אם תרצו אין עובדות

לב גרינברג

עובדות הן דבר קשה לעיכול, במיוחד כאשר הן סותרות את כוונותינו. לכן אנחנו לפעמים "מעגלים פינות", מתעלמים מעובדות, או מפרשים אותן בדרך התואמת את כוונותינו. אולם לא הכל הולך, ויש עובדות שאם אומרים את ההפך מהן זהו שקר, לא "פרשנות לגיטימית". כלומר זו עבירה על הדיבר העשירי "לא תענה ברעך עד שקר". זה מה שעושה ישראל הראל במאמרו "הבלוף הסעודי" (הארץ, 24.6), שבו הוא מתווכח כביכול על כנס אקדמי שהתקיים על ידי מרכז הרצוג באוניברסיטת בן גוריון בנושא יוזמת השלום הערבית, אליו הוזמנתי אני להשתתף, וגם ישראל הראל. לא הייתי מגיב למאמר אלמלא היה חלק מתופעה כללית של שקרים וחצאי אמיתות המכוונים נגד החופש האקדמי – חופש המחקר וההוראה, חופש הדיון והמחשבה. אינני רוצה להתווכח איתו על היוזמה הערבית, "כוונות הערבים" או שאיפות השלום של ממשלת ישראל, אלא על האופן שבו הוא מציג את הכנס לעומת מה שהיה בו.
  הראל מתאר כנס חד-צדדי, שבו הוצגו דעות בעד התוכנית הערבית ללא ביקורת, כנס בו עקיבא אלדר "היה ממשתתפיו הבולטים"  ו"הדעה הקנונית של האקדמאים" היתה שישראל אשמה בכישלון היוזמה. הוא לא מדווח כי משתתף לא פחות בולט בדיון המסכם היה ישראל הראל עצמו, שהציג בהרחבה את טענותיו. נוכחותו של הראל היא עובדה, והראל איננו משקר, רק מעלים אותה כדי ליצור תמונה של כנס חד-צדדי. אבל העיוות העובדתי הגדול הוא בדיווח על מה שהיה בשאר המושבים בכנס מהם נעדר הראל (בזה הוא שונה מאלדר שבא ליומיים שלמים).
הוא לא יכול היה לדעת שלא היתה "דעה קנונית" אלא דיון מגוון ומעמיק, מלא ויכוחים. ביקורת על היוזמה הסעודית נשמעה מפי רוב הדוברים, חלקם מהכיוון של הראל, כמו עמיחי מגן ממכון שלם ועודד ערן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, וחלקם מכיוונים אחרים ביקורתיים אף הם. למשל, העיתונאי המצרי סמיר גאטס, שביקר את חולשתן של מדינות ערב וחוסר המנהיגות שלהן, או החוקר הירדני מוחמד עידאת שטען כי היוזמה נועדה להדוף תביעות לדמוקרטיזציה של מדינות ערב לאחר המתקפה על מגדלי התאומים.
אני עצמי טענתי כי היוזמה באה באיחור רב לאחר סגירת המרחב הפוליטי להידברות בנובמבר 1995, ובעיתוי אומלל באמצע הסלמה אלימה שבה ישראל יצאה למבצע חומת מגן. הכנס עסק בשאלות רבות, כלכליות, משפטיות, בעיית הפליטים ועוד. הוא הקדיש שני מושבים לשאלת המים, תחום בו קיים שיתוף פעולה מרשים של שנים רבות בין חוקרים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים.
הכנס קיים דיון אקדמי במיטבו, המראה את מורכבות המציאות, ונמנע מהצגתה באופן פשטני של שחור ולבן. נכון, בדיון המסכם שבו השתתף הראל, היו דעותיו במיעוט ודבריו לא שכנעו. אבל דווקא בזכות זה, זכה הראל למרב השאלות והיה יכול להציג את עמדתו בהרחבה.
מה שהפריע להראל הוא בדיוק אותו הדבר שמפריע לקבוצת הסטודנטים "אם תרצו": להבדיל מהאווירה המתלהמת של דיכוי דעות ביקורתיות הקיימת ברחוב ובתקשורת האלקטרונית, באוניברסיטאות יש עדיין אווירה חופשית. מחליפים בה דעות ומתווכחים בשקט, ומה שקובע איננו דעת הרוב המשתיקה את השונה. בפחות מיומנות רטורית מזו של ישראל הראל, אם תרצו הפיקו "דו"ח" על המתרחש כביכול באוניברסיטאות, המבוסס על הלשנות של סטודנטים. הדו"ח מלא אי דיוקים, חצאי אמיתות והשמטות היוצרים תמונה מעוותת של הנעשה בין כותלי הקמפוסים. אבל המטרה היא אותה מטרה, לפגוע בחופש האקדמי.
ישראל הראל יודע מדוע הוא לא בא לשמוע מה אומרים במושבים האחרים של הכנס – הרי הוא ידע מראש מה יכתוב עליו. יש סיכוי לא רע כי הרוב המכריע של הציבור יאמין להראל בנוגע למה שקרה בכנס, יותר מאשר לאלה שנכחו בו. אם תרצו לא העובדות חשובות, אלא הרצון להימנע מלדעת מה שלא רוצים לדעת. כבר שמונה שנים מתעלמת ממשלת ישראל מהיוזמה הערבית, כי היא לא רוצה לדעת אם היא רצינית. הכנס ניסה לברר גם אם היוזמה רצינית וגם מדוע ישראל מסרבת לדון בה. מבחינה זו, הוא היה הצלחה גדולה. אין בכך כל ערובה שמישהו יקשיב מחוץ לכותלי האוניברסיטה, הרי הראל מבטא את עם ישראל, כפי שהוא טרח להסביר לקהל אחרי שלא הצליח לשכנע בנימוקים טובים יותר.
הכותב הוא מחבר הספר Politics and Violence in Israel/Palestine: Democracy vs. Military Rule, Routledge 2010

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איתי

    קראתי שוב את מאמרו של הראל. ויש שם דעה לגיטימית לחלוטין, גם אם לא מסכימים איתה. נכון, הראל טוען שרוב האקדמאים הם בדעה אחת. אז מה? לא מצאתי שם מילה נגד החופש האקדמי, ובקושי על הכנס עצמו. רוב הטור הוא על היוזמה הסעודית ודעתו בנוגע לה. הכי רחוק שהראל מגיע הוא לטענה שהכנס שימש בעקיפין גם כ"דיוידנד תעמולתי" לסעודים, שזה עדיין רחוק מאוד מדה-לגיטימציה של האקדמיה. עם כל הכבוד, גרינברג עושה כאן דה-לגיטימציה להראל. אז מה אם הוא לא היה בכל הכנס? אפשר לחשוב שגרינברג הגיע לשם כדף חלק, נכון לשמוע כל עמדה ולשנות את עמדתו אם ימצא לנכון. הראל ידע מראש מה יכתוב על הכנס, אבל זה נכון מאוד גם לגרינברג.
    לא לא כל הימנים פאשיסטים, ולא כל מבקריו של גרינברג הם סותמי פיות. הגישה הקיצונית הזאת, של "הלנו אתה אם לצרינו",שבה מחזיקים גרינברג ועוד קומץ אקדמאים, מביאה על העולם האקדמי את זעמם של רבים. הרי מאז ומתמיד יש אקדמאים בשמאל, אבל היוזמה של "אם תרצו" היא חדשה. "אם תרצו" היא לא רק תולדה של שיח כוחני הולך וגובר. יפשפשו גרינברג וחבריו במילותיהם, ואולי יגלו שם חלק מהגורמים לאיבה כלפי החופש האקדמי.

  2. יונתן

    ולא בבמה בה הראל פירסם את דבריו..

  3. אלון לקח

    קשה להבין מדוע מזמינים לכנס אקדמי תועמלן פוליטי כישראל הראל. בכנסים אקדמיים אין מקום לפוליטיקאים, ובוודאי שלא לתועמלנים פוליטיים – בין אם הם מן הימין ובין אם הם מהשמאל. במקרה של טיפוסים מסוגו של הראל הדבר חמור שבעתיים, משום שמדובר באנשים נטולי ערכים בסיסיים – אנשים אלה מחזיקים בתפיסות גזעניות (עליונות העם היהודי), גוזלים את אדמות הפלסטינים וממררים את חייהם יום יום ושעה שעה.
    (אגב, קשה לא פחות להבין מדוע "הארץ" מפרסם את גיבוביו של הראל, פרט לרצון העתון להתכסות בעלה תאנה ימני. ובכלל, אם ישראל הראל הוא האיטלקטואל הייצוגי של המתנחלים, מצבם האינטלקטואלי מעורר דאגה עמוקה).

  4. נפתלי אור-נר

    האחת, לא רק ממשלות ישראל לא טרחו לדון עד היום ביוזמה הסעודית. אף התקשורת הישראלית משתפת פעולה עם מגמת הדחקה זו. האם למישהו זכורה פנייה כלשהי של מי מאמצעי התקשורת לאחד משרי הממשלה, או לראש הממשלה עצמו, בשאלה: מדוע לא ראתה ישראל לנכון לדון ביוזמת השלום הסעודית? אין צורך להתאמץ. אף אחד לא שאל.
    השנייה, הימין והדתיים אינם אמונים על "חופש הבעת הדעות". לכן, יעשו הם את כל שביכולתם ע"מ לדכא כל דעה נוגדת. קרי, הויכוח בין הימין לשמאל אינו רק על נושאים פרטיקולריים. הויכוח הוא על עצם הזכות לאחוז ולהביע דעה נוגדת.
    עגום להיווכח כי שר החינוך, זה השואף להיות ראש ממשלה במדינה שהוא טוען כי היא דמוקראטית, מצטרף למגמת החנקת הויכוח הציבורי בהצהרותיו לטובת ארגון הימין המקראטיסטי "אם תרצו".

  5. יניב

    גם אני קראתי את המאמר של הראל, בעקבות הכתבה, ואני מסכים שהביקורת כאן עליו הרבה יותר היסטרית מהביקורת המנומקת שמציג המאמר על הכנס. יש משפט אחד בלבד אצל הראל שהיה יכול לצדיק את ההאשמה לפיה הוא יוצא נגד החופש האקדמי. "אם צריך לבחון סיבות להתנהגות לעומקן, כפי שהאקדמיה אמורה לבחון, בראש ובראשונה עליה לבחון את ההתנהגות הערבית." – משפט זה, יחד עם רמיזות בין השורות שהכנס באונ` בן-גוריון הוא כלי-שרת בידי הסעודים והפלסטינים, מרמזים על כך שהאקדמיה אינה חסרת-פניות. רמיזה לא כל כך חדשה, ובמקרה הזה גם לא כל כך בוטה ובלתי מבוססת. (שאלה אחרת היא אם היא צריכה להיות חסרת פניות ובאיזה שלב של העבודה האקדמית).

    החיבור בין מאמרו של הראל לתופעת "אם תרצו" אינו מוצדק, אינו מועיל ומוזיל את ההתייחסות לתופעה ולהופעה של התנועה המסוכנת הזו. התייחסות זו צריכה לדעתי גם היא להיות פחות לאיום על החופש האקדמי, שאמנם מטריד כה רבים, אך הוא רק ביטוי אחד של מה שמסוכן בתנועה הזו. מה שמסוכן בה הוא שילוב של בסיס אידיאולוגי של רטוריקה נבובה בשם סמלים חסרי-תוכן (כפי שניתח כאן בצורה מבריקה דניאל רוזנברג לפני כמה שבועות) עם מערך ביצועי מרשים ובעל אפקטיביות (שגם הוא זכה לשבחים, ובצדק, כאן מיריב מוהר) שמשפיע, בדרכים שונות, על צעירים וסטודנטים מזה ועל אנשי-תקשורת פוליטיקאים מזה.

    הרדוקציה של כל מאמר-ביקורת ודבר-בלע ימני נגד האקדמיה והזיהוי האוטומטי שלהם עם `אם תרצו` הם אחד הגורמים שמקשים על התמודדות אפקטיבית עם התנועה והתופעה שעומדת מאחוריה. ובאשר להראל – מכתב תגובה ל"הארץ" עם ציון העובדות היה יכול להספיק, אם תרצו – עם עותק ל`העוקץ`.

  6. איזי גור

    השמאל בישראל, ונכון יותר, החלק השפוי בעם, זה שאינו חדל מלשאול שאלות ולהעלות תמיהות ושאלות,הולך ונדחק הצדה מעם השיח הציבורי, בעוד שהימין הקיצוני, הולך וכובש את דעתו ועמדתו של העם.
    אפשר מאוד שרק פסיכולוגין מוכשרים ופסיכואנליטיקנים מומחים יכולים לענות באופן מדעי משכנע איך קרה שהעם היהודי, זה שאבות אבותיו נתמן לעולם את מצוות "ואהבת לאחיך" ו"זכור שהיית גר"- הפך להיות, ברובו, פנטי כל-כך. מתלהם, חסר סבלנות, מאמין עיוור ב"אתה בחרתנו" (דויטשלנד דויטשלנד איבר על!").
    אך עד שהפסיכולוג יציג את תשובתו המלומדת, וגם זו לא תהא אלא לצורך הדיון התיאורטי חסר השיניים. יהיו הישראל הראלים, הפייגלינים וראי עיריה ממין ראש עיריית ירושלים, מורי הציבור,מנהיגיו הבלתי מעורערים ונותני הטון.
    "עד כי יבוא שילה" – אם בכלל יבוא.

  7. יהושע רוזין

    1) מסכים עם דבריו של נפתלי אור-נר אז תודה ללב גרינברג ולמגיב לעיל.
    2)ישראל הראל צבוע.ואם מלאכי השרת היו מבטיחים לו ש העיזמה הערבית היא כנה. והם במלאכים ואולי הגבורה בעצמה היתה ערבה שהם ישמרו על הסכם השלום, הרי הוא והימין מראש היו מסרבים לתנאים( שצריך לקבל) נסיגת ישראל מהשטחים הכבושים ופתרון צודק ומוסכם לבעית פליטי `48`.
    לו היתה באה יזמה כזאת לפני מלחמת יוני`67 היו רוב מוחץ של היהודים היה חושב שבאו ימות המשיח. התביעה אז היתה ,הכרה בקו הירוק כגבול קבע + גישה חפשית לרובע היהודי ולכותל המערבי.

  8. לא צריך להכניס בתגובות - רק תיקון

    אשמח אם תתקנו זאת.
    מאמר מדויק שמראה עוד פעם על האיוולת ששמה "אם תרצו"