על הקשר בין התאווה הבלתי מרוסנת לכיבוש ושקיעתה של האימפריה הישראלית

כמו בטפטוף איטי, כמעט בלתי מורגש, של טיפות מים המסירות את האבק מעל מראה עכורה, הולכת ומתבהרת התמונה. כל אירוע ניתן, לכאורה, להסבר פרטי שעשוי להניח את הדעת, שלא מדובר חס וחלילה בתופעה או בדפוס אלא רק בעוד "שטות בירוקרטית", "החלטה מקומית של פקיד", או מעשה ידיו של "עשב שוטה" שאינו מעיד על הכלל, אבל המקרים הפרטיים הללו מצטברים למסה מאיימת, מבהילה, שאת משמעויותיה כבר קשה להסתיר. מניעת כניסתם של אנשי רוח ואמנים בינלאומיים לישראל או לשטחים בגלל דעותיהם, מעצרים ליליים של אזרחי המדינה בחסות צווי איסור פרסום, שימוש בכלבים כלפי פלסטינים, אך לאחרונה גם כלפי מפגינים יהודים בשטחים, מעקבים של המשטרה והשב"כ אחרי מפגינים ישראלים המוחים נגד גזל קרקעות בשטחים, הפעלת יחידות מסתערבים נגד מפגינים ישראליים באתרי מחאות פוליטיות והצעות חוק דרקוניות, העולות בפרלמנט הישראלי חדשות לבקרים, שמטרתן העיקרית סתימת קולות של ביקורת. האם מדובר ברצף אירועים מקרי, נטול משמעות? רק ההיסטוריונים של העתיד יוכלו לתת על כך תשובה, וגם אז צפויות מן הסתם להתעורר מחלוקות עזות על פענוח אותה משמעות, שכן אם ההווה מעורפל והעתיד לא ידוע הרי העבר, כבר למדנו, משתנה כל הזמן.

חנה ארנדט, פליטה יהודיה שנמלטה בעור שיניה מגרמניה בשנות השלושים של המאה הקודמת, לפני שהפכה להיסטוריונית ומרצה למחשבה פוליטית, ידעה משהו על קו הגבול הדק המפריד בין מסלק למסולק, בין מגרש למגורש, בין עושה העוול וקורבנו, ובין אלה לבין המשקיפים מהצד על מעשי עוולה ואינם נוקטים עמדה. ביצירתה המונומנטאלית "יסודות הטוטליטריות" (סדרת קו אדום-הקיבוץ המאוחד בעריכת גיורא רוזן, 2010, תרגום, עריכה ופתח דבר: עדית זרטל), היא עושה קישור מעניין בין תופעות הקולוניאליזם והאימפריאליזם האירופי ליצירת הגזענות המודרנית והטוטליטריזם, שהגיעו לשיא חסר תקדים עם תופעות הנאציזם והסטאליניזם. ארנדט הבינה, כי שום עם איננו אי, לבדד ישכון, כי הכל ארוגים יחדיו ללא התר בפלנטה הזאת: כי וילה בג'ונגל הוא רעיון עוועים, חלום בלהות קולוניאלי, גזעני, הזיה הממיטה אסון על כל הצדדים.

ארנדט הפליטה צללה לתוך התופעות והמאורעות האפלים, המזוויעים והסבוכים ביותר של המאות האחרונות, כדי לנסות ולפענח את המנגנונים הסמויים שאפשרו את התופעות הקיצוניות וחסרות התקדים של הטוטליטריות במאה ה-20. היא עשתה את זה בכישרון ובאומץ אינטלקטואלי נדירים. הקולוניאליזם והאימפריאליזם האירופי הביאו להריסתו של המפעל האירופי של האזרחות והשוויון החוקי, ולקריסתם של המוסדות הפוליטיים במדינות אירופה, טענה. ההתפשטות האימפריאליסטית שאין לה גבולות, וכן הופעתו של איש ההמון, האספסוף, המנוכר והחש זרות כלפי העולם (מעניין מה היתה אומרת היום על תופעת הטוקבקיסטים במרחב הציבורי הישראלי) היו בין הגורמים שאפשרו את צמיחת הטוטליטריות.

עיקר מפעלה האינטלקטואלי של ארנדט התקיים באמצע המאה שעברה ונושאי הליבה שלו היו אירופאים במהותם. אך קשה שלא לדמיין מה היתה אומרת על מפעל ההתנחלויות המשגשג בשטחים, אילו היתה חיה כיום. ארנדט ראתה במדינת הלאום ("מדינת האומה", כפי שבחרה לתרגם זרטל) מוסד הומניסטי, בעיקרו – שכוחו בין השאר במגבלותיו ובגבולותיו (הטריטוריאליים החוקיים, הכוחניים) – מבנה אזרחי המספק סדר לגאלי ומבטיח זכויות, שבני אדם יכולים לחוש בו בבית ולראות עצמם אחראים לו. אלא שהאימפריאליזם היה הגורם המרכזי לשקיעתה, כאשר הצניעות וידיעת המגבלות של מדינת הלאום התחלפו בהזיות יוהרה על התפשטות אין סופית. ארנדט, הושפעה מהניתוח המרקסיסטי של רוזה לוקסמבורג על הקשר בין הצבר הון להתפשטות אימפריאליסטית ועל הצורך למצוא שדה פעולה להון העודף בשטחים שמחוץ למדינת הלאום במסגרת כללי המשחק הפרועים של הקפיטליזם. האפשרויות העסקיות שמעבר לגבול נזקקו להגנת הממשלה בארץ האם ויצרו חיבור הדוק בין הון לשלטון עד שהדחף האימפריאליסטי ניתק מהגיונו הכלכלי ונהפך לעקרון פוליטי בזכות עצמו, המשבש את המוסדות הפוליטיים הלאומיים.

משרתיו המובהקים של "חוק ההתפשטות", טענה ארנדט, היו הבירוקרט והסוכן החשאי, וזה כמו זה לא ראו עצמם כפופים לחוק הרגיל, אלא היו אך ורק עובדיהם המסורים של חוקי הטבע, בדיוק כמו שראו עצמם מאוחר יותר המנהיגים הטוטליטריים. מכשירי השליטה האימפריאליים היו בירוקרטיה שרירותית וחשאית. השליטה האימפריאלית, הבזה לכללי המשחק המקובלים של מדינת הלאום קעקעה בסופו של דבר את המערכת הפוליטית המבוססת על חוק וגבולות והביאה לקץ זכויות האדם ולהשתוללות חסרת המעצורים של הטוטליטרים הגדולים של המאה ה-20.

הנאציזם והפרקטיקה יוצאת הדופן שלו היה תרכובת אחת, "מסוכנת ומחרידה במיוחד", אבל החרבתו לא הביאה להרס הגורמים שכוננו אותו, אלמנטים שכל אחד בנפרד יכול להפוך בנסיבות מסוימות לבסיס לטוטליטריות בכל ארץ שהיא, טענה ועוררה בכך ובדברים נוספים (כמו התזה שלה ממשפט אייכמן על "הבנאליות של הרוע" למשל) את זעם שומרי החותם של הנרטיב הציוני הרשמי. אין להתפלא, אם כך שרק עתה, כמאה שנים אחרי הולדתה, וכשישים שנה לאחר יציאת ספרה זה לאור בשפת המקור, תורגם "יסודות הטוטליטריות" לעברית (עד היום טרם תורגמו לעברית מרבית ספריה, שהפכו זה מכבר לנכסי צאן ברזל בתרבות המערב).

עדית זרטל מצטטת ראיון עם הפילוסוף האיראני החשוב ראמין ג'אהנבגלו על הפופולאריות הרבה של ארנדט בקרב אינטלקטואלים איראניים, ועל ההשפעה הרבה של ספרה על יסודות הטוטליטריות על החברה האזרחית באיראן מאז 1979, ועל הקרבה האינטלקטואלית שחשים הוא וחבריו אל הפליטה היהודייה שדווקא אצלנו הודרה במשך שנים מן הדיון הציבורי.

באחד הראיונות המועטים שנתנה ארנדט היא סיפרה כי היא כותבת קודם כל כדי להבין, שמשמעותו נשיאה בנטל ההווה והתמודדות איתו, שעה שרבים נאלמו דום, השתמטו מהחובה הזאת או לא היו מסוגלים לעמוד בה.

ואחרי הכל, יש לומר – אם מישהו/י מוצא איזשהו דמיון או קשר מובהקים בין הניתוח של האינטלקטואלית היהודייה המבריקה הזאת למצבנו הספציפי בעצם ימים אלה – הוא עושה זאת על אחריותו הבלעדית. 

• יזהר באר הוא מנהל-מייסד של עמותת קשב החוקרת את סיקור התקשורת הישראלית.