בחזרה לבריון השכונתי

יריב מוהר

בשיח הפוליטי והביטחוני בישראל יש מקום של כבוד למטאפורה של הביריון השכונתי: פעם משמש התואר "בריון שכונתי" לגינוי ישראל, פעם הוא אידיאל – מה שישראל צריכה להיות בשכונה הקשוחה של המזרח התיכון; ופעם זו תווית מפחידה למדינה אחרת באזור שמאיימת עלינו. המטאפורה הזו היא כלי מרכזי לנתינת פשר למצב באזורינו, וחשוב להבין את ההיגיון שלה. קל לשער למה אנחנו חוזרים לדימוי של השכונה ולבריון שבתוכה. איך אפשר להבין מושגים מרוחקים ומורכבים כמו ביטחון לאומי ויחסי עוינות וכוח בין מדינות ולאומים? התופעות ה"גדולות" מובנות רק דרך התופעות ה"קטנות", היומיומיות – הן לא יכולות להיות מובנות ללא תיווך כזה. אדם לא מבין מה היא חברה אלא על ידי שהוא מבין ראשית מה זה קולקטיב קטן יותר, ובראש ובראשונה הקולקטיב הראשון שנפגשים בו – המשפחה. כך, לפי טענת הבלשן הקוגניטיבי ג'ורג' לייקוף (Lakoff), אנו מבינים אחר כך גם מושגים כמו "מדינה", "משילות" ותפישות פוליטיות נרחבות. וכשאנו יוצאים – מטאפורית וליטרלית – מהתחום של המשפחה, אנחנו בתחום של השכונה. שם יש בריון שכונתי. הבריון הוא מה שלייקוף ובלשנים נוספים מכנים מטאפורה גשמית (embodied metaphor), מטאפורה שנגזרה מחוויית חיים ממשית ושגורה (היתקלות בביריונות, למשל). זו מטאפורה שמעניקה משמעות ופשר לעולם הכאוטי של חדשות ופרשנויות על יחסי ישראל ושכנותיה, ויוצרת מיסגור קבוע לאירועים ביטחוניים ומדיניים. המטאפורה הזו לא סתם רווחת, תפוצתה מעידה על מבוכת פרשנות – על חוסר יכולת להסביר את העולם האקטואלי במושגים הגבוהים והמתוחכמים מתחום מדיניות החוץ והביטחון. במיוחד נכון הדבר לאחר התרסקות הסכם אוסלו וגלי הטרור שלאחריו, שעיגנו את מושגי החשד והכוח של הימין ועירערו את מושגי האמון וההידברות של השמאל. מכאן התפקיד החשוב שמטאפורת הביריון משחקת בתפישת הביטחון וחוסר הביטחון של הישראלים. ההיגיון הנובע מממטאפורת "הבריון השכונתי" מכתיב כמה כללים פשטניים: חוסר אונים או השפלה הם סכנה קיומית (כמו במקרה של חיילי השייטת מול הטורקים במשט. כמו במקרה הירי המתמשך על גילה או על שדרות); פחד או התנהגות שיכולה להתפרש כפחד הם סכנה קיומית; חולשה היא סכנה קיומית, איומים ורטוריקה אלימה הם סכנה קיומית. כן, אין הרבה מגוון בשכונה. בהמשך להגיון הזה השמאלנים נתפסים כמי שלא יודעים מה זה ביריון שכונתי. כמי שגדלו בשכונות בהן לא היה בריון שכונתי, הקונספט הזה בכלל לא קיים במפה המושגית שלהם. לחילופין הם היו אלו שחטפו מהביריון השכונתי מכות ונסוגו לעמדה שאלימות זה רע – עמדה שיכלו להרשות לעצמם רק בגלל שבשכונה שלהם היו מספיק גורמים מרסנים מכדי לחייב אותם להתמודד עם הבריון או להמשיך לסבול. עם ידע פרקטי קשה להתווכח. חוד החנית של הסוציולוגיה התרבותית כיום מזהה את מה שניתן לכנות כ"מפנה הפרקטיקה". במילים אחרות, איך אנו מעניקים פשר לעולם ולבחירות שלנו בדפוסי פעולה, מושפעים בעיקר מהפרקטיקות החברתיות הרווחות בחיינו, שמבנות סכמות של אינטראקציה והתנהגות. הפרקטיקה קובעת את התודעה! הפרקטיקה הביטחונית הראשונית ביותר היא הגנה על עצמך כילד בשכונה, יצירת מוניטין של כוח ורשת חברים שמושתת על מוכנות לאלימות למען חבריה. זו חוויית הביטחון (והיעדרו) הראשונה. למקום הראשוני והקמאי הזה חוזרים כשהפתרונות המתוחכמים יותר מאכזבים (לכן, אגב, לשמאל אסור לאכזב – רוב הפרקטיקות הראשוניות הם לא בדיוק שיווין ואחווה). אם כן, בהיעדר תשובות ברורות והסברים ברורים למצבינו חוזרים הישראלים לשכונה. ובמצב כזה רק ידע מהשכונה יכול להיות רלוונטי להסברה ושינוי תודעתי. רק לידע כזה יקשיבו ויפתחו – רק למה שפרקטי, כפי שנתעצב על ידי חוויות החיים של רוב הישראלים. רוצים לשכנע מעגלים נרחבים? חפשו בשכונה את הפיתרון: את המטאפורות, המיסגורים והסמלים החלופיים. המעבר מהגיון של בריון שכונתי להגיון של הוגנות, דיאלוג, סובלנות ואחווה לא יכול להתקיים ישירות, ללא מערכת מושגית מתווכת – מערכת מושגית מהשכונה. גם אצלי בשכונה היה בריון שכונתי מג'נון. וכמה שלא היה מפחיד, הוא גמר עם סכין בלב בגיל צעיר, והפך לסיפור מיתולוגי על יריבות בין קבוצות מג'סי כהן ובן גוריון – שתי שכונות בחולון שיודעים בהן ביריון שכונתי מה הוא. אפילו בזירה המאוד תחומה ובעייתית, מאוד כוחנית ולא משקפת את העולם כולו, של הביריונות השכונתית, מי ששרד ושגשג בשכונה היה בחור שלצד היותו קשוח ידע ליצור הסכמות רחבות, לפייס ולהתפשר. אפשר לזכך קצת את הגישה שלו, לנקות אותה מכמה מרכיבים עבריינים, ולמסגר אותה כהוגן-אבל-קשוח. זהו קונספט שרובינו מכירים מחיי היומיום, מהשכונה, אבל הוא זניח במפה המושגית הפוליטית של הישראלים מימין ומשמאל. אנו מכירים שלל גישות מעוותות ליחסי כוח בפוליטיקה ובמשילות שלנו: גישת הכל בכוח וגישת הכל במו"מ (שתיהן תיאורטיות בלבד); גישת "האדון הטוב", המתנשאת – למשל בקביעתו של נתניהו: "יתנו יקבלו" (פירורים); גישת הדיכוי הרכרוכי (גידול בהתנחלויות ובסגר לצד התעלמות מהטרור בתקופת ברק כראש הממשלה), וגישת הלארג'יות האדנותית (ההצעה של ברק למדינה מפורזת). מעולם לא צמח בישראל "בריון שכונתי" הוגן וקשוח, שיגיד בלי למצמץ – לפלסטינים מגיעה מדינה אמיתית לא פחות מאשר לנו, ולנו ביטחון לא פחות מאשר להם. כל עוד המשוואה הזו לא תתקיים לא יהיה שקט ולא יהיה טוב. וללא ביריונים, אולי מבריונה תבוא הישועה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דוד

    אבל לא הבנתי בשביל מה היה החלק הראשון של המאמר. חוץ מניים-דרופינג לא היה שם כלום. מה זה רצה לומר, שלשפה יש השפעה על המציאות? לא צריך לפתוח ספרות סוציולוגית מחקרית בשביל זה (והאמת שגם בשביל שום נושא אחר). מדעי המובן מאליו מה שנקרא.

  2. נפתלי אור-נר

    ישראל, תסכים, עם לחץ בינלאומי למדינה פלשתינית. אולם, אינה מוכנה להסדר טריטוריאלי הוגן עם הפלשתינאים. ישראל עושה הכל ע"מ לספח חלק מהשטחים שכבשה ב-67`. בלא נכונות של ממש לצמצם שטחים אלו למינימום, וליתן תמורתם תמורה הוגנת מתוך שטחי מדינת ישראל בגבולות 67`, ונכונות לחלוקה פונקציונלית בירושלים, לא יכון כל הסדר. קרי, הבעייה אינה רק בעולם המושגים של "מר ישראלי" אלא במדיניות מכוונת מגבוה

  3. מבורינת

    "בהמשך להגיון הזה השמאלנים נתפסים כמי שלא יודעים מה זה ביריון שכונתי. כמי שגדלו בשכונות בהן לא היה בריון שכונתי, הקונספט הזה בכלל לא קיים במפה המושגית שלהם", אתה כותב בסוג של גזענות. אפשר למצוא לא מעט שמאלנים שהם בריונים אפילו במסדרונות שאתה עצמך מהלך.

  4. עודד גלעד

    הרבה ישראלים ציונים פטריוטיים טוענים שפוזיציית הבריון היא אלמנט הישרדותי, לא משהו שהם שמחים בו או הבחירה המועדפת עליהם. אפשר לא להאמין להם ולמקד את מבטנו בחדוות הבריונות ובדמעות התנין יפה הבלורית, אבל ברמה הבסיסית ביותר – יש גרעין גדול של אמת בדבריהם. קיומו של בריון אינו רק פונקציה של מחסור בשיטור אפקטיבי אלא מחסור במגוון של מערכות צדק, רווחה וייצוג בשכונה.
    כשאנשי שמאל מייחלים להתערבות הקהילה הבינלאומית, עלינו לזכור שאין בעולם באמת שוטר, ואין בנמצא מנגנון אמיתי לכינון צדק, רווחה וייצוג. אמריקה ואירופה האהובות, אינן אלא הבריונים הגדולים יותר (גם הן רק משיקולים הישרדותיים, כמובן).
    עלינו להכיר שהמציאות הבריונית בה אנו חיים איננה בעיה מקומית אלא תוצר של כשל מבני גלובלי, של בריונות גלובלית, של אנרכיה שלא רבים מעיזים להצביע עליה כעל שורש הבעיה.
    כינונם של מנגנוני צדק, רווחה וייצוג גלובליים – כגון אזרחות עולמית, ממשל פדרלי עולמי, מיסים פדרליים ומשטרה עולמית – חייבים לזרוח בתוך החזון של כל אדם וארגון הרואים עצמם כ"שמאל". כי בסופו של יום – זוהי התשובה האמיתית גם לבעיות המקומיות שלנו.

  5. דרור בל"ד

    "מעולם לא צמח בישראל "בריון שכונתי" הוגן וקשוח, שיגיד בלי למצמץ – לפלסטינים מגיעה מדינה אמיתית לא פחות מאשר לנו, ולנו ביטחון לא פחות מאשר להם. כל עוד המשוואה הזו לא תתקיים לא יהיה שקט ולא יהיה טוב. וללא ביריונים, אולי מבריונה תבוא הישועה".

    הרבה מילים, אך הפסקה האחרונה מראה מיהו הבריון. יריב מוהר מייחל לבריון שיקבע שמגיע לנו (לנו- הפורעים הציונים, פושעי המלחמה הממליכים ממשלה המורכבת מארכי פושעי מלחמה – אלה שרצחו יותר מ10 פלסטינים) בטחון לא פחות מאשר להם.

    אני מאחל לך, יריב מוהר, שיהיה לך וילה בג`ונגל לא פחות יפה מאשר להם. שב במחנות פליטים, כמו שלהם , גור בפחונים לוהטים בקיץ וקפואים בחורף במחנות הפליטים בלבנון, בירדן, בעזה. שיהיה לך בטחון בדיוק כמו שיש להם. גם אני ציפי לבני: "אף פליט לא יחזור". נשאיר אותך שם גם אחרי שפלסטין תשוחרר וכל הפליטים יחזרו, על אפה ועל חמתה של הבריונה שלך.

  6. חיים הורוביץ

    היה לנו כזה, מר בטחון עם נשמה – הוא נרצח בדיוק ממהות זאת: הוא היה מקובל על כל העם, חזק יותר מערפאת, ולכן, כמעט הביא שלום קר. זה מה שאיים על הדוגלים בשלמות הארץ. את מחיר הרצח הזה אנו משלמים ועוד נשלם בגדול.

  7. מאור מלחי

    ההתרשמות שלי מרבין היא שאת הסכם אוסלו הוא קידם לא בגלל הכרה בזכויות הפלסטינים אלא בגלל חולשת הישראלים ולחץ אמריקאי. לדעתי, הביטויים שיותר שיקפו את דעתו היו "שעזה תטבע בים" ו-"שיברו למארגני ההפגנות את הידיים והרגליים". אפשר היה לראות בטקסים את הסלידה שלו מערפאת.

    מה שכן, היו אחריו "בריונים הוגנים"- עמיר פרץ ועמי איילון. גם ברק רץ על הטיקט הזה- מחסל המחבלים המצול"ש שראה למחבלים את הלבן בעיניים לפני שלחץ על ההדק, אבל עכשו יביא שלום. בעצם, גם ביבי רץ כמי שחזק בביטחון, אבל עוד יפתיע בנכונות שלו לוותר. מובן שגם שרון ניסה להצטייר כבריון הגון, ואולמרט- ניסה להצטייר כממשיכו. אמור מעתה- כל ראשי ממשלות ישראל בעשור הארון הציגו עצמם כ"בריון שכונתי" הוגן וקשוח לפני בחירתם.

    אז איפה הבעיות?
    – כלפי חוץ, "גישת הבריון" דווקא עובדת- החיזבאללה נזהר מאוד לא לגרור את ישראל למלחמה, בעוד שלפני 2006 הוא הניח שיוכל לעקוץ אותנו מדי פעם בלי לשלם שום מחיר.
    – כלפי הפלסטינים, היא כושלת: הרשות מפחדת מהבריון החמאסי יותר מאשר מהבריון הישראלי. למשל, אני מניח שגם בתנאים של חומת מגן, מול טנקים ישראליים, אבו-מאזן לא יסכים לחתום על הסכם "הוגן" מבחינתנו, שיכלול ויתור על זכות השיבה.

  8. שור

    בסביבות 300 מיליון ערבים גרים ב-22 פלוס מדיניות ערביות – מרוקו, מאוריטניה, אלג`יר, תוניס, לוב, מצרים, סודאן, ג`יבוטי, סוריה, לבנון, ירדן, עירק, סעודיה, תימן, עומאן, קטר, כווית, בחריין, דובאי, אבו-דאבי, שארג`ה, עוג`מן ועוד כמה נסיכויות נפט קטנות…
    האם 22 פלוס מדינות לא מביאות לידי ביטוי את השאיפות הלאומיות של העמים הערביים מהאוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי ?
    מה ההבדל בין ערבי משכם לערבי מרבת עמון – הרי מדובר בדיוק באותו עם, אותה שפה, אותה תרבות אותם מנהגים ??
    האם עוד מדינה ערבית באמת תביא לשלום ?
    האם מדינה ערבית נוספת ביו"ש לא תחל מיד להפגין עויינות מול ישראל ? כמו שקרה בעזה ?
    אתם לא דואגים לעצמכם ? לילדיכם ? להוריכם ? טיפת דאגה ? טיפונת ?
    אמנם עברנו כמה ימים חמים , אבל עדיין אפשר להפעיל הגיון.
    בסבירות די גבוהה שמדינה ערבית נוספת לא תביא שלום ולא נעליים, אלא עוד מלחמות ועוד שפיכות דמים !!

    שור

  9. l

    ודאי אפשר לחשוב על חלופות פמיניסטיות לבריונות.
    מבחר האפשרויות לא מסתכם בסגנונות שונים של בריונות שביניהם הסגנון ההוגן-אך-קשוח נראה הקורץ מכולם. כלומר בריונות היא לא ברירת המחדל, למרות שפוגשים אותה לפעמים בשכונות, או במסדרונות כמו שהעירה "מבורינת". יותר נכון- בריונות צריכה להפסיק להיות ברירת המחדל, בוודאי כשמנסים לאתגר ולבקר את המצב הקיים.

  10. יריב מ

    אני בגדול מסכים איתך. אבל ללא, "מנגנוני צדק, רווחה וייצוג גלובליים – כגון אזרחות עולמית, ממשל פדרלי עולמי, מיסים פדרליים ומשטרה עולמית", כפי שאתה כותב, צריך לפחות לייצר סוג אחר של יחסים עם מושגי הכוח וההרתעה. עד שיהיה שוטר בשכונה, יש להגיע להסכמים עם הכנים בהוגנות קשוחה.

  11. נחמן

    צר לי עליך כי לעולם לא תראה צדק במתכונת בו אתה תופס צדק בימי חייך. אבל אותי זה משמח, כי אני רוצה שלכמה שיותר אנשים יהיה יותר טוב, במעגלים שמתחילים ממני ומתרחבים כמה שרק אוכל, ואני לא מנהל פנקסנות של צדק כמוך. אני מבין שמבחינתך רק כשאחוז הישראלים שחיים כמו פלסטינים בעזה יהיה כמו אחוז העזתים שחיים כמו פלסטינים בעזה ייכון מבחינתך צדק. האם גם רק כשאותה כמות של ילדים אירופים ואמריקאים יעבדו בסווט שופס כמו האסיאתים העולם יהיה צודק מבחינתך? אני מבין שמטרת מאבקך היא שכל צד במאבק, בלי קשר למזל שהיה לו במקום ובזמן הולדתו ובלי קשר לאחריות שיש לו או אין לו על מעשיו ובחירותיו יסבול בחייו באותה מידה כמו הצד השני. מין נדנדת מאזני סבל כזו, שצריכה להיות תמיד ישרה בין הצדדים המעורבים בסיטואציה, אחרת אין צדק. אתה באמת מצפה ממני לקום ולהגיד "וואללה, הפלסטיני סבל בממוצע 45 שנה בגלל הצורך שלי להגן על חיי, אז עכשיו אני ומשפחתי עוברים לגור בפחון ל-45 שנה"? אני צריך גם לבחור הנהגה שתביא אותי למצב הזה או שאתה מרשה לי לחכות ל"גורמי אכיפת הצדק" הפלסטינים שידאגו למלא את מכסת הסבל הדרושה ממני?
    העולם השטוח לא נעלם, הוא קיים אצל דרור בל"ד.

    אגב נפתלי, דייק בעובדות. ההתנגדות לחילופי שטחים הרבה יותר גדולה בקרב הציבור הפלשתיני בתוך ומחוץ לשטחי 67 מאשר בקרב גורמים בממשלת ישראל.