הילדים

ענת לוין

לפעמים פוחדים ילדים בעיתון.

 אוחזים באצבעות קצה חיתול קרוע, אוזן דוב מרוט פרווה, יד בובה, לובשים חולצות גדולים שכתוב עליהן, "פיים" או "קוקה קולה" או "צוות ניצחון בקו הראשון" או מפוספסות, מוכתמות, ילדים לבדם שלא יודעים של מי, ואיך הגיעו לרחוב צדדי בעיר שהתפרקה לאבניה, שצלם יושב בה שפוף, מחליף עדשה, מרים ראש, וילד. או שניים. אחד עומד רזה קטן, וככל הנראה, עוד אחד, ממש קטנטן, מאחוריו. מסתכלים. זה וזה בזה. והזה הגבוה מרים את המצלמה, והקטן לוקח צעד אחורה. גם הקטן מאוד. ולפני שתתפוגג חדות הרגע, הצלם מפשפש בכיס הווסט, מחפש ממתק, אין, מוציא קופסת פילם שחורה ריקה, מחזיק אותה רגע מוסתרת באגרוף, ואז פותח, מניח לה להתגלגל למרכז כף היד, שמושטת קדימה, לעברם, והגדול, כלומר הקטן, או השניים, לא זזים, רק מתרחבים באישונים, ופתאום, הקטנצ'יק רץ מאחור לחטוף, ומנצח חוזר להסתתר מאחורי הגב הגדול, כלומר, הגב שנדמה בעיניו גדול, אבל רק הגדול באמת, שאוחז עכשיו במצלמה, מקרב מבט לעינית, יודע שהוא לא, ואומר בקול שקט "ילדים טובים".

בעוד שנייה הוא ייקח את הרגע איתו, הם יישארו אחוזים זה בזה ובקופסה הגלילית, וגם כשיסתובב ללכת, הם יעמדו קפואים, כאילו כבר נלחץ מזמן הקליק, מזמן הונצח צער הגירוש מחדרים צבעוניים, חמימים, לתוך קור התמונות השטוחות בשחור ואפור ולבן.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איזי גור

    …וכשהצלם יפנה אליהם את גבו וילך לדרכו, הם יעקבו אחריו בעיניים גדולות ובטנם עדיין תקרקר מרעב.
    ויחלפו שבועיים, או חודש, או שניים ומודעות גדולות בראשי חוצות יבשרו לשוחרי האמנות על פתיחת התערוכה של הצלם הידוע. ומול הצילומים שעל כותלי אולמי התערוכה ישקיפו על המבקרים צילומי הילדים בעיניהם הגדולות ומטרוניתה אחת תיגש אל האוצר-ת או הקופאי-ת, או המנהל-ת ותשאל למחירו של הצילום המרשים ההוא של שני הילדים . המספר ? כן. רגע. היא תציץ בניר שבידה. כן. המספר הוא…
    ובערב, בשוב בעלה של המטרוניתה בתום יומו. יציץ בתמונה, יכווץ גבות ויזעיף מבט. בשביל מה הוצאת כסף על הזבל הזה?
    ואותה שעה יקפלו שני הילחדים את אבריהם הצפודים בפנת המדרכה המוגנת מהרוח,-כך יחשבו ויקוו- ויתאמצו לתת תנומה לעיניהם הרעבות…

  2. נעמי

    כל כך יפה כל כך מרגש נתת לרגע להימשך עוד קצת

  3. נעם לוי

    כל מי שטייל בנידח, בשוליים, חמוש במצלמה ה"ניטראלית" – מנוטרל מבחירה בצילום – מכיר (או לפחות אמור להכיר, כלומר אלוהים אדירים אני מקווה שהוא מכיר?!?), את ההרגשה…
    אלוהים כבר מזמן לא מרחם, גם לא עליהם. כבר לא.