א-פוליטיות כחולי חברתי

מיה ולנשטין

שתי מגמות סותרות נתגלו לפנינו בתקופה האחרונה בשאלת המעורבות הפוליטית של הציבור הישראלי. מצד אחד, ההתקפה על חיילי צה"ל במשט הוציאה המונים לרחובות, להפגנות תמיכה כחולות-לבנות מול שגרירות טורקיה. אפילו בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב, המובל ע"י מפלגת העבודה עם אופוזיציה של שמאל רדיקלי, הרים הימין, או התא החדש באגודת הסטודנטים "אם תרצו", את ראשו המנומנם והפתיע את אלו שחשבו כי הוא נעלם מהמפה הפוליטית הסטודנטיאלית.

מצד שני, אנו רואים את ההתעקשות של הליבה הא-פוליטית ואת רצונה לא להתערב בפוליטיקה המקומית, לא לשמוע מהסכסוך ולעצום עיניה מול כל מה שמריח מחדשות, ממשלה או כל סוג של הבעת דיעה על המצב.

הדוגמה הראשונה לכך היא התממותם ואף כעסם של חובבי וחובבות המוסיקה המושבעים על להקת הפיקסיז ועל הזמר אלביס קוסטלו, שביטלו את הגעתם ארצה כחלק מהחרם התרבותי על ישראל. הפרחתן של קלישאות לאויר כגון "אנו מצפים מלהקות להופיע מול אנשים ולא מול ממשלות" מנתקת, לתפיסתם, את האזרח או האזרחית הממוצעים מכל זיקה למה שמתרחש בארצם. בערוץ הראשון התקיים פאנל בנושא ביטול ההופעות והחרם התרבותי, אך למעשה הפאנל לא הגיש את הטיעונים בעד ונגד החרם, כי אם את דעת הבעד ואת הדעה הא-פוליטית. הא-פוליטיים מתחפרים בעמדתם לשמור על הניתוק שלהם מסביבתם: הם אוהבי מוסיקה ולדידם מוסיקה היא אי בודד, אזור המנותק מהפוליטי.

האמנם? המוסיקה מאז ומתמיד היתה מחוברת בחבל הטבור למצב החברתי-הפוליטי במדינות בהם פותחה ונוגנה: החל מההיפ הופ כמחאה נגד הגזענות, הקפואירה כשיטת לחימה של העבדים בברזיל, דרך הרוק הפסיכדלי של ילדי הפרחים (ששיאו בפסטיבל וודסטוק), הפאנק האנרכיסטי ועד שירי תש"ח הציוניים האשכנזיים.

רק בישראל 2010, מדינה שכובשת את העם הפלסטיני ונטועה עמוק בסכסוך שכנות, על המוסיקה להיות מנותקת מהפוליטי? טופאק מתהפך בקברו.

דוגמה שניה להתנגדות הגוש א-פוליטי להשתתף בכל סוג של הבעת דיעה חברתית-איזורית היא מצעד הגאווה שהתקיים השבוע. קולות שניסו לחבר בין הדכוי המיני-מגדרי בישראל לדיכוי המיני-מגדרי בשטחים (כן, גם שם יש הומואים,לסביות, בי וטרנסים) או לדיכוי הצבאי שהם חווים זכו לגינוי. "אני לא מוכן שירכבו על הפרסום ושמו הטוב של המצעד [מצעד הגאווה] כדי לדחוף דיעות פוליטיות כאלו ואחרות", נאמר ע"י תומכי המצעד התל-אביבי. הפער התפיסתי היה כה גדול עד כי המצעד המפורסם ניאלץ להתפצל לשלושה זנבות- המרכזי של העירייה, המצעד הרדיקלי (כלומר, שמאגד את כל הדכויים תחת תפיסה של "מאבק אחד") ומצעד קהילתי.

שוב, נשאלת השאלה, מה ההתעקשות על הפרדת מצעד הגאווה מפוליטיקה? וממתי גאווה קווירית היא לא עניין פוליטי? גם הארווי מילק מתהפך בקברו.

אותה תפיסה עומדת ביסוד ההנחה שההפגנות נגד הכיבוש הישראלי באירופה ובארה"ב מונעות מאנטישמות. זוהי בדיוק התפיסה המזלזלת בקהל האירופי כי הוא אינו מספיק מודע פוליטית כדי להבין מה קורה בישראל ולכן הפגנותיו חייבות להיות מונעות משינאת זרים. ואילו הפכא מסתברא, הקהל הארופי מאד מודע לעוולות במקומות שונים בעולם ומצביע בארנק: לא קונה תה מאיזורים מסוימים בהודו, קפה מחברות מסוימות בקולומביה, מוצרים שנוסו על בעלי חיים וכן, גם חלבה מהשטחים הכבושים ויין מהגולן.

אם כן, מה מקור ההתקרנפות הא-פוליטית של האוכלוסיה בישראל?

מעבר לעובדה שזהו רצון של מדינת הלאום שאזרחיה יהיו א-פוליטיות ולמעשה יצביעו בבחירות כמה שפחות, כדי שההגמוניה תמשיך לשמר את עצמה, יש סיבות קונקרטיות יותר.

בישראל, אני סבורה, ישנו חוסר ב- political literacy, באוריינות פוליטית, כלומר, ביכולת לקרוא ולהבין את החדשות בצורה ביקורתית. כמו שמי שלא למדו כלכלה לא יבינו את טבלאות הבורסה בעיתונים הכלכליים, כך גם מי שלא למד סוציולוגיה, מדע המדינה, תקשורת או הסטוריה יתקשה להבין את משמעות הדברים הנכתבים בעמודים הראשיים של עיתוני החדשות. למעשה, אני רואה את התואר הראשון כמקפצה לקריאת והבנת אירועים אקטואליים בארץ, אם מבחינת ההקשר ההסטורי של הדברים (1948, 1967, 1977, 1993) ואם מבחינת המשמעות החברתית. לא יתכן שרופאים, עורכות-דין, תעשיינים ומהנדסות, השכבה היצרנית של המדינה, יטענו לא-פוליטיות ויצטטו את הגיגי "האח הגדול". לא יתכן שלא תהיה שנה נוספת ללימודי התואר הראשון בה ילמדו מושגי יסוד בהסטוריה, מגדר וסוציולוגיה.

על תושבים מודעים של מדינת לאום להיות מסוגלים לשאול את עצמם על כל תופעה: מי מרוויח? ומי מפסיד כאן? ולהגיע למסקנה שלישראל, ברגע זה, אין מה להפסיד מהמשך הכיבוש. אולי, עם החרם, יהיה לה. וגם אם אתם נגד חרם בינלאומי על ישראל (כלכלי, אקדמי או תרבותי), קיפצו לביצה המלוכלכת ותתחילו להתגושש בבוץ הפוליטי. הפעם, להשאר נקי זו לא פריבילגיה, זו טעות.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יונתןן

    הרבה הערות ביניים נכונות, אבל בטענה בעיה. את דורשת יותר מדי מהציבור לדעתי, מיה, ומבטלת מהר מדי את המעגל ה"קהילתי" בתפיסה האריסטוטלית (ואני יודע שעל פיו האדם הוא יצור פוליטי, אבל לא במובן עליו את מדברת, אלא כתקשרות עם בני אדם אחרים). הפוליטיזציה שאת מציעה בסופו של דבר די חונקת. מותר לי להיות הומו שלא בטוח מה דעתו לגבי ה"דיכוי הצבאי"; לא צריך לנכס כל דבר לעניין לשאלת הכיבוש. לדעתי, הגישה שלך מובילה ליצירת מאזן בינארי של שמאל רדיקלי VS אם תרצו, ו זו בדיוק הסיבה שהמרחב הפוליטי תפוס עלידי סימני קריאה שמובילים לאותו ניכור עליו את מדברת

  2. יונה

    צריך להפסיק עם הקלישאה הזאת: אין קשר בין זכויות להט"ב לבין הכיבוש. בעצרת הגאווה בשישי האחרון דיברה ציפי לבני, מסבירת "עופרת יצוקה" ובאופן כללי חלק ממערך הכיבוש האדיר. לבני דיברה בעד זכויות הומואים, לסביות, בי וטראנס, בצורה אותנטית ותוך אמונה אמיתית בזכויות הקהילה כפרטים וכקולקטיב. לבני, וחלק גדול ממפלגת קדימה, קשרה גורלה בקהילה ביותר ממובן אחד, וזאת בלי לראות שום "קשר" מטאפיזי בין הכיבוש לבין מה שאזרחי ישראל עושים בחדר המיטות שלהם. כך גם השרים והפוליטיקאים שבאו לבקר בבר-נוער אחרי הרצח ההומופובי ולהביע סולידריות עם הקהילה, רובם לא שייכים בדיוק לצד הצמחוני ושוחר השלום של המפה הפוליטית.
    מי שרוצה למחות במצעד הגאוהו נגד הכיבוש, שירגיש\תרגיש חופשי\ה, זה אפילו רצוי ומכובד. אבל בלי פטפוטי ה"יש קשר" האלה, כי מה לעשות, החיים מסובכים יותר מפמפלט אנרכיסטי או משיעור בחוג למגדר.

  3. ניצן אביב

    יישר כח למיה ולנשטיין על דבריה הנכוחים. מילים כדורבנות!

  4. נפתלי אור-נר

    כפי שמי שרואה אדם טובע אינו יכול להימנע מנקיטת עמדה כך אף התיחסות האזרח לקורה במדינתו. המביט באדם טובע ואינו נוקט עמדה פירושו שהוא מניל לטובע לטבוע. הוא נקט עמדה בהימנעותו. את זאת מבין כל בעל ידע מינימלי בתורת המוסר.

  5. אסף עבור נועם

    לטעמי במיוחד עבור נועם המשפט "רק בישראל 2010, מדינה שכובשת את העם הפלסטיני ונטועה עמוק בסכסוך שכנות, על המוסיקה להיות מנותקת מהפוליטי? טופאק מתהפך בקברו" משולל מהיסוד וכל מה שיש בו זאת עמדה קיצונית חד צדדית שמנסה להתייפות במאמר כאילו מאוזן. אי אפשר להתריס כנגד א-פוליטיות ובאותה הנשימה להדגיש את החולי הגדול של הפוליטיות: פילוג ושינאה פנימית. אנשים שרוצים שיוויון עם שכיניהם שגרים במדינה אחרת ומתרחקים משכיניהם שגרים בדירה ממול.
    ועוד יש להוסיף על "בישראל, אני סבורה, ישנו חוסר ב- political literacy, באוריינות פוליטית, כלומר, ביכולת לקרוא ולהבין את החדשות בצורה ביקורתית". האם יש כאן טענה שההמונים באירופה תבונתיים יותר מההמונים בישראל? אלו שכועסים שירו על התוקפים במשט במקום להתנצל על משט שלום שהחביא תוקפים? באמת?
    לפחות הפעם המנה הגיע בזמן.

  6. מור

    דברים נכונים ביותר, חברה שדיכוי מכל סוג שהוא לגיטימי בה היא חברה בעייתית. חברה שהיום מותר לדכא אדם פלסטיני בשם הביטחון בלי שהעניין יעלה שאלות ומחאות, מחר יהיה לגיטימי לדכא אדם בשל נטיטתיו המיניות, דעותיו הפוליטיות, מוצאו, מינו וכו` לכן אי אפשר להפריד בין השניים. הגיע הזמן שכל מי שחווה דיכוי על ידי החברה בישראל ישתף פעולה וישבור את מעגל הדיכוי.

  7. איציק אוהב ציון

    .כאשר כל אדם שפוי מתחפר בתוכו בראותו אוטובוס מתאדה ….
    כאשר רשף כל טיל מסנוור גם דרך מסך הטי.וי
    כאשר כל קליע נורה אבל נספג בחומה או באנשי חומה ומגדל החדשים להם קוראים שוליים לא אוריינים –שוליים מתנחלים .
    כאשר בכל ביניין חיה חצי חיה משפחה נפגעת מאורעות קהיר,חברון,קרית שמונה,איסטנבול,טולידו ,בגדד,משהד,תרפט תשח תשכז תשמב תשלג תשע
    קשה למצוא ולו גם ישראלי שפוי החי כאן ,שייצא לרחובות
    נגד ובעד כי הוא מרוכז בשמירת שפיותו בכביש,בעבודה,,במילואים ,
    והלוואי ואנשי הספר שהיה כחול והיום הוא מלבין ומאדים מבושה .
    היו אוחזים במשוטים במקום לחורר את תיבת נוח שקוראים לה מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית
    ובמקום לקדוח היו עולים על התורן לצפות באופק ולסמן לנו בקול צלול וברור שיש יבשה איסלאמית שאינה רטובה מדם ושנאה .
    אבל בינתיים כל מה שאנו שומעים מהם השכם והערב כי אנו לא יוצאים לרחוב .
    .וכאשר אנו כבר יוצאים לרחוב מול נציגות מדינת לא אתא טורק אבל כן איראן סונית על סיוע הומנניטארי ן…. שרשראות כידונים וסכינים …
    באים אלינו בטענות שהפגנות ביתר לא נחשבות בפרדיגמה so call התרבותית ,וזה אגרסיבי וזה לא מנומס….ובכלל נמאס לנו אז נסע למקום בו הייאוש נוח יותר .
    ממש קשה לרצות את הצד השמאלי אולי כדאי להתעלם ממנו ודי.

  8. סמולן

    קיים בישראל מחסור אקוטי באוריינות פוליטית. אפשר לדון הרבה על הסיבה לכך. נכון מאד שהמגזר היצרני בחר שלא ללמוד פוליטיקה, וזו בחירה יצרנית, או סוג של בחירה. אבל אפשר להזכיר גם את חיסול תנועות הנוער של פעם, שבזמנו ידעו לתת לבוגרים ידע בסיסי בתיאוריה פוליטית, מעודכן לזמנו. אפשר גם לדבר על הקיצוצים התקציביים הכבירים שבוצעו באקדמיה, שפחות או יותר ריסקו את היכולת הישראלית לחשיבה עצמאית במובנים המתקדמים. אפשר בסוף גם לדבר על האח הגדול ועל בר רפאלי (אפשר לא ?) אבל האבחנה עצמה, פשוט נכונה. היא אפילו לא קשורה לשמאל או ימין, לשם שינוי.

  9. RS

    סוציולוגיה בוחנת בין היתר היסטוריה פוליטית.

    את אומרת שמי שלא למד סוציולוגיה יתקשה להבין את מה שהוא קורא. בצורה זו את בעצם אומרת שרק מי שלמד סוציולוגיה יוכל להבין את מה שהוא קורא. זאת אומרת שלחיים חברתיים שלמים אין טעם, אלא רק בפרספקטיבה של היסטוריה פוליטית.

    מנגד, יש ללמוד על החברה. על מעמדות. זו לא סוציולוגיה, זו החברה המורכבת עצמה שבה אנחנו חיים. כדי להבין את האופן שבו ההון והכוח שולטים בחיינו.

    את עושה את מה שאת אומרת שאת נגדו – א-פוליטיות, על ידי שימוש בניתוח חברתי בדיעבד, שיש לו נטייה לא להיות פוליטי, אלא פוליטי רק בהקשר היסטורי-פוליטי. זה לא מה שיגרום לאזרחים ישראלים להבין יותר, או אפילו להבין שהם אזרחים.

    מה שיגרום לאזרחים ישראלים להבין יותר, זה להחזיר את היכולת לתפוס את ההיסטוריה האזרחית, שדומההרבה יותר להיסטוריה של אוכלוסייה מאשר היסטוריה של חברה. להבין שהדברים כמו שהם, זה כתוצאה מבחירות מסוימות בעבר. שזה לא "סתם ככה". שום דבר לא התחיל בדיוק בנקודה מסוימת, ולמרות זאת, התודעה הלאומית שלנו כן התחילה בצורה מכוונת בנקודות מסוימות, ונבנתה כאילו לא התחילה באותן נקודות.

    דוגמא טובה זה רצח רבין. לאחר רצח רבין נערך ניסיון מערכתי כולל להפוך את העניין לא-פוליטי. תודעה זו מתוחזקת כל הזמן. זה האירוע ההיסטורי המתוחזק ביותר בהיסטוריה הלאומית של ישראל. הכל כדי שלא נבין עד כמה האירוע הפוליטי הזה, בצורה הכי פשוטה, היה פוליטי.
    נתן זהבי הופיע לפני כמה שנים בתוכנית בערוץ 2 מול הכלא של יגאל עמיר, ואומר "הלוואי שתהיה שריפה ותהיה שביתה של מכבי אש". זו הא-פוליטיות בהתגלמותה. ההתנקזות של רצח רבין ליגאל עמיר, ומנגד, טוטאליותו של רבין, זו הא-פוליטיות שיוצרת היסטוריה חד-מימדית לחלוטין. ככה גם אי אפשר לאחר מכן, להבין היסטוריה, ואף לנתח אותה בצורה ביקורתית. זה יוצר א-היסטוריה, שבתוכה כל עניין פוליטי מנותק מהקשרו. הכל כדי שלא יהיה הקשר. כדי שאי אפשר יהיה לחבר את הנקודות.

  10. נעם לאסף, והסבר לשאר הקוראים/מגיבים

    זו התגובה שקיבלתי אני "שמאלן המחמד" כשניסיתי להסביר את הבעייתיות הגדולה בפוזיציה הזו הא-פוליטית over lunch מה שנקרא…
    עם זה צריך להתמודד – אותו חוסר נכונות העקרוני להבין ולהפנים ביקורת, שלא תמיד ברור לי האם הוא המחולל של העמדה הא-פוליטית או להפך שהא-פוליטיות הזו – שהיא למעשה ימניות מובלעת – היא הגורמת לו (כנראה שגם וגם…). כך או כך – והדבר ניכר גם בכמה מהתגבות הקודמות – תמיד יימצא האשם במקום אחר, תמיד תנועת ההדיפה "ממני והלאה", אבל הוא יותר טוב ממני?, את האויב מבחוץ אתה מחבק ואת השכן שלך שכחת יא מתנשא? וכן הלאה וכן הלאה….
    ולא שהמאמר חף מבעיות או שהביקורות הללו של אסף הן משוללות לגמרי מן היסוד כשלעצמן ואינן דורשות טיפול והתייחסות (כך ביקורת על אותו אלמנט בשמאל שמדגיש את הזכויות האוניברסאליות ו"תודעה אינטלקטואלית לא מפותחת" כשורש כל רע, ומזניח למשל את הפערים החברתיים והמצב הכלכלי, היא בפני עצמה ביקורת "שמאלנית" למהדרין – אתה לא מפתיע אף אחד או ממציא את הגלגל, אסף, יונתן ושאר המסתייגים).
    אבל חוסר המוכנות, חוסר המוכנות לקבל ביקורת עקרונית – זה פה העניין. העניין הוא שאתה כל כך עונה לפרופיל של אותו "איש מיינסטרים" החסר כל כך את אותה אוריינות שעליה מדברת מיה, אסף. תפנים.

  11. יובל

    לאסף עבור נועם: מי הם האנשים הגרים במדינה אחרת עליהם אתה מדבר שבעבור "שוויון" עמם הכותבת מקריבה את ה"שוויון" (איזה שוויון?) עם מי שגר ממול? ברצינות. איזה ארץ אחרת? היכן?

  12. איתי

    מסכים עם הטיעון של חוסר אוריינות פוליטית. הבעייה היא שהמחברת מאמינה שקוראים רק משמאל. בפסקה האחרונה יוצא המרצע מהשק: מטרת הניתוח אקדמי (סוציולוגי, מגדרי, וכו`) הוא להגיע למסקנה שאין מה להפסיד מהפסקת הכיבוש. אני לתומי חשבתי שמטרת הניתוח האקדמי היא לבחון שאלה, לא לנסות להגיע למטרה הרצוייה. בתור אחד שמאמין שצריך להפסיק את הכיבוש (כי הנזק עולה על התועלת, לא כי "אין מה להפסיד"), אני חושב שהכותבת עושה נזק לאקדמיה. בגלל אנשים כמוה הציבור מאבד אמון באקדמיה ומתנער מהאוריינות הפוליטית שחסרה כל כך. בגלל אנשים שלא משנה מה, הם פשוט לא יוכלו להוציא מהפה (או מהמקלדת) משפט כגון "השפעת הכיבוש על רצח הומואים בשטחים זניחה" אפילו אם מישהו יוכיח את זה באלף ראיות, הרבה צועדים התנערו מהמצעד ה"רדיקלי".

    תמונת המראה של הא-פוליטיזציה היא של אובר-פוליטיזציה, והנזקים שלה חמורים בהרבה. א-פוליטיזציה הוא כלי מאוד חשוב בחברה מפולגת. אחד ההישגים הכי גדולים של התנועות הירוקות בארץ הוא שמירה על א-פוליטיזציה (למרות שרוב הפעילים בתנועות הם בעלי דיעות שמאלניות), כי כך אפשר להשפיע מבפנים גם כשהשר להגנת הסביבה הוא ליכודניק. האפשרות השניה, שבה חצי מהאזרחים היו מתנכרים לתנועה הירוקה, וכתוצאה מכך גם לרעיונות שלה, אולי הייתה משמחת את הכותבת, אבל הייתה הרבה פחות מועילה.

  13. זומבוש

    לא אשכח את הפרופסור המטומטם שכתב לי פעם בזעם (בתגובה לדרישה שהטכניון ינקוט עמדה בעניין סגירה – דה פקטו – של אוניברסיטת ביר זית ע"י צבא ישראל) את המשפט היהיר והאוילי "גדולתו של הטכניון היא בכך שהוא מעל לפוליטיקה".

    "מעל לפוליטיקה"!

  14. יוחאי

    לא כל מי שהלך לאקדמיה יודע מה זה פוליטיקה, ולא כל מי שלא הלך לאקדמיה יודע מה זה פוליטיקה. באקדמיה לא עושים פוליטיקה, עושים מחקר. גם אם אני יודע ממש ממש טוב על איך נשים בדוויות מגיבות לרצח על כבוד המשפחה ויודע לקשור את זה לתוקפנות הציונית, זה לא מבטיח את היותי אדם פוליטי או מעורב. הפוליטיקה היא פעילות שונה באופן איכותי מכל מה שאנחנו עושים, גם באוניברסיטאות וגם בכלל, ואי אפשר למדוד אותה בכלים האלה בכלל. מבחינת הכותבת הפוליטיקה היא פשוט "מעורבות", זאת בניגוד לרוב הציבור שבוחר "לראות האח הגדול". אבל לטעמי דווקא הציבור הישראלי מעורב ביותר: הוא אכפתי וסולידרי ברמות מטורפות. מספיק לראות את הדגלים שצצו בכל פינה אחרי הפארסה של המשט ובכל מבצע צבאי של צה"ל. אבל הבעיה כאמור היא לא עם המעורבות עצמה, אלא עם אופיה, וכאן לא יכולה לעזור אף תיאוריה מהאקדמיה.

  15. יוחאי

    בניגוד למה שמקובל לחשוב, וודסטוק היה ארוע לא פוליטי בעליל. חוץ מכמה פעילים ששרפו שם צווי גיוס, הרוב המוחלט של המבקרים בפסטיבל פשוט השתמשו בו כהזדמנות להתמסטל ולשמוע מוזיקה טובה, במילים אחרות, אסקפיזם בהתגלמותו. לא פלא שההיפים של שנות ה-60 הפכו ליאפים של שנות ה-80.

  16. סוציולוגית

    אבל חושבת,כמו מגיבים אחרים כאן, שתגובת הנגד ל- א-פוליטיות, מתבטאת ברדיקליזציה חריפה אשר מדירה מן השיחים את מי שאינו בהכרח רדיקלי. הרדיקליזציה מבטאת בשמאל ובימין כאחד.
    ברור לי (כסוציולוגית וכשמאלנית) שיש קשר בין דיכוי בשטחים לדיכוי של קהילת הלהט"ב אך עם זאת המאבקים לא חייבים להיות משותפים.
    אני יכולה להאמין שמה שקורה בשייח` ג`ארח הוא נוראי, תוך כדי שאני אוכלת סנדוויץ` עם פסטרמה.
    דווקא הרדיקליזציה הזאת והצורך שכולם יסכימו על הכל, הופכת את השמאל לכוח מינורי ולא רלוונטי. חוסר היכולת לשתף פעולה כדי לחתור למטרה אחת (זכויות להט"בים/נשים/עניים/פלסטינאים וכו`) היא שמשתקת ומאפשרת לעוולות להמשיך ולקרות.

  17. יונתן ברזילי

    אם, כך, את בעצם מציעה להדיר מאותם כלים של הבנה וניתוח ביקורתי את רוב רובם של הצעירים בוגרי (ו\או לא בוגרי) תיכון בארץ, אשר לא ימשיכו למערכת ההשכלה הגבוהה. באופן אירוני, ההצעה עצמה סובלת מניחוח לא ביקורתי וא-פוליטי. חינוך לפוליטיות ולדמוקרטיה (מבחינתי הם שלובים אחד בשני) צריך להתבצע במסגרת בית ספרית, וכן במסגרות לא פורמליות עבור נוער שלא השתלב במסגרת הבית-ספרית.

  18. אליאב

    העיסוק שלך בכיבוש נראה מהצד כמו הרחקת עדות קלאסית.
    אולי אפילו הרחקת עדות קיצונית.
    לא כייף לך לעסוק בשכנה שלך הערבייה מלאקיה,גרה מטר ממך ואזרחית המדינה. לא בא לך לעסוק בחד-הורית-מזרחית-לסבית מקרית גת, שכנה שלך גרה חצי מטר ממך אזרחית כמוך , לא כייף לעסוק בנאנסות תוצרת סודן בתחנה המרכזית בתל אביב.

    זה מזכיר לי את הלוחמים הגדולים נגד דיכוי אשר נוסעים לקצה העולם ללחום כנגד עוולה כלשהי, איומה ככל שתהיה, אבל לא יעיפו מבט לשכנה שלהם ממש ממול עיניהן נמקה.

  19. ירדנה אלון

    אני מוצאת את עצמי רואה את הטיעונים שהביאה כותבת הרשימה מזוית שונה לחלוטין.ואני מבקשת לפרק את הטכסט לפרטים על מנת להביא את הבקורת שלי על הבקורת של כותבת הרשימה
    ראשית אני רוצה להבליט את העובדה שאני כותבת מזוית של "הבת של השכנה ממול",אינני שייכת לסוגה של מי שלמדה תיאוריות סוציולוגיות במגדל השן האקדמי, אלא כמי שחוותה את החוייות באופן אישי ומתוך החוויה האישית מפרשת את המציאות.
    הטיעון הראשון שמעלה כותבת הרשימה
    …………..""הדוגמה הראשונה לכך היא התממותם ואף כעסם של חובבי וחובבות המוסיקה המושבעים על להקת הפיקסיז ועל הזמר אלביס קוסטלו, שביטלו את הגעתם ארצה כחלק מהחרם התרבותי על ישראל. הפרחתן של קלישאות לאויר כגון "אנו מצפים מלהקות להופיע מול אנשים ולא מול ממשלות" מנתקת, לתפיסתם, את האזרח או האזרחית הממוצעים מכל זיקה למה שמתרחש בארצם. בערוץ הראשון התקיים פאנל בנושא ביטול ההופעות והחרם התרבותי, אך למעשה הפאנל לא הגיש את הטיעונים בעד ונגד החרם, כי אם את דעת הבעד ואת הדעה הא-פוליטית. הא-פוליטיים מתחפרים בעמדתם לשמור על הניתוק שלהם מסביבתם: הם אוהבי מוסיקה ולדידם מוסיקה היא אי בודד, אזור המנותק מהפוליטי.
    האמנם? המוסיקה מאז ומתמיד היתה מחוברת בחבל הטבור למצב החברתי-הפוליטי במדינות בהם פותחה ונוגנה: החל מההיפ הופ כמחאה נגד הגזענות, הקפואירה כשיטת לחימה של העבדים בברזיל, דרך הרוק הפסיכדלי של ילדי הפרחים (ששיאו בפסטיבל וודסטוק), הפאנק האנרכיסטי ועד שירי תש"ח הציוניים האשכנזיים. "
    תגובתי לטיעון – הנושא עלה כאן כבר לפני מספר שבועות ואף הגבתי לו ,וטענתי כי יש שתי גישות לכל הקשור לאמנות ותרבות באופן כוללני, יש גישה הטוענת כי יש בכוחה של התרבות והאמנות לשנות תודעה (אני באופן אישי מחזיקה בגישה זו וזאת מתוך נסיוני כאמנית) והגישה השנייה טוענת כי לאמנות (ובמקרה זה למוסיקה ) אין השפעה על תודעה או על שינוי תודעה לכל היותר היא קישוט או אילוסטרציה על רעיונות ו תודעה.
    למרות העובדה כי אלה הן שתי גישות שונות .אין זה אומר לעניות דעתי כי האחת פוליטית והאחרת היא א-פוליטית,שתיהן פוליטיות מפני ששתיהן מציעות סוג של דרכי פעולה למימוש פוליטי אחת ע"י ביטוי אמנותי כלומר ע"י התמרה ,והאחרת ע"י חיפוש דרכי פעולה למימוש שהוא לא בדרך אמנותית (הכי קיצוני זה השימוש בטרור(
    ………"הא- פוליטיים מתחפרים בעמדתם לשמור על הניתוק שלהם מסביבתם"…………..כאן אנחנו נוגעים במה שנקרא "הכוח של הידע" יש הטוענים כי כשאתה יודע דבר מה יש לך כוח" אני טוענת כי ידע זה אחריות ואנשים נמנעים מלדעת לא כי הם מתחפרים באמונתם ,אלא משום שהידיעה מטילה עליהם אחריות לקום ולפעול , כך שזה לא בא ממקום של אמונה בדבר מה אלא בלקיחת אחריות על ידיעה על דבר מה.
    ………….""הם אוהבי מוסיקה ,ולדידם המוסיקה היא אי בודד,אזור המנותק מהפוליטי"……………כפי שכתבתי למעלה כותבת הרשימה נותנת דוגמאות לסוגות מוסיקאליות שנמצאות תחת הכותרת "מוסיקת מחאה" ומתעלמת לחלוטין מסוגות מוסיקאליות אחרות שקיימות לצד הסוגות האלה וזה מה שנקרא "מוסיקת פופ"………כל מיני שירים טובים יותר או פחות על אהבה,,ושברון לב ושדות שלף וניחוח חציר (בכל מיני שפות שרק ניתן להעלות על הדעת).משום מה בחרה כותבת הרשימה להתעלם מסגנונות אלה על מנת לקדם רעיון מסויים אולם התעלמותה הסובייקטיבית מסוגות מסויימות לא מעלימה את הסוגות האלה ולא מקדמת את הטיעונים שלה נהפוך הוא .
    הטיעון כי יש קשר בין דיכוי ההומו לסביות לבין הכיבוש – אני מסכימה עם חלק מן המגיבים כאן כי אין לזה קשר לכיבוש, אולם יש לזה קשר לדיכוי .מפני שלדיכוי יש מבנה מסויים ייחודי לו ,לדיכוי יש מאפיינים ומערך והגיון משלו המתבטא בשדות פעולה שונים ומגוונים לדיכוי ולעבדות של האפרו-אמריקאיים בארצות הברית לא היה קשר לכיבוש הישראלי,לדיכוי של הנשים במשך אלפי שנים אין קשר לכיבוש , דכוי והדרה של הומואים ולסביות היה קיים מזה מאות בשנים בלי קשר לכיבוש הישראלי את הגדה המערבית ואת עזה, ואם מחר יסתיים הכיבוש זה לא אומר שהיחס המדיר המופנה כלפי הקהילה ההומו לסבית ייפסק ביחד איתו.אם ייפסק הכיבוש מחר בבוקר,זה עדיין לא אומר שביחד עם שחרור הפלשתינאים מעול הכיבוש הישראלי תשוחרר גם האישה הפלשתינאית מהדיכוי שלה כאישה.
    טוענת כותבת הרשימה כי …………-
    בישראל יש חוסר"
    – political literacy, באוריינות פוליטית, כלומר, ביכולת לקרוא ולהבין את החדשות בצורה ביקורתית. כמו שמי שלא למדו כלכלה לא יבינו את טבלאות הבורסה בעיתונים הכלכליים, כך גם מי שלא למד סוציולוגיה, מדע המדינה, תקשורת או הסטוריה יתקשה להבין את משמעות הדברים הנכתבים בעמודים הראשיים של עיתוני החדשות. למעשה, אני רואה את התואר הראשון כמקפצה לקריאת והבנת אירועים אקטואליים בארץ, אם מבחינת ההקשר ההסטורי של הדברים (1948, 1967, 1977, 1993) ואם מבחינת המשמעות החברתית. לא יתכן שרופאים, עורכות-דין, תעשיינים ומהנדסות, השכבה היצרנית של המדינה, יטענו לא-פוליטיות ויצטטו את הגיגי "האח הגדול". לא יתכן שלא תהיה שנה נוספת ללימודי התואר הראשון בה ילמדו מושגי יסוד בהסטוריה, מגדר וסוציולוגיה"……………
    באופן אישי אני סבורה כי טיעון מעין זה יש בו מידה לא מבוטלת של התנשאות ורהבתנות כלפי אלה שלא למדו במגדל השן האקדמי את התיאוריות החברתיות שלומדת היום כותבת הרשימה.יש כאן האדרה של היכולת לשנן ולצטט תיאוריות ואידאולוגיות על חשבון הדרה של החוויה האישית והיכולת ללמוד מתוך החוויה האישית ולהסיק מסקנות לא פחות נבונות ולא פחות בהירות ונכונות ,על החיים ועל העולם, ועל המציאות החברתית פוליטית.סוג כזה של חשיבה ושל טיעונים הבאים בעקבותיה, עלול להביא בסופו של יום לדיכוי של האחר מפני שהמחשבה או האמירה כי האמת האבסולוטית נמצאת אך ורק בכיסו הקטן של מי שנחשף לתיאוריות מסויימות וכי הדרך להגיע לתובנות חברתיות פוליטיות שמורה רק למי שלמדה לימודי מגדר ולכל השאר אין את הכישורים הדרושים זוהי גישה שמבדלת ומתבדלת והיא אחת מהמאפיינים של המבנה של הדיכוי וההדרה.
    אני מציעה לכותבת הרשימה לשים ליבה לכך ולא לזלזל בדרכים ובאופנים של הגעה להסקת מסקנות גם בדרכים אחרות ואני מרשה לעצמי להשיא עצה לכותבת הרשימה למרות שלא התבקשתי לנסות ולשלב בין שתי הגישות ,בין שתי האפשרויות הן של לימודי תיאוריה והן של החוויה האישית .זה דורש מורכבות מחשבתית אבל זה שווה. כי מה שמרויחים מזה בסופו של יום זה סוג של מחשבה עצמאית שאינה תלוייה בשום ציטוט או שינון של דבריהם של אחרים,עצמאות מחשבתית היא תחילתו של השחרור מהדיכוי.