על הדבקות הנחושה בשרירותי ובלא רלוונטי

רון גולדרינג

ב-29 באפריל אימצה הממשלה כלל פיסקאלי חדש שגובש במועצה הלאומית לכלכלה בשיתוף עם משרד האוצר ובנק ישראל. כלל זה עומד ביסוד המסים והקיצוצים המתוכננים, עליהם הודיע שר האוצר שטייניץ בימים האחרונים. הטקסט המובא להלן נלקח מאתר ראש הממשלה, הערותי מובאות בסוגריים וקטעי טקסט מוערים מודגשים בקו תחתון.   בפברואר 2010 אישרה ממשלת ישראל מגבלת הוצאה חדשה שגובשה בעבודה משותפת של המועצה הלאומית לכלכלה, בנק ישראל ומשרד האוצר. הכנסת צפויה לקבע כלל זה בחקיקה במאי 2010. בכך יגיע לסיומו המוצלח פרויקט שהמועצה הלאומית לכלכלה יזמה וקידמה מרגע הקמתה (הקביעה "מוצלח" איננה מנומקת. נראה שעצם הצלחת התהליך להסתיים בהחלטה הופכת אותו ל"מוצלח"). הכלל החדש מחליף את מגבלת ההוצאה השרירותית שעמדה על 1.7% מהתקציב בשנה הקודמת, בנוסחה המשקללת שני משתנים מקרו-כלכליים: המרחק מיעד החוב ושיעור הצמיחה ארוך הטווח במשק (מכאן ניתן, לכאורה, להסיק כי המגבלה ה"שרירותית" המקורית מוחלפת במשהו שאיננו "שרירותי". האמנם? על כך בהמשך).   כללים פיסקאליים הנם מגבלות שהממשלה מאמצת וכופה על עצמה בניהול המדיניות התקציבית, לשם השגת יעדים מקרו-כלכליים ארוכי טווח. בישראל נהוגים כיום שני כללים כאלה: תקרת גירעון, הקובעת כי הגירעון התקציבי לא יעלה מעל לאחוז מסוים של התוצר, ומגבלת הוצאה הקובעת את התוספת המותרת להוצאה התקציבית בין שנה לשנה, במונחי אחוזי גידול של התקציב. 

ממשלת ישראל הפגינה בשנים האחרונות אחריות פיסקאלית ראויה לציון, אשר הניבה הישגים מרשימים בצמצום גירעונות, הורדת חלקה של הממשלה בתוצר, הורדת נטל המס והקטנת יחס החוב תוצר (רשימה אחרת וחלקית, של הישגים אפשריים כוללת, למשל, הבראת של מערכת הבריאות והחינוך, שיקום מערכת ההשכלה הגבוהה, צמצום העוני והפערים החברתיים, צמצום מספר ההרוגים בתאונות דרכים והורדת רמת הפשיעה. הישגים מתוך רשימה זו היו משפרים באופן ברור את רווחת הציבור. הממשלה בחרה ברשימת הישגים שאין ביניהם לרווחת הציבור שום קשר מוכח).   אחריות זו היתה אחת הסיבות לצליחתו הקלה יחסית של המשבר הפיננסי שפקד את העולם. אחריות זו איננה מובנת מאליה, לא בהיסטוריה הכלכלית של ממשלות ישראל ולא בפרספקטיבה בינלאומית, ולראיה אנו עדים כיום להשלכות של חוסר אחריות תקציבית על כלכלת יוון (ראוי לציין, שהמשבר בארה"ב, עיקרו הפקרות בתחום המשכנתאות. הפקרות זו לא התקיימה בארץ בשל רגולציה משמעותית על המערכת הפיננסית. עם זאת, היו נזקים שמקורם בשליחת קופות הגמל להשקיע באג"ח קונצרניים – ראה אפריקה-ישראל. אלטרנטיבה לכך יכלה להיות הנפקת אג"ח מיועדות לטיפול בבעיות החברה והתשתית בארץ – באלה אין סיכון של בועה. על הסיבות למשבר באירופה נאמרו דברים רבים: ריבית גבוהה מדי על החובות, פנסיות גבוהות מדי באוכלוסיה מבוגרת שרבים מצעיריה מובטלים, נטילת הלוואות לצורך גלגול חובות במקום השקעה בתשתית ובמקורות פרנסה… אין הסכמה מקיר אל קיר לכך שהעדר "משמעת תקציבית" הוא הסיבה למשבר ביוון ולחשש שמשבר האיחוד האירופי עדיין איתנו).   הצורך בכלל הוצאה חדש נבע מכמה גורמים: ראשית, מההכרח להתמקד באופן חד וברור בהשגת היעד של הורדת היחס חוב-תוצר תוך פרק זמן מוגדר (היכן החדות, הבהירות וקביעת לוחות הזמנים ביעדים של צמצום העוני ושיקום המערכות החברתיות בארץ? מדוע בתחומים אלה שוררים הערפול, הטשטוש והעדר מוחלט של לוחות זמנים? מניין צץ ה"הכרח" ביעד זה, לעומת הנינוחות הבטלנית באשר ליעדים אחרים?), גם כאשר התנאים המשקיים משתנים שנית, כדי לשפר את היכולת להדוף מבעוד מועד את הלחצים הגוברים לפריצת הכלל הקודם באופן לא מבוקר (היכולת להדוף לחצים מקורה, אם כן, לא בהבנת הנדרש לחברה בישראל וחתירה לביצועו, אלא בהתבצרות מאחורי "אין לי". בכל ארגון קובעים מועצת המנהלים וההנהלה במה להשקיע ואת גובה הגרעון לפי מטרות הארגון ויעדיו. הגזבר מקבל הנחיות מן ההנהלה, ומתבצר בהתאם ב-"יש לי לזה" "אין לי לזה". כאן משליטה הממשלה על עצמה את הרוח הגזברית, הדיונים במטרות הממשלה בתחומים החברתיים כפופים לאותה "משמעת תקציבית", וכל מה שמתבצע ניזון מן הפירורים שמוכן הגזבר לשחרר), שעלולה להביא לאובדן האמינות הפיסקאלית שנרכשה בעמל רב; ולבסוף, כדי להבטיח שהשגת היעד חוב/תוצר לא תיעשה על חשבון היכולת לספק רמת שירותים ציבוריים נאותה. בהתאם פותחה נוסחה לקביעת מגבלת ההוצאה המשקללת שני משתנים מקרו כלכליים: המרחק מיעד החוב תוצר ושיעור הצמיחה ארוך הטווח במשק.   נקודת המוצא בקביעת הנוסחה היתה שבמצב העמיד (steady state) שיעור הגידול של ההוצאה הממשלתית צריך להיות זהה לשיעור הגידול הממוצע של התוצר. ("מצב עמיד" הוא מושג מתחומי הפיסיקה הניוטונית והבקרה הלינארית. המידול המתמטי של הכלכלה מתבסס על הפיסיקה של מחצית המאה ה-19, שבה המודל הבסיסי הוא לינארי וכולל "מצב עמיד". מה שנלמד בעשרות השנים האחרונות בכלכלה הוא, שאין "מצב עמיד". קיים תהליך מתמיד של שינוי והתפתחות. "המצב העמיד" הוא פיקציה בכלכלה. עובדה זו מוכרת היטב לכלכלנים מובילים בעולם, והיא אחת הסיבות להקמתו של מכון סנטה פה העוסק, בין היתר בתהליכים האבולוציוניים בכלכלה). זאת, כיוון שכך יישמר לאורך זמן הגודל הרצוי של הממשלה, קרי, אספקת שירותים ציבוריים בשיעור ובאיכות הנדרשים (מתי נערך דיון מעמיק בשיעור ובאיכות הנדרשים לשרותים ציבוריים, והיכן פורסמו מסקנותיו של דיון זה? היכן תוכנית הפעולה שתוליך את מדינת ישראל מן המצב הנוכחי למצב הנדרש?) אם לחילופין הגידול בהוצאות הממשלה יהיה באופן שיטתי נמוך מהצמיחה, אזי נחווה ירידה מתמשכת, מעבר לרצוי, בגודל הממשלה בתוצר (קיימת כאן הנחה סמויה באשר ל"גודל ממשלה רצוי". הרמה הנדרשת של הספקת שירותים ציבוריים נובעת מצרכי הציבור. גודל הממשלה הוא נגזרת של רמה נדרשת זו, ואיננה גורם העומד בפני עצמו).   אולם, כל עוד שהיחס חוב-תוצר גבוה מהרצוי, סברנו כי יש לרסן את שיעור הגידול בהוצאה התקציבית, בפרט מתחת לשיעור הצמיחה. כך נוכל לשמור על גירעונות נמוכים מספיק בכדי לצמצם את יחס החוב לתוצר, באופן שיאפשר להגיע ליעד החוב הרצוי. לכן, הגדרנו מקדם ריסון שמגביל את ההוצאה התקציבית, בהתאם למרחק מיעד החוב: ככל שמתקרבים ליעד ניתן לרסן פחות.   הגורם השני בכלל החדש הוא צמיחת המשק או ליתר דיוק פוטנציאל הצמיחה של המשק. כעיקרון ככל שהמשק צומח מהר יותר היינו רוצים להתיר יותר את הרסן התקציבי, אבל מאידך אם נתבסס לצורך זה על הצמיחה השוטפת הדבר יביא למדיניות פרו-מחזורית, קרי, להחרפת התנודתיות המקרו-כלכלית, מדיניות שהנה כמובן לא רצויה. לכן הכלל החדש מתייחס לפוטנציאל הצמיחה של המשק הנמדד לפי ממוצע הצמיחה ארוך הטווח – עשר השנים האחרונות – של המשק (עשר השנים האחרונות אינן משקפות את עשר השנים הבאות. בינתיים היה משבר, מערכת ההשכלה הגבוהה כמעט נהרסה, שיעור העוני עלה – איזו סיבה יש לקשור בין התוצאות לפני המשבר לתוצאות אחריו? וזאת, לפני שנעמיד בספק את תקפות רעיון "הצמיחה" כמקור להחלטות על מדיניות כלכלית – ראו דו"ח המדדים החלופיים ל"צמיחה" שהציג סרקוזי בוועידת 20G האחרונה).   הכלל הפיסקאלי החדש, הקובע את שיעור הגידול של ההוצאה התקציבית מדי שנה, יחושב על ידי המכפלה של מקדם הריסון בסביבת הצמיחה של המשק: סביבת הצמיחה × מקדם הריסון = שיעור הגידול בהוצאה (למה לא השתמשתם בחוק חזקה? בפולינום? בסכום הכולל שקלול של גורמים נוספים? מהי ההצדקה הכלכלית מתמטית לשימוש בנוסחה זו? מהי ההצדקה האמפירית?)   מצידו, מקדם הריסון ייקבע כל שנה על ידי היחס בין יעד החוב-תוצר, העומד על 60%, לבין יחס החוב-תוצר הנוכחי (היכן נקבע מהו היחס חוב-תוצר הרצוי? קיימת הנחה שקיים יחס כזה. נוכל למצוא אותו, למשל, בסטטיסטיקה הרשמית של ה-OECD: נוכל לבחור בין ערך הממוצע (60%), הערך ביפן (180%), באיטליה (כ- 120%), בריטניה (50%) או לוקסמבורג (כ-15%). לכל אחת ממדינות ה-OECD שיקולים משלה לבחור יחס חוב תוצר. אנחנו אוהבים סטטיסטיקה, בעיקר את הממוצע, ולכן בחרנו בו): יעד החוב תוצר ÷ יחס חוב תוצר נוכחי = מקדם הריסון.   לדוגמה, אם בשנה מסוימת יחס החוב תוצר עומד על 80%, מקדם הריסון הוא פשוט: 60/80=0.75. כאשר יחס החוב-תוצר שווה ליעד החוב מקדם הריסון הוא 1, כלומר שיעור הגידול בהוצאה זהה לסביבת הצמיחה של המשק. מאידך, ככל שהמרחק בין יחס החוב בפועל לבין היעד גדול יותר, כך יהיה מקדם הריסון קטן יותר, ועל כן ריסון ההוצאה התקציבית יהיה מחמיר יותר. 

זהו, אם כן, טקסט היסוד של התנהלותה הכלכלית-חברתית של מדינת ישראל. לא מגילת העצמאות, לא מצע שזכה באמון הציבור בבחירות, לא מסמך מטרות ויעדים חברתיים שגובש על ידי ועדה המיצגת את מכלול השיקולים הרלוונטיים ואשר עבר, במהלך גיבושו, דיון ציבורי מעמיק. טקסט הכולל מספר מילות מפתח מתוך הז'רגון של השיח הכלכלי הניאו-ליברלי, נעדר כל לוגיקה והנמקה, וחסר כל קשר ורלוונטיות למצבה של החברה הישראלית. השלכותיו של הטקסט קשות: אין הוא מאפשר חתירה לשום מטרה חברתית ראויה, ואין הוא מקדם במילימטר את היחלצותה של אוכלוסייה גדולה מן המצוקה הקשה שבה היא שרויה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יושב על הגדר

    ההיגיון העומד מאחורי קביעת שיעור הגרעון על 1.7%הוא שמירת ההוצאה הציבורית לגולגולת על סכום קבוע! האם טעון זה הוא שרירותי ?קשה לקבל זאת

  2. נעם לוי

    אני סומך על מי שצריך לסמוך שישחק שם עם המשוואות עצמן או לחלופין עם הקבועים בתוכן כדי להשיג רווחים ועוד רווחים לבעלי ההון על חשבון הציבור והציבוריות – כמטרה אידיאולוגית (בין אם מודעת בין אם לאו).

  3. מאור מלחי

    הוצאה לנפש קבועה היא בהחלט שרירותית. למשל, מה עם האפשרות להשקיע בהון אנושי או פיזי שיעלה את התוצר לנפש, ולאורך זמן יקטין את הגרעון?

    מצד שני, מי שקורא את המאמר עשוי לחשוב שהציבור והממשלה מאוחדים ברצון שלהם בפרויקטים חברתיים אדירים ויעילים ורק הגזבר המרושע עוצר אותם. האמת היא שבעוד שלרכבת הוקצו עשרות מיליארדי ש"ח ולהתנתקות כ-10 מיליארד, אין ממש הסכמה על פרויקטים חברתיים בסדר גודל כזה. אולי המצב עדיף על גרעון גדול שיופנה לקניית קולות הקואליציה.

  4. שור

    גם באירופה יש כללים פיסקאליים המגבילים את הגרעון ואת החוב הציבורי

    ולמי יש אפילו עודף תקציבי ? למדינות סקנדינביה.

    חוב נמוך מביא לירידה בהוצאה לריבית, לטובת תקציבי חינוך, בריאות וחברה. ההוצאה לריבית בישראל היא מעל 30 מיליארד ש"ח, יותר מתקציב סל הבריאות. בשנים האחרונות יש ירידה בהוצאה זו, לטובת עלייה בהוצאות החינוך והבריאות.
    הראשונים נהנים מכך הם העניים.

    נקודה נוספת היא מניעת קריסה פיננסית, ומי הכי הכי ייפגע מקריסה פיננסית ?
    נכון, עניי ישראל.

    לכן הטענה כאילו לכלל אין קשר לצרכים החברתיים אינה נכונה.

    כל כלל שייבחר הוא שרירותי. הפעם נבחר כלל חדש שמרחיב את ההוצאה הציבורית. בשנה זו באירופה יש דווקא הפחתה בהוצאה.

    שור

  5. נעה

    ביום שבת 16.7.10 בתכנית "שבת עולמית", ציטט יצחק נוי מתוך מאמר בעתון אירופאי (אולי הטיימס, סליחה לא זוכרת). מאמר זה סקר את ההוצאות הבטחוניות של ממשלת יוון בשנים האחרונות, הוצאות מדהימות בכל קנה מידה. בין השאר הוזכר שם שרק לאחרונה קיבלה יוון שתי צוללות חדשניות ביותר, שיוצרו בגרמניה. זו גרמניה שממנה הושמעו קולות ביקורת נגד "סבסוד העובד היווני המופקר". המאמר מעלה את השאלה לאיזה צורך הוציאה ממשלת יוון את ההוצאות המופלגות האלה, ומתאר אותן כסיבה עיקרית למשבר היווני. (יצחק נוי, לפי הבנתי וכן העיתון שממנו צוטט לא חשודים בגישה סוציאליסטית "מופקרת".).

  6. דן

    חשפת יפה את השרירותיות מאחורי השפה המקצוענית של אנשי משרד האוצר – אבל זה רלבנטי רק למי שמלכתחילה חשב שהם "מדענים", ולא בעלי תפקיד ומיקום פוליטי-חברתי מובהק. הרי כל כלל שהם יבחרו יהיה שרירותי – גם "לקיים דיון על הצרכים החברתיים" ואז לקבוע שהתקציב יגדל ב-4% בשנה יהיה שרירותי. גם לקבוע שמתעלמים מגודל החוב יהיה שרירותי – ולחילופין, שמתייחסים אך ורק לגודל החוב.

    אחרי שהסכמנו שכללים הם תמיד שרירותיים, אפשר להתחיל לדון עם קצת פחות ציניות בשאלה החשובה יותר: האם הכלל השרירותי הקודם הוחלף בכלל שרירותי טוב יותר? אני חושב שהתשובה היא כן.

    קודם כל, הכלל (השרירותי) החדש פותח פתח להגלת התקציב ולהגדלת הגירעון, באופן כללי ובוודאי בשנות משבר (בשם המדיניות האנטי-מחזורית). מצד שני, הוא מגביל את הפוליטיקאים דווקא בשנים הטובות, ומחייב אותם לחסוך לשנים הקשות שיבואו אחריהן (והן תמיד באות). בכלל השרירותי הקודם המדינה פשוט סינדלה את עצמה, ואסרה על עצמה להגדיל את התקציב.

    ודבר שני, וזה יותר חשוב: הכלל הישן התייחס אך ורק לגודל התקציב, ופשוט התעלם מגודל החוב – כאילו שלחלק הקלות מס במיליארדים (בד"כ לעשירים) זו לא הוצאה, בדיוק כמו שלממן בתי ספר זו הוצאה. הכלל החדש עושה את ההיפך המוחלט, מתייחס רק לגודל הגירעון והחוב ומתעלם מגודל התקציב – המסר פה הוא שאפשר להגדיל את התקציב, בתנאי שלרובו מוצאים מקורות מימון כאן ועכשיו. רוצים עוד שירותים חברתיים? סבבה, בואו נבטל את ההקלות המפליגות במס חברות ובמדרגות העליונות של מס הכנסה.

    והערה כללית אחרונה: לא ברור לי למה חוסר האחריות הפיסקלית הפכה להיות הדגל מחברתי מספר 1 בישראל. יש בזה משהו מאוד לא שמאלי – זו מין גישה כזו שמתעלמת מקונפליקטים פנימיים בחברה, שחושבת שאפשר להגדיל את העוגה כולה בלי להתייחס לשאלות חלוקתיות, כאילו שהעשירים לא מתעשרים על חשבון העניים, או שמגזרים מסויימים (מישהו אמר מערכת הביטחון?) לא מתעשרים על חשבון מגזרים אחרים. אז נכון, הכללים האלה הם בסך הכול החלטות שרירותיות ולא פיזיקה גרעינית, אבל אנחנו כן צריכים להחליט איפה אנחנו מפסיקים ללוות וללוות. רק ברגע שנחליט נוכל להפנות את תשומת הלב לשורש הבעייה: אין כסף לעדכן קצבאות בגלל שמחלקים הטבות מס לעשירים. אין כסף למערכת החינוך בגלל כל הכסף שמשקיעים במערכות נשק מתקדמות. אין משאבים לעזור למי שאין לו בגלל שאלה שיש להם שולטים על כל הברזים החיוניים.

  7. מ

    היעדים המנחים את הכנת התקציב אינם שרירותיים. מאחר שלמעמד הכלכלי הגבוה יש בלעדיות בקביעת התקציב, יעדי התקציב לעולם יהיו להפוך את העשירים לעשירים יותר. כפועל יוצא העניים נהיים עניים יותר.

    הורדת נטל המס (זה הפרוגרסיבי) תמיד יהיה יעד כי זה טוב לעשירים; צמצום העוני לא יהיה יעד כי זה מנוגד לאינטרסים של העשירים.
    אין פה שום דבר שרירותי; הכל הגיוני במסגרת מלחמת המעמדות.

    אין שום סיכוי לשינוי כל זמן שהעניים ומעמד הביניים לא יענו לאתגר של מלחמת המעמדות וישיבו מלחמה שערה; כך שלגזירות הכלכליות יהיה "תג מחיר". זה יכול להתבצע למשל על ידי השבתות שיטתית של המשק שתגרום מספיק נזק כך שגם העשירים יפגעו משמעותית. הבעיה היא שאנחנו הולכים בתלם.

  8. רון גולדרינג

    התרגלנו לשמוע את המילה מחסור רק בהקשר של כספים, אנחנו שומעים את המילה "אחריות" בהקשר הפיסקאלי ו(וגם בהקשר הבטחוני). אבל ישנם מיני מחסור אחרים והאחריות חייבת להקיף עוד תחומים. האם הרצחה של אישה אתיופית במצב שבו אין למשטרה מתורגמן שיבין את תלונתה, איננו מטיל עלינו אחריות חברתית? האם העובדה שאנשים רבים אינם מצליחים להתפרנס איננה באחריות הממשלה? מי שסבור, שאחריות הממשלה חלה על כל בעיה שאיננה נפתרת מעצמה, ואשר פעולה של הממשלה כדי לפותרה עשויה להיות אפקטיבית, רואה בהמנעות הממשלה מפעולה זו "חוסר אחריות".
    לפיכך, הבחירה האמיתית איננה בין "אחריות פיסקאלית" ל-"חוסר אחריות פיסקאלית". הבחירה היא מאמץ לעמוד באחריות למגוון גדול של תחומים, ובין בחירה בתחום יחיד בו תמומש אחריות, והתעלמות מתחומים אחרים.
    מציאת האיזון איננה פשוטה, ובודאי כרוכה במחלוקות רבות. בשיטה הנהוגה היום קובעים את גודל התקציב ומתכתשים על פירורים. בגישה המחילה אחריות על מגוון גדול של תחומים, נכנסת שאלת גודל הגרעון כשיקול נוסף לשיקולים אחרים. האם תוספת של מיליארד לגרעון מצביעה על "חוסר אחריות" ?במצב שבו מיליארד זה נועד להציל אלפים, בשימוש אפקטיבי במערכת הבריאות – לא. אם הוא נועד לממן הורדת מס לעשירים – כן. מי שסבור אחרת – מוזמן להשתתף בדיון.

    הבעיה איננה פשוטה, ואין דרך להמנע מדיון נוקב. במציאות של היום הדיון איננו מתקיים כלל. בקביעת גודל התקציב לא נשקלו שיקולים חברתיים, נציגי הציבור הדורשים תוספות לעניין זה או אחר הקרוב לליבם מקבלים ללא הרהור נוסף את מסגרת התקציב כפי שנקבעה, ואינם דוחים על הסף את הדרישה לבחור בין בטחון לחינוך. צריך, אכן, לבחור. בדיון על הבחירה ידובר גם על ביטחון, גם על חינוך, גם על בריאות, וגם על משמעות הגדלת הגרעון: אינפלאציה? תוספת ריבית? מקבל ההחלטות האחראי רשאי להסתכל לשר האוצר בעיניים ולומר: אני מעדיף תוספת ריבית לחוב הממשלתי, אם כך נוכל להקל על בעיה חברתית חשובה.

    באשר לחשש מקריסה פיננסית: החשש קיים. כך גם החשש מקריסה בבריאות, בחינוך, באמון הציבור במשטרה, וכו` וכו`.
    העמדת הכל על "אחריות פיסקאלית" היא פישוט יתר, שמחירו גבוה ביותר, ובתנאים של היום מביא בהכרח לחוסר אחריות בתחומים אחרים, חיוניים לקיום החברה בה אנו חיים.

  9. דוד

    אתה יודע רון זה תמיד קל לבוא מבחוץ ולבקר את אלה שבפנים. זה הרי איננה אחריות שלך לשאול האם תהיה קריסה כלכלית בעוד כמה שנים בעקבות המדיניות העכשווית שלך, אז למה לא לבקר ולטעון שאם רק אני הייתי שם בפנים הכל היה בסדר…

    זו סתם הערה כללית. נראה לי שבאופן כללי עיקר המחלוקת שאתה מנסה לעורר זו על שאלת עקומת התמורה, המייצגת את תופעת המחסור בעולם. אתה כמו כל החברתיים, מנסה לרמז שבעצם תופעה זו היא חסרת חשיבות. אך בעיה זו איננה חסרת חשיבות. אם ברצונך לפגוש אותה כל שעליך לעשות הוא להכיר בתופעת האינפלציה. האינפלציה איננה מרחיבה את המשק, כלומר את עקומת התמורה, אלא אך ורק מזיזה משאבים מגורם זה לגורם אחר. באותה מידה גם עליית הריבית משדרת לנו את המגבלה הזו. גם היום שליש ממשאבי הממשלה מוקדשים לתשלום חובות וריביות של העבר. ההצעה להעלות את הריבית על אג"ח ממשלתיות משמעה הצעה להכביד את הנטל על הממשלה בעתיד עוד יותר במקום להכיר במגבלות התקציב שלנו בהווה.

    אינני נכנס כאן לשאלת גובה המס, ואופיו (פרוגרסיבי, רגרסיבי או שניהם). חשוב רק לזכור שהצמיחה הגדולה הזו נסתיימה במפח נפש נוראי ובקריסה כלכלית בסוף שנות השישים ובמשך כל שנות השבעים, כך שהאמירה הפשטנית בוא נחזור לאז תוך התעלמות מלקחי אותה תקופה מתעלמת מהלקחים ולוקה באשליה.

  10. רון גולדרינג

    אכן, קל לבוא מבחוץ עם ביקורת. עוד יותר קל לדחות את הביקורת על הסף, "כי מי שמבקר לא אחראי לתוצאות". אז מה? נקבל הכל ללא ביקורת? הנושאים באחריות פטורים מדיון עם אלה שבסופו של דבר, אמנם אינם אחראים למדיניות אך משלמים את מחירה הרבה יותר מקובעי המדיניות? אל תשכח כי המבקרים אינם צפים מן הצד: הם ישלמו מחיר מלא על מדיניות שלא השתתפו בקביעתה. קובעי המדיניות פטורים מתשלום המחיר – לכל היותר יגידו "אופס" וימשיכו למשרת הניהול הבכיר הבאה.

    ישנן קריסות אפשריות רבות. קריסה פיננסית היא נוראה. אך איננה נגרמת משיקום מערכות חברתיות. ביוון לממשלה אין הכנסות בגלל אי תשלום מסים. בארץ המדיניות של הורדת מסים לבעלי הכנסות גבוהות מובילה לאותו כיוון. אז הורדת מסים זאת היא דוגמה ל-"אחריות"?

    האינפלציה היא מחלה קשה, ויש עוד מחלות. אז נדאג רק לאינפלציה ונתעלם מכל הבעיות האחרות? נטפל בבטחון הפנים רק בגלל איום מפלגתו של השר לבטחון פנים במשבר קואליציוני? לא נטפל בחינוך המדורדר כי השר האחראי הוא ממפלגתו של שר האוצר? ניתן לבריאות לקרוס כי היא נחלתו של סגן שר שאיננו יודע לדפוק על השולחן (אלא אם מדובר בקברי פגאנים?)

    לא תדחק אותי "עם כל החברתיים" לעמדה שמתעלמת מן המחסור. מחסור קיים לא רק בכסף: גם בבריאות, חינוך, כישורי עובדים (שלא יהיו אם נמשיך להדרדר למצב של עולם שלישי). מדינה היא מערכת חיה, ושרידותה ושגשוגה תלויים במספר רב של פרמטרים. לא היית הולך לרופא שהפרמטר היחיד המעניין אותו הוא לחץ הדם. באותה מידה, חובתם של קובעי המדיניות היא לטפל בכל הפרמטרים. גם בבריאות. גם בחינוך. גם באינפלציה. לדאוג לאיזון, לדאוג ליכולת החברה לשרוד, לשגשג ולהתפתח. ואם האיזון מחייב תשלום רבית – נשלם ריבית. גם ממסים שישלמו בעלי הכנסות גבוהות – לא מחסכון על ידי הקרסת מערכות מורעבות. ואם השקעה נבונה של כספי המלוות תביא לעלית כישורי העובדים – ייקל מאד לשלם את הרבית בשנים הבאות. העתיד איננו כולל רק תשלומי ריבית – הוא כולל גם תשלומי מסים על ידי עובדים בעלי הכנסה המאפשרת גם פרנסה וגם תשלום מסים.

    אינך נכנס לשאלת המס הפרוגרסיבי או רגרסיבי – כדאי שתכנס.
    כדאי בהחלט ללמוד לקח ממשברים. לשם כך חייבים לדון ברצינות בתהליכים שהביאו לפריצתם. דיון זה איננו מתקיים ברצינות בארץ.

    אינני מציע לחזור למה שהיה: אני מציע לנהוג כפי שדרוש לעתידנו. מה הסיכוי שנעשה זאת, אם מעולם לא התקיים דיון בשאלה "איך רוצה החברה הישראלית להיראות בעוד 10 שנים", ובודאי לא הותוותה תוכנית אב שתחתור להביאנו לשם? הדבר היחיד שלגביו נראה שקיימת תוכנית היא הגעה ל-"יעד הגרעון" שהוא ממוצע ה-OECD.
    אכן חזון ראוי לשמו.

  11. דן

    אם האחריות החברתית היא להוסיף עוד מיליארד לתקציב, כדי לתת שירותי בריאות או כדי "למנוע את רציחת האשה האתיופית הבאה" – למה לא למצוא את המיליארד הזה כאן ועכשיו? למה לא, נניח, לבטל את ההקלה השערורייתית במס חברות, או לקצץ בתקציב משרד ה(חוסר) ביטחון? למה לא לממן עוד רכבות ע"י קיצוץ בתקציבים לכבישים?

    למה זה כ"כ "אחראי" לממן את כל הצרכים האלה על כתפיהם של הדורות הבאים? למה לממן אותם על בסיס הגדלה גוברת והולכת של החוב, שמשמעותה הגדלה בתשלומי הריבית שנשלם כל שנה ושנה? ומה נראה לך, אם עכשיו אנחנו לא מצליחים לחלק את הנטל בצורה הוגנת בין אלו שיש להם ואלו שאין להם – כשיגיעו הדורות הבאים ויצטרכו לשלם את החובות שלנו, הם כן יחלקו את זה בצורה הוגנת? או שהגדלת החוב של היום תתורגם לגזירות של מחר?

    נכון, תקציב המדינה צריך לענות על צרכים נוספים. ונכון, לפעמים גירעון זה לא כזה רעיון גרוע – בוודאי בתור השקעה אנטי מחזורית. אבל בגדול, מי שמעוניין בצדק חברתי צריך למצוא את מקורות המימון להשקעות החברתיות כבר היום, ע"י חלוקה מחדש של המשאבים החברתיים – וזה אומר להגדיל ולא להקטין מיסים פרוגרסיביים, ולקצץ בבורות השומן כמו בתקציבי הצבא וההתנחלויות.

  12. רון גולדרינג

    דיון על גודל תקציב ואופן חלוקתו צריך לקחת בחשבון את כל הגורמים החיוניים להשרדותה ושגשוגה של החברה. ברור לי, כמו לרבים מן הקוראים, כי הפחתת מסים לבעלי הכנסות גבוהות, עם העלאת הגרעון במקביל, איננה דרך נכונה. אלא שהממשלה בחרה להפחית מסים לבעלי הכנסות גבוהות, להטיל מסים בעיקר על בעלי ההכנסות הנמוכות, ולהגביל את התקציב מנמוקים לא ענייניים, כל זאת במצב שבו מערכות חברתיות חיוניות נמצאות בקריסה.
    ובמצב עניינים קשה זה, לא נערך כל דיון רציני, ובעצם, לא נערך כל דיון.
    דיון רציני צריך לכלול תאור מצב קיים, הצבת מטרות ויעדים, והכנת תוכנית ריאלית להשגתם. סתירות בין יעדים שונים (למשל, גודל הגרעון מול שיעור העוני ועומקו) צריכות להיות מטופלות כך שיושג איזון: לא להגזים עם האינפלציה ולא להגזים עם שיעור העוני ועומקו (וישנם עוד היבטים).
    מי שראה דיון כזה, שלא לדבר על תוכנית – שיקום ויאיר את עיני.
    ואשר לאחריות: אני מקוה שכל מי שמציע מדיניות יוצא מנקודת מוצא אחראית. אישית, אני חושד במידת האחריות של מי שלא יישא בשום מחיר על קביעת המדיניות שלו. יש הבדל בין מנהיגות בגישת "אחרי" למנהיגות בגישת "אחרי – המבול" .

  13. עמית

    שתי סיבות שבגללן ישראל לא נמצאת במצבן של יוון ספרד וכו'.
    1. כי את החובות שלה היא חייבת בעיקר לאזרחי המדינה ולא לבנקים זרים, משום שקרנות הפנסיה הופקרו לבורסה בשלב מאוחר ועד אותו שלב המדינה גייסה את רוב ההלואות מאג"ח יעודי לקרנות.
    2. הזמן, כל דבר מגיע אלינו באיחור זה נכון בנושא אופנת השמלות ונכון בנושא אופנות פיננסיות, אם המשבר היה מגיע ב- 2011 היינו יותר עמוק בתוכו ואילו היה מגיע רק עוד חמש שנים היינו טובעים.