הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
השפיות היא לשוב ולהזדעזע בכל פעם מחדש
לפני חודש ימים בערך, נפל לידי ספר העוסק ברפואה משפטית. פתחתי אותו באקראי. מאחר ואינני רופאה ואף לא פרמדיק, לא שיערתי בנפשי במה אני עומדת לחזות, אולם בטרם אספיק להפוך בטיב הספר שאני מחזיקה בידיי, נח מבטי על תמונה של פות. או שכך, לפחות, היה נדמה לי, משום שהנקב ההוא דמה יותר לקרע, לפצע פעור, מאשר לאיבר מין נשי. או ילדי, חשבתי לעצמי ככל שהעמקתי להתבונן. האזור היה חף מערווה. לא כי זו גולחה למטרות אסתטיקה, כי אם משום שטרם צמחה שם. פשוט. הפות היה נפוח להפליא. ובמרכזו נראה חור שקוטרו כקוטרו הממוצע של איבר מין גברי בוגר. צמרמורת חלפה בגווי. משהו בתוכי אמר לי לסגור את הספר, להחזיר אותו לבעליו ולשכוח מכל העניין ואף על פי כן, קירבתי את פניי אל העמוד. 
הפגנת תמיכה בורד לב, השובתת רעב לאחר שהתלונה שהגישה נגד אביה בגין אונס בוטלה בשל חוק ההתיישנות, 19.6. צילום: סילאן דלל / אקטיבסטילס "איבר מין של ילדה בת חמש אשר חוותה אונס," נכתב בו באנגלית מהוקצעת, באנגלית של משרדי רווחה או של בתי חולים. הרי מדובר היה בסוגיה רפואית. בסוגיה רפואית-משפטית המופיעה בספרות המקצועית. שבתי וקראתי את ההסבר הקצרצר בניסיון לחלץ ממנו את המידע שחסר לי, אך עיניי שוב נמשכו אל התמונה של הפות האומלל, שגודל פציעתו רק רימז על גודל פציעתה של נפש הילדה בת החמש שהיתה עתידה לחיות עם הפות הזה את חייה.
בעל כורחי, ניסיתי לדמיין את האונס, לייצר במוחי תמונת תקריב של אותה חדירה ארורה ולפתע פתאום, כמו בסרט אימה, צפו ועלו במוחי אינספור המראות המסתתרים מאחורי מלים שחוקות עד דק כגון "גילוי עריות" או "פדופיליה". טרקתי את הספר והרחקתי אותו מעליי. שום אדם השפוי בנפשו אינו מעוניין להטעין את זיכרונו בתמונות ובתחושות כגון אלו, חשבתי לעצמי באותם רגעים: בתמונות ובתחושות השמורות לאותן/ם הקורבנות שאיבר מינם, שכבודם ונפשם נקרעו באכזריות על ידי אותם אנסים שניצלו את כוחם עליהם בילדות. מוטב לשכוח מכל העניין ולהמשיך בענייני השגרה, אמרתי לעצמי אז ואף על פי כן, היום אני מבינה שטעיתי.
כי השפיות היא משהו אחר לגמרי. השפיות היא לשוב ולהזדעזע בכל פעם מחדש; לדבר על הדברים הללו למרות (ובגלל) אי הנעימות הכרוכה בהם; לדעת, למשל, שבכל פעם שאני נופשת בגואה או בקנקון, רבים מבין הפעוטים המקומיים שמתהלכים סביבי על החוף, עומדים למכירה כצעצוע מין. שחוסר התקציב של משרד הרווחה גורר עמו אינספור התעללויות של ילדים המחכים שיחלצו אותם מן הגיהינום המשמש להם בית וחיק משפחה. וכמובן שקל יותר לטעון לאי שפיותו של הקורבן. או להגיד שיש נושאים חשובים יותר על הפרק. ואף על פי כן, הפעם לא. לפני 15 יום, אשה אמיצה בשם ורד לב יצאה ללחום לבדה למען השפיות של כולנו כחברה, ולשבור את קשר השתיקה. הגיעה השעה להצטרף אליה.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים), מר יהושע למברגר, ביקש ב 7 ליוני 2010 להודיע לורד לב, כי לאחר שבחן את מכלול נסיבותיו של העניין, העובדתיות והמשפטיות – אין בידו לאשר את הגשת כתב האישום במקרה זה, באשר לא נמצאו די הראיות הדרושות (ע"פ מיטב שיפוטו, שאינו מונחה ע"י אינטרסים זרים, חו"ח) בהליך פלילי לצורך הגשת כתב האישום.
כאזרח מן השורה, שאינו בקי בהליכים משפטיים, וכאדם שבת זוגו נאנסה לפני שמונה שנים ובחרה שלא להתלונן, התעניינתי בסיפורה של ורד לב וביקשתי לשמוע את סיפורה ממקור ראשון. פגשתי בחורה אשר לא יצר הנקמנות מניע אותה, גם לא דרך ההתמודדות יוצאת הדופן שלה. מה שמניע אותה, ע"פ מיטב הבנתי, הוא הרצון למגר את תופעת הפדופיליה למען הילדים הנאנסים ברגע זה ממש בכל העולם בכלל ובישראל בפרט. המסר אותו היא רוצה להעביר לנאנסות בכלל ולנפגעי גילוי עריות בפרט הוא כי אין טעם לחיות בעולם בו הקרבנות אינם מוגנים והחברה עוסקת אך ורק בעזרה לנפגעים ולשיקומם. לשיטתה, כדי למגר את התופעה לחלוטין (בפחות מזה אינה מסתפקת), יש לחשוף את כל האשמים הנוטלים חלק בהמשך התופעה.
מדובר במעשים שבוצעו לפני שנים רבות, מדליף לנו מר למברגר חומרים סודיים מהחקירה. לדידו של מר למברגר, אף שהדבר אינו מונע כשלעצמו את הגשת האישום (הודות למני מזוז, שקיבל בזמנו, לפני ארבע וחצי שנים, את הערעור שהגישה ורד וזאת לאחר שדחו את תלונתה בעילת התיישנות העבירה (לכאורה, לכאורה)), הרי שבחלוף הזמן, בנסיבות הספציפיות של תיק זה, לרבות תהליך הגילוי שאינו שגרתי, הייתה משמעות גדולה מן הבחינה הראייתית. בין היתר, ממשיך מר למברגר ושוטח את טיעוניו, לא ניתן היה לאתר עדים וראיות אחרות מספיקות, אשר ניתן להניח שהיה בכוחם לחזק את עדות המתלוננת.
מר למברגר, להזכירכם – המשנה לפרקליט המדינה, תפקידו, מחויבותו – כאדם המקבל את משכורתו מכספי משלמי המיסים, בין היתר מכספיהן של נפגעות תקיפה מינית – מכיר בוודאי את סעיף 354 (א1) לחוק העונשין.על פי סעיף זה, ניתן להרשיע את החשודים על סמך עדותה היחידה של ורד לב ואין צורך בחיזוק או סיוע. מר למברגר שמע בוודאי על השופט מאיר שמגר, שדבריו מצוטטים בהגשת הנימוקים של איגוד מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בבקשתו להצטרף לערעור בפסק דין אחר בתת פרקים: "מומחים כתחליף לעדים" (סעיף 50 ואילך), "בין מקורות מידע חיצוניים, `מסה קריטית` וידיעה שיפוטית" (סעיף 67 ואילך), "תוספות ראייתיות בעבירות מין" (סעיף 84 ואילך)
http://www.1202.org.il/download/files/ידיד_בימש_על_זכרון_מודחק.pdf
אין להטיל ספק בעובדה המוגמרת והבלתי ניתנת לערעור כי מר למברגר עיין בקפידה בחוות דעתו של פרופ` אלי זומר לפני שהסיק כי תהליך הגילוי של ורד לב אינו שגרתי. פרופ` זומר קובע, כי ההיזכרות המאוחרת של ורד לב במעשי ההתעללות המינית אינה חריגה. עוד הוא קובע, כי התהליכים הנפשיים המתוארים בחוות דעתו והממצאים הפסיכולוגים שאותרו על ידו עולים בקנה אחד עם הידוע לו כמומחה בתחום ועם הספרות המדעית הקיימת, והם מאפיינים נשים עם רקע דומה לרקע שעליו מדווחת ורד לב (עמ` 9 לחוות הדעת משנת 2006).
ב18 לאוקטובר 2009, על מנת למצות את האפשרות לבסס תשתית ראייתית מספקת, הורה מר למברגר על השלמת החקירה בעניינים שונים. אחר כך שב ובחן מר למברגר את מכלול החומר, ומכאן – טוען מר למברגר ואנו מאמינים לו – גם העיכוב שחל בקבלת ההחלטה. אולם, בסופו של יום, נמצא (מי במוצאים,מר למברגר?) כי התשתית הראייתית שנאספה אינה מבססת סיכוי סביר להרשעה – וכידוע (למר למברגר, לנאנסות שונות שתיקן נסגר, לאזרחים מודאגים, וכמובן ללואיז ולאביבי לב, שמיהרו לכאורה לצאת ולחגוג, לאיים לכאורה בתביעות ולהמשיך לכאורה להפיץ שקרים בתקשורת תחת שמות בדויים) זהו המבחן על פיו אנו מצווים לפעול בהיבט הראייתי.
כאן עצרתי את קריאתי במטרה לתהות על אותו עיכוב שחל בקבלת ההחלטה. ורד לב הגישה את תלונתה למשטרה ביום 9.2.2006, ורק בחלוף כ- 4.5 שנים, ביום 7.6.2010, התקבלה ההחלטה שלא להעמיד את החשודים לדין. התנהלות מערכות ה"צדק" במקרה זה היתה רשלנית ומזלזלת, והמשכם של ההליכים במשך תקופה כה ארוכה, גרמה לורד לב סבל רב. פניותיה של ורד לב בעצמה ובאמצעות באי כוחה נדחו בתגובה כי הטיפול יושלם תוך שבועות ספורים. וכך השבועות הפכו לחודשים והחודשים הפכו לשנים ארוכות.
עוד יצוין, כי ההחלטה התקבלה יום עבודה אחד בלבד, לאחר ששודרה כתבה בעניינה של ורד לב בחדשות ערוץ 10 (הכתבה שודרה ביום שישי, ה- 4.6.2010, ההחלטה נשלחה לורד לב ביום שני, ה – 7.6.10, בשעות הבוקר. ביום ראשון היה, אולי, דיון בנושא). כל אזרח אמור לתהות האם משעה שיש "תקשורת" בתמונה, יכולה ההחלטה להתקבל לפתע תוך יום. התנהלות קלוקלת זו מצביעה על חשש ממשי לשקילת שיקולים זרים.
על הסבל הרב שנגרם לורד לב מרגע הגשת התלונה ועד קבלת ההחלטה בעניינה אפשר ללמוד ממאמרה של ענת גור – "מחשבות על חוות דעת מומחית במשפטי טראומות מיניות".
" כאשר הנפגעת מגיעה לטיפול המשימה המרכזית של המטפלת היא להחזיר את האמון שנפגע באמצעות ייסוד קר אנושי שמהווה חוויה מתקנת לכל האלמנטים של הפגיעה: לרוע, לחודרנות, לדה הומניזציה והאובייקטיפיקציה שגרם הפוגע, אבל גם, לא פחות חשוב, לחוויות העמידה מנגד, האדישות וההפקרה מצד העדים שעמדו מנגד. אחת הסוגיות התרפויטיות החשובות בטיפול בנפגעות פגיעות מיניות היא יסוד של ביטחון ואמון. לא קל לבנות ברית טיפולית עם נפגעת שחשה כי נזנחה, הופקרה ונבגדה, לא רק על ידי הפוגע, אלא על ידי סביבה אדישה, שבאמצעות השתיקה והסבת המבט הצידה, שיתפה פעולה עם הפוגע. לעיתים נדרשים מאמצים כבירים, וזמן ממושך על מנת לבנות מחדש את האמון שנפגע אנושות.
ואז, כשסוף סוף, באותן פעמים נדירות שבהן הנפגעת אוזרת עוז ובאה לתבוע את פגיעתה הקשה בבית המשפט, בניסיון לעבור מן הפרטי אל הציבורי – דבר שמהווה שלב חשוב בהתקדמות הטיפול והשיקום של הנזקים הקשים שהותירה הפגיעה המינית – היא מוצאת עצמה עומדת מול מערכת שבאופן מהותי, באמצעות התפיסות המקובלות של ההליך המשפט, לא רק שאינה נותנת אפשרות למתן קול והכרה בפגיעות הקשות, אלא, יתרה מזו, היא עלולה לגרום לשחזור של הפגיעות מבלי שבית המשפט יספק הגנות מתאימות לעדה הקורבן. "
כאזרח שומר חוק, וכאזרח המקווה ומאמין כי גם אלו הממונים על שמירת החוק עושים הכל, אבל הכל, כדי לשמור על החוק, תהיתי האם גם מר למברגר מסכים עם דבריה של ענת גור:
" המערכת המשפטית היא מעצם טבעה סביבה עוינת. היא מאורגנת כשדה קרב, שבו אסטרטגיות של טיעונים תוקפניים ומתקפה פסיכולוגית באים במקום אסטרטגיה של מתקפה וכוח פיסי. המערכת המשפטית מיועדת להגן על גברים מפני כוחה העודף של המדינה, ולא על נשים וילדים מפני כוחם העדיף של גברים. היא מספקת איפה ערובות חזקות לזכויות הנאשם, אבל בעיקרו של דבר אין בה שום ערובות לזכויות הקורבן. נשים שביקשו צדק במערכת המשפטית משוות את החוויה לאונס חוזר.
[…]השם שניתן ליום העיון "אורחות בעיר זרה" מסמל את המחשבה המוטעית כי עלינו ללמוד את המפה של בתי המשפט, את השפה המיוחדת שמאפיינת אותם, ולהתאים את עצמנו, עדות מומחיות, מומחיות בטיפול בטראומה של פגיעות מיניות, לשפה המקובלת בבתי המשפט. זאת כדי שנוכל לתת תמיכה, ולצעוד ביחד עם הקורבנות בבואן לתבוע את העוול שנעשה להן.
במהלך יום העיון הבנתי כי ניסיון זה נידון לכישלון ידוע מראש. על בתי המשפט לשמש זירה אמיתית לעדויות על טראומות של נשים וילדים. זאת מתוך ההבנה כי עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי התעללויות טראומטיות מייצר את אחת התבניות לקורבנות חוזרת כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהן בבוז, בגועל ובספקנות. הכרה בהפרעות הטראומטיות חייבת להיות כרוכה ביוזמה האמיצה של לזכור, להרגיש, ולהיות עדים – מסע בו מעורבים המטופלים, המטפלים והמערכת החברתית הרחבה יותר. "
וגם דרישות יש לה, לענת גור, ממר למברגר ומעמיתיו בפרקליטות:
"המשימה של בתי המשפט היא ללמוד את השפה של הטראומה. המשימה שעלינו להתמודד עימה היא לדאוג לכך שהיסטוריה טראומטית תוכל להצמיח סיפור משמעותי בשדה החוק. לדאוג לכך שהחוק יאפשר את מסירתה של היסטוריה טראומטית (שקודם לכן הייתה, בהגדרה, בלתי ניתנת למסירה) ולחתור לקראת בניית גשרים בין השפה המשפטית והשפה, או העדר השפה, השתיקה, של הטראומה על מנת שיעשה הצדק מרפא לטראומה".
http://www.anima-clinic.com/contents_page.asp?lang=1&aid=98
על אונס נוסף הנגרם לורד כתוצאה מההתמהמהות בהגשת כתב האישום מדברת ד"ר מירב טל בכתבתו של אבנר הופשטיין ששודרה ביום שישי, 4 ביוני 2010, בתוכניתו של מיקי רוזנטל, ערוץ 10, דקה 16 ואילך. חומר נוסף בנושא זה אפשר למצוא בספר "הסוד ושברו סוגיות בגילוי עריות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
http://www.tau.ac.il/socialwork/adler/docs/secret_content.pdf
ובהרבה מקומות אחרים.
ביום שישי, שבוע אחרי שידור הכתבה, יידעו אותנו אבנר הופשטיין ומיקי רוזנטל כי תיק החקירה נסגר עקב חוסר ראיות מספיקות. מר למברגר לא אזר אומץ לבוא אל ורד לב, להביט בעיניה ולמסור לה את החלטתו. אין לבוא בטענות למר למברגר על כך. אין זה מתפקידו. בחר מר למברגר, כמצופה, לפעול בדרכים המשפטיות המקובלות והמגובות על פי חוק, ושלח את דגנית כהן-ויליאמס, סגנית בכירה לפרקליט המדינה לבשר על החלטתו. גם היא פעלה כמקובל, כמצופה, על פי כל כללי העברת מסרים מעין אלו, ושלחה את החלטתו המנומקת אל באה כוחה של המתלוננת. המתלוננת – למי שאינו בקי בשפת בית המשפט – אינה אלא ורד לב. עבורה אין מדובר בעוד החלטה לקונית, אחת ממאות ומאלפים, אלו הנשלחים, מעשה של יום יום, על ידי פרקליטים וסגניהם.
כך מסיימת דגנית כהן ויליאמס את מילוי חובתה האזרחית: "מר למברגר מבקש כי תבהירי למתלוננת כי אין בהחלטה זו משום שלילת אמיתות וכנות גרסתה. אנו מצטערים על המצב הקשה בו נתונה המתלוננת…ומקווים כי תמצא מזור למצוקתה בדרכים אחרות".
כשסיימתי לקרוא את החלטתו של מר למברגר, מייד עלו בזכרוני דבריו של עו"ד אורי קידר, בא כוחה של ורד לב, ששודרו באותה כתבה, יום עבודה אחד טרם הההחלטה שלא להגיש את כתב האישום: (דקה 16:36)
"אתה מאמין כתובע שבן אדם עבר עבירות כל כך איומות ונוראות, ושמעתם את הסיפור של ורד, מה יכול להיות גרוע מזה? אתם מאמינים לה? איך אתם יכולים להסתכל על עצמכם בראי ולא להגיש כתב אישום"?
ראוי שאל סימן השאלה האחרון יתווספו עוד ועוד סימני שאלה. כל אחד ואחת יוסיף סימן שאלה משלו, ויצטרף בכך למאבקה של ורד. כדי שנקבל תשובה לשאלה זו, יש צורך בסימני שאלה רבים. מרכז תמורה- המרכז המשפטי למניעת אפליה, עו"ד תמי קצביאן, עו"ד ד"ר יפעת ביטון ודורית אברמוביץ` שלחו כמה סימני שאלה אל שר המשפטים פרופ` יעקב נאמן, אל מנכ"ל משרד המשפטים ד"ר גיא רוטקופף, ואל פרקליט המדינה עו"ד משה לדור .
הנדון: התנהלות מדאיגה מצד פרקליטות המדינה-מדור פלילי, בטיפול בנפגעות עבירות מין
http://haokets.org/default.asp?PageID=5&itemId=187
דבורה לדרמן דניאלי פרסמה כמה רשימות בעניינה של ורד. בכשרון כתיבה יוצא דופן באיכותו וברגישות נדירה השמורה אך למעטות הפליאה לתאר את תחושותיה של ורד, כמו גם את תחושותיה שלה ואת התייחסותה למקרה זה ולמקרים דומים. הדברים הוסרו מאתר סלונה, האתר בו היא כותבת, אחרי שהתקבלה במערכת התרעה לפני תביעה ודרישה להסיר את כל רשימותיה בעניינה של ורד לב. גם נענע 10 הסיר, מיוזמתו או שלא מיוזמתו, את דברי התוכן הנלווים לכתבה וכן את כל התגובות שפורסמו לכתבה זו. הלינק שהוביל אל הכתבה אינו בשימוש, חיפוש באתר את שם הכתבה ייחלתי למות, ציירתי לעצמי קבר, כמו גם את הצירוף ורד לב, אינו מוביל לתוצאה. חיפוש הצירוף אבנר הופשטיין מוביל אל כתבות אחרות שלו, אך לא אל כתבה זו. כדי לצפות בכתבה יש להכנס אל תוכניות נענע 10, אל תוכניתו של מיקי רוזנטל, ואל הארכיון מה4 ביוני 2010.
"לעיתים קרובות הכעס על העומדים מנגד גדול אפילו מהכעס על הפוגעים. שכן, הרוע של הפוגעים ידוע ומובהק, אבל האנשים ה"טובים" שראו ושתקו נותנים את התחושה שהעולם הוא מקום רע ואכזרי "(ענת גור, שם). מנגנוני ההשתקה וההכחשה בחברה הישראלית הם העומדים כעת בדרכה של ורד למצוא מזור למצוקותיה בדרכים אחרות, ללא עזרתו האדיבה של מר למברגר. ורד קוראת לכם, זועקת אליכם: עיזרו לי להלחם במנגנונים אלו, רק כך יימצא מזור למצוקותיי.
(פורסם לראשונה בפייסבוק, דיון בקבוצה `שובתת בשביל כולם וכולן`, ולא כפי שצויין בטעות במאמר. התיק נסגר מחוסר ראיות ולא בגלל התיישנות).
"בית הזוועות של ורד לב" – דבורה לדרמן דניאלי.
במהדורת ששי של ערוץ 10 שודרה כתבה קשה לעיכול, שחשפה את האשליה שמשפחה היא המקום הבונה והבטוח שלנו.
לפני כשבוע עלתה בסלונה הכתבה "האויב שבפנים" אשר עסקה בנושא הקשה כל-כך של תקיפה מינית וגילוי עריות. כהמשך לאותו שיח מצמרר, עלתה במהדורת יום שישי האחרון של ערוץ 10 הכתבה "בית הזוועות" ובה סיפורה של ורד שנאנסה על ידי אביה מגיל שלוש.
אין ספק שערוץ 10 נזקק למידה ניכרת של אומץ כדי להעלות את הסיפור הקשה בערב יום שישי, המסמל את המשפחתיות הישראלית. סיפורה של ורד חושף את האשליה שכולנו מנסים לאחוז בה (גם כשהיא מתפוצצת לנו בפרצוף) שמשפחה היא המקום הבונה והבטוח שלנו. לפעמים הבית והמשפחה הם המקום בו נעשים הפשעים הנוראים ביותר. משפחתה של ורד היא משפחה "טובה". אביה האונס הוא איש מחקר מכובד בטכניון, אמה- שהתעלמה במכוון ממעשי האב המזוויעים והשיבה אותו לבית כ"מזמינה" את המשך מעשי האונס, היא רופאה. כלומר, לא מדובר בהורים נרקומנים או במשפחת פשע. האונס מתרחש בכל מקום, וילדות מותקפות, מנוצלות ונאנסות גם במשפחות הכי טובות.
תיאורים קשים לעיכול [כותרת משנה].
ורד לב מגוללת בכתבה את תהליך ההיזכרות – מתיאור ידו של האב המלטפת לה את הישבן, חיקוי אקט האונס דרך משחק בובות, דמותו העירומה של האב שוכבת לידה במקלחת, ועד לזיכרונות ברורים שבהם האב ומכר נוסף אונסים אותה על שולחן הסלון הביתי. התיאורים הגופניים בוטים, קשים לעיכול, אך "עושים את העבודה" – הצופה נותר מזועזע עד לעומקי נשמתו כשוורד מתארת כיצד אביה "אונס אותה בתחת", וברקע מופיע משחק אילוסטרציה של בובות המבצעות אקט אנאלי האחת בשנייה.
מטרת הכתבה העיקרית היא, כנראה, לקדם את תיק התביעה של ורד כנגד אביה, תיק המתעכב בצורה פושעת כבר ארבע שנים. מעבר לזאת, הכתבה מעלה את המודעות הציבורית לתופעת גילוי העריות, שהיא תופעה מושתקת ברובה.
דיסוציאציה וניתוק [כותרת משנה].
מאידך, לצד העלאת המודעות לתופעה עצמה, חשוב היה לא פחות לדבר על הקושי של ילדה העוברת גילוי עריות לתפקד בתוך מערכות שלא קשובות למצוקותיה– בגן, בבית הספר – היכן היו הגננות? היכן היו המחנכות? כיצד ילדה גדלה כשכל לילה היא חווה מחדש את הטראומה? מה קורה לה בגוף? כיצד היא מתמודדת עם סימפטומים טראומטיים? ילדות ששורדות גילוי עריות מפתחות תופעות חמורות של דיסוציאציה וניתוק, המחבלות קשות בחייהן ובתפקודן, ולתכנים הללו לא הייתה התייחסות בכתבה. האונס חי בגוף גם שנים רבות אחרי שהתרחש, וחשוב היה להבין זאת כשעלה בכתבה נושא סבלה של הנאנסת ואטימות הממסד. על תקופת עלייתו של הזיכרון מתוך עומקי ההדחקה העידה ורד שבתקופה זו "היא לא ישנה ולא אכלה" – אז מה כן קרה בתקופה זו? זיכרון מודחק שעולה מלווה בעירור (מצב של ריגוש או מתח פסיכולוגי מוגברים) עז וקשה להכלה של תחושות גוף וחרדות אימה, ולכן חשוב היה לשמוע כיצד עברה ורד את החוויה המפרקת הזו של עליית זיכרונות מודחקים.
גדולת הנפש של השורדות [כותרת משנה]
יתכן שהנושאים הללו נעדרו מהכתבה כיוון שהתייחסות לערעור נפשי ולחוסר תפקוד הייתה עלולה להזיק לוורד בזירה המשפטית, בה היא נדרשת להראות בעיקר את יציבותה הרגשית ואת תקפותם של זיכרונותיה. עם זאת, ללא התייחסות להרס היסודי של מבני הנפש ושל כוחות האגו המגבשים, אשר נוצר בעקבות גילוי העריות, לא ניתן להבין לעומקו את הסבל ולא ניתן להעריך את הנזק העצום שנוצר, ואת גדולת הנפש של השורדות, כורד, המצליחות להיאבק על שפיותן ויציבותן הרגשית למרות הכול, ואף מעזות להשמיע קולן לנוכח הזוועה.
"בית הזוועות של ורד לב" – דבורה לדרמן דניאלי.
****
"השתיקה עדיין רועמת" – דבורה לדרמן דניאלי
ורד לב שובתת רעב באוהל מחאה בודד מול הכנסת. לאחר ארבע שנות מאבק להרשעת אביה האנס, הפרקליטות סגרה את התיק, ולה אזלו הכוחות.
על הפעם הראשונה בה ראיתי את ורד לב כתבתי פה לפני כשבועיים. היא הופיעה על המסך במהדורת יום שישי של ערוץ 10, מישירה מבט, בוטה, אמיצה, מגוללת את סיפור ילדותה כילדה בת 3 שנאנסת, כדרך שגרה, על ידי אביה. בעיניה זיהיתי את אותו מבט שברירי, פצוע, מעונה ומותש, האופייני לניצולות התעללות מינית. מניסיוני, שום דבר לא יכול להישאר ממש שלם בעקבות חווית הריסוק הטוטאלי שחווה ילדה הגדלה במציאות בה גבולותיה הגופניים, כמו גם גבולות העצמי שלה, נפרצים ללא שום התחשבות ברגשותיה ובכאבה. גופה של ילדה שנאנסת עובר הצפה של גירוי, אותו הוא אינו יכול להכיל.
כדי להתמודד עם ההצפה ולהגן על שפיותה של הנפש, הגוף עושה את כל מה שביכולתו כדי לקבור את כוחות ההרס עמוק בתוכו. הוא הופך להיות "בית קברות מהלך" – והילדה הופכת לחייה-מתה במובנים רבים. היא גדלה ומתפקדת לכאורה, אך סבלה היומי כבד מנשוא. מנגנוני ההדחקה עושים את שלהם, והילדה הגדלה לא תזכור, פעמים רבות, שהאירועים בכלל התרחשו. אולם גופה הנושא את זיכרון אותם אירועים בתוכו, ידבר אותם בשפתו – דרך כאבים שונים, הפרעות אכילה, חרדות, דיכאונות ועוד.
מתוך הבנה זו, יצאתי לפגוש את ורד פנים מול פנים. רציתי להביא את הקולות שאולי פחות נשמעו בתוך תיאורי ההתעללות המזעזעים – רציתי לתת קול לחוויה המושתקת שמכלה את חייהן של ילדות כה רבות, של נערות כה רבות ושל נשים כה רבות, מבלי שתהיה לה הכרה מספקת.
ילדה מעונה, שוקעת לתשישות [כותרת משנה]
אני פוגשת אותה באוהל המחאה הבודד שלה, בגן הוורדים אל מול הכנסת. שביתת הרעב אותה החלה לפני כשבועיים כבר מראה בה ובגופה את אותותיה. אולם למרות חולשתה היא מגייסת כוחות וקמה אליי, כדי לספר את סיפורה – וכדי לזעוק את זעקתה.
"אני עכשיו מרגישה שאני את המלחמה שלי כבר עשיתי. ארבע שנים אני נאבקת כדי שאבי האנס יורשע. אין לי כוחות יותר. אני צריכה שמישהו אחר יעזור לי כעת לנהל את המאבק הזה. הפרקליטות, שטענה בתחילה שהתיק שלי חזק מבחינת ראיות, סגרה את התיק. אני מרגישה שאני נלחמת עבור כל הילדים שנאנסים. זהו מאבק חברתי ברוע שהוא אב כל החוליים החברתיים שלנו, ואני לא מרגישה שלמישהו באמת אכפת, שמישהו כאן באמת מתגייס לעשות שינוי. במשך כל הארבע שנים הללו שהפרקליטות מתמהמהת עם התיק, אבי מסתובב חופשי, עושה בייביסיטר לנכדותיו, כמו הרבה מאד אנסי ילדים כמוהו – ואף אחד לא עושה כלום".
כשורד פנתה לאחד המומחים המקצועיים בתחום, כדי שיסייע לה באופן פעיל יותר במלחמתה, היא קיבלה את התשובה שגילוי עריות תמיד היה ותמיד יהיה, ושהמלחמה הזו "גדולה עליו". אם היא גדולה על כתפיו של איש מקצוע בתחום, חשבתי, איזה סיכוי יש לאישה-ילדה פגועה וחבולה כמו ורד לשרוד את המלחמה הזו?
[שאלה:] איך התמודדת כל השנים? איך ילדה שחייה במציאות של טרור נוראי כזה הולכת לגן, לבית ספר?
"אני זוכרת הרבה עצב. הרבה כאב ועצב. התחושה שלוותה אותי הייתה שאני שונה, חייה במציאות אחרת משל שאר הילדים, וניסיתי כל הזמן להיות כמו כולם, ליהנות כמו כולם, אבל לא הצלחתי. העצב סגר עליי. יותר מאוחר פיתחתי דיכאונות רבים והשמנתי מאוד. סבלתי מהתקפי אכילה בולמיים והאשמתי בעיקר את עצמי ואת ההשמנה שלי במצבי. ואז הפסקתי לאכול. הייתי מאוד עסוקה בלהימנע מאוכל – היום אני מבינה שזה היה מפלט של התודעה שלי מזיכרונות האונס וההתעללות. רזיתי מאוד, וחשבתי שעכשיו הכול יהיה טוב יותר, אבל אז התחילו להופיע הכאבים – כאבים נוראיים בכל הגוף. הגוף שלי כולו היה מכווץ כל הזמן- הייתי ישנה כשרגליי מכווצות וידיי קפוצות. פיתחתי קשיי עיכול שונים והפרעות אכילה קשות. הייתי מוצאת את עצמי פתאום חסרת יכולת לזוז, להרים יד או להרים את רגליי… היום אני מבינה שאלו היו התקפי אימה האופייניים לקורבנות אונס. עם השנים הכאבים הלכו והתחזקו, עד שהם מנעו ממני לעבוד ופגעו קשות בתפקוד היום יומי שלי. חשתי רב הזמן חלשה מאוד, ממש מפורקת. כאילו הגוף שלי זקן ומורעל מבפנים".
ש: ומתי עלו הזיכרונות?
"כשהייתי בהודו התחלתי תהליך של טיפול עצמי. התחלתי להקשיב יותר לכאבים, חוויתי אותם, ואז גם עלו הזיכרונות. למשל- היה שלב שהיד שלי התנפחה וכאבה מאוד, ועם חווית הכאב עלה זיכרון האונס, בו לפתו את ידיי והחזיקו אותן מאחורי גבי כדי שלא אתנגד. שם גם התחלתי להיות מודעת יותר לתופעת הפדופיליה ולמימדים העצומים שלה. הבנתי מהר מאוד שאנשים פשוט אדישים שם לתופעה ואדישים לסבל של הילדים. חזרתי לארץ, מתוך תקווה ואמונה שכאן זה יהיה אחרת. שכאן, בישראל הנאורה, כביכול, המערכות לא ישתקו אל מול אונס ילדים, אבל נוכחתי לדעת שגם כאן קיימת אדישות נוראה בעניין. אנסים לא מורשעים, ואם הם מורשעים הם מסתובבים למרות זאת באופן חופשי, או מקבלים עונשים מגוחכים המאפשרים להם מהר מאד לחזור לבצע את פשעיהם. לארגוני הנשים אין שיניים, והמקסימום שהן יכולות לעשות זה ללטף ולהרגיע, אבל לא ממש לעשות משהו נגד אותם אנסים. הפרקליטות מתנהלת בנושא בעצלתיים, ואת יודעת מה תשובתם הפורמאלית על סיבת הגבלת שנות התביעה (חוק ההתיישנות)? הרצון להפחית את עומס העבודה עליהם… אנשים כביכול תומכים, אך לא מוכנים להתגייס ולהילחם. באדישות הזו הם למעשה משתפים פעולה עם הרוע של מעשה האונס".
לא הרבה השתנה [כותרת משנה].
אני שומעת את דבריה ולא יכולה שלא להסכים עימה לגבי האדישות הציבורית – אוהל המחאה עומד רוב הזמן ריק מאנשים, מלבד כמה חברים קרובים המלווים אותה. אין במקום מחאה מאורגנת של ארגוני הנשים, אין מעורבות של נשות תקשורת פמיניסטיות (מלבד ריאיון קצר בתוכנית הרדיו של יעל דן), אין התגייסות משמעותית של נשים למאבק, ולכן גם אין בינתיים שום לחץ תקשורתי או ציבורי על הפרקליטות.
תוך כדי שיחה אני רואה כיצד ורד הולכת ושוקעת, לתוך התשישות, העייפות והייאוש. היא נשכבת ומתכסה, ואני יכולה ממש לראות את אותה ילדה מעונה בת ה-4 , שנותרת לבדה להתמודד עם הפשעים הנעשים בה. המראה הזה מכה בי, ואני נזכרת איך חשתי אני, כילדה בת 4, כשנאנסתי על ידי מכר של המשפחה, ולא ידעתי אפילו כיצד לקרוא לעזרה.
יותר מאוחר מופיעה קבוצת נשים שמודיעות מראש שהגיעו לביקור קצרצר. לאחר כרבע שעה, לפני שהן ממשיכות בדרכן, אחת הנשים מספרת שגם היא חוותה אונס בילדותה.
עוד ועוד סיפורים מצטלבים בנקודת מפגש אחת, של אונס והתעללות מינית. עוד ועוד נשים חושפות סיפורים מצמררים. עוד ועוד ילדות פנימיות מפסיקות לשתוק וחושפות את סודן הנורא, ועם זאת, אל מול דמותה הדועכת של ורד השוכבת באוהל המחאה המיותם כבר שבעה ימים, לא יכולתי שלא לחוש שלא הרבה בעצם השתנה, והשתיקה – עדיין רועמת.
"השתיקה עדיין רועמת" – דבורה לדרמן דניאלי
תודה ל Israel Hintayev על שטרח והעלה את הדברים חזרה אל המקום המיועד להם – האינטרנט
http://bicoret.blogspot.com/2010_06_01_archive.html
ככל שיתרבו הכתבות בתקשורת כשהשם ורד לב מופיע במפורש, תיקטן האפשרות שהמזימה להשתיק את הפרשה ע"י צווי בית משפט תתממש. אברי גלעד, ערוץ2, ידע ושתק כשבחר לא לפרסם כתבה על ורד מפחד בית המשפט, דנה וייס- כתבת לענייני משפט הכותבת גם בסלונה, יודעת ושותקת. כך גם עיתון `הארץ`, ששלח את הכתב ניר חסון אל אוהל המחאה אך ידיעתו לא פורסמה. ערוץ 1 שלח צוות צילום אך בחר גם הוא שלא לשדר את הכתבה. שאר התקשורת, למעט יעל דן (גל"צ), עמנואל רוזן (רדיו 103 fm) התעלמה לחלוטין למרות שיודעה על כך מהגורמים הרלוונטים. למעשה הנבלה של למברגר, פרקליט מחוז י-ם שהחליט שלא להגיש את כתב האישום (החלטה תמוהה בלשון המעטה, פרטים בקרוב) הצטרפה גם התקשורת הממסדית.
תודה למתי שמואלוף, אשר העלה את מכתב הייאוש של ורד לב תחת הכותרת המדוייקת – "המדינה מגבה אנסים".
http://matityaho.wordpress.com/2010/06/25/%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%92%D7%91%D7%94-%D7%90%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%9D/
אבל אני לא יכול לקרוא את המאמר הזה.
מצטער אפילו המעט שכתוב אלים מידי ליכולתי.
"…הכתבה היתה רגישה וחשובה, אך חשפה את הבטן המאד רכה והמודחקת של כולנו – התיאורים היו אמיתיים אך כנראה היה משהו מרתיע ובוטה בבת שמספרת בבוטות, בלי להשפיל עיניים, בלי לבכות, איך אביה "אונס אותה בתחת".(אני רואה בזה גבורה, אבל המבט החברתי ממסדי הוא אחר). אולי הפרקליטות הבינה שיותר מאשר הזדהות תווצר רתיעה וחוסר רצון להזדהות. יותר נוח לכולנו לראות באישה כזו "לא לגמרי שפויה", "לא לגמרי משלנו" מאשר אישה שאומרת אמת. שים לב איך בדרך כלל במקרים כאלה הקורבנות עם פנים מטושטשות, מכוסות ולא גלויות בתקשורת, כמעט מבוישות -ואז זה בסדר, אם הן מקבלות את הצו החברתי ומתביישות בהאשמתן, אז אפשר לחמול עליהן ולהאמין להן.
אני חושבת שברגע שורד פרצה לתודעתנו, הרבה בזכות הכתבה שלך, [של אבנר הופשטיין] כולנו נושאים באחריות לשלומה, ומה שיציל אותה כעת זה יצירת הד תקשורתי ציבורי רחב ככל האפשר. הבעייה היא (לדעתי כמובן) שורד איננה "קורבן אופייני" בסוגייה שהיא גם כך מן הטעונות ביותר בחוויה האנושית. גילוי עריות, במיוחד בחברה זכרית וצבאית כמו שלנו, הוא נושא שגברים לא מוכנים לעסוק בו יותר מדי כי הוא מאיים עליהם, (במיוחד כשהאבא בו מדובר הוא אבא נורמטיבי, כלומר יכול להיות גם אחד מהם), ונשים בורחות ממנו כמו מאש כי הוא נוגע בפצעים המדממים ביותר בתוכן. נשים מחונכות משחר ילדותן בדרכים שונות לשמור על מכובדותה של דמות האב על כל שלוחותיה- על הבעל, על האח, על הבן, על החייל, על המפקד, על הרב, על המדינה וכו`…, והן חשות מאויימות כשאישה יוצאת כנגד אביה ומפרה בכך את "הכללים" (כמובן לא ברמה מודעת). כמובן שברמה האנושית והפמיניסטית הן ניקראות לגונן גם על הנפגעת, אך זה הרבה יותר זועק כשנפגעת מודעת ל"בושתה", כלומר, מאשררת את הקודים החברתיים המופנמים. שים לב לנפגעות גילוי עריות בתקשורת- הן משפילות מבט, קולן לעיתים מעוות ודמותן מוחשכת, הן מבויישות, מתביישות, חסרות אונים כילדות ממש- ואז הן קורבן "טוב" -קורבן שניתן להושיע. וזה זוכה לתמיכה תקשורתית ( ראה סרטה של יעל דן על אורלי http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleId=646689&sid=126 )
ה"בעייה" היא שורד אינה כזאת. היא לא קורבן טיפוסי. היא אישה אמיצה שיודעת שנעשה בה פשע נתעב, יודעת שאין לה במה להתבייש ושאם מישהו אשם זה אביה והחברה בשתיקתה.
ורד מישירה מבט למצלמה ומספרת ללא שום מבוכה שאביה "אנס אותה בתחת" – ואז במקום ליצור הזדהות עם כאבה, היא יוצרת אצל קהל מדחיק ומכחיש, רתיעה עזה. היא הופכת ל"נגועה" (ועצוב לי מאד להגיד את זה…). בוודאי שטלאי צהוב עוד מחזק את הרתיעה…
לכן לדעתי חשוב להיות מודע לרבדים הלא מודעים, ולתחושות הקיומיות הקשורות לנושא, והמתעוררות בעקבות החומרים העיתונאיים המוצגים. אם תקרא את המאמר שפרסמתי ב"סלונה" על סיפורה של ורד http://saloona.co.il/blog/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%95%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%95%D7%A8%D7%93-%D7%9C%D7%91/
[ אותו מאמר שהורד תחת איומים ופורסם בתגובתי הקודמת – יואב] תוכל לראות שהתייחסתי שם לנושאים שחשוב להתייחס אליהם לגבי ההתמודדות של שורדת גילוי עריות.
התמקדות בנושאים אלו יכולה "להוציא" מורד את הילדה המתמודדת באופן יום יומי, את חוויות חוסר האונים. ואז ליצור יותר הזדהות. הכתבה עשתה את שלה וזעזעה, אך הזעזוע איננו מקדם הזדהות אלא בריחה …"
מתוך מכתב ששלחה דבורה לדרמן דניאלי אל אבנר הופשטיין, כתב ערוץ 10
וכדאי לקרוא גם את זה: עמליה רוזנבלום | פורנוגרפיה במסווה
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1174020.html
אבל ורד בשלה. היא מתעקשת על המסר הבוטה והאלים, ומשתדלת לנפות ממאבקה את האנשים אשר המסר הזה מזעזע אותם. וראה זה פלא, הרבה מאוד נשים הצטרפו ללא סייג למאבקה, בהבינן כי רק דבר זה יכול להציל את ורד. ורד נעה בין ייאוש לתקווה, וטורחת להבהיר לכל מקטרגיה כי היא מייצגת גם את אותן אלו שלא עמד להן הכח ושמו קץ לחייהן. "אין מציבות לנפגעות התקיפה המינית" – אומרת ענת גור במאמרה המצוטט בתגובתי הראשונה, וזהו המסר העיקרי אותו, ע"פ התרשמותי, היא רוצה להעביר: התנהלות הפרקליטות כפי שנהוגה כיום היא סיוע לרצח, לא פחות מכך.
תוכל לבחור להזדעזע ולפרוש. תוכל גם, להבדיל, לשאוף אויר, לקחת נשימה עמוקה ולהצטרף למסר המאד מאד מזעזע הזה. מטרתו, כל מטרתו, היא להציל חיים.
כל פעם מחדש עולה בי התחושה שפרקליט מפרקליטות המדינה אשר מסרס הגשת כתב אישום הוא משת"פ לאונס .
אין לי הסבר(הסבר משפטי ראייתי הוא לא נימוק) לחוסר היכולת שלהם שם להבין את המהפכה שבכוחם לבצע כדי לסייע לקורבנות ואת הבחירה שלהם לא לבצע את אותה מהפכה.
כמה לא מפתיע, שכמעט כל ערוצי התקשורת מתעלמים מאומץ הלב של וורד לב. בכל חברה, בכל מקום, קיימים אבות (ולעיתים נדירות גם אמהות) דודים (ולעיתים נדירות גם דודות), שכנים, אחים האונסים ילדות/ים קטנים/ות התלויים בהם לקיומם/ן. אני מניחה, שברוני התקשורת, בהתעלמותם מוורד לב, נותנים כסת"ח לכל אלה ביניהם האונסים/ות ילדים/ות קטנים/ות. אם יש 37% דיווח של ילדות על כך שעברו אונס עד גיל 18 (ההנחה היא שהדיווח הוא על כמחצית מהמקרים, ושאחוזי דיווח של בנים על אונס שעברו עד גיל 18 נמוכים יותר) , יש גם 37% אנסים בכל חברה. למרבה הצער, אחוזי הדיווח גבוהים יותר רק במערב אירופה וצפון אמריקה. בשאר חלקי העולם – דום שתיקה.
פניתי הן לאתר נענע 10 והן לדבורה לדרמן דניאלי.
כך עונה דבורה לדרמן לשאלתי:
"חשוב לי להבהיר לגבי המאמר בסלונה- אני בעצמי מאד נבהלתי, הדבר האחרון שיכולתי להרשות לעצמי זה להסתבך בתביעת דיבה. דיבה- כי ההורים טוענים שהם לא עשו דבר, ולכן נסגר התיק. ולכן ,התייחסות אליהם כאל אנסים בלי "לכאורה" הינה בעייתית. לכן, אינני מאשימה את סלונה על התקפלותם. אני היתי צריכה להיות מודעת יותר לעניין ולכתוב את המאמר כנראה עם הרבה "לכאורה" ,או משהו דומה, או לדבוק ב"ורד אומרת"… עצוב, אבל זה הנוהל במקרים כאלה. האמת, לא יודעת מדוע התרכזו דווקא במאמרים שלי. אולי הבאתי את החוויה כנגישה יותר, ולכן זה הפריע במיוחד להוריה של מאיה".
הלכתי לאחד מחבריי עורכי הדין. הוא אישר בפניי את תיקוניי. אם הייתה סיבה למערכת `העוקץ` להסיר את תגובתי, הרי איני מוצא עתה שום סיבה לכך. הדברים חשובים ומבחינתי מדובר בחיי אדם. כל עזרה חשובה ותתקבל בברכה.
"בית הזוועות של ורד לב" – דבורה לדרמן דניאלי.
במהדורת ששי של ערוץ 10 שודרה כתבה קשה לעיכול, שחשפה את האשליה שמשפחה היא המקום הבונה והבטוח שלנו.
לפני כשבוע עלתה בסלונה הכתבה "האויב שבפנים" אשר עסקה בנושא הקשה כל-כך של תקיפה מינית וגילוי עריות. כהמשך לאותו שיח מצמרר, עלתה במהדורת יום שישי האחרון של ערוץ 10 הכתבה "בית הזוועות" ובה סיפורה של ורד שנאנסה לכאורה על ידי אביה מגיל שלוש.
אין ספק שערוץ 10 נזקק למידה ניכרת של אומץ כדי להעלות את הסיפור הקשה בערב יום שישי, המסמל את המשפחתיות הישראלית. סיפורה לכאורה של ורד חושף את האשליה שכולנו מנסים לאחוז בה (גם כשהיא מתפוצצת לנו בפרצוף) שמשפחה היא המקום הבונה והבטוח שלנו. לפעמים הבית והמשפחה הם המקום בו נעשים הפשעים הנוראים ביותר. משפחתה של ורד היא משפחה "טובה" לכאורה. אביה האונס לכאורה הוא איש מחקר מכובד לכאורה בטכניון, אמה- שהתעלמה לכאורה במכוון ממעשיו לכאורה של האב והשיבה אותו לכאורה לבית כ"מזמינה" לכאורה את המשך מעשי האונס לכאורה, היא רופאה. כלומר, לא מדובר בהורים נרקומנים או במשפחת פשע (לכאורה). האונס מתרחש בכל מקום, וילדות מותקפות, מנוצלות ונאנסות גם במשפחות הכי טובות לכאורה.
תיאורים קשים לעיכול [כותרת משנה].
ורד לב מגוללת בכתבה את תהליך ההיזכרות לכאורה – מתיאור ידו של האב המלטפת לכאורה לה את הישבן, חיקוי אקט האונס לכאורה דרך משחק בובות, דמותו העירומה של האב שוכבת לכאורה לידה במקלחת, ועד לזיכרונות ברורים לכאורה שבהם האב ומכר נוסף אונסים אותה לכאורה על שולחן הסלון הביתי. התיאורים הגופניים בוטים, קשים לעיכול, אך "עושים את העבודה" – הצופה נותר מזועזע עד לעומקי נשמתו כשוורד מתארת כיצד אביה "אונס אותה בתחת", וברקע מופיע משחק אילוסטרציה של בובות המבצעות אקט אנאלי האחת בשנייה.
מטרת הכתבה העיקרית היא, כנראה, לקדם את תיק התביעה של ורד כנגד אביה, תיק המתעכב בצורה פושעת לכאורה כבר ארבע שנים. מעבר לזאת, הכתבה מעלה את המודעות הציבורית לתופעת גילוי העריות, שהיא תופעה מושתקת ברובה.
דיסוציאציה וניתוק [כותרת משנה].
מאידך, לצד העלאת המודעות לתופעה עצמה, חשוב היה לא פחות לדבר על הקושי של ילדה העוברת גילוי עריות לתפקד בתוך מערכות שלא קשובות למצוקותיה– בגן, בבית הספר – היכן היו הגננות? היכן היו המחנכות? כיצד ילדה גדלה כשכל לילה היא חווה מחדש לכאורה את הטראומה? מה קורה לה לכאורה בגוף? כיצד היא מתמודדת עם סימפטומים טראומטיים לכאורה? ילדות ששורדות גילוי עריות מפתחות תופעות חמורות של דיסוציאציה וניתוק, המחבלות קשות בחייהן ובתפקודן, ולתכנים הללו לא הייתה התייחסות בכתבה. האונס חי בגוף גם שנים רבות אחרי שהתרחש, וחשוב היה להבין זאת כשעלה בכתבה נושא סבלה של הנאנסת לכאורה ואטימות הממסד. על תקופת עלייתו של הזיכרון מתוך עומקי ההדחקה העידה ורד שבתקופה זו "היא לא ישנה ולא אכלה" – אז מה כן קרה בתקופה זו? זיכרון מודחק שעולה מלווה בעירור (מצב של ריגוש או מתח פסיכולוגי מוגברים) עז וקשה להכלה של תחושות גוף וחרדות אימה, ולכן חשוב היה לשמוע כיצד עברה ורד את החוויה המפרקת הזו של עליית זיכרונות מודחקים לכאורה.
גדולת הנפש של השורדות [כותרת משנה]
יתכן שהנושאים הללו נעדרו מהכתבה כיוון שהתייחסות לערעור נפשי ולחוסר תפקוד הייתה עלולה להזיק לוורד בזירה המשפטית, בה היא נדרשת להראות בעיקר את יציבותה הרגשית ואת תקפותם של זיכרונותיה. עם זאת, ללא התייחסות להרס היסודי של מבני הנפש ושל כוחות האגו המגבשים, אשר נוצר בעקבות גילוי העריות לכאורה, לא ניתן להבין לעומקו את הסבל ולא ניתן להעריך את הנזק העצום שנוצר לכאורה, ואת גדולת הנפש של השורדות, כורד (הכוונה לורד אחרת כמובן, לא לורד לב (אולי ורד דורון?), שעניינה נדון כרגע בבית המשפט), המצליחות להיאבק על שפיותן ויציבותן הרגשית למרות הכול, ואף מעזות להשמיע קולן לנוכח הזוועה לכאורה.
"בית הזוועות של ורד לב" – דבורה לדרמן דניאלי.
****
אודה מאד למערכת `העוקץ` על פרסום דברים חשובים אלו.
בחברה הישראלית במיוחד ה"קורבן הוא האשם" מעצם היות האישה/נערה/ילדה קורבן הופך אותה למנודה ולבלתי מקובלת ונוח לשומעים/לצופים להפוך את הקורבן למטורפת ולהדביק לה תווית של חולת נפש… אם יבדקו דעותיהם של הפרקליטים, השופטים או הרשויות הממסדיות יקבלו תשובות דיביליות לגמרי, נשמע דברים שאין להם קשר לצדק, להוצאת האמת לאור או לגדיעת המעשים המגונים והאונס של ילדים קטנים ובכלל. במילים אחרות המציאות (בעיקר בישראל) אומרת מי שנפל קורבן נפל ומשם הדרך קצרה לחיות חיי קורבן מלאים בתסכולים, בבעיות רגשיות ובניהול חיים כושלים כמעט בכל תחומי החיים. אפילו המוסד לביטוח לאומי שקורה לעצמו "המשפחה שלך" מתנער ומעלעל את הנשים נפגעות תקיפה מינית ואונס. זה מזכיר לא מעט את המצורעים שהורחקו מהחברה ושוכנו במערות חשוכות מבודדים ומנודים למרות שמחלתם אינה מדבקת, כך הנאנסות נתפסות בעיניי החברה שכביכול הינה חברה מודרנית ומפותחת. מול הממסד ויחד איתו אין שפה משותפת ואין הרבה מה לעשות לעומת זאת לנשים המוקתפות יכולה להיות הקלה והחלמה כמעט מלאה (ואז שוב אנחנו חוזרים אל מול הממסד שהתקציבים נתונים בידיו) אילו היו נפתחות "דירות" עבור אותן נשים שחייהן נכנסו למערבולת היסורים… לא כאן המקום לפרט את פרטי הפרוייקט. אני מחזקת את ידיך, את אישה גיבורה!
נראה שגם בפייסבוק משתיקים אותה – אין אפשרות להכנס ולכתוב בכרטיז שלה ,
1164 חברים שלה מנוטרלים ממנה