קטכיזם מהפכני: על תנועת "אם תרצו"

דניאל רוזנברג

מה שתמיד שמר את הימין הישראלי, גם בגרסאות הקיצוניות שלו, מהתפרעות ושבירת כלים טוטאלית, הוא ההבנה שהוא מתנהל במשחק הפוליטי, שהוא מייצג רק מפלגה אחת מיני רבות ושישנן עוד דעות ועוד זרמים אפשריים. התמרונים הפוליטיים של בגין לאורך הקריירה שלו גרמו לו להפוך לסוג של ג'נטלמן, שגם אם שופך אש וגופרית על בני הפלוגתא הפוליטיים שלו, עדיין הכיר בהם וזיהה אותם בתור יריבים אפשריים, וגם בתור משתפי פעולה אפשריים. ניתן לומר דבר דומה על נתניהו, שלמרות ההשתלחויות המילוליות הספורות בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, לא זיהה את מפלגתו, הליכוד, עם החברה הישראלית כולה, אלא רק עם קהל בוחריו האקטואלי והפוטנציאלי.

ככזה, לא חרג הימין הפוליטי ממערכת הכללים אשר נקבעה כבר באנגליה של המאה ה-18: מפלגה נבחרת לפרלמנט על מנת להוציא לפועל מצע מסוים, תוך הכרת מגבלות הכוח הפוליטי והימנעות מחריגה אל מחוץ להם. תפישה זו לא נולדה עם הדמוקרטיה המערבית, ולמעשה גם לא תמיד עמדה בקנה אחד איתה, אלא מתוך עצם המשמעות של פעולה פוליטית בחברה מודרנית, בה לא ניתן להוציא לפועל אידיאולוגיות חובקות-עולם ללא זריעת הרס רב. הפוליטיקה המודרנית, גם זו של זרמי השמאל והימין הקיצוניים, מבוססת ברובה על ההכרה בקיומה של יריבויות מפלגתיות ואחרות אשר נלקחות כנתון ברור מאליו. לכן, הכניסה למרחב הפוליטי לרוב תורמת לעידון ולהתמתנות של אידיאולוגיות קיצוניות; ניתן לומר כי ההכרה בגבולות האפשר היא אחד היסודות החשובים של הפוליטיקה המערבית המודרנית.

בטקסט זה אנסה להצביע על מספר מהמרכיבים העיקריים אשר מרכיבים את הסכנות האידיאולוגיות העומדות בפני הפוליטיקה המודרנית, תוך התרכזות בתנועה הפוליטית אם תרצו. בטקסט אטען כי מהותה של תנועת אם תרצו נעוצה בדיוק בשבירת כללי המשחק הפוליטיים המוזכרים לעיל: אם תרצו לא פועלים עוד בגבולות הפלורליזם המפלגתי והאידיאולוגי, אלא מתיימרים לייצג כוחות אדירים שנמצאים מחוץ ומעל לפוליטיקה, את "עם ישראל כולו" או את הציונות באשר היא. אם תרצו לא מבקשת להוציא לפועל מצע מסוים, אלא להביא לשינוי טוטאלי של הציבוריות הישראלית, ובמידה רבה של החברה הישראלית כולה.

ראשית, ישנה סוגיית התיוג האידיאולוגי. תנועת אם תרצו מסרבת באופן עקבי להגדרתה כתנועת ימין, וזאת למרות זיהוי מובהק של מרכיבים רבים ממצעה, בנוסף לזיהוי האישי של רבים הפועלים במסגרתה, ככאלה. אם תרצו אף איימה בתביעה משפטית על האתר העברי של וויקיפדיה, לאחר שבו נאמר כי אם תרצו היא תנועת ימין. מצע התנועה מגדיר אותה כ"תנועת מרכז" (הגדרה החוזרת מספר פעמים במצע), ושב ומכריז עליה כתנועה "ציונית", ותו-לא. למעשה, התנועה כמעט וחומקת מהגדרה של תנועה פוליטית: מצעה מזכיר יותר מסמך עקרונות של תנועת נוער או מניפסט אינטלקטואלי מאשר פלטפורמה פוליטית, והיא כמובן לא מזוהה עם אף גוף מפלגתי כזה או אחר.

באוסף ממאמרי התנועה כמעט ולא מופיעות עמדות התנועה בנושאי מדיניות שונים (בין אם מדיניים, כלכליים או אחרים), כולל בעניין השטחים והפלסטינים, ונראה שהשיח בו דוגלת התנועה הוא בדיוק כזה – שיח, כלומר עבודה באמצעות דיבור וטקסטים יותר מאשר עבודה פוליטית לשמה. דיוני התנועה נעשים כמעט תמיד ברמה העקרונית ה"גבוהה" – מהות הציונות, משמעותה ההיסטורית של ישראל, נושאים דתיים-לאומיים שונים וכו', אשר רק לעתים רחוקות מובילים להתפרטות להמלצות קונקרטיות כאלה ואחרות. כבר מכאן ניתן להקיש לגבי יחסה של אם תרצו לפוליטיקה: לא מדובר בתנועה "מלוכלכת", אלא בתנועה "אידיאולוגית", כלומר כזו אשר סולדת מהדימוי הכוחני, המניפולטיבי ולעתים אף המושחת שלו זוכה המרחב הפוליטי בישראל; אם תרצו רואה באידיאולוגיה עניין הנמצא מעבר לפוליטיקה, מעבר לסיעות, פלגנות וריבים שונים. הפוליטיקה היא עסק מלוכלך, ומכאן שגם ההשתתפות הפוליטית היא לא עניין לאידיאולוגים.

שנית, עצם העובדה שאם תרצו, למרות שאת עמדותיהן ניתן לשייך ברוב המקרים לימין, פונים לא נגד "השמאל" הפורמאלי, או אפילו "האליטות", אלא נגד האויבים הנעלמים בתקשורת, בחברה ובאקדמיה, מראה על כך שהם לא משחקים באותו המגרש הפוליטי יחד עם מתנגדיה. אם תרצו לא תוקפת כמעט פוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי מדיניות וכו', אלא מרכזת את כוחה בביקורת על ארגונים אשר אינם מזוהים עם הוצאה לפועל של מדיניות. אהוד ברק יכול, לצורך העניין, לקרוא ואף להתעקש על פינוי מאחזים בגדה המערבית, אבל הוא לא מהווה יעד לעיקר המתקפה של אם תרצו בדיוק מכיוון שבמהותו כפוליטיקאי בכיר הוא עובד באור היום. אהוד ברק הוא שמאלני, הוא לא מתחפש לשום דבר, והוא יודע את מקומו. אם תרצו, לעומת זאת, מחפשים, כמו כל תנועה מסוג זה, את הקונספירציה, את היהודים והבונים החופשיים שמסתננים למוקדי הכוח ומפעילים אותם מבפנים תוך שמירה על מראית עין של ניטרליות.

מבחינתם המדינה, האזרחות, הרשויות השונות והמבנה החוקתי הם לא יותר מאשר שדות קרב שונים שבהם נלחמים כוחות האור בכוחות החושך, כשהמנצח זוכה ביכולת שינוי הצורה שהופכת אותו לבלתי נראה מבחינה אידיאולוגית: המנצח עוטה על עצמו מסכה והופך למזוהה עם המדינה הממלכתית. לתנועות בסגנון אם תרצו אין, בניגוד לכל סיעה פוליטית, עניין בכוח כשלעצמו, אלא בהתגשמות העקרונות העליונים של הלאומיות בגרסה האתנית והפונדמנטליסטית ביותר שלה; הם מתעניינים לא בממשלה, שרים, תיקים, פקידים, תקציבים וכו', אלא בחברה עצמה, בהכפפת כל מוסד חברתי לאידיאולוגיה בה הם דוגלים. המונחים הכלליים והמופשטים בהם מדברים סעיפי מצע אם תרצו, מ"חברה יהודית אותנטית" ועד "חברת מופת", נשמעים, למרות ההדר הבית"רי שלהם, כפניה לא להגשמה של מצע פוליטי קונקרטי כזה או אחר, אלא להשתלטות אידיאולוגית על המוסדות החברתיים עצמם.

גם החזרה במצע אם תרצו על מלת המפתח "חברה" מראה את הפרמטר המרכזי שלו שואפת התנועה: הכוונה היא לא להישג פוליטי, לנצחון אלקטורלי כזה או אחר, אלא לפניה לחברה עצמה; לצביעה, ניתן לומר, של סך החיים החברתיים, הכלכליים, החינוכיים, המשפחתיים וכו' על ידי עקרונות התנועה. בדיוק מסיבה זו לא ניתן לדמיין את אם תרצו כמפלגה פוליטית אמיתית: פעילותה הפוליטית הנמרצת לא נעשית על מנת להשיג יעדים פוליטיים, אלא יעדים חברתיים, תרבותיים וסמליים; ככזו, תנועה חברתית, אשר לא עומדת לשיפוט המחמיר של הפוליטיקה, יכולה למלא תפקיד יעיל הרבה יותר מאשר מפלגה.

אלמנט נוסף הבולט במצע התנועה, ונעדר לרוב ממסמכים פוליטיים אחרים של הימין המסורתי, הוא ההתמקדות ב"תודעה". אם תרצו מייחסים למושג זה מקום מרכזי בחיים הפוליטיים, מאחר והוא מהווה לדידם כוח יצרני ומחולל. הפוליטיקה של אם תרצו לא שמה במרכזה את הפעילות הריאלית, בין אם מבצעים צבאיים, הסכמים דיפלומטיים או מהלכים כלכליים, אלא רואה בכל הגורמים הללו לא יותר מאשר מסמנים לתופעה הגדולה יותר, והיא התודעה בה מחזיקים הפרטים המרכיבים את הקולקטיב הלאומי. מבחינה זו, האזכור להרצל ולציונות המדינית אשר מופיעה תחת הרגל השנייה של מצע התנועה ממלאת כמעט את התפקיד ההפוך משהתכוונה: במקום הריאליזם האסרטיבי, התוקפני לעתים, של הזרם המדיני של הציונות, מתמקדת אם תרצו בערפילי הרעיונות והסמלים המקופלים תחת המושג "תודעה". מאחר והתודעה היא הכוח המחולל, היצרני, הפורה היחידי, יש לעבוד, בדיוק כפי שאומר מצע התנועה – "במישור התודעתי".

מבחינה זו, לא מדובר ב"עוד דונם ועוד גבעה" של הציונות הביצועיסטית המוקדמת (עקרון שבא לידי ביטוי ביעילות חסרת תקדים אצל תנועת המתנחלים), אלא במאבק שנעשה על המוחות, על המחשבות ועל הדימויים השגורים בתקשורת ההמונים ובטקסטים אחרים. מבחינה זו, הפשעים הפוליטים האמיתיים לגבי אם תרצו אינם פעולה פוליטית בלתי נכונה, או אפילו הצבעה או תמיכה בתנועה מתחרה, אלא עצם המחשבה, וכמובן הדיבור, שלא עולה בקנה אחד עם העקרונות האידיאולוגיים האמורים.

על רקע זה בדיוק ניתן לנתח את האבחנה המשולשת שעושה חבר התנועה ארז תדמור באחד ממאמריו בין "פוסט ציונות סמויה", "פוסט ציונות מודחקת" ו"פוסט ציונות משתמעת". אף אחת מהתופעות שמתאר ומקטלג תדמור (בהתאמה – פעילות ארגון עדאללה, תמיכה בפתרון כפוי על ישראל בנושא השטחים וויתור על ריבונות ישראלית בהר הבית) אינה מהווה פעילות קונקרטית כלשהי, אלא מייצגת פעולה דקלרטיבית וסמלית המכרסמת, לפי תדמור, בבסיס הלגיטימיות הציונית. גם שמות התואר שבהם משתמש תדמור כדי לקטלג את סוגי החתרנות האמורים מצביעים על כך: במקרה הראשון מדובר במושג המציין הסתרה והאפלה, במקרה השני במונח מתחום הפסיכולוגיה ובמקרה השלישי במונח מתחום תורת הפרשנות; כלומר, אף לא באחד מהמקרים מדובר בפעולה פוליטית מוצהרת, הנעשית במישור הציבורי ונושאת מסר ברור, אלא תמיד מדובר באפקט סמלי כלשהו שמחוללת הפעולה, זאת כמובן במישור ה"תודעתי". נושא הפעולה יכול אף לא להיות מודע למשמעויותיה הנלוות (כך במובן של הסוג השלישי, המשתמע, של הפוסט ציונות), אך הנזק שנגרם מכך אינו קטן יותר – אדרבא, מי שרואה עצמו כציוני ופועל כנגד הציונות הוא מתחזה כפול ומכופל.

בהתאם לזאת, עוסקים רבים מהחומרים באתר התנועה בנושאים הקשורים לאותו מישור תודעתי חמקמק, ממסרים פוסט ציוניים המועברים על ידי אקדמאים ישראלים ועד סרטים בהפקה ישראלית אשר אינם עונים על הקריטריון הסמלי הלאומי המהווה פרמטר מחמיר בכל הקשור ליצירה אמנותית. בכל אחד ממקרים אלה מדובר בשילוב של שני האספקטים שהוזכרו לעיל, דהיינו חשיפת הנסתר והדגשת התודעה: ראשית, מדובר בחשיפה של פעילות סמויה כלשהי שמבצע האויב, בין אם באמצעות הצבעה משוקללת-מתמטית על העדרם של מסרים לאומיים בתכניות הלימודים, ובין אם באמצעות פעולת פענוח המציגה מסרים תרבותיים תמימים-לכאורה כמכילים למעשה מסרים חתרניים (ניתן לראות זאת באופן מובהק בכל מאמר פרי עטם של אנשי התנועה המתמקד במושגי מפתח כגון "תחפושת", "סמוי", "נסתר" וכו', וכאלה ישנם רבים).

שנית, מדובר בהצבעה על גורמים המתבססים על המישור התודעתי, המייצגים מעין שטיפת מוח קולקטיבית הנעשית באולמי האוניברסיטאות ומעל מרקעי הטלוויזיה. כמעט באף אחד מהמקרים לא מדובר על חשיפה של פעילות אמיתית הנעשית נגד המדינה וזרועותיה, למשל דרך פעולות טרור או פשע, אלא כמעט תמיד מוזכרים במאמרים אקטים הנושאים משמעות סמלית, ולכן נושאים חשיבות מרובה באותו מישור תודעתי. גם החשיפה המתוקשרת של אם תרצו בנוגע לקרן החדשה לישראל, אשר לפי התנועה תרמה ואף אפשרה את דו"ח גולדסטון, נובעת מאותו הגיון: התנועה לא טוענת כי הקרן החדשה תמכה באופן אקטיבי בארגון החמאס, העבירה לו כספים או כמובן תמכה באימוני הזרוע הצבאית שלו, אך היא אפשרה את הדו"ח, ולפי כך את פעילות החמאס דרך "הכשרת לבבות", כלומר דרך יצירת הלך רוח ציבורי (דהיינו, סמלי) המכוון נגד פעולות ישראל.

אך הדבר שהופך תנועה בסגנון אם תרצו למסוכנת במיוחד, הוא האופן שבו היא מנהלת את מאבקיה הפוליטיים, אופן היוצר במהותו דה-פוליטיזציה של האקט הפוליטי. תנועה כזו, המתיימרת לייצוג שלם ומלא של הגוף האתני והלאומי, מסוגלת לשרוף עד אפר את המתנגדים לה, לא בשביל להרוויח מזה משהו, אלא כי לא יעלה על הדעת שתצוץ מתוך העם התנגדות לעם. מבחינה זאת, יחסה של אם תרצו לשמאל דומה יותר לזה של מפקד ופקוד, או הורה וילד, מאשר של יריבים פוליטיים; ילד לא יכול להמרות את פי אביו, ואם הוא מנסה, יש לסלק אותו, או לפחות לקצץ לו את הכנפיים בצורה שתמנע ממנו כל צורה של מחאה. התיוג על ידי אם תרצו את מתנגדיהם כפוסט ציונים וכלא-פטריוטים מהדהדת את קריאתו של נתניהו לאנשי השמאל "ששכחו מה זה להיות יהודים", אך היא רצינית יותר במובן רב, מאחר והיא לא עוסקת רק בזהותם האישית, אלא מייצגת דה-לגיטימציה פוליטית של ממש: אדם הפועל באופן אקטיבי כנגד המדינה, בניגוד לסתם לא-יהודי, לא יוכל לבוא בקרבנו, נקודה.

ארז תדמור מכנה באחד ממאמריו את הפוסט ציונות "איום חיסוני", וכך באמת ניתן להבין את הדרך בה אם תרצו תופשים את מתנגדיהם: לא כיריב שיש לנצח, ובמידת האפשר גם לרמוס ולדכא, אלא כסוג של זיהום ויראלי, שיש לסלק מתוך הגוף הביולוגי באמצעים חיסוניים ולשמור עליו כנגד הידבקות עתידית. הקריקטורה המדוברת של נעמי חזן בצירוף הקרן, שליוותה את הקמפיין שניהלה התנועה נגד הקרן החדשה לישראל,  הוא דוגמא נוספת, לא בגלל היותה של הקריקטורה פוגענית, אלא בגלל הדה-הומניזציה הנקראת מתוכה: האויב איננו אדם, הוא מפלצת. ברגע שגוף פוליטי חזק רואה מסמן את יריביו לא דרך מעשיהם אלא דרך מהותם, לא ניתן לאויבים אלה אלא להיות מושמדים כליל מבחינה ציבורית, חברתית ולעתים אף פיזית.

מרכיבים אלה כשלעצמם אינם חדשים, בוודאי שלא בפוליטיקה הישראלית: חשד במזימות קונספירטיביות ליווה את הציונות כמעט מיומה הראשון (לעתים אכן בגלל קיומן של מזימות אנטישמיות), בזמן ששימת הדגש על התודעה הסמלית-תרבותית במקום המעשה הפוליטי גם הוא וותיק, וחוצה את הפוליטיקה הישראלית מהשמאל ועד הימין. ההתרכזות בחברה גם היא, כמובן, אלמנט המזוהה ביותר עם הציונות, הסוציאליסטיות והלא-סוציאליסטית כאחד; לא הייתה כמעט בהיסטוריה תנועה ציונית משמעותית שלא בנתה את מוסדותיה החברתיים החוץ-פוליטיים במקביל לבנייתה הפוליטית. ידוע לנו גם כי ההתייחסות לאויב דרך המטריצה הא-פוליטית, שרואה בו גורם שיש לחסל ולהוציא מן הגוף על מנת לטהר אותו, אינה חדשה לצערנו: היא התהוותה במחוזותינו באופן הדרגתי החל מהכיבוש ב-1967, עם עליית ההיגיון הביטחוני ועם השיח אודות אופני "הטיפול" במחבלים, חשודים, עצורים, ושאר גורמים בלתי רצויים.

החדש באם תרצו, אם כן, הוא בחיבור האסטרטגי בין כל המרכיבים הללו, ובעיקר באופן שבו הם באים לידי ביטוי. אם תרצו היא תנועה פוליטית צינית, כוחנית ואלימה באופן פוטנציאלי, אשר אינה בוחלת בסוגים שונים של הפעלת דה-לגיטימציה ציבורית, משפטית ותקשורתית כלפי הגורמים אותה היא מסמנת כאויבים. היא פועלת דרך שימוש אינסטרומנטלי בסמלים המגיעים מלב הקונצנזוס התרבותי הישראלי, ותוך פוליטיזציה מתמדת של הספירה החברתית והפרטית. ככזו, מהווה אם תרצו סכנה לעצם קיומו של מרחב ציבורי חופשי ומשוחרר מכפיה: העירוב התכוף של הפוליטי והא-פוליטי, של הכוח והאנטי-כוח, שמייצגת אם תרצו, מוביל בהגיונו לסגירתה של הדמוקרטיה.

כותרת המאמר, "קטכיזם מהפכני" נלקחה מחיבורו של המהפכן הרוסי בן המאה ה-19 סרגיי  ניצ'אייב (Nechayev). מדובר בטקסט פוליטי המחבר בין קיצוניות פוליטית אלימה, קונספירטיביות ותפישה מיסטית-תיאולוגית של הפוליטיקה. ככזה, יתכן ומדובר בנקודת פתיחה טובה לדיון באידיאולוגיה של הימין הקיצוני החדש בראשית המאה ה-21.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אירית

    מצטערת לדעתי כל המאמץ שעשית מיותר ואפשר לסכמו במילים מעטות. מי שלא נגד הכיבוש הוא פשיסט.

  2. לאירית

    המחבר דוחה את התזה הזאת כבר בשורה הראשונה (!) של המאמר. חוץ מזה שהמלה "פאשיזם" לא מופיעה בו פעם אחת.

    נכון שלפעמים יש מאמרים ארוכים אבל שווה גם לקרוא אותם לפני שמבקרים אותם.

  3. עודד גלעד

    גם אם קצרה היריעה, הכותב היה צריך לציין את האלמנט הסימטרי בהופעתה או בתפקודה של אם תרצו. שכן גם בשמאל אנו רואים עלייה עצומה ומטרידה בפעילות הא-מפלגתית, המאופיינת בעמותות פרטיות של שתדלנות וסינגור ויחסי ציבור שנועדו להשפיע על אופיה של החברה כולה.
    כך שההבדל התהומי בין אם תרצו לארגוני שמאל הוא במסר, ולא בכלי שמעביר אותו.

  4. אלקין

    מאמר מרתק. עם זאת, קשה לי, אם להודות על האמת, לעשות את ההבחנה שעושה כותב המאמר בין המרחב הפוליטי למרחב הלא-פוליטי.

    האידיאולוגיה היא הכוח שמכתיב את תפיסת המציאות שלנו ואת התנהגותינו בכל אספקט של החיים. מוסד תרבותי כמו אקדמיה או קרן קולנוע יכול לנסות לפעול משיקולים מקצועיים בלבד, אך שיקולים מקצועיים גרידא הם קריטריון צר מדי לפעולה, ותמיד נדרשת להם התוספת האידיאולוגית.

    מה שחדשני ומסוכן, לטעמי, ב"אם תרצו", הוא הווליציונליות שהם מייחסים לאותה פעולה אידיאולוגית של גופי תרבות, לרעיון שההיתה השתלטות עוינת ומתואמת היטב מצד האנטי-ציונים.

  5. מאור מלחי

    אתמהה- הרי השמאל מצטמצם בכנסת וברחוב, ועבר לפעילות "חברתית, שוללת לגיטימציה, תקשורתית, תודעתית", כלומר עבר מהמרחב הפוליטי לא-פוליטי. הימין, מאידך, חזק מאוד בפוליטיקה-גם בכנסת, וגם ברחוב. האם יש יותר חכ"ים ימניים או שמאליים? האם יש יותר מפגינים ימניים או שמאליים? מי הצליח להרכיב קואליציה- ביבי או לבני? אז מי פוליטי ומי פועל במחשכים נגד הדמוקרטיה? הימין מתחיל קצת לעבוד לא-פוליטית, וכבר מקבל על הראש?

    הסכנה הגדולה לדמוקרטיה משתקפת בכך ששתי מפלגות השלטון (ליכוד וקדימה) מתחרות זו בזו בכוח הדיקטטורי שהן נותנות ליו"ר שלהן. לא כאן המקום לדון בסיבות לכך, והלוואי והיה לי פיתרון.

  6. נעם

    אני בהחלט מסכים עם גלעד. מסכים במובן זה שישנה כאן דיאלקטיקה מעניינת שיש לבחון בשיח הציבורי הרווח בכלל של כאילו שמאל-מול-ימין-מול-מרכז (כלומר הקטגוריות האלה באמת מתפרקות לטעמי ולא רק "כאילו"), כשהופעתה של "אם תרצו" מהווה אולי את הסמן המובהק שלו או את ה"התגלות האחרונה והלא חביבה במיוחד" של תוצאות ההתפתחות ההיסטורית הזו.
    כלומר מעבר לניתוח התופעה הקונקרטית הזו של אם תרצו, יש להצביע על הקונטקסט הרחב של העיסוק האובססיבי הזה בתודעה, כמו גם בנסתר בתור מה שתמיד לא מופיע ודווקא הוא "החשוב" משום שהוא מצוי בסאב-טקסט שיש להנכיחו או בקונטקסט רחב שאינו מחוור דיו, שהם ושסביבם רוחשת הדינאמיקה הציבורית של השיח הרווח. עולות לטעמי כמה וכמה אמירות קטגוריות שאפשר לנסח סביב העניין.

  7. ד.ר

    לעודד – נכון שגם בשמאל המגמה היא העצמה של החברה האזרחית והפעילות החוץ-פרלמנטרית. עם זאת, לדעתי הפעילות הזאת, גם בגרסתה הבעייתית ביותר, כלומר ה-NGOs השתי"ליים וכדומה, דנה בנושאי המדיניות וגם עוסקת בארגון פוליטי בדרכים שונות. כמובן שזאת לא פוליטיקה במובן הדמוקרטי וההשתתפותי שלה, ויש איתה בעיות רבות שמכיר כל אדם הפעיל פוליטית בשמאל, אבל צריך להבדיל סוג כזה של התארגנות מהפוליטיקה הא-פוליטית, והמסוכנת, המתוארת בטקסט.
    כמו כן, אני לא חושב שאפשר לעשות לאם תרצו רדוקציה לצד השני של מטבע העמותות והפעילות הא-מפלגתית. יש כאן תופעה חדשה שמכילה מרכיבים חדשים, שעל חלקם ניסיתי לעמוד. עם זאת, העלת כאן באמת מימד שאכן חשוב להזכיר.

    למאור – לא טענתי בטקסט שהפעילת שהא-פוליטית נובעת מכשלון של הימין בפוליטיקה הפרלמנטרית. למען האמת, זה טיעון שמתאים יותר לסוג המחשבה של אם תרצו: הבסנו את האויב הפוליטי בבמה הציבורית, אבל הוא נשאר "טבוע" בחברה האזרחית, בבירוקרטיה ובכל שאר המוסדת הכביכול-ניטרלים, ולכן יש לגרד אותם משם בכוח ולהכניס אליהם אנשים שלנו. הטקסט לא מנסה לטעון שום דבר כזה, ולמעשה לא מדבר כמעט בכלל על הקשר היסטורי או אחר. אם הייתי צריך לתת רקע כזה, הייתי מצביע על תופעות אחרות, כגון הפניה של הרוב הגדול של הימין הפוליטי להכרה באופצית המדינה הפלסטינית, יחד עם ההתרכזות של רוב המפלגות סביב קונצנזוס ליברלי, מה נתפש כ"בגידה" בדיוק בעיני הימין הקיצוני החדש.

  8. אירית (יער) המקורית :)

    התרגלתי לחתום פה בשם ,אירית" והנה הגיעה עוד אחת בברכה, ולכן אני קוראת את הפווסט וכבר מוצאת מה להגיד.

    המאמר מעניין ובמקומו, ואולי חל על יותר מאשר "אם תרצו" כתופעה ארגונית. מכל מקום, דעתי בנושא הקרן החדשה לישראל ידועה ולעוסה, אחזור בקצרה. הסיבה שאם תרצו קיבלה כיסוי והד כזה נרחב אינה נעוצה במהותה המיסטית או הפוליטית, אלא בחולשה של כוחות השמאל השקועים ביוון השחיתות עד צואר ומנועים מלהגן על עמדותיהם בשל קופות שרצים המדלדלות מאחוריהם המגודלים.

    תנועות הימין לעומת זה הן קטנות וזרירות ויעילות, ועובדות יפה מבחינת אקטיביזם (יש הרבה מה ללמוד), ומנצלות את החולשות הידועות. לגופי השמאל המבוקרים אין מענה נקודתי, ולא אידיאולוגי. הבעיה שהשמאל כבוש מזמן בידי קומץ מושחתים והם מדברים בשמו, וכך זה נראה.
    לכן, צעירה הייתי וגם זקנתי והבנתי שבישראל האידיאולוגיה היא לא הפואנטה, יש לחפש את שורת הכסף, שם מוצאים את התשובות וכידוע הניסיון להעלות את בעיות השחיתות בגופי השמאל שהיום מותקפים ,לא צלח, הח"מ למשל ספגה מטחים בלתי אפשריים, ואחרים כלל לא ניסו בחכמתם.

    כך למשל היו מי שקיבלו אימיילים מארגון אנונימי בשם "משנים" ובו סקירה יפה על קשרי הון שלטון בעייתיים של ארגוני שמאל אנטי ממסדתיים לכאורה. לא שמעתי תגובה לדוחות האלה, שהיו ענייניים וחשובים. כיום המתקפה באה ממקום כביכול רעיוני, ושוב שבוי השיח הפוליטי בידי כמה אנשים שיש להם מה להסתיר במישור היותר ארצי, עבירות פליליות, כספים, שחיתויות וכולי וכולי.

    מאחר שהארגונים בשמאל שתקו עשרים שנה, אני לא רואה סיבה להגן עליהם היום, גם אם המתקפה מנוסחת כאמירה פוליטית ימנית קיצונית.
    קיצור, המאמר יפה אך מבוזבז על תופעה המצויה בהקשר שונה לחלוטין לטעמי.

  9. אורית קמיר

    מה שמטריד אותי במיוחד ב"תנועת הנוער" הנדונה הוא השם שנטלה לעצמה. הניכוס הבוטה הזה של מה שנתפס כאחת מאושיות החשיבה הציונית מעיד רבות.

  10. יוסף שחר

    וכל הכבוד גם למי שמאחורי imti.info
    למרות הנימה הצינית שלא ברור עד כמה היא משרתת את המטרה, מדובר בפרוייקט מרשים, פאזל מצמרר של פני החברה שלנו

  11. יריב מ

    מי שהצליח להוביל חלקים מהשמאל הישראלי לחשיבה אמיתית, מקורית ומנומקת, (גם אם מלאה בטעויות, פרשנויות מוטעות והגזמות), הצליח לייצר כאן רעידת אדמה. כבר 30 שנים שהשמאל על חלקיו השונים לא מסוגל להגיד שום רעיון מקורי ולכתוב מאמר מעניין אחד, ומתרכז בקלשיאות מנטרות וסיסמאות הזויות. המאמר הזה מעניין ומרתק, הוא מנתח כמה דברים על אם תרצו בצורה נכונה ומרתקת ובכמה מקרים בונה גורד שחקים רעיוני מרשים שעומד על יסודות חסרי בסיס, ובכל זאת, כמכלול, תנועה שהצליחה לגרום לחלקים בשמאל הישראל להתחיל לחשוב ולכתבו משהו מקורי היא בהחלט תנועה שעשתה רעידת אדמה.

  12. חנה קים

    "זו ארצנו" לא קמה סתם כך מישהו עומד מאחוריה. מיהם אותם אנשים? מי מממן את התנועה הזאת? איפה יושבים האנשים האלה? כל עוד לא ייעשה תחקיר מינימלי על התנועה הזאת, עם מענה לשאלות הבנליות הנ"ל, אי אפשר באמת לנתח אותה. ונשאלת השאלה מדוע עד היום לא נעשה תחקיר כזה. אני יכולה לנחש שקלמן ליבסקינד, התחקירן של "מעריב", לא ישוש לעשות תחקיר כזה, וספק אם גם ב"ישראל היום" יתעניינו בה. אבל מה לגבי הכתבים של עיתון "הארץ"? מישהו יודע משהו על התנועה הזאת?

  13. עמר

    מרתקת העובדה, שבקטחיזם המהפכני של באקונין למשל, הוא מסביר מדוע יש לפעול קודם כל למהפכה חברתית ורק אחר כך למהפכה פוליטית. כנראה שהפוליטיקה פועלת באופן דואלי למהדרין, וקיים מאבק בין מחנות המייצגים תנועות חברתיות- תרבותיות, מחוץ לספירה של הפוליטיקה המלוכלכת. החברה האזרחית (העמותות והארגונים החברתיים) בישראל ובעולם, היא התגלמות הפעולה האנרכיסטית, הארוכ… See Moreה יותר והלא ודאית- אך היא מצליחה לחולל מהפכה חברתית, הרבה יותר מאשר התנועות החוץ פרלמנטריות הלאומניות-דתיות והשמרניות. מספיקה בדיקה קצרה ברשת על מנת לאמוד את תרומתה של הקרן החדשה לישראל לעם היהודי בהשוואה לתרומתה של "אם תרצו"
    החברה האזרחית, היא האלטרנטיבה, היא השמאל החדש, בשיח העל -פוליטי הזה, אף אחד כבר לא מאמין לאמירה השחוקה שפוליטיקאים נהגו לשנן בעבר ש"הציבור לא מטומטם", נקודת המוצא היא שהציבור מטומטם. כיוון שהוא משועבד לחלוטין לאגדות וסיפורי סבתא, על הדת, והלאום, כך אנשי אם תרצו משכנעים את הציבור, המבולבל והמפוחד שעמותה כמו עדאללה, שמייסדיה ופעיליה, מעולם לא נגעו בנשק והם פצפיסטים גמורים- יכולה לחקור את הצבא ואף "לסכן את בטחון המדינה".

    הבעייה היחידה של השמאל האזרחי, היא שהוא חסר הון ממשי והון אנושי ביחס לימין האזרחי.

    המפתח להתגבר על נחיתות זו, אליבא דה באקונין, נעוץ בסולידריות של מעמד העובדים

  14. נטלי

    זה לא סותר 🙂

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תוכל לתת דוגמא לאחד מגורדי השחקים שעומדים על יסודות חסרי בסיס?

  16. טל

    זה כמו לומר שגוש שלום היא תנועה א-פוליטית. מדובר בתנועה שהתחילה את דרכה באגודות הסטודנטים השונות ופועלת רבות באותו משחק פוליטי שהביא אנשים נפלאים כמו גילה גמליאל לתוך כנסת ישראל. כל הדיון הזה מזכיר לי תנועת סטודנטים, כביכול א-פוליטית אחרת – רוח חדשה, שהתחילה את דרכה בכל מני פעיליות סולידריות "נחמדות" ו"בלתי מזיקות" עבור סטודנטים ירושלימים יהודים חילונים ודתיים-לאומנים, וסיימה את תפקידה בבחירות האחרונות לראשות העירייה כאשר היוותה למעשה ארגון פוליטי שכל תפקידו היה להוביל את הקמפיין של ברקת. בעוונותי, הייתי עד לאופן הפעולה מבפנים. ראיתי איך פעילויות של העמותה משמשים ככלי לגיוס קולות ואיך ראשי העמותה הפעילו את קמפיין הבחירות ולאחר הניצחון גם קיבלו תפקידי מפתח בעירייה (יקיר שגב ואלישבע מאז"ה) ואף יצא לי להיות עד לפעילויות האלה בוילה מנקרת העיניים של ברקת בבית הכרם.
    מדובר בסה"כ בתוצאה עגומה של הייאוש של הישראלים מהפוליטיקה. ארגונים כאלה קמו על מנת להחדיר רעיונות קיצוניים פחות או יותר לתוך חברה שמאסה בכל אידיאולוגיה ורעיון פוליטי בדרכי מרמה ומניפולציה.
    קשה להשוות אותם לארגונים כמו עדאלה, בצלם ושאר העמותות השמאליות שלא עוסקות במניפולציות ושטיפת מוח מבוקר ועד ערב.

    שימו לב לפיסקה הבאה ממסמך של מכון ראות

    16. ברשת נלחמים באמצעות רשת )4(It takes a network to fight a network – כדי להתמודד עם רשת הדה-לגיטימציה, ישראל צריכה לפעול בהיגיון רשתי:
    – מצד אחד, עליה לזהות את רכזות הדה-לגיטימציה בעולם )לונדון, טורונטו, פריז, מדריד, או אזור מפרץ סן-פרנסיסקו(, ולמקד את מאמציה בהן תוך שיבוש פעולת הזרזים של הרשת ופיצול בין מרכיביה, בעיקר בין מי שמבקרים את ישראל בשל
    מדיניותה, גם אם בצורה בוטה ונוקבת, לבין הדה-לגיטימטורים;
    – מצד שני, על ישראל לטפח את הרשת שלה על בסיס המערך הדיפלומטי ורשת של `שגרירי קצה` שמורכבת מאנשים וארגונים לא-ממשלתיים, להפעיל זרזים ולרתום
    NGOs לפעולה כנגד ה- NGOs שמקדמים את הדה-לגיטימציה, ואף לחזק את מחלקה הבין-לאומית בהסתדרות.

    http://reut-institute.org/Data/Uploads/PDFVer/20100217%20-%20final%20delegitimacy.pdf
    מעניין אם יש קשר… 

  17. קים יובל

    התחילו את העבודה, אבל בטוח שיש עוד מה לעשות.
    דנית גוטפרינד בוואלה עשתה עבודה יפה ונתנה תגובה מיידת בזמנו לקמפיין המזעזע שלהם-
    http://news.walla.co.il/?w=//1638516

    ובהארץ היו מספר כתבות בעניינם . אחת הייתה כתבת שער מפרגנת במוסף הארץ לפני כחצי שנה.
    בנוגע למימון שלהם, קצת אחרי וואלה יהונתן ליס פרסם את זה:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=1147765

    בפעול הזוועה הזו, שנראית כמו גלגול אינטליגנטי, ולכן מסוכן, של חבורת צחי הנגבי, מריחה ממימון אמריקאי כבד. עלונים צבעוניים שמחולקים באוניברסיטאות בעשרות אלפי עותקים, מסעות פרסום במליוני דולרים, עו"ד זמין לכל קריאה, וכמובן משכורות יפות לכל הנערים תכולי העיניים- כל זה עולה כסף, והרבה.

  18. יאיר

    אנא: עדאלה, לא עדאללה. משורש עדל, צדק, וללא שום קשר לשם האל.

  19. דניאל

    בהתחשב באש ובגופרית ששופכים אם תרצו על העיתון הזה*, ראיון העומק הנוצץ והיחצ"ני שהוענק שם לתנועה מוכיח שכרגיל, הדמוקרטיה הליברלית מצוינת בלחמש את מחריביה ומהרסיה. מהצד השני, זה מוכיח שלאם תרצו יש שכל וחוש תקשורתי מפותח שגובר על דקויות אידיאולוגיות.

    *דוגמאות מייצגות:
    http://www.imti.org.il/show_art.php?id=445
    http://www.imti.org.il/show_art.php?id=503

  20. ג`וני ספקטור

    דניאל שידלת אותי להצטרף לתנועה:

    כל מה שחלמנו עליו,

    הפוליטזציה של הא-פוליטי!

    הדה-פוליטזציה של הפוליטי!

    מומחים בכללי, מכשירי ללבות.

  21. RS

    שני דברים שיש לקחת בחשבון:

    אנחנו אחרי ההתנתקות.

    מאחורי התנועה הזו עומדים קציני צבא.

    לגבי ההתנתקות – אין ספק שהיתה אצל הימין הפקת לקחים. אם תרצו מסמלת את הימין המטורף שאחרי ההתנתקות. החבר`ה האלה כאיידיבידואלים כתבו לפני שנה ושנתיים מתוך עמדה ימנית מובהקת ונגד האליטות. בתוך הקבוצה העמדה הימנית הוחלפה בעמדה "ציונית", והאליטות הוחלפו בארגונים כמו הקרן החדשה.

    לגבי קציני הצבא – חלק גדול ממה שמתואר במאמר יכול להילקח משיטות פעולה צבאיות ומחשבה צבאית. אני מתכוון לאופן הפעולה הרחב ולאו דווקא לאופן הביטוי של הפעולה. יש כאן שימוש חד-פעמי בדמוקרטיה. הדמוקרטיה כשדה קרב שמחולק בכל מיני אמצעים.

    הפעולה הפוליטית לא עזרה להם נגד ההתנתקות אבל הידיעה שלפעולה פוליטית יש השלכות עדיין קיימת. אז מכבסים את הפעולה הפוליטית עצמה כא-פוליטית ונמנעים בכל מחיר מלעסוק במציאות הקיימת תוך ניסיון לשנות את אופיה של החברה לכזה שלא יאפשר נסיגות נוספות ובטח שלא לחלק את ירושלים (המחולקת ממילא).

    אצלם יש פנייה לאותם דברים שאליהם פונה יאיר לפיד. עוד אחד שמבצע פעולות פוליטיות באמצעים שהצליח למצבם כא-פוליטיים.

    הם לא סתם הופכים את הפוליטי לא-פוליטי, אלא מנסים לקחת כל מיני דברים ולהפוך אותם למעבר לפוליטי, כמו המדינה והציונות. הציונות ככלי ללאומנות כללית.

    פאשיזם בסיסי ביותר. אולי פאשיזם פונדמנטליסטי. הערצה מוחלטת של הכוח מעבר להקשר ספציפי.

  22. RS

    מדובר בניסיון להטיל אימה על כל מיני זירות ציבוריות. כמו זירות של פעולות דמוקרטיות. על האינטרנט. כדי שאנשים יפחדו לקחת חלק במרחב הדמוקרטי בגלל החשש מהוקעה ואולי אפילו פגיעה פיסית. התחושה של פעילי המרחב הדמוקרטי היא תחושה של גבולות הפעולה. אם מנסים לכונן תודעה של אין-גבולות אז מנסים למנוע אפשרות לפעולה דמוקרטית.

    אתה רוצה לפעול בדמוקרטיה? הנה, היא התחלפה עם זירת קרב מלחמתית (עם כל המשתמע מכך – מוקשים, איום תמידי וכו`). עכשיו נראה אותך.

    המשמעות היא הכרזת מלחמה נגד החברה הישראלית כחברה דמוקרטית. החלקים בחברה הישראלית בעלי תודעה דמוקרטית.

  23. ד.ר

    שתי מילים על פאשיזם: אני חושב שצריך להזהר עם המושג הזה, באופן כללי וגם בפרט בשיח על אם תרצו. תנועות פאשיסטיות הן אולי אלימות, תוקפניות ואנטי-דמוקרטיות, אבל הן עדיין תנועות פוליטיות. הן שואפות לתפוס את הכוח במדינה ולהשתמש בו כדי לקדם את האג`נדה שלהן. אצל תנועה כמו אם תרצו אין את האלמנט הזה; אם תרצו עוקפת לגמרי את המדינה ופונה ל"עם", ל"אומה", ל"תרבות" וכו`. לא סתם לא הזכרתי, כמו שעלה כאן בתגובות, במאמר את המלה "פאשיזם" על הטיותיה אפילו פעם אחת. תנועות פאשיסטיות בדרך כלל מעריצות כוח, בזמן שאם תרצו לא מדברים על כוח, ואפילו נרתעים ממנו: כמו שהזכרתי, ההתייחסות שלהם לאויבים הפוליטיים שלהם היא לא של יריבים שצריך לרמוס ולקעקע, אלא של כפופים, או של ילדים שצריך "לחנך". זאת צורה אחרת לגמרי של הפעלת כוח מכל מה שאנחנו רגילים למצוא בימין הישראלי, ומכאן היחודיות שלה, וגם הסכנה שנובעת ממנה.

  24. אירית

    הערה לקריאת הטוקבקים. מפתיע מחדש כל פעם ההפתעה מחדש של אנשי השמאל כאשר שיטות שהם נקטו, ו-או עודדו בעקיפין, מופעלות נגדם.
    אדם תוהה כמה זמן לוקח, ואם בכלל, עד שנופל האסימון או שמדובר בהיתממות. כל מה שעושה "אם תרצו" עכשיו היה קודם, למעט עובדה אחת בלבד, והיא נמעני האלימות. התדהמה והמאמרים נובעים מכך שהאלימות החינוכית מופנית כלפי מי שתפסו עצמם מחוסנים, או גרוע מכך שסברו שלהם בלבד מוקנית הזכות להשתמש באמצעים כאלה, כוללל "הפניה אל העם" ו"אל התרבות" כפי שכותב המחבר בתגובתו האחרונה. שלטון הפחד….אינו חדש בפוליטיקה הפנים יהודית, כולל אלמנט האילוף או החינוך ה"בינדורי" שנהוג בפוליטיקה היהודית הגלותית-שריתותית. אנשים מתו מזה גם קודם, בלי משפט, וכאשר גופי השמאל הסתכלו לצד שני.
    זה יכול להיות שיעור חשוב ומעשי, אבל ניראה שהוא הופך שוב לנשוא מאמרים ארוכים ולא רלוונטיים.