מרקס/אייזנשטיין/הקפיטל

פרדריק ג'יימסון

על סרטו של אלכסנדר קלוגה: "חדשות מקדמוניות אידיאולוגית" (Marx/Eisenstein/Das Kapital – Nachrichten aus der ideologischen Antike) 570 דקות, 2008   תמיד טוב שיש סרט חדש של קלוגה. במיוחד אם הצופה מוכן למה שעומד להגיע. הסרט החדש – תשע שעות אורכו – מחולק לשלושה פרקים. 1: מרקס ואייזנשטיין באותו הבית; 2. כל החפצים הם אנשים מכושפים; 3. פרדוקסים של חברת החליפין. השמועות טוענות שקלוגה צילם כאן את הפרויקט הלא ממומש של אייזנשטיין מ-1927-1928, גרסה קולנועית של "הקפיטל" של מרקס. זאת, בעוד רק החלק הראשון של הסרט עוסק בחומר המטלטל הזה. השמועה הופצה בידי אותם אנשים שמאמינים שאייזנשטיין באמת כתב גרסה לסרט על "הקפיטל", בעוד הוא רק שרבט כעשרים עמודים של רעיונות שונים במשך תקופה שנמשכה כחצי שנה. כמו כן, חלק מאותם אנשים יודעים שאייזנשטיין התלהב מ"יוליסס" של ג'ויס במשך אותה תקופה וגם "תכנן" סרט עליו, עובדה שמעוותת גם את הפנטזיות שלהם על פרויקט "הקפיטל". אולם, אם הרעיונות של אייזנשטיין לפרויקטים קולנועיים נראו מבולגנים עד אשר הפכו לסרטים "אמיתיים" – עליליתיים או תיעודיים –  יהיה זה רק הוגן להזהיר את הצופים שסרטיו "האמיתיים" של קלוגה נראים יותר כמו מחברות הרעיונות של אייזנשטיין […]. העבודה של קלוגה עצמו מלאה בצירופי מקרים – מלאה בדאבל-טייקים נראטיבים, פונקטום לא צפוי בלבו של מה שנדמה בתחילה כמו צירוף מקרים בנאלי, חוסר התאמה שמופשט לכדי רעיונות גדולים. הנוסחה המופלאה של דלז  – "מרקס מגולח, הגל מזוקן", לא זרה לניסיונותיו החוזרים ונשנים למצוא ירושות חדשות על-פי תנאיו: השחזור העתידי של חוויות והקשירה יחד של השפעות וידע בדרכים חדשות. העתיד דורש כינון של קדמוניות שתתאים לו. האם קדמוניות אידיאולוגית זו משמעה שמרקס, ואיתו המרקסיזם, הפכו מיושנים? הקטע הקומי בסרטו של קלוגה, בו בני הזוג הצעירים מייסרים האחד את השנייה בדקלומים ממרקס, יכול לגרום לנו לחשוב כך. גם אייזנשטיין ודאי ייחשב מיושן עם המטען המלודרמטי שלו, הסרט האילם, המונטאז'. לנין עם כתוביות! נדמה שזה חזון קודר בשביל הדיגיטליות הפוסטמודרנית… עם זאת, הבה נזכור את רגשותיו של מרקס עצמו כלפי אפשרויותה של קדמוניות: תיאוריית הערך של פרומתיאוס ואפלטון, המחשבות של אפיקורוס והגל על הומרוס. ואז ישנה השאלה החותמת את הטיוטה של המבוא ל"קווי-המתאר של ביקורת הכלכלה המדינית" מ-1857: "קִסמה של אָמנות היוונים בעינינו אינו סותר את הרמה-החברתית הלא-מפותחת, שבה צמחה. לאמיתו של דבר, הוא תוצאתה, ובעצם הוא תלוי בהכרח בכך שהתנאים החברתיים הלא-בְּשלים, שבהם נוצרה ורק מהם יכלה להִווצר, אינם יכולים לחזור עוד לעולם" (תרגום: צבי טאובר). מרקס לא היה נוסטלגי, והוא הבין שהפּוֹליס היוונית היתה צורה חברתית מוגבלת ובשל כך בלתי ניתנת לשחזור; וכפי שריימונד ויליאמס הבחין, הוא הבין שכל סוציאליזם עתידי יהיה הרבה יותר מורכב מהקפיטליזם עצמו.
הרעיון של קדמוניות ימקם אותנו ביחסים חדשים עם המסורת המרקסיסטית, עם מרקס עצמו וגם עם אייזנשטיין. מרקס הוא לא אקטואלי ולא מיושן: הוא קלאסי, ותקופת המסורת המרקסיסטית והקומוניסטית, שתואמת פחות או יותר באורכה את תקופת תור הזהב של אתונה, היא בדיוק תור הזהב של השמאל האירופי, אליו יש לחזור שוב ושוב על פתרונותיו המבלבלים, הפנאטיים, הפרודוקטיביים ואף אלה שסותרים את עצמם. ואם תוּבּע התנגדות, כאילו האלהת תקופה שכללה את הטיהורים הסטאליניסטים והרעבת מיליוני איכרים היא תועבה, די אם נזכיר את ההיסטוריה היוונית שותתת הדם: הקלון הנצחי של הטבח במֶגָרָה והתועבה של העבדות כמובן. יוון היתה ספרטה באותה מידה שהיתה אתונה, סיציליה באותה מידה שהיתה מרתון; וברית המועצות היתה גם הסוף לנאציזם והספוּטניק הראשון, הרפובליקה העממית של סין והתעוררותם של מיליוני מיליונים של סובייקטים היסטוריים חדשים. הקטגוריה של הקדמוניות הקלאסית יכולה להוות מסגרת בה השמאל העולמי ימציא מחדש עבר מעורר לעצמו.
תרגום לעברית: יהושע סימון
קטע ממאמר שפורסם ב- New Left Review, גיליון 58, יולי-אוגוסט 2009
המאמר מתוך גיליון מספר 6 של מערבון – מגזין חדש לקולנוע
לפרטים נוספים:
maayanmagazine.com

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. צבי בן-דור

    "הרפובליקה העממית של סין והתעוררותם של מיליוני מיליונים של סובייקטים היסטוריים חדשים. הקטגוריה של הקדמוניות הקלאסית יכולה להוות מסגרת בה השמאל העולמי ימציא מחדש עבר מעורר לעצמו."

    ג`יימיסון צודק, כמובן. ברית המועצות היתה קץ הנאציזם ומהפכת התרבות היתה באמת "התעוררות של מליוני סובייקטים היסטוריים" (למרות שהאמינו לי שהוא מדבר שטויות, אלפי שנות מרידות וחילופי שושלות מראים שהעם הסיני ידע להיות פוליטי מתי שהיה צריך בלי לחכות לשיפוט האוריאנטאליסטי בגרוש של ג`יימיסון). אבל הסייפא של המאמר שלו מטרידה במיוחד כיוון שהיא רומזת, שוב. שג`יימיסון מתעקש לא לללמוד דבר מן העבר ולא להיות ביקורתי גם כלפי האלימות של שמאל. מרקסיסט ביקורתי, אחראי, הגון הוגן, וישר דרך (כמו שכותב שורות אלה מתיימר להיות) חייב להרהר בדברים הבאים של ג`יימיסון:

    1. על היות פול דה-מאן היה משתף פעולה עם הנאצים ומחברם של מאמרים אנטישמיים בבלגיה במהלך המלחמה הוא אמר שזו היתה "פשוט עבודה" (ככה אמר גם אייכמן–אם כי באופן קצת יותר מעמיק מג`יימיסון– במשפטו וככה אמר כמעט כל פושע מלחמה נאצי שעמד למשפט).

    2. את חברותו של היידגר במפלגה הנאצית הוא פטר כצורה של "נאיביות פוליטית שהיא בכל זאת פוליטית" (שהרי "הכל פוליטי" אצל ג`יימיסון). במקום אחר אמר שהיה בה "משהו מרענן" ג`יימיסון גם הודיע שהפרק הנאצי בחיי היידגר מעורר בו סוג של "הערצה חתרנית" (איך לתרגם sneaking admiration).

    3. הוא קבע שחשיפת עברו הנאצי של דה מאן (שהחביא את העובדה הזו רוב חייו האקדמיים אחרי במלחמה) והדיון בעברם הנאצי של דה מאן והיידגר נועדה אך ורק "כדי לקעקע את הדקונסטקרוציה של דרידה". כאילו אין לעובדות הביוגרפיות הללו כל משמעות פוליטית ופילוסופית אחרת.

    4. הוא הגדיר את מהפכת התרבות "כניסוי חברתי קולקטיבי" וטען כי הבעיה היחידה במהפכת התרבות היא שהיא "הסתיימה מוקדם מדיי" הוא ביקר את מאו על ש"נרתע ממהלך הדברים" והפך את הכיוון שלהם מייד לאחר ימי "הקומונה של שאנגחאי". הוא קבע, בהיותו מעריץ בלתי ביקורתי של מרכוזה, שכל הגילוייים על זוועות מהפכת התרבות ועל הסטאליניזם הם חלק ממאמץ כולל (בורגני) "להשליך לפח האשפה את שנות השישים".

    5. הוא טען שתכליתם היחידה של הדיונים ברצח העם בקמבודיה היא "דפוליטיזציה" של ההמונים.

    6. במקומות רבים הוא מתלונן שהבורגנים עושים לסטאלין ומאו "דמוניזציה". הוא צודק אם חושבים על ספרים כמו "ברבורי פרא" ואחרים. אבל עדיין לא אומר שעלינו להתעלם מן המשא ההיסטורי הכבד של פשעים שהשניים חוללו. נדמה לי שמאו עצמו היה יותר הגון באשר לקריירה שלו מג`יימיסון. ערב מותו הוא השווה את עצמו לצ`ין שי חואנג-די. בונה האימפריה היעיל אך אכזר מאוד מסוף המאה השלישית לפני הספירה.

    ועוד ועוד כאלה שטויות. עכשיו אנו צריכים לקוות שהמגע עם העבר הספרטני של יוון (בניגוד לדימוי הבורגני ליבראלי שמדמיין את יוון כאתונה) "יעורר" את השמאל.

    הדברים המובאים לעיל אינם מובאים לצורך ויכוח אקדמי–היידגר ודה מאן, two nazi fucks, הם כנראה הוגים חשובים מאוד ויש מה לומר בשבח הגותם. את זה אני מותיר לחכמים ובקיאים ממני. אבל אני לא חושב שצריך לזלזל בעבר הבעייתי שלהם כפי שעושה הנאד הנפוח מאוניברסיטת דיוק ובאופן שהוא עושה זה (שיתוף פעולה עם היטלר זה לא "סתם עבודה"). לגבי מאו וסטאלין כל בר דעת יכול לחשוב לבד: מהפכת התרבות, עם כל "היופי האסטטי" שבמראה הסובייקטים הצועדים בסך ו"מתעוררים פוליטית", גבתה את חייהם של מליונים של חפים מפשע, שקשה להבין איך אפשר בכלל להתחיל לזלזל במותם. הוא הדין בממגר הנאציזם ממוסקבה.

    הדברים לעיל באים להזהיר מפני חוסר ביקורתיות, חוסר יושר אינטלקטואלי, זלזול בהיסטוריה, ורשלנות ממש כלפי מכלול התופעות הללו שטמונים בדברים של ג`יימיסון. הדברים בייחוד חשובים בימים אלה כאשר אנשי הימין הפולקי של "אם תרצו" ו"הוגי הדיעות" מטעמם ב"אוניברסיטת" אריאל ובמעריב מנסים לקעקע את ההתנגדות הצודקת של אינטלקטואלים ואקדמאים ישראלים (בין שאר המתנגדים) לכיבוש ולדיכוי הפלסטינים בטענות שווא על "פיתויים".