גן העדן של הפרולטריון

ליאורה לופיאן

ברשימה המובחרת של הנאות החיים הקטנות שמזומנות לפרולטרית חובבת טראש שכמותי, לגרסה המודפסת של העיתון הפופולרי במדינה שמור מקום של כבוד. ידיעות יח"צ של דובר צה"ל מיום כיף של חיילות בבריכת אשקלון, סיפורים מסמרי שיער מהחצרות האחוריות של הג'הנם המקומי ומחקרים אזוטריים ומשעשעים שמלמדים דבר או שניים על הסלקציה המגמתית של עורכי העיתון. בימים כתיקונם אני נאלצת להסתפק בעיון חולף בשער הדרמטי בדוכני העיתונים, אבל עבודתי החדשה ב"חומוס גן עדן" מספקת לי רגעי נחת לא מעטים ובהם הזכות הנדירה להשתקע באותיות הקטנות. מסתבר שבעיתון של המדינה יכולות לשכון כתבות מרחיבות דעת, שגם מוסף התרבות של העיתון לאנשים חושבים היה שמח לאכלס.
אחת מהכתבות האלה סיפרה על בואה לישראל של חוזת הטרנדים העולמית, גברת צרפתייה בשם לי אדלקורט, שמעניקה הרצאות מושכות קהל ברחבי העולם. בכתבה המרתקת פרשה אדלקורט את תחזיותיה לשנים הבאות, ולמרבה פליאתי/שמחתי גיליתי שאנחנו רואות עין בעין את העתיד המפואר הצפוי לנו: מעבר מתרבות האינדיבידואל לתרבות של עבודה בצוותים וחיים בקהילות, קרבה עמוקה בין גברים לנשים, משפחתיות מסוג חדש, מרובת משתתפים, וגילוי חדש ומפעים של היכולות האנושיות. חיפוש בגוגל הסגיר שמדובר בתעשיית טרנדים של ממש, עם סניפים ברחבי עולם, אותות הוקרה ורפרטואר ענף שנע בין ייעוץ לחברות ענק כמו ניסאן, קוקה קולה, גוצ'י, גאפ, לאוצרות של תערוכות מונומנטליות. ממקום מושבי, אי-שם בתחתית שרשרת מקבלי השכר התל אביבית, לא יכולתי שלא להרהר באבסורד שנפער בין שיתוף הפעולה הפורה של הנביאה עם מיטב כוחות השוק לחזון הקהילתי שהיא פורשת.  חסן ומוחי, פליטים מדארפור שפתחו את חומוס גן עדן. הם לא נותני ההוראות – הם הדבר עצמו   השנים הטראומטיות שעברו עלי בניסיונות עגומים כעובדת זוטרה בתעשיות האוכל והטלוויזיה, בין האגפים הכלכליים המפוארים ביותר בעיר הגדולה, הבהירו לי היטב שחזון של שיתוף וביטחון ברוח האדם יכרות את הענף הרעוע שעומד בבסיס התפישה הקפיטליסטית, שמפירותיה הגברת מתפרנסת היטב. לא ברור לי מאין שואבת הליידי את חזונה, אבל מול מה שעיני רואות כעת אני נזקקת להרבה דמיון ואמונה (שיש לי, ב"ה, מסתבר) כדי להאמין במציאות החלופית של 2012. את האמונה האיתנה שיש לי אני מגייסת מרוחי האופטימית וחוש הצדק המובנה שמעמידים את הפוטנציאל האנושי העצום מול מציאות שבעיני היא סיוט שלא יכול להימשך, מדע בדיוני מצמרר, ואחת התקופות האנושיות החשוכות ביותר אי-פעם.
כמי שעבדה במיטב מעוזי האליטה הלבנה שוב ושוב התחוור לי, בכאב עצום, הפער המצמרר בין הטקסט הנאצל, השוויוני והנאור לסאב-טקסט ההירארכי, תאב הכוח ואחוז תאוות השליטה הריקה והמפוחדת. החל ממפיק הטלוויזיה הכרסתן וכלה בשלל הבוסיות בבתי האוכל לשמאלנים יפי נפש מצפון רמת השרון, התסמינים חזרו על עצמם: התמקדות בצורה ולא בתכנים, בחיצוני ולא בפנימי, בריטואלים ריקים של גינונים, נימוסים ופינוי מאפרות ולא במגע אנושי, רגישות, חום לבבי ונתינה אמיתית.
בעולם הרגשי המנותק, המבועת והמצומצם שבו חיים צוברי וצוברות הכוח וההון, אין מקום לעבודת צוות שנותנת מקום לשלל קולות, מחשבות ורגשות, אין מקום לגילויים ספונטניים של התנהגות אנושית שחשופה לסערות הרגש והקיום הכאוטי, כפי שהוא נתון מן אללה. בעולם רגשי סגור ומפוחד אין ביטחון בחכמה ובהיגיון של הלב, בסדר הפנימי והלא צפוי של כוחות הטבע והיצר. רק סדרים חיצוניים שניתנים לפיקוח ויזואלי מעניקים לבוסים תאבי הכוח שטוף האגו היחידני תחושת ביטחון.
אי לכך, כמי שניחנה במזג סוער (שגם אני בעצמי מתקשה להבין את סדריו, אבל בדיעבד אני מתחילה להבין שיש בו חוכמה עצומה), בחשיבה עצמאית שלא יכולה לשאת סדרים נטולי פשר ושרירותיים, ובחיבה והזדהות מובנית עם החבר'ה בתחתית ולא עם בעלי הכוח, כפי שהחינוך התרבותי הנוכחי מקפיד להשריש (ע"ע פרשיית בנו של מישאל חשין שדמו סמיך יותר מסתם קורבן אנונימי של תאונת דרכים), אני מהווה מקור איום מתמיד לבוסים מהזן הנקניקי (שהם בערך היחידים בנמצא בתעשיות הלז), כפי ששרשרת פיטוריי המתמשכת יכולה להעיד.
פרשיות הפיטורין, שחלקן חתמו רומנים ארוכים וחלקן הגיעו בתום סטוצים לא מחייבים, צילקו את נפשי שוב ושוב, כמי שנוטה להתמסר לכל מעלל עם מלוא הלב והנשמה (וגם ממש לא רוצה לנהוג אחרת – שהם יסרסו את עצמם, אני לא אקצץ את נשמתי כדי להסתדר במשטר הדיכוי הנוכחי). מצוידת בהחלטה להמשיך בדרכי שמקורה בביטחון עצמי חדש צרוב תלאות וניסיונות ובפתיחות למוצא יצירתי מתבקש, הגעתי למקום עבודתי החדש, "חומוס גן עדן", שמסתמן כמקום שזכאי לתארו המפואר בדין, בצדק ובחסד.
בשלב הזה של מערכת יחסיי החדשה עם החומוס אולי זה קצת מוקדם מדי להעיד, אבל נראה שאולי מזווג הזיווגים החליט לחון אותי אחרי שנות סבל תעסוקתי. חסן ומוחי, שני פליטים מדארפור שעבדו משך שלוש שנים בחומוסייה משאוושה, החליטו לפצוח בקריירה אמיצה ולפתוח חומוסייה משלהם באלנבי פינת יונה הנביא, שיצאה לדרך לפני חודשיים. חסן הוא זה שמכין לרוב את החומוס המהמם, ומוחי שוטף את הכלים. הם לא נותני ההוראות, הם הדבר עצמו. את הטיפים שאני מקבלת אנחנו מחלקים בין שלושתנו, כפי שראוי. הם משלמים גם שכר בסיס, אז זה יוצא הרבה יותר הוגן משני המקומות האחרונים שעבדתי בהם, שהעניקו שכר בסיס עגום בלבד, בלי טיפים (כשבאחד מבתי הקפה המלצרים התפרנסו רק מהטיפים, באופן בלתי חוקי בעליל, זה לא מנע מהם, בשל שמאלנותם המובנית, לנפנף בתו תקן חברתי בחלון הראווה הספרותי).
אם בא לי לפנק איזה לקוח ששותה אלכוהול בגרגירי חומוס זה מתקבל בברכה, אם אני רוצה להוסיף פלח לימון לכוס הם מבסוטים, לא ממש אכפת להם אם נערמות סיגריות במאפרה לפי חוק בדלים קבוע מראש, אלא אם אני נחמדה ומסבירת פנים ללקוחות, ולא אכפת להם אם אני יוצאת להפסקת סיגריה שלא בזמנים קבועים מראש, כי הם יודעים שהם יכולים לסמוך עלי ושהכל ממש סבבה.
נשמע טריוויאלי? ספרו את זה לבוסית שהעיפה אותי באס-אמ-אס בגלל שהוספתי קצת גבינה ללחם הישן וטחינה לסלט בארוחת החטיף של המלצרית, ובעיקר כי המוכר במכולת הלשין עלי שעישנתי סיגריה בתשע, כשהמקום היה ריק לחלוטין, ולא רק בשבע ו-23:00, השעות המותרות.
אם הגברת החזאית תקפוץ לביקור לנגב איזה חומוס היא תתקבל באותו אטיטיוד ואולי תזכה לאיזה הרצאה קצרה מהמלצרית המרוצה, שתקשקש משהו על זה שהמנכ"לים והבוסים של החברות שהיא עוזרת להם להנדס את בגדי היוקרה והמכוניות לא ימשיכו להרוויח מיליונים, בעוד מבריגי הברגים והתופרים משתכרים פרוטות בעבודה סיזיפית וחסרת תקווה אם חזונה יתממש, אינשאללה. כי כל עוד ההיגיון של צבירת הכוח ההיררכית מולך אין ממש מקום לרוח האדם, שקיומו אינו קיום של ממש בלי קהילה ואהבת אמת. ורוח האדם, כך אני מאמינה לפחות, סופה לנצח.  

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דודה

    לכולכם בחומוס גן עדן

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אם כבר דפקת פה פרסומות כזו יפה (אני לא ציני, באמת עשית חשק לבוא לשם לחומוס), אז מה עם להוסיף את כתובת המקום??

  3. אוהד ק

    החזון המדובר שאוב ממספר תנועות אקטיבסטיות מבית תנועות האנטי גלובליזציה. הספר The Great Turning: From Empire to Earth Community של דיויד קרוטן דן בכך בהרחבה.

  4. שושנה גבאי

    תמיד כיף לפגוש אחת כמוך , עם  אומץ ושכל . אנחנו בהחלט נגיע לחומוס גן עדן!

  5. מיכל

    אני קצת מתבאסת לכתוב את התגובה הזו, אבל דווקא בגלל שאת, מוחי וחסן נשמעים הכי אחלה שבעולם-

    90% מעסקי המזון הקטנים נסגרים בשנה הראשונה להפעלתם, בהפסד. הסיבה העיקרית לכך היא חישוב לא נכון של תעריפים. מכירה את הסיפור על חברת התעופה שחסכה 20,000$ בשנה כשהורידה זית אחת מתפריט ארוחת הצהריים של כל נוסע? ככה זה עובד. על מנת לכסות את הוצאות השנה הראשונה, עסק מזון קטן חייב להכפיל את הוצאות חומרי הגלם פר מנה פי ארבע וחצי. לפנק לקוחות זה טוב ויפה, אבל בעולם שאנחנו חיים בו, זה עלול להסתיים ברגל שמאל.

    ובלי שום קשר, אני מאוד מסכימה איתך והמון בהצלחה לשלושתכם.

  6. סמולן

    יונה הנביא 46, תל אביב (פינת אלנבי).

    הכתובת הובאה, בעידון ותחכום, בתמונה מצורפת לפוסט, זו שכוללת גם חשבון (זול).

  7. איתמר

    ליאורה,
    התרגשתי לקרוא את הרשימה הנהדרת שלך! משמח למצוא עדיין איים של אנושיות בלב המאפליה. אני מקווה ששגרת גן-העדן תימשך שם עוד הרבה-הרבה זמן. נבוא לראות ולנגב בקרוב!

  8. שמוליק

    ובקשר לבחורה שדיברה על סגירת עסקים קטנים; 77% מהנתונים הסטטיסטיים בעולם הזה מצוצים מהאצבע – כולל זה האחרון. אולי היא צודקת ואולי לא, מה שברור שעסקים עם נשמה פורחים בגלל הרבה סיבות, כך שאני דווקא צופה לכם גדולות. כשנהיה בתל אביב נבוא לאכול

  9. ענת

    הי ליאורה אשמח לשמוע עוד פרטים על העסק- אני עובדת עם מהגרות מקונגו ומנסה לעזור להן לפתוח עסק עצמאי
    תוכלי לשלוח לי את פרטי הקשר שלך?

  10. נתן.

    נפלא . איך הכנסת לחשין, כמה הומניות אהבת אדם אנושיות חסד וחמלה יש בהערה שלך, השמאל במיטבו.

  11. יעל ברדה

    תשע שנות מלצרות גורמות לי להזדהות באופן מוחלט עם ההתמקדות בצורה ולא בתוכן. בהצלחה בעבודה, אנא תכתבי עוד. נבוא לתמוך בגן העדן שנפתח באלנבי פינת יונה הנביא