אלמלא כן. מהבחינה הזו עצם האחזקה בשטחים היא חלק מהמחשת הכוח העודף – אתם מנסים לגרום לנו שנרפה? אנחנו נראה לכם שאנחנו חזקים מכם בכך שלא נרפה. נרפה רק לאחר שנוודא שאתם מפנימים שלא נרפה בכוח – אולי כשתפסיקו לדרוש שנרפה, נרפה. מכאן שיש משמעות לאחיזה של עשרות שנים בשטחים הכבושים במסגרת משטר אפליה בין יהודים לפלסטינים שאיננה דתית-משיחית.

מעבר למוטיבציות המופשטות והעמוקות יותר, קיים גם ראציונל ארצי ואקטואלי לרצון להמחשת הכוח העודף: העובדה שמה ששווק לנו כנסיגה מעזה הניב קסאמים, ומה ששווק לנו כוויתורים מרחיקי לכת לפלסטינים בכמה נקודות בתהליך המדיני שהחל באוסלו הניב אוטובוסים מפוצצים על נוסעיהם, הופכת את "המחשת הכוח העודף תחילה" לכלי היחידי והראציונלי לכאורה שימנע טרור.

איך מפרקים את ההגיון הזה? קשה לענות על כך בחופזה, אבל ברור שזהו אחד ממעמודי התמך, ששומר את המיינסטרים הישראלי כסרבן דה-פאקטו של פיתרון משטר האפלייה והכיבוש בשטחים. כרגע אני משתעשע במחשבה מה היה קורה אם הפלסטינים ומרבית השמאל בארץ היו עושים שינוי חד ומתחילים לקרוא לסיפוח השטחים ואיזרוח הפלסטינים. נדמה לי שבמקרה כזה תומכי ליכוד לא מעטים היו הופכים פתאום לנושאי הדגל של תוכנית אובמה. רוצים שנספח? אנחנו נראה לכם שאנחנו חזקים מכם: נתמוך בהיפרדות. המחשת הכוח העודף תקיים דיאלקטיקה של התנגדות וכוח לא עם הדרישה לסיום הכיבוש, אלא עם הדרישה להשלמה איתו, לנירמולו האזרחי. גם אז ההגיון הזה לא יתפרק, אבל ישרת מטרה טובה יותר.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מיכאל לינדנבאום

    אוסלו (שאני תומך בו)
    פינוי לבנון (שאני תומך בו)
    פינוי עזה (שאני תומך בו)
    הביאו עלינו מסע רצח בערים,וקטיושות מצפון ומדרום.
    יש ממה לחשוש.

  2. אזרח.

    "כרגע אני משתעשע במחשבה מה היה קורה אם הפלסטינים ומרבית השמאל בארץ היו עושים שינוי חד ומתחילים לקרוא לסיפוח השטחים ואיזרוח הפלסטינים. נדמה לי שבמקרה כזה תומכי ליכוד לא מעטים היו הופכים פתאום לנושאי הדגל של תוכנית אובמה. רוצים שנספח? אנחנו נראה לכם שאנחנו חזקים מכם: נתמוך בהיפרדות. המחשת הכוח העודף תקיים דיאלקטיקה של התנגדות וכוח לא עם הדרישה לסיום הכיבוש, אלא עם הדרישה להשלמה איתו, לנירמולו האזרחי. גם אז ההגיון הזה לא יתפרק, אבל ישרת מטרה טובה יותר."

  3. איציק ניסני

    מהיכן שלא אקרא את המאמר מלמעלה למטה מלמטה למעלה מהאמצע לצדדים הוא מאמר מתנצל .
    בפני מי אתה מתנצל ?

  4. דרור בל"ד

    אם זכרוני אינו מטעיני, היה אחד, אריק שרון, שהלך על הרעיון שלך. אפילו הקים מפלגה. בבחירות האחרונות לקחה מפלגה זו את סיסמת הבחירות של חד"ש: שתי מדינות לשתי עמים.

    על פתרון שתי המדינות, סיסמה שאינה מוגדרת כלל ונתונה לפרשנויות שונות ומשונות ("אף פליט לא יחזור" – ציפי לבני) ראה: "איך מתיישב פתרון שתי המדינות עם זכות השיבה"? – ראיף זריק
    http://jadal.mada-research.org/?LanguageId=3&System=Item&VolumeId=14&MenuId=15&ItemId=122

    גם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית היו אחדים שהקדימו אותך ברעיון המדינה האחת. לא כדי להפחיד את הציונים, אלא כי הם מאמינים באמת ובתמים כי זהו הפתרון הטוב ביותר.
    http://one-state.net/

    מה ששווק לנו כנסיגה מעזה הניב קסאמים, ומה ששווק לנו כוויתורים מרחיקי לכת לפלסטינים בכמה נקודות בתהליך המדיני שהחל באוסלו הניב אוטובוסים מפוצצים על נוסעיהם. לא מדובר בהגיון אלא בעובדות. השיווק הוא ההופך את "המחשת הכוח העודף תחילה" לכלי היחידי והראציונלי לכאורה שימנע טרור.

    איך מפרקים את ההגיון הזה? לא תצליח, לעולם לא תצליח. נסה לדבר עם חוג הפרופ` למען חוסן מדיני. כולם שם מתמטיקאים ופיסיקאים. לא תמצא בטיעוניהם כשלים לוגיים, מהסיבה הפשוטה כי אין כשלים לוגיים. (ראה למשל הרצאתו של פרופ` ישראל אומן עם קבלת פרס נובל). כשמנקים משולחן הדיונים את רודפי הממון והשררה מצד אחד, ואת העדר הרועה באחו מצד שני (להלן: מנהיגי המפלגות הגדולות ותומכיהם) תישאר עם אנשים המונעים אך ורק ע"י אידאולוגיה ואשר המחלוקת ביניהם היא מוסרית נטו.

    הימין האידאולוגי מכיר בכך כי אין כאן מדינה דמוקרטית. בשיחות עם מתנחלים, המכונים ע"י הציונים בתואר `סהרוריים`, מצאתי הגיון רב יותר מאשר בשיחות עם כל ציוני, נאור ככל שיהיה (בעיני עצמו). הם הצהירו באוזניי כי ללא ההקשר ההלכתי, הרי הציונות כולה אינה אלא קולוניאליזם, וכי ההתנחלויות כולן (חוקיות או לא – בגצ שותף מלא לפשעי הציונות) הן המשך ישיר להתנחלויות על אדמות גזולות שנגזלו מהפלסטינים ב48 בתוך שטחי ישראל, ודינן זהה.

    קל מאד להפריך את טענות ארגון `אם תרצו` או את טענות אנשי מרצ. כשתבין כי אין הבדל ביניהם ( אלה גם אלה ממלמלים את המנטרה `מדינה יהודית ודמוקרטית`) תוכל לכתוב מאמרים המציעים איך לפרק את ההגיון הזה. אך לפני הכתיבה מן הראוי לקרוא דברים שכתבו קודמיך, ולא לנסות ולהמציא את הגלגל כל פעם מחדש.

  5. מרדכי

    אין בשום מקום בעולם ציבור מוסלמי שחי בשלום עם ציבור אחא,ויש אלימות כמעט בכל מדינה מוסלמית.לכן כל המאמר מופרך מיסודו