שי ודרור והסדר הישראלי

תמר עמר-דאהל

 צמד סטיריקאני הבוקר של רדיו ללא הפסקה – שי ודרור – הציגו בבוקר ה-30 במאי , כלומר עוד לפני ההסתבכות הישראלית עם העולם את אחד ה"מערכונים" המרתקים ששודרו מעל גלי האתר: מצחיק, עצוב, מצמית, מרתק, מייאש. בקיצור, כזה שהיה שווה לשעתק לדף. על רקע שלושה אירועים  אקטואליים- ה"פאדיחה"של האירויזיון, הסכנה המרחפת על מדיניות העמימות הישראלית והנושא המרכזי: סכנת המשט המתקרב לחופי ישראל-עזה – התפתחה שיחה בין השניים, לדעתי שיחה על הגרעין האידיאולוגי שמחזיק השמאל הציוני הישראלי.

אין כמו הויכוחים והמתחים בין השניים על נושאים פוליטיים שקשורים בלב הסדר הפוליטי-בטחוניסיטי הישראלי כדי לעמוד על שני הזרמים הרעיוניים המרכזיים בשמאל הציוני ועל הבעייתיות שנובעת מהן.

לימין הישראלי, יצויין כאן,  אין בעיה לנסח את מטרותיו הפוליטיות שלו, גם אין לו בעיה לעמוד על המחיר הכרוך בהשגתן, מחיר המשך הקונפליקט עם כל המשמעויות הכרוכות בו. 

השיח של שמאל הציוני הישראלי – זה שמבחינה הסטורית הותיר את חותמו על השיח הפוליטי (למעשה ה-אפוליטי) – מאפשר לעמוד על המלכודת שבתוכה חיה ישראל – מלכודת השיח והמדיניות הביטחוניסטית.

 יצויין מראש שהסימפטיה שלי נתונה לדרור, משום שהוא פתוח במידה מסויימת לסכנה שכרוכה במדיניות הבטחונית של ישראל. שי לעומתו מייצג פה – בגלל תפיסתו העצמית כשמאלן  – באופן המאלף והמובהק ביותר את השיח הבטחוני הממלכד. שיח קשוח ואטום, החסר את היכולת לעמוד על הסכנות הכרוכות בו, ובה בעת בטוח לאין שעור בצדקתו וביעילותו למטרות הישראלית הנעלות.

אני גם לא מטילה צל של ספק באותטניות של הדברים – שני הדוברים הם כל כך "אמיתיים", הם כל כך "הם" משום שהם כל כך מפוחדים מהמשמעות של הדברים שהם אומרים. לכן זו סטירה במיטבה. משום שהיא נוגעת  בלב העניין, באושיות הישראליות המפוחדת וחסרת הכיוון. זו גם אחת השיחות שהכי הצחיקו אותי משום שהם נוגעים בדברים עצמם. לכן המאמץ להביא את הדברים כפי שהם נאמרו (עם שינויים קלים) היה חשוב. התוספות בסוגריים הן שלי.

כך נשמעים הדברים לפני שההתקפה הרצחנית:

השיחה מתחילה עם פתיח של דרור:

"בקר טוב,  בקר של אכזבה של ציפיה שנגוזה (מההפסד באירויזיון), אבל זהו בקר של שחר חדש.

..אבל ננסה בפעם הבאה"

"טוב תשמע המשט, אותו משט שמחכים לו כמה ימים, וכמה ימים הוא הולך ומתעכב.

היו כמה עיכובים היו דברים לא צפויים במשט, היום הוא היה אמור להגיע לחופי אשדוד

אבל…. "

  

שי, ספק בצחוק ספק במשאלת לב:

"יש לי תחושה שהם יטבעו בדרך."

דרור:

"היתה ציפיה שיגיעו בלילה, כדי שלא כל כך ייראו טוב. הרי ממה אנחנו מפחדים?

מתמונה לא טובה! "

שי מנבא:

"תהיה תמונה. יהיו הרבה תמונות."

דרור:

"הם מחכים לבוקר כדי שייראו את התמונות".

שי:

"אה.. הם מחכים לבוקר… "

דרור:

"הם לא רוצים לבוא בלילה."

שי:

"שלושה ימים הם כבר אומרים שיבוא, נגיע מחר בבוקר, נגיע מחר בבוקר, שיגיעו,

אנשים בעזה אנשים גוועים ברעב.

אומרים זה משט חירום, איך חרום שדוחים אותו כל הזמן למחר… "

דרור עדיין בטון סטירי:

"חסר אחריות (מצד אנשי המשט). "

שי:

"אנשים מתים… נו באמת!"

דרור עובר לפסים רציניים ומציע פתרון מעשי. כאן מתחיל השיח הפוליטי האמיתי:

"תגיד לי למה לא לתת למשט  להגיע לעזה ושיפרקו תזה (את הסחורות)  וזהו.. "

שי:

"אתה לא יכול."

דרור:

"למה?"

שי:

"אתה… יש אהה זה.. הטלת עוצר.. אתה לא יכול לאפשר להם."

דרור:

"אז אני פותח את העוצר… הרי אני אני יוצא יותר גבר ככה."

שי:

"אתה לא יוצא יותר גבר."

דרור:

"למה לא?

שי:

"אתה יוצא חנאן ..אתה יוצא פחדן.."

דרור:

"לא, אני אומר משלחת סיוע, סבבא תביאו…"

שי:

"אתה יודע שזה משלחת סיוע? אולי יש נשק בפנים."

דרור הולך על הקו הפרגמטי:

"נניח שאני בודק שאין נשק."

שי מטיל ספק באמינות ה"אחרים":

"אז הם אומרים…אז אתה פותח פתח…"  

דרור מדגיש:

"אז אני אומר סיוע הומנטרי כן,  ודברים אחרים לא."

שי:

"לא, לא, לא…"

דרור עולה על נקודה מפחידה אבל מתקשה לנסחה ממש:

"אתה מייצג את ישראל…את ממשל…ישר.. (את ממשלת ישראל הימנית). זה לא טוב זה חבל."

שי:

"מה לא טוב?"

דרור מנבא:

"אנחנו יוצאים.. לא יוצאים טוב."

שי מכניס את הטיעון הישראלי על השבוי בעזה:

"מה זה יוצאים לא טוב, והם יוצאים טוב שהם מחזיקים את גלעד שליט?"

דרור עומד על בעיתיות ההשוואה – שוב מבחינה מעשית:

"מה זה קשור? אם לא נתן למשט להגיע לעזה אז הם לא יחזיקו את גלעד שליט?"

שי:

"לא, אבל אתה לא יכול לאפשר להם לפרוץ את המצור שאתה הכרזת כי אתה מפחד להתמודד עם תמונה (שעצירת הספינה עלולה לייצור)."

דרור מנסה להחזיר את השיחה לנקודת המוצא: מה הרעיון של המדיניות המצור על העזה ואיך זה מוביל לבעיה נלווית, זו של משט הסיוע. כלומר הוא מעביר את השיחה מטיעונים בטחוניים לטיעונים מדיניים:

"למה משלחת הומניטרית זה פחות טוב ממצור, למה מצור זה יותר טוב ממשלחת הומנטרית."

פה נכנס שי לשלב של מבוכה, אחד הקטעים המרתקים בשיחה. מהרגע שדרור מטיל ספק במדיניות

המצור וביעילות שלה, לצרכים הישראלים, נכנס חברו למקום שממנו ישראלים לא יודעים איך לצאת, למלכודת השיח הבטחוני. לכן הוא עונה:

"אני לא מבין מה אתה רוצה."

דרור ממשיך להסביר ולהעלות אפשרויות שונות להתמודד עם המציאות ההולכת ומתקרבת לחופי ישראל:

"לא, פתאם זה נראה לי לא חכם (למנוע בכח את העברת הסחורות לעזה)."

שי משיב בזעם על הטלת ספק ביעילות ובחכמה של המדיניות הבטחוניסטית של המצור:

"אז כל אחד שירצה להכנס, תתן לא להכנס?"

דרור:

"לא, אבל משלחת הומניטרית כן…"

שי בורח לשיח הבטחוניסטי שוב, לפיו משלחת הומנטרית יכולה להיות רק שם קוד להסתרת מחבלים:

"כל אחד יבוא ויגיד שהוא משלחת הומנטרית."

דרור מתעקש על הקו הפרגמטי:

"אז לא אתן לכל אחד… נבוא ונבדוק… כן יש שם רק אוכל, סבבא כנסו…מה הבעיה?"

שי נבוך שוב:

"זה לא הולך ככה."

וכאן עושה דרור את הצעד המאלף של הניתוח בין המדיניות האטומה הישראלית למעמדנו בעולם:

"לא הולך ככה, טוב אז תמשיכו להפסיד… באירויזיון…"

שי מנסה לחזור לשיח המוכר:

"אתה לא יכול להכריז שיש עוצר, וכמה טורקים מחליטים שפותחים אז אתה אומר בסדר טוב…"

דרור עובר שוב לנקודת המוצא של מדיניות העוצר:

"מה זה עוצר?"

שי:

"עוצר, יש שם (בעזה) מחבלים…."

דרור:

"מה אתה רוצה שהם לא יאכלו?"

שי מפריד בין העוצר לבין המשמעות שלו של אי הכנסת סחורות לרצועה:

"הם אוכלים, מה חסר להם אוכל?"

דרור:

"כן חסר להם…"

שי לא יכול להשלים עם המחשבה שישראל מקרבנת את הפלסטינים בעזה באמצעות העוצר, שהוא שוב ושוב מצדיק כחיוני לצרכי ישראל, זה הרי מחוץ לשיח הבטחוניסיטי הישראלי: 

"איזה שטויות, חסר להם אוכל…"

דרור מתעקש על משמעות העוצר:

"זה לא שטויות."

שי בשלו:

"לא חסר להם."

דרור:

"חסר להם אוכל."

שי מאמין בכל ליבו שאין רעב ברצועה:

"מאפה אתה יודע?"

דרור:

"אני יודע!"

"מאפה?"  מסרב שי לעשות את הקשר בין מצור לרעב.

"אני יודע" – מתעקש חברו…

שי מדגיש:

"אתה לא יודע כלום"

דרור מחזיר לו:

"מאפה אתה יודע שלא חסר להם אוכל?"

שי שואל:

"האם הם מתים מרעב?"

"כן" משיב האיש הטוב בסיפור.

שי מתעקש: "אפה אתה רואה?

תראה לי אותם מתים מרעב."

דרור משיב:

"אתה הולך לעזה? היית פעם שם…?

טוב אז הם אוכלים במסעדות יוקרה…"

שי:

"הם לא אוכלים במסעדות יוקרה, גם אני לא אוכל…במסעדות יוקרה."

דרור על סף ייאוש מחוסר היכולת של חברו לעמוד על הסוגיה הפוליטית הנדונה כאן:

"די באמת..אתה יודע ש(עזה) המקום הכי צפוף בעולם… הם סובלים מרעב"

"הם לא סובלים מרעב"

"הם סובלים מרעב"

וכאן עובר שי לטיעון על בסיס ההפרדה בין הפלסיטינים בעזה למנהיגם, שאמורים לשאת באשמה למדיניות הטלת המצור:

"הם לא סובלים מרעב…הם מתבכיינים…ראית את כל החמסניקים האלה נוסעים במרצדסים שלהם… אז שיימכרו את המרצדסים שלהם…"

דרור באירוניה:

"טוב, אז זה גן עדן עלי אדמות."

שי מתעקש על ההפרדה בין מדיניות המצור לשאלה הרעב:

"זה לא גן עדן, אבל הם לא מתים מרעב…"

דרור על סף ייאוש:

"בסדר."

שי מרחיב את טיעונו בדבר הפרכתה של שאלת הרעב ברצועה – שוב מתוך שכנוע שהמדיניות הישראלית לא גורמת לרעב:

"מתים מרעב זה באפריקה, אז אתה רואה תמונות של ילדים מתים מרעב

ראית ילד פלסיטיני כולו יושב רועד מרעב? לא ראית, למה? כי הם אוכלים..הם אוכלים חומוס ופיתות.

….הם לא מתים מרעב (בהדגשה)".

דרור מחזיר אף הוא בהדגשה ובזעם כלשהו:

"טוב, אז נחכה שהם ימותו ברעב."

שי מרגיע ומעלה אף הוא את קולו:

"לא נחכה, הם לא ימותו ברעב…הם לא ימותו, יש להם מים. יש להם קמח.."

דרור חוזר למשמעות המעשית של מדיניות המצור הישראלית:

"אין, זה הולך ונגמר."

שי בחפיפניקיות המחשבתית שלו:

"איזה הולך ונגמר.. למה אתה חושב שזה הולך ונגמר..?"

דרור שוב על סף ייאוש:

"כי הם במצור".

שי די נבוך מהתמודדות עם הדברים אבל עדיין בשלו, כי נשען כל כולו על הטיעון, כי ישראל בכל זאת מאפשרת העברת סחורות לרצועה:

"אבל מכניסים להם אוכל, כל הזמן…"

דרור מנסה שוב אצל שותפו לעבודה:

"תנסה אתה לחיות יום אחד במצור, אתה עם כל הנהנתנות שלך…"

עכשיו תורו של שי לעמוד על מקורות המצב הנוכחי – כלומר להודות שיש מצור ולנסות להסיר את הסיבה למדיניות זו:

"למה, למה הם במצור?"

דרור שמבין את הקילר-ארגומנט שכרוך בטיעון הבטחוני, נמצא שוב על סף ייאוש:

"טוב בסדר."

"תענה לי, למה הם במצור?" מתעקש שי לחזור לנקודת המוצא האמיתית, מצור על הפלסיטינים

כמדיניות הגנה על ישראל: "אם אין מצור,  מוציאים פיגועים וחוטפים חיילים…"

דרור:

"בסדר… אז זה עונש קולקטיבי…"

שי מתעקש על השיח הבטחוניסטי המובן מאליו:

"פתאם נהיה לי שמאלני, נשחרר אותם… למה הם במצור?, כי הם עשו פיגועים."

ומדגיש את ההגיון של מדיניות ההגנה:

"זה לא עונש, זה למנוע מהם לעשות פיגועים. למה עונש?

דרור מפרשן:

"אוקי, עונש קולקטיבי."

שי:

"אתה מעדיף שהם יאכלו ויהיו בריאים אבל לא איכפת לך שהם יתפוצצו פה ברחובות.."

דרור על סף פיצוץ:

"מה זה קשור זה לזה? אתה מרעיב את כולם כדי שלא יתפוצצו."

שי בשלו:

"אתה לא מרעיב."

דרור המיואש פולט: :"נו באמת".

שי באחת היציאות המצחיקות ביותר בשיחה זו, למרות ואולי בגלל שנאמרה בשיא הרצינות ובשיא הזעם:

"לך תגור בעזה עם גדעון  לוי."

בשלב זה אפשר להרגיש את המתח בין שני הסטיריקאנים. ברור שהם לא מצליחים לתקשר…..

מתח שאפשר להגדירו כמתח קיומי:  שניהם בטוחים שהם מציגים את הגישה הנכונה יותר לישראל. שניהם נלחמים על עמדתם מתוך תחושה חזקה של אמונה ביעילות ובצדקת הדרך. זה בדיוק הרקע למתח שמתקיים במהלך השיחה בין שניהם לנוכח חסר היכולת להגיע לעמק השווה – איזו גישה היא בטחונית וחכמה יותר לישראל.

כאן הם עוברים לדון באסטרטגיה של ישראל בעניין המשט המתקרב ובא.

על העברתם של הפעילים מישראל או כליאתם אם יסרבו לשתף פעולה עם ישראל…

דרור:

"הכינו להם כלא מיוחד למעצר."

שי:

"טוב מאד!"

דרור באירוניה:

"כן טוב מאד."

שי עומד על טיעונו בדבר אי הלגיטימיות של המשט:

"מה אתה חושב שאתה יכול לעלות על ספינה ולהכנס… סתם לעשות משט ולהכנס לתוך בריטניה?

לא יעצרו אותך ויזרקו אותך כמו כלב?"

דרור ברצינות נצורה:

"בבריטניה אין מצור."

ברגע זה יוצא שי מדעתו בדיוק משום שטיעונו של דרור עומד על היותה של ישראל אחראית למדיניות המצור, מכאן משתמע שהיא זו שמקרבנת את הפלסיטינים. בעוד שי רואה במצור כמדיניות של הגנה עצמית ברורה.

דרור מציע בשלב זה "להחליף הילוך…"

שי מתנשף … "מעצב אותי."

דרור ממשיך ספק מיואש, ספק מנסה את מזלו שוב פעם:

"האמת תמיד מעצבנת."

שי מחזיר:

"הפופוליסטיות (שלך) מעצבנת."

עכשיו תור של דרור לצאת מדעתו:

"הפופוליטסיטיות? זה פופוליסטיות.. מה שאתה עושה…זה."

שי מגחיך שוב מתוך אי יכולת להתמודד אינטלקטואלית עם המשמעות של המדיניות שעליה הוא מגן בחרף נפש: "הם מתים מרעב… תן להם לעבור… כאילו אתה יכול לעלות לספינה ולהפליג ליוון."

דרור מתעקש שגם ביוון אין מצור..

שי בשלו: "זה לא משנה."

כאן נכנס אייבי נתן לשיחה. דרור מציגו כמי שעלה על מטוסים כדי להגיע למקומות נצורים

ולעזור לרעבים הנצורים במקומות שונים בעולם.

שי לא אוהב את הדוגמא הזו:

"זרקו אותו (את אייבי נתן) לכלא."

דרור לא מבין שחברו מסרב להבין את ההקבלה:

"לא בגלל זה" (לא בגלל הסיוע, אלא בגלל נסיונות ההתקרבות של אייבי נתן למנהיגי אש"ף, מה שאסור היה על פי החוק הישראלי משנת 1985 עד לשנת 1993).

שי מגחיך את השיחה, שוב מתוך חסר מוצא מהמלכודת הטיעונית של השיח הבטחוניסטי: "לא יעצרו אותם, מה יעצרו אותם …בגלל שהם נכנסו למים הטריטורילים של …מה זה הפקרות פה?"

כאן השיחה מגיעה סופית למבוי סתום. השניים צוחקים צחוק של ייאוש,  ואז הם פונים למוצא מהשיחה הפוליטית שהביאה המון מתח ועצבים. המוצא הוא דה פוליטיזציה של השיח: שי מציע להביא את הראל סקעאת ("הכשלון" מהאירויזיון, זוכרים?) להזמין אותו לספינה של חיל הים "שישיר להם צרור של מנעולים  …. תראה איך הם בורחים מרצונם חזרה לקפריסין."

צחוק פרוע של דרור שמגלם יותר מכל את אנחת רווחה: השיחה הקשה הגיעה לסיומה…

פה מצטרף דרור לשי ושניהם עולים על גל של השיח הא-פוליטי, זה שמאפשר להם שוב להתקרב אחד לשני:

"צריך להיות מקוריים…"

שי מאשש:   "צריך להשתמש בפארסה הזו (של האירויזיון) לטובתנו…"

כאן עושה דרור מהלך מרתק. הוא מכניס לשיחה גם אם למטרות הסאטירה את היפוך התפקידים של מקרבן וקורבן:

"מעבר לכל, אפה הסיוע ההומנטרי לנו? למה אף אחד לא מסוגל להסתכל על המצוקה שלנו.

אנחנו במצוקה יותר גדולה מהפלסיטינים.."

שי מאשש… "הרבה יותר מהם.."

דרור מפרט: "הכור בדימונה רוצים לפקח עלינו.. הבנק הגדול בגרמניה מוכר את החלק שלו באלביט.."

שי מסביר מי אחראי לכך: "כן, למה.. משום שהפלסטינים מאיימים עליו.. הם לא ישקיעו בבנק שלו."

דרור מוסיף לברוח מתפוח האדמה הפוליטי הלוהט: "והקטן מעל טעם ועל ריח, מת.. ( גארי קולמן)."

שי: "זה הכי גרוע…"

דרור כנראה ברצינות: "רק צרות מתרגשות עלינו…"

שי  מחזק את האפוליטיות של הנושא שכרגע נדון: "מה יותר גרוע: משט, אלביט או מותו של קולמן..? זהו צרור של מנעולים זה צרור של צרות שנפלו עלינו.."

דרור מסכם ספק אם בציניות או באירוניה:

 "ולא ולא בגללנו…אנחנו לא אשמים בכלום".

וכך, עוד לפני ההסתבכות בלב ים, משדרים שני נציגים של השמאל הציוני בתקשורת את מוגבלותו של השיח הבטחוניסטי השלט בישראל: ישראל מחליטה על מצור על עזה כמדיניות של הגנה, כלומר הענשה קולקטיבית של פלסיטיני עזה כתפיסה בטחונית,  ומתעקשת על מדיניות זו למרות חוסר הסיכוי שלה להתממש לאורך זמן ללא אירועים מסוג אלה, שמסבכים אותה אותה שוב ושוב עם עצמה וכמובן עם כל העולם.

שהרי מדיניות ההגנה העצמית לא מאפשרת פשרות, משמעות דברי שי גולדשטיין ברורה כשמש, הצדקת האלימות של ישראל כלפי המאתגרים אותה, לא עומדת בספק. משום שגם הוא תופס את מדיניות המצור כחלק ממדיניות של אין ברירה. לכן לא הייתה לו בעיה אמיתית עם ההתפתחויות הבקר למחרת. תקיפת אנשי המשט היא בלתי נמנעת. חששו היה לגורל החיילים הישראלים.

זה שאירועים כאלה אינם חכמים ובודאי לא מצטלמים טוב, כמו שחשש דרור רפאל,  זה ברור גם לנציגים היותר נחושים ונוקשים של השיח הבטחונסיטי. אבל מבחינתם אין ברירה. חייבים להמשיך ולהלחם בכל מי שמנסה לאתגר את הסדר הישראלי, שכולל מצור על עזה כחלק ממדיניות הגנה, גם אם זו אינה ברת קיום לאורך זמן ובטח ובטח שלא מספקת הגנה לישראל. צריך להקשיב לטון ולתוכן של דברי הסטיריקאנים כנציגים לא מוצהרים  של הקול השמאל-ציוני בישראל, כדי לעמוד על המלכודת של  הסדר הישראלי הנוכחי: הוא מאיים להפיל את ישראל לתהום, אולם נתפס יחד עם זאת כחסר אלטרנטיבה. מה הפלא שגם שי ודרור בורחים לא-פוליטי. שם הם יכולים להשתחרר מצרור הצרות שנפלו על ישראל, ולא בגללה.  

זה כמובן לא מנע את התפרצות הפוליטיות ממש אל תוך התוכנית שלהם ביום שלמחרת. למי שיש עוד כח, מוזמן לקרוא את המשך הדיאלוג, כפי שנקלט ממש בעת התרחשות הדברים בלב ים, ביום ה .31.5:

ממש בשידור חי קולטים שי ודרור את ההתפתחות בשטח…

דרור די בעצבים:

"למה לסבך כל דבר? למה הדבר הכי פשוט להגיד לספינה זוזי ימינה.. בסוף מסתיים עם הרוגים? למה?

למה לא להגיד לספינות האלה תכנסו, תכניסו את האוכל ותלכו מפה? למה אנחנו מסתבכים?

עכשיו זו פרשה שאין לה סוף. אין לה סוף!"

שי:

"אין לה סוף? יש לה סוף טוב מאד. הסוף הוא שכשר ההרתעה שלנו יחזור, ויפסיקו חוכא ואיטוללה  מאיתנו."

דרור:

"אתה לא ידוע על מה אתה מדבר."

שי:

"אני לא יודע?"

דרור:

"אתה לא יודע במה אנחנו מסתבים עכשיו!"

שי:

"במה אנחנו מסתבכים?  אפא עם מי אנחנו מסתבכים?"

דרור מתעקש:

"אנחנו מסתבכים!"

שי:

"עם מי?"

דרור:

"עם כל העולם!"

שי מכניס ביטוי שמסביר את מקורות המדיניות הבטחונית הישראלית:

"איזה שטויות, די עם הפחדנות היהודית הזו…"

דרור:

"מה זה קשור לפחדנות?"

שי מתעקש על ההגיון שבפשיטה על המשט:

"יש איזה מדינה בעולם שהיתה מרשה להכנס נגד החוק שלה?"

דרור מבקש להציג גבולות:

"היא לא נכנסת למדינה שלך."

גם שי עושה זאת:

"יאלה… זה נמצא תחת שלטון בטחוני שלי."

דרור מפרשן כבר את משמעות הפשיטה בזעם ביאוש:

"אנחנו נופלים לכל פח שטומנים לנו".

שי אף הוא בזעם:

"משיב די, די, דייייייי, עם השנאה העצמית הזו."

דרור:

"אני אומר את זה מאהבה עצמית. במקום להתנהג בחכמה אנחנו נופלים בפח."

שי:  "הם (בהדגשה) נפלו בפח…הנה תראה הם מרביצים לחיילים, בבקשה, הנה התמונות..תסתכל עם מוטות ברזל הם מכים בחיילים. אולי שהחיילים יקפצו למים וישחו משם."

פה הם מקשיבים לטלויזיה.. שם משדרים על הנעשה..

שי ממשיך להצדיק את הנעשה מולו: "הנה תפסו אותם, יופי,  אנרכיסטים, יש שמה אנשי טרור על הספינות האלה.

…הרוגים מקרב המחבלים האלה… שני הרוגים וחמישים פצועים. כולם לא מכוחותינו.."

דרור מבקש לסגת מהנושא:  "בו נפתח (בתוכנית) כרגיל, עזוב אותך משטויות…בוא בוא נתעסק בשלנו,

אוקי?"

אפילו בתוכנית המדוברת הנושא שב וחוזר  ומלווה אותה ואפילו אילץ את השניים לסיימה קדם למתוכנן.

אלא שבריחה מהפוליטי, "כי באמת אין מה לעשות" – כמו שאפשר להאמין לדרור אחרי דיאלוג זה עם חברו העקשן ובמיוחד לנוכח ההתפתחויות שאישרו את חששו – היא אופיינית לזרם הרעיוני של השמאל הציוני "הפרגמטי", זה שאולי בפוטנציה כן יכול לתמוך בדרך של פשרות גם במדיניות הביטחונית של ישראל כלפי הפלסטינים. משום שכפי שהדיאלוג הזה מציג עומד זרם זה כמעט חסר אונים מול השיח הבטחונסטי השליט. השיח הבטחוניסיטי, שליט משום שהוא מיוצג במידה זו או אחרת על ידי כל הזרמים הציוניים  גם בשמאל וגם בימין– כולל את "תומכי הפשרות המסוימות" עם הפלסטינים. זה הרי כוחו.
שכן מה שדרור (כמייצג הזרם המעשי פה) אולי לא מבין זה שמדיניות המצור על עזה היא המשך "הגיוני" של המדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים  ממש מאז הקמתה. זו מדיניות של הבטחת העליונות הצבאית של ישראל על הקולקטיב האחר שחי בדיוק על אותה אדמה שעליה מבקשת הציונות לממש את יעדיה. על מנת להבטיח מימוש זה. אם מתעקשים להמשיך ולתפוס את הפלסטיני כאויב ומסרבים להכיר בהיותו קורבן של הציונות, אזי אפשר להבין את השתלטות השיח הביטחוניסטי, שמגלם יותר מכל את הדחקת הפלסיטיני כקורבן אפילו יותר משיח המתנחלים.

זה בדיוק העניין המרתק בדיאלוג של צמד הסטיריקנים: בהקשר של עזה הם חלוקים ביניהם בשאלה האם הפלסטיני הוא אויב או קורבן.. הדעה של שי היא די ברורה, זו של דרור היא המתעניינת: האם הוא מסוגל ללכת עד הסוף ולהכיר בהיות עזה הנצורה כקורבן של ישראל? האם הזרם הציוני המעשי מסוגל להכיר באמת בעוול שנעשה לפלסטינים? אם כן, אסור לו לברוח מהפוליטי, הוא חייב להתעקש להפוך את הבעיה הפלסטינית מבעיה ביטחונית לבעיה פוליטית. 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יאיר גלזנר

    ראיית העולם הדיכוטומית היא בדיוק זו שמונעת התקדמות:

    או שהמצור צודק או שלא

    או שצריך לתת למשט להיכנס כאילו אין נשק לחמאס או שאסור לתת לו להיכנס כאילו אין אנשי שלום

    או שלשמאל שתי עמדות או שלא? השיח אינו שמאלני אלא בורגני: ליבראליזם או ליברטיאניזם המדגישים זכויות אדם כחזות הכל. זה כמו להגיד שנחמיה שטרסלר הוא שמאלני..

  2. מוני יקים אנטיציוני

    אפילו ניתוח פשטני ביותר מעיד על כך שהשימוש במושגים הפוליטיים
    האוניברסליים של חלוקה פוליטית לשמאל וימין בהקשר הנידון נטולי כל
    לגיטמיות עובדתית ולכן מן הראוי לאמץ שפה פוליטית חדשה המתייחסת
    לכל העובדות והגורמים והמתחים בין קבוצות אנושיות לפני ההכללה
    חסרת השחר בדבר קיומו של שמאל במדינה הציונית .
    שמאל אמיתי יכול בהקשר הנידון להיות רק אנטיציוני במלוא משמעות המילה ואנושית הוא יכול להיות מורכב רק מבני המעמדות המנוצלים לאומית ואתנית ובעברית אלו הסקטורים הערבי והספרדומזרחי ואילו אשכנזים שמתיימרים להיות חלק מהשמאל צריכים לעבור דרך המבחנה של קריטריונים אלו ולקבל את המשמעויות הלאומיות אתניות ומעמדיות של מושגי השמאל והימין שאינם נובעים בילעדית ממערכת היחסים בין כובש לניכבש כי בכך יש מילכוד הדוחף את בני המעמדות הלאומיים קורבנותיו של הכיבוש הציוני וגזענותו לזרועות הדמגוגיה הפאשיסטית של הימין הקיצוני שמאמץ באופן מניפולטיבי עקרונות של הכרה בזכות המאבק המעמדי והלאומי בעיקר של הפרולטריון הספרדומזרחי שהשמאל האשכנזי אינו מוכן להכיר בלגיטימיות מאבקו
    הפוליטי וזכותו להגדרה לאומית ניפרדת ממדכאיו הציונים !

  3. ירדנה אלון

    הכל טוב ויפה,רק שגם כותבת הרשימה שייכת לאותו שמאל שהיא מלינה עליו.מדברת בשפתו ומשתמשת באותם מושגים במקום לאתגר אותם.
    ,ראשית שי ודרור הם צמד לייצני חצר להגנים עד לעייפה. ולא סאטיריקנים,מפני שהסאטירה במהותה נועדה לבקר את החזקים ע"י הצגתם באור מבדח ונילעג.החזקים באמת הם לא הפוליטיקאים,החזקים באמת הם בעלי ההון שמחזיקים את הפוליטיקאים בכיסם הקטן משל היו בובות על חוט.אז מי שרוצה לעשות סאטירה אמיתית צריך לעשות סאטירה על בעלי ההון.ועל איך שהם מחזיקים בכיסם הקטן את הפוליטיקאים.אבל אף אחד לא יהין לעשות בישראל סאטירה אמיתית ונוקבת על בעלי ההון מפני שבעלי ההון שולטים בתקשורת הישראלית על כל גווניה ורבדיה.אז מתבדחים קצת על חשבון הפוליטיקאים,ולרוב נטפלים לחלשים בחברה הישראלית שהם המזרחים,הנשים,המהגרים האתיופיים והרוסים, ההומלסים,האביונים,הנרקומנים,עברייני הצעצוע, החרדים,ע"י הצגתם באור נלעג.זאת לא מהותה של הסאטירה,ובטח לא הסאטירה החברתית. כל אלה הם הקורבנות,של החיבור הון שילטון.
    "הסאטיריקנים" הישראלים עושים יד אחת עם המקרבנים,הם משת"פים של המדכאים כנגד המדוכאים.זאת לא סאטירה,זאת לא ביקורת חברתית נוקבת.זהו חיבור דוחה של מלחכי פינכה,וזה לא מצחיק בכלל.
    שנית – "המדיניות הישראלית" בנושא הסכסוך הישראלי פלשתיני,או,אז זהו שאין מדיניות,ובגלל שאין מדיניות אין שיח יש הרבה להג אבל אין שיח.
    שלישית- "המדיניות החברתית או הפנימית" או,אז זהו שאין מדיניות,יש כאוס מוחלט יש יד כל בכל,יש מאבק על מי יהיה בשילטון,כלומר יש מאבק על מי יהיה ההגמון,אבל מאבק על כוח או שליטה הוא לא מדיניות חברתית פנימית,וכך בכל הנושאים האחרים הנוגעים לחברה הישראלית.
    איך אמר אסי דיין בסרטו "החיים על פי אגפא" "אין תוכנית" וזהו המשפט החכם היחיד שנשמע בסרט הזה אחרי כמעט תשעים דקות.
    סיכום
    אין סאטירה ישראלית
    אין מדיניות חוץ ופנים ישראלית
    אין תוכנית.

  4. ורד

    העיקר שיצרת עיוות טוטאלי בשיחה ובכוונתם של השדרנים.
    ומה ברצונך לומר? שהטרוריסטים שעשו לינץ` בחיילנו הם פעילי שלום והיה צריך להכניס אותם לעזה?
    נו באמת. עיוורון פתטי.

  5. דובי

    הטרגדיה הנוראה בכל העסק שהשקרנים חורשי הרע הרוצחים וצמאי הדם משני הצדדים שולטים בויכוח. לעובדות לנתונים אין שום משמעות. זה הכל שנאה נטו.
    רעב הנו תופעה קלינית מוגדרת היטב. פשוט בכדי שאם עוזרים יהיה ניתן לעזור למי שרעב ולא לנוכלים. זה מוגדר כמו משמעות של קרדיוגרמה, תמונת דם, בדיקות עיניים. בעזה פועלים מעל מאה רופאים
    יש תמונה סטיסטית מצוינת המון בדיקות רפואיות . אין בעזה רעב כלל. אין פשוט אין. יש תעמולה שמשווה את מגוון מצרכי המזון בעזה לפריז ותל-אביב. בכל מקרה המגוון רב יותר מבאל-עריש ודימונה.
    נושא המגורים בעזה טוב פיכמה וכמה מאשר בקהיר בה מאות אלפי אנשים ישנים ברחוב, בפינות רחוב ובתי קברות.
    כך גם יתר השקרים.

  6. חן

    מה יש בו? נסיון להיראות חכם ובעל "כושר ניתוח" והבנת-על ספרותית. כל מה שראתה כביכול הכותבת בדברי שני הליצים זה הזיות ריקות שהפכו לצרור הבלים בכתב.

  7. נעמה נגר

    כל העבוד לתמר עמר-דאהל. שני דברים מייחדים את הפוסט:

    ראשית, הנושא – הזיהוי של השמאל הציוני כבעל שיח א-פוליטי בטחוניסטי.

    שנית – ואפילו יותר מרתק – זוהי דוגמא מבריקה לביצוע ניתוח שיח לטקסט (במקרה זה שקלוט של שיח מדובר) מן התרבות הפופולרית. האבחנות של רגעי ההדחקה, הניסיון להגיע ל`בסיס משותף על בסיס `דאחקות`, ההאשמות הריקות ברגע שאין טיעון יותר טוב ("אני לא מבין מה אתה רוצה") וכו` – ממש שמת את האצבע על הדופק. ניתן גם לראות איך סדר היום של השמאל-הציוני מיתרגם לשפה היומיומית: שפה עילגת שלא סוגרת קצוות ולא מסיימת משפטים. זה לא רק בגלל המדיום הרדיופוני שבו אחד נכנס לדברי השני ובקצב מהיר. זה בגלל שבשיח השמאל ציוני אסור לדבר את "הדבר עצמו" (הכיבוש, הנישול, קולוניאליזם, אפרטהייד) – זה שיח שנסוג שני צעדים אחורה על כל התקדמות מהוססת של צעד אחד .

    אני מקווה שיהיו עוד פוסטים דומים מכיוון שחשוב ומעשיר מאוד לשים לב לטיעונים המשתמעים מתוך הטקסטים הסובבים אותנו במיוחד בזירת-שיח שחווה פשיזציה מואצת.

    ואומר גם זאת: הכותבת לא מספקת לנו בכלל הגדרה של שמאל ציוני (הסבר חלקי ל"פסיכה" של השמאל הציוני – יש; הגדרה – אין) וגם לא הצדקה למיקום של שי ודרור בשמאל הציוני (על בסיס מה הסיווג – על יסוד ההגדרה העצמית של הדוברים? ניתוח כולל של האג`נדה כפי שעולה מתכניות רבות? קווי דמיון לאופן ההתבטאות של אהוד ברק? וכו`). אני מקבלת את הבחנתך בגדול, אבל כדאי לשים את הנחות המוצא על השולחן: שה`שמאל` וה`ימין` המרכז-ציונים נבדלים בעיקר בבסיס הבוחרים/ות שלהם: (מוצא אתני, מעמד כלכלי וכיו"צ). במציאות בה ה`שמאל` וה`ימין` המרכז-הציוניים יושבים יחד בממשלה ואינם נבדלים במיוחד לא בפתרונות שהם מציעים ולא בדרך שבה הם נמנעים מפתרונות אלה, מהווה השיח שלהם מקור עיקרי להבדל, כשהימין פעמים רבות אומר בריש גלי את מה שהשמאל מבליע מעל שיעולים, גיהוקים, חצאי משפטים, התעלמות מהשאלה, והאשמות נוסח "העולם נגדנו" ו"לא הבנתי מה אתה אומר". אפרופו, אחת מתופעות השמאל המענינות היא מראיינות/ים אילמות/ים, הניצבות/ים מהופנטות/ים אל מול דוברי/ות ימין רהוטות/ים (פחות או יותר) בעלי/ות להן/ם אג`נדה ברורה ומשפטים שלמים.

  8. tamar amar-dahl

    במיוחד על האפשרות לשמוע את הדיאלוג שוב.
    אמר מייד שהפרספקטיבה שממנה אני כותבת אינה לשנות את המדיניות הישראלית, (אם כי הייתי שמחה לעשות זאת), לא לתת תשובה מוחצת לפתרון הבעיות הבטחוניות או להחליט מי מבין צמד הסטיריקאנים צודק. גם לא מעניין אותי לעמוד על השאלה אם הסאטירה שלהם טובה או לא. לי חשוב להבין ולהבהיר את הקונטקס שבתוכו הם פועלים וכמו שניכר בדיאלוג הנ"ל, הם בהחלט מייצגים כל אחד בדרכו שיח שליט אחר. הסוציואלוג המנוח ברוך קימרלינג עשה אבחנה חשובה לשלושה סוגי שיח מרכזיים בשיח הישראלי. האחד הוא השיח של הימין והמתנחלים שרואה את הקונפליקט בין יהודים ללא יהודים כדבר נתון ולא בר שינוי, וויתורים על ארץ הקודש בודאי שלא באים בחשבון, ולו רק משום ששלום ממילא לא אפשרי. שני סוגי השיח האחרים הם בדיוק אלה שעליהם עמדתי במאמר. אין לי הגדרה סגורה לשמאל הציוני, אבל ברור ששני סוגי השיח, זה הבטחוניסטי וזה שפתוח לסוג מסויים של פשרות כדי להשיג מידה מסויימת של קיום נורמלי באזור, הם בשר מבשרו של השמאל הציוני. זה שהוא נכשל נחרצות, זו טראגדיה ישראלית. אבל יש לזה סיבות היסטוריות. לשמאל הציוני אין באמת תשובות פוליטיות אמיתיות לבעיה הפלסיטינית, זו שעומדת במרכז הקונפליקט הישראלי-ערבי, משום שהוא בחר להדחיק אותה כל השנים. זה אותו מחנה שנע שוב ושוב בין שלום לבטחון משום שלא השכיל לעמוד על הסתירה הטמונה בין שתי קטגוריות אלה בהקשר הישראלי: שיח הבטחון עומד בניגוד גמור לאפשרות השלום משום ששיח זה לא מאפשר לראות בפלסטיני גם קורבן אלא רק אוייב שיש לדכא את רצונו למדינה משלו. השיח הבטחוני מוגבל להבטחת הלאומיות היהודית בארץ ישראל ומתקשה לעמוד על היות ישראל גם גורם מקרבן. דברי שי מייצגים גישה זו באופן ברור. דברי דרור לעומת זאת מאפשרים את פריצת גבולות השיח הבטחוניסטי במידה מסויימת, הוא קולט הרי בבעוד מועד את הנזק של הגישה הבטחוניסטית, אלא שהוא "נאלץ" לשוב לחיק השיח הבטחוניסטי שבפועל שליט בישראל. יש לו ברירה? השמאל הציוני הוא למעשה תקוע בתוך מציאות פוליטית שאין לו שפה מתאימה להתמודד איתה,
    הימין מתבטא די בבהירות כי לו ברור מה הוא רוצה והוא מוכן לשלם את המחיר, מחיר המשך הקונפליקט. לשמאל הציוני לעומת זאת זה שרצה גם שלום וגם בטחון נותר לגמגם או להדחיק את המציאות שבה לא זה ולא זה ברי השגה.

  9. RS

    "זו מדיניות של הבטחת העליונות הצבאית של ישראל על הקולקטיב האחר שחי בדיוק על אותה אדמה שעליה מבקשת הציונות לממש את יעדיה."

    צריך להבדיל בין מדיניות צבאית של הצבא הנבחר (אשכנזי במקום חלוץ), לבין מדיניות ביטחונית שהיא המדיניות היחידה שקיימת מחוץ לצבא.

    אין כאן הבטחת עליונות צבאית של מדינת ישראל, אלא הבטחת עליונות צבאית של צבא ישראל. הצבא הוכיח במלחמת לבנון השנייה שאין לו פיתרון לבונקרים של חיזבאללה. בגלל זה ההתעקשות הגדולה על פצצות מפצחי בונקרים, כשלא מזמן נחתמה העסקה. אבל גם זה לא מספיק ומה שהצבא דורש זה למנוע הכנסת מלט וסחורות אחרות שיספקו קיום עצמאי מוגבל ומוגן (וזה אומר בונקרים לנוכח מה שישראל עשתה בלבנון), וכאן גם משתלבים אינטרסים כלכליים של המתנחלים שהם כיום חלק בלתי נפרד מהצבא. האינטרס של מניעת כלכלת עזה הוא אינטרס של המתנחלים ושל תעשיות שמוכרות את מרכולתן לעזה, בעיקר על רקע בעיית יצוא ומשברים כלכליים.

    מכיוון שהצבא לא יכול לדאוג רק לאינטרסים שלו (כי הוא לא מסוגל להתמודד עם לוחמת חיזבאללה – והחמאס למדו ממלחמת לבנון השנייה), שמשמעותם איננה ביטחון לישראל אפילו בטווח הקצר, הוא דואג גם לאינטרסים אחרים. ככה מצליחים להשתיק את השקר שהצבא פשוט לא מסוגל. הישועה כמובן טמונה במפצחי בונקרים, לכאורה. משרד הביטחון בראשות אהוד ברק, מהווה את החוליה שמחברת בין המדיניות הצבאית, לבין האינטרסים הכלכליים של האליטה הבטחונית-כלכלית, כאשר אינטרסים אלה מוצגים כ"מדיניות ביטחון".

    כמובן שלתוך החור מבחינת המדיניות הביטחונית (כי משרד הביטחון עוסק במדיניות צבאית), נכנסים ליברמן והפאשיזם. הם מהווים את המדיניות הביטחונית היחידה כפי שהתבטאה בפרשת המשט. ליברמן גם מוכיח לאמריקאים את קשיחותה הפאשיסטית של ישראל בתהליך המתמשך בהפיכתה של ישראל למוצב-צבאי קדמי-אמריקאי. קשוחה מספיק כדי להתמודד – אפילו אם מדובר בספינות אזרחיות. פרשת המשט מוכיחה לאמריקאים את קשיחותה של ישראל ואת נכונותה להמשיך להפוך את האיזור למוקד של הזרמת נשק וכסף פנימה והחוצה. את החיפוי התקשורתי כבר יעשה ממשל אובמה וחבורת גאוני התקשורת שאיתו (כולל אובמה עצמו).

    מה עושה ראש הממשלה? ראש הממשלה קושר בין האין-מדיניות (כי יש או מדיניות צבאית או מדיניות ביטחונית) לבין מדיניות המתנחלים של הימין הקיצוני. כלומר יש כאן חור נוסף שהוא חור קבוע אך נשכח – אין מדיניות. את החור הזה ממלאים הפאשיזם של ליברמן והמדיניות של המתנחלים ה"קלאסיים". המטרה של ביבי זה להסתיר את החור הזה על ידי הצגתו… בעצם לחשוב שהבעיה היא שלביבי "אין מדיניות". "אין המדיניות" היא מנוע מדיניות ההתנחלות. ביבי משתמש בקבלני משנה, כמו שהוא למד מהכלכלה. הוא מוציא החוצה את המדיניות לצד שלישי. שזה בעצם מה שעשו ממשלות ישראל לפניו בצורה פוליטית-קלאסית של העלמת עין, רק לא בצורה כלכלית ברורה כל-כך אך יעילה ומהירה יותר. לכן הזעם המסוים של גורמים ממסדיים – שביבי מעדיף את יעילות ומהירות ההתפשטות הטריטוריאלית על פני האפקטיביות שלה בהכנעת הפלסטינים, גירושם וטיהורם. אריק שרון עשה את זה יותר טוב וידע לשלב בין השניים. בגלל זה הוא היה קונצנזוס של הממסד כולו.

  10. ציוני

    בסוף דברייך את כותבת שחובה על הזרם הציוני המעשי להפוך את הבעיה הפלסש` מבטחונית לפוליטי.
    לא נראה שהיחסים עם הפלשת` יהיו גם בעתיד הרחוק נטולים פן בטחוני.
    לכן בכל דיון/ויכוח פן זה יהיה בעל משקל נכבד.
    למעשה הויכוח על עד כמה סוגיית הבטחון צריכה להיות קרדינלית ואף בלעדית היא הסוגיה הפוליטית שחוצה בין חלקים שונים בציבוריות הישראלית.

    מה הציפייה המעשית שלך מהכרה ישראלית שעזה הנה קוקבן ושלפלשת` נעשה עוול?
    http://www.terredisrael.com:80/wordpress/?p=22059

    מהסרטון ברור ששי צדק-על הספינות היה נשק רב.

  11. ירדנה אלון

    אתה כותב בתגובתך ….."ההתנחלות. ביבי משתמש בקבלני משנה, כמו שהוא למד מהכלכלה. הוא מוציא החוצה את המדיניות לצד שלישי. שזה בעצם מה שעשו ממשלות ישראל לפניו בצורה פוליטית-קלאסית של העלמת עין,"………
    אתה עושה הנחה משמעותית לממשלות ישראל בצד השמאלי של המפה שגם הם היו בשילטון שנים לא מועטות.עפ"י הערכות של התקשורת הכלכלית וכמדומני גם נתונים של מרכז אדווה, מדינת ישראל הוציאה למעלה מחמישים מיליארד דולאר,כן כן למעלה מחמישים מיליארד על הכיבוש ועל ההתנחלויות סכום כזה הוא לא העלמת עין.זה כוונת מכוון.
    אבל לשמאל הישראלי נורא נוח להפיל את רוב האשמה על הצד הימני של המפה ולהתנער מאחריות כפי שהוא מתנער מהאחריות שלו לאי היותו שמאל ששם בראש ובראשונה את סדר היום החברתי על המפה מעלים ממנו עין על ידי שיח שהוא כל כולו הסכסוך הישראלי פלשתיני.
    והשמאל הישראלי "העלים עין" מאי השוויון הכלכלי בחברה הישראלית ומסדר היום החברתי כי גם הוא הרוויח כלכלית מהחגיגה הזאת.
    אני לא רוצה להיכנס תחת הרשימה הזאת לדיון עמוק בנושא על כן על קצה המזלג אומר רק זאת כפי שנהוג לחשוב כי יש משהו מן הלא מובן כייצד זה שהשכבות העניות בחברה הישראלית מצביעות למפלגות שהמצע הכלכלי שלהן עובד לרעתם. אותו דבר כמעט ניתן לומר על השמאל הישראלי שבאופן מסורתי בא מהצד המבוסס כלכלית בחברה הישראלית מן הבורגנות המשודרגת תדיר כלפי מעלה (כלכלית)
    אם השמאל טען במשך שנים שהדת והלאום הם "האופיום להמונים" של מצביעי הימין, ועל כן כמראת נגד, התחלן ואחז בתיאוריות ואידאולוגיות כביכול אוניברסאליות. הרי ניתן באותה נשימה לומר כי "הכיבוש" הוא האופיום של ההמון השמאלני.ואם כשמאל היו לו דיבורים על שיח מעמדי כמס שפתיים לשיח שמאלני זה תמיד היה הניצול של הפלשתיני בידי הישראלי כלומר הפך את הסכסוך הישראלי פלשתיני לסכסוך מעמדי במקום להבין שזה בדיוק ההפך הסכסוך הישראלי פלשתיני הוא סכסוך בין שתי תנועות לאומיות על טריטוריה
    והסכסוך הפנימי בתוך החברה הישראלית הוא סכסוך מעמדי,ומי שהרוויח כלכלית מהכיבוש היה השמאל הישראלי לא פחות מהימין הישראלי חמישים מיליארד דולאר לא נפלו רק על צד אחד של המפה הפוליטית.
    כל זאת כמובן בהנחה שיש שמאל ישראלי, כאמור ,לעניות דעתי אין דבר כזה.לבורגנות הימנית ולבורגנות השמאלנית יש מכנה משותף רחב כל כך ,הרבה יותר ממה ששני הצדדים מוכנים להודות בו בפה מלא.
    ולכן לא תיתכן סאטירה אמיתית בישראל הבורגנית והנהנתנית על גבול הדקאדנטיות .הבורגנות מוכנה לצחוק על כל מי שלא נמצא בתוך המעגל שלה, אולם אין לה את חוש ההומור המתבקש,את יכולת האבחנה המתבקשת,ואת חוש הבקורת המתבקש על מנת ליצור סאטירה חברתית אמיתית .ומה שאנחנו מקבלים בסוף זה חיקויים עדתיים נלעגים ולהג מטופש של שדרני רדיו שהופכים את הפוליטיקה ואת השיח הפוליטי לז`אנר בידורי (עלאק מצחיק ושנון)

  12. RS

    את צודקת. באמת הסתכלתי כמעט לחלוטין על הממשלה הנוכחית. כתוצאה מכך גם עשיתי הנחה מסוימת כפי שציינת.

    לא טענתי שלא היתה כוונת מכוון. בכלל לא בחנתי את העניין הזה.

    יש והיו שתי שיטות עיקריות לבנייה בהתנחלויות שלא באופן ישיר: השיטה האפקטיבית אנטי-פלסטינית של השמאל (אך פחות יעילה כלכלית), והשיטה היעילה האנטי-פלסטינית והכלכלה הפלסטינית של
    הימין-מרכז (אך פחות אפקטיבית מבחינה פוליטית).
    שתיהן שיטות של צד שלישי, כאשר האפשרות הפוליטית של עיוורון מכוון בשילוב עם העלמת עין (תלוי מי היה בשלטון) היא שיטה של השמאל, והאפשרות היעילה כלכלית של קבלני משנה היא שיטה של הימין.

    הימין-מרכז מתמחה בחיסול החברה הפלסטינית והכפפה של כלכלת הפלסטינים לכלכלת המתנחלים, ולכל היותר, יצירת תלות מוחלטת בין כלכלת הפלסטינים לכלכלה הישראלית.

    השמאל מתמחה בחיסול הלאומיות הפלסטינית (כמו הפיצול בין הגדה לעזה שקרה על רקע "ביצוע" הסכמי אוסלו) וכינון תלות בין הכלכלה הפלסטינית ובין הכיבוש (זה כמו שאמרת בקשר לתלות של השמאל בכיבוש), ולכל היותר, ההכפפה של הכלכלה הפלסטינית לכלכלה הישראלית והגלובלית. אם יש אדם אחד שמומחה בזה הוא פרס, הרבה לפני שביבי דיבר על שלום כלכלי/בלוף כלשהו.

    כמו כן אני מסכים איתך לגבי הבלוף החברתי של השמאל ההיסטורי, אבל לא חשבתי להיכנס לזה. מסכים עם מה שכתבת – השמאל הישראלי הוא בורגנות. גם כשהיה שמאל קיבוצניקי, ואולי שם זו אפילו שמרנות אורווליאנית.

    אחרי זה את חוזרת ואומרת "שמאל ישראלי", אחרי שטענת שזו למעשה בורגנות. למה להמשיך לקרוא לזה שמאל ישראלי? אם אין שמאל ישראלי למה לקרוא לזה ככה? המכנה המשותף של הבורגנות הדיכוטומית שכתבת עליה, הוא משהו שקיים בצורה בלתי נשלטת וקשור יותר למקומה הגלובלי של ישראל. המרכז הישראלי מייצג את פיתרון הקונפליקט הכאילו-פוליטי האחרון (שמאל-ימין ישראליים) וכינון קשר ישיר עם המעמד הטרנסלאומי של ההון הגלובלי. הצד האחר של הדיכוטומיה החדשה הזו, זה הפאשיזם. הפאשיזם מבטיח להון הדומיננטי האמריקאי ולגורמים אימפריאליסטיים אמריקאים-מדינאים, את מחויבותה של ישראל כמוצב-צבאי קדמי-אמריקאי. לכן גם אנחנו מתחילים לראות לראות תופעות לוואי בניחוח של השפעות אמריקאיות-אוונגליות, שמחוברות לחברה ההתנחלותית ולמרכז ההתנחלותי (של אריאל שרון) של אחרי ההתנתקות.

  13. נתן.

    הבעיה היא מאד ברורה.
    מצד אחד זה לא הומני ולא מוסרי להטיל מצור על אוכלוסיה אזרחית, מצד שני חובתה המוסרי של ממשלת ישראל למנוע כניסת נשק לעזה שמשמש וישמש לירי על אזרחי ישראל.

    אז מה עושים?

    לימין כמובן אין בעיה ותשובתו היא "עניי עירך קודמים".

    מהשמאל לא שמעתי עד היום פיתרון אמיתי לבעיה.