הילדים

לפעמים פוחדים ילדים בעיתון.

 אוחזים באצבעות קצה חיתול קרוע, אוזן דוב מרוט פרווה, יד בובה, לובשים חולצות גדולים שכתוב עליהן, "פיים" או "קוקה קולה" או "צוות ניצחון בקו הראשון" או מפוספסות, מוכתמות, ילדים לבדם שלא יודעים של מי, ואיך הגיעו לרחוב צדדי בעיר שהתפרקה לאבניה, שצלם יושב בה שפוף, מחליף עדשה, מרים ראש, וילד. או שניים. אחד עומד רזה קטן, וככל הנראה, עוד אחד, ממש קטנטן, מאחוריו. מסתכלים. זה וזה בזה. והזה הגבוה מרים את המצלמה, והקטן לוקח צעד אחורה. גם הקטן מאוד. ולפני שתתפוגג חדות הרגע, הצלם מפשפש בכיס הווסט, מחפש ממתק, אין, מוציא קופסת פילם שחורה ריקה, מחזיק אותה רגע מוסתרת באגרוף, ואז פותח, מניח לה להתגלגל למרכז כף היד, שמושטת קדימה, לעברם, והגדול, כלומר הקטן, או השניים, לא זזים, רק מתרחבים באישונים, ופתאום, הקטנצ'יק רץ מאחור לחטוף, ומנצח חוזר להסתתר מאחורי הגב הגדול, כלומר, הגב שנדמה בעיניו גדול, אבל רק הגדול באמת, שאוחז עכשיו במצלמה, מקרב מבט לעינית, יודע שהוא לא, ואומר בקול שקט "ילדים טובים".

בעוד שנייה הוא ייקח את הרגע איתו, הם יישארו אחוזים זה בזה ובקופסה הגלילית, וגם כשיסתובב ללכת, הם יעמדו קפואים, כאילו כבר נלחץ מזמן הקליק, מזמן הונצח צער הגירוש מחדרים צבעוניים, חמימים, לתוך קור התמונות השטוחות בשחור ואפור ולבן.