הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
הפרטה היא הפרדה של הציבור מנכסיו: הערות על שיח ריכוזיות ההון
באחרונה נרתמו מספר גופים ודוברים ממסדיים למערכה כנגד "ריכוזיות ההון". בנק ישראל מספק נתונים חשובים בנושא, המוסף הכלכלי של "הארץ", "דה-מרקר", נוקט עמדה מיליטנטית כנגד הריכוזיות, ואפילו בנימין נתניהו הודיע על הרתמותו למערכה. זוהי תפנית חשובה בשיח החברתי-כלכלי בישראל. מבקרים שונים משמאל, כולל אנוכי, מצביעים כבר שנים על המידה המופרזת של ריכוזיות ההון בישראל, שהינה תוצאה ישירה של מדיניות ההפרטה והאידיאולוגיה הניאו-ליברלית שאומצה על ידי האליטה הישראלית מאז 1985. מנקודת ראות דמוקרטית, מערכה זאת היא חשובה ויש לברך עליה ולקוות כי אכן תוביל להגבלות מסוימות על ריכוזיות ההון, היוצרת מוקדי שליטה בלתי-דמוקרטיים בישראל. עם זאת, בדברים שלהלן ברצוני לחשוף דווקא את המגבלות של תפנית זאת בשיח האליטות.
אני במקצועי סוציולוג של כוח וגם סוציולוג של ידע, ואני מבקש לפענח שאלות של כוח באמצעות שאלות של ידע. כלומר להבין את האופן שבו הדיבור על המציאות מעצב את המציאות – קוראים לזה ניתוח שיח, ואני אציע כאן שש הערות על השיח החדש של ריכוזיות ההון.
הערה מס' 1 אנחנו חיים בחברה שכבר למעלה מ 25 שנים מעבירה בשיטתיות הון ציבורי לבעלויות פרטיות. נשאלת השאלה איך קוראים לתהליך הזה, איך מדברים עליו, מי מדבר עליו ומה אומרים עליו, ואיזה שינויים חלים בו. ובכן, ראשית, המינוח הניתן לתופעה הוא הפרטה: מושג שנגזר מהשורש "פרט" ויוצר את הרושם שמדובר בפרטים, בכל הפרטים, בי, בך, בו, בה…, כלומר מדובר בדמוקרטיזציה של ההון; אבל למעשה מדובר בהפך מכך – מדובר בהעברת הון מהציבור לתאגידים עסקיים. רק שאין לנו במילון את המלה המתאימה לדבר על – נקרא לזה – "התאגדה". למה אין לנו את המלה המתאימה? כי מלים לא רק מצלמות מציאות אלא גם מעצבות תודעה, ובמקרים רבים תודעה שאינה מתאימה למציאות, כלומר ידע המסונן או מסולף על ידי הכוח.
הערה מס' 2 מתייחסת לשיח החדש; לאופן שבו מוגדרת ומוסברת הבעיה החברתית החדשה, ומוצעים לה פתרונות. ובכן הבעיה מוגדרת כאמור כ"ריכוזיות ההון". וכך, מבחינה תחבירית הבעיה היא בעצם ה"ריכוזיות" ולא ה"הון". עכשיו תארו לעצמכם תחביר אחר. בואו נניח שהיינו מגדירים את הבעיה כ"הוניות הריכוז" במקום "ריכוזיות ההון". באופן כזה, מבחינה תחבירית היינו מצביעים על בעיה אחרת – על "ההוניות" של הריכוז. לעומת מה? למשל לעומת ה"ציבוריות" של הריכוז. למה זה חשוב? כי אבחון שונה של הבעיה משמעו גם מרשם שונה של פתרון. אם הבעיה מוגדרת כריכוזיות ההון – מסתמא וכמובן מאליו הפתרון הוא ביזוריות של ההון. ואכן כך מתעצבת מפת השיח החדש. הקמפיין החדש של בנק ישראל, "דה-מרקר" ובנימין נתניהו עוסק בשאלה כיצד לבזר במעט את ההון הפרטי (והשניים הראשונים באמת מתכוונים לכך); לא בשאלה כיצד לשמר – או אפילו לטפח – את ההון הציבורי. הנחת העבודה היא ששיח ההפרטה ניצח. ולכן שאלת הציבורי לעומת הפרטי כבר אינה עומדת על סדר היום. השאלה היחידה שהשיח הנוכחי ממסגר לדיון היא השאלה של איזה הון פרטי – מרוכז יותר או מרוכז פחות. מדברים על X משפחות עשירות ששולטות בהון; מדברים על X תאגידים שמרכזים בשרשור או בפירמידה שליטה עסקית עצומה. ואני רוצה לשאול האם X כפול שניים, או שלושה או עשרה יעזור למשהו או למישהו? למי יהיה יותר טוב אם יהיו 300 משפחות במקום 30 משפחות? ואם יהיו 10 בנקים גדולים במקום 5 בנקים גדולים? או 20 קונגלומרטים במקום 5?
הערה מס' 3 לכאן נכנס מושג מפתח נוסף בשיח הדומיננטי המתהווה – מושג התחרות, ומושג קשור לו — מושג הצרכנות. תחרות טובה יותר מריכוזיות. זה כלל האצבע של השיח הישן והחדש גם יחד. טובה למי? לצרכנים. עוד מושג מפתח של הקפיטליזם הניאו-ליברלי. הבעיה היא רק שהצרכנים הם גם עובדים. והתחרות רעה לעובדים, כי היא גוררת את השכר למטה. אז איך מתגברים על הסתירה? יש כמה דרכים שבהם אפשר לסייע לצרכנים בו בזמן שמזיקים לעובדים – שהם אותם אנשים. דרך אחת היא לגרום לכך שהיצרנים והצרכנים אכן לא יהיו אותם אנשים. כלומר, ליצור פלחי שוק, בתוך המדינה או מחוץ לה, שבה העובדים אינם חלק מה"ציבור" – ציבור האזרחים ויצרנים, וכן ניתן להוריד את השכר מאוד בצד אחד, ולפזר את הרווח בצד שני – כך שנוצרת שכבה רחבה של צרכנים שאינם יצרנים. זהו בעצם "מיקור חוץ" קולקטיבי של כל נושא יחסי הון ועבודה. שמיטת המסגרת הפוליטית המשותפת שלהם, באופן שבו ההון כבר אינו מחויב אפילו לפשרה עם העבודה – כמו שהיה במדינת הרווחה. דרך אחרת היא ליצור מנגנוני אשראי ופיננסיזציה המנותקים מהכלכלה המטריאלית והופכים למעין כלכלת קזינו או כלכלה וירטואלית. כלומר יצירת בועה צרכנית – מה שהוביל כידוע למשבר האחרון. ולבסוף, בנושא התחרותיות המשרתת את הצרכנים – הגדרת ה"טוב" שהתחרותיות יוצרת היא הגדרה של טוב אטומיסטי, של רציונליות אינדיבידואלית; אבל הגדרת "טוב" ציבורית היתה יכולה לספק טוב יותר ליותר אנשים. חשבו על חינוך, בריאות, סביבה וביטחון – ועל ההבדלים בין צריכה אינדיבידואלית של כל אלה – כפי שההפרטה הניאו-ליברלית מטפחת; לעומת צריכה ציבורית המשרתת גם את היצרנים וגם את הצרכנים של אותם טובין, כנהוג במדינות הרווחה המפותחות.
הערה מס' 4 מאפיין נוסף חשוב של השיח הציבורי על ריכוזיות ההון הוא מה שאקרא לו "סינדרום השקשוקה". הנושא הקרוי הון ושלטון עולה בזמן האחרון לכותרות למכביר. הסרט המדובר "שיטת השקשוקה" וחקירות משטרה מדוברות כגון "פרשת האי היווני" או "פרשת הולילנד", הם ביטויים של שיח ההון והשלטון. אבל שימו לב לשיח – הדגש הוא על ו' החיבור. יש הון ויש שלטון והשאלה היא האם הם פועלים באופן חוקי – האם יש מקרים של שחיתות, של עבירות שוחד, של טובות הנאה אישיות, של העדפות ניתנות, של השפעות יתר… וכיוצא בזה. מבקר המדינה נדרש לסוגיה זאת ואמר שיש תחושה בציבור שיותר מדי אנשי הון מסתובבים במסדרונות השלטון. אבל "מסתובבים במסדרונות" זאת לא הבעיה. הבעיה היא לא הון ושלטון (עם ו' חיבור) אלא שלטון ההון – עם ה' הידיעה. שלטון ההון הוא לא תפקיד המתבצע באופן לא חוקי או לא ישר. להפך – הבעיה היא דווקא ששלטון ההון מתבצע באופן חוקי וישר. קוראים לו מדיניות ניאו-ליברלית והפרטה. הפרטה היא הפרדה בין הציבור לבין ההון שלו, ההון שהוא אגר במשך 100 שנות ציונות וההון שהוא מייצר יום יום. זהו בעצם גזל של הקופה הציבורית. אבל מה מוגדר כמדיניות ומה מוגדר כגזל זאת שאלה של שיח.
הערה מס' 5 מתייחסת לעצם התנודות בשיח. מה פשר יצירת האליטות נגד ריכוזיות ההון? ובכן, מדובר ביצירת "בעיה חברתית". כלומר העלה לתודעה, הגדרה והפצה של תופעה הנתפשת כבעייתית וגיוס תמיכה ציבורית למענה מסוים לבעיה. והרי אין "בעיה" שקיימת באופן "אובייקטיבי" – מעבר להנחות ומוסכמות מסוימות וסוכנים חברתיים בעלי עניין. עובדה היא שהבעיה הנידונה לא נתפסה ככזאת בשיח הציבורי הרחב במשך 25 שנים ובוודאי לא על ידי הדוברים המובילים את השיח היום כגון בנק ישראל, "הארץ" ו"דה-מרקר" או בנימין נתניהו – מי שבמשך 25 שנים אכן מובלים את מהלך ההפרטה בתרועה גדולה. ובכן מדוע דווקא עכשיו? וכיצד להסביר את המהפך? ומיהו הוא בעל העניין? תשובה אחת קשורה ל"רוח התקופה". שני תנאים המאפשרים את התנודה הנוכחית בשיח הם המשבר הגדול שהחל בארה"ב בשנת 2007/8 – בימי הנשיאות האחרונים של הנשיא בוש; והתפנית בממשל האמריקני עם בחירת ברק אובמה – מעבר חד מנשיא ימני קיצוני לנשיא הכי שמאלי שאמריקה יכולה לבחור. שני השינויים האלה מסמנים את קץ החגיגה הניאו-ליברלית שהחלה בימי רייגן ותאצ'ר ומהדהדים בחשבון נפש הנערך בשיח הכלכלני. האליטה בישראל חיקתה את אמריקה בגל הניאו-ליברלי – בלי להיעצר ולהתבונן על אירופה – והיא ממשיכה לחקות את אמריקה גם בתפנית הנוכחית. אבל זה רק הסבר אחד. הסבר לא פחות מעניין הוא ההסבר הפוליטי, ואני נעזר כאן בתזות שהציעו פרופ' יורם פרי ופרופ' דני גוטווין. פרי ניתח לאחרונה את האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו תוך אבחון בין התקופה המוקדמת והתקופה המאוחרת שלו. הוא גורס שנתניהו ה"צעיר" פנה אל השכבות הנמוכות, אל "מרכז הליכוד", אל אלמנטים פופוליסטים ואל המתנחלים; ואילו ה"מבוגר" החליט ליצור קואליציה עם בעלי העסקים הגדולים ועם המעמד הבינוני הגבוהה ולהתמקד בטיפוח בעלי ההון. גוטווין, במאמר שפורסם בימים אלה, מוסיף נדבך מעניין. לדבריו, השלטון מזהה עכשיו התנערות עממית והתמרמרות עממית כנגד העשירים ובעלי הפריווילגיות במשק, וכך המערכה נגד הריכוזיות מיועדת להשיג מחדש את תמיכה עממית תוך שמובלי ההפרטה דאתמול מנערים עצמם היום מבחינה ציבורית מחלק מתוצאותיה. יתרה מכך, מערכה זאת פועלת לביצור הלגיטימציה של פרויקט ההפרטה באמצעות הבחנה בין "הפרטה טובה" לבין "הפרטה רעה", כלומר בין הפרטה מבזרת להפרטה ממרכזת. אם כן, המערכה הנוכחית נגד ריכוזיות ההון היא בעצם מערכה בעד המשך הפרטת ההון.
הערה מס' 6 ואחרונה מתייחסת ל"סמכות המקצועית" של דוברי השיח החדש נגד הריכוזיות. כאמור, אנו דנים כאן בכוח באמצעות דיון בידע. שיח ההפרטה הישן, כמו גם של שיח ריכוזיות ההון החדש, ממסגר את הנושאים הללו כנושאים כלכליים. אך למעשה אלה סוגיות חברתיות ולכן הדיסציפלינה המתאימה לדיון בהם היא דווקא הסוציולוגיה ולא הכלכלה. עצם העובדה שהשאלות הללו נידונות במוסדות כלכליים – כגון בנק ישראל, או בעיתונים כלכליים כמו "דה-מרקר" – יוצרת הגבלה מסוימת של השיח. לא במובן זה שחופש הדיבור נגזל ממישהו – אלא במובן זה שסמכות הדיבור המקצועי ניתנת למישהו – למומחים כלכליים. לכן גם הפתרונות המוצעים הם כלכלניים – צעדים ותקנות מתונים של פיקוח או הגבלה וכיוצא בזה. אבל בכך השיח נשמר היטב בתוך הקופסה הכלכלנית. אלא ש"הון" הוא לא נושא כלכלי ולא סכום כסף – הון הוא שיטה של שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים. בשיטה זאת אמצעי הייצור ופירות הייצור מופרדים מן היצרנים, מה שנקרא בעלות פרטית על אמצעי הייצור. הפרטה היא למעשה אותה הפרדה – הפרדה בין היצרנים ואמצעי היצור ופירותיו. הצד השני של ההון הוא עבודה. אחרי ההפר/ט/ד/ה נעשית הפגשה מחודשת, אבל בתנאים חדשים: בתנאי שהיצרנים משכירים את כוח עבודתם במחיר זול יותר, והולך ומוזל יחסית, מהערך של תוצר עבודתם. זה כל תורת הקפיטליזם על רגל אחת. שאלת ההפרטה ושאלת ריכוז ההון היא שאלה של שליטה מעמדית. חלק ניכר מההיסטוריה החברתית והפוליטית של העת המודרנית נסוב סביב מאבקי שליטה בין בעלי הון לבין עובדים שכירים. המדינה היא אחד הכלים ששני המעמדות משתמשים בהם או מסתייעים בהם או כדי לדכא אחד את השני או כדי להגיע לפשרה. המשחק לא חייב להיות מסוג סכום אפס, בתנאים מסוימים יכולים שני הצדדים להפיק תועלת. הקפיטליזם קיבל צורות שונות בהקשרים פוליטיים שונים – אין הקפיטליזם של מדינת הרווחה הסקנדינבית כקפיטליזם של השוק החופשי האנגלו-אמריקני, ושניהם שונים מן הקפיטליזם המדינתי ריכוזי הצרפתי או הגרמני או שב להבדיל הדרום-מזרח אסייתי. ההבדל הקובע החשוב ביותר הוא הכוח של מעמד העובדים המאורגן.
מהפכת ההפרטה והריכוזיות המתחוללת בישראל מזה עשרים וחמש שנים, היא למעשה מהפכה מעמדית; לא פחות. כלומר מהלך היסטורי של מעבר כוח ממעמד למעמד. הניאו ליברליזם שמונהג בישראל בריש גלי מתוכנית הייצוב ב-1985 ואילך, הוא מהלך שבו המדינה מפרקת את הציבור מנכסיו ומעבירה אותם לבעלי ההון. אם מדינת הרווחה היא דפוס של פשרה בין הון ועבודה, הרי מדינת ישראל הופכת למה שפרופ' מיכאל שלו – הגדיר כמדינת רווחה לעסקים. אכן הריכוזיות הגוברת של ההון היא בגדר איום על הדמוקרטיה; אך איום זה מבוסס על הביזוריות הגוברת של העבודה המאורגנת. אלא שלנושא אחרון זה לא התגייסו בנק ישראל, "דה-מרקר" ונתניהו. אבל זה הסיפור האמיתי, הבלתי מסופר והבלתי נידון – חוץ מאשר בכמה חיבורים סוציולוגיים, שמחכים שה"דה-מרקר" יגאל אותם מן האבק הנערם עליהם. הסכמי עבודה קיבוציים מצטמקים, ההסתדרות נושלה מכוחה ומחבריה, עובדים זרים מיובאים כדי להוריד את רמת השכר ותנאי התעסוקה, פסי יצור מועברים למדינות עבודה זולה, החינוך הציבורי מתקטב, הפערים הם הגדולים ביותר בעולם המערבי (להוציא את המודל של ארה"ב אליו שוחרת האליטה) – זהו מהלך היסטורי שקשה ביותר יהיה להופכו. חברת העובדים כבר לא תהיה של העובדים, ובנק הפועלים כבר לא יהיה של הפועלים, ואפילו הקיבוצים לא יהיו של החברים. חינוך, בריאות, שיכון ואפילו ביטחון הופכים יותר ויותר לתלויי מקורות מימון משפחתיים. המעוזים האחרונים של הון ציבורי, שירותים ציבוריים, ועובדים מאורגנים וחזקים – הנמלים, מספר סקטורים ציבוריים, חברת חשמל, מערכת החינוך, האוניברסיטאות ועוד, נמצאים תחת התקפת הפרטה מתמדת. האליטה נחשוה להשיג את מטרותיה והיא מסתייעת בשכבה לא מבוטלת של מעמד בינוני מקצועי שאינו מביא בחשבון את ההשלכות העתידיות הכוללות של מדיניות זאת. בעת בחירות מגייסים גם את המעמדות הנמוכים באמצעות לאומנות פופוליסטית המלווה בחלוקת תקציבים סקטוריאליים ("להיטיב עם העם" קרא לזה מנחם בגין). "הפרטה רעה" או "הפרטה טובה" – הפרטה היא הפרדה של הציבור מהשליטה בהון. עד שהשיח הציבורי לא ישתנה באמת, לא נגיע למצב שבו המשק פועל למען הציבור, ולא כפי שהמצב עד כה, בו הציבור פועל למען ה"משק", כלומר למען בעלי הבית החדשים.
אורי רם הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מתבסס על דברים שנאמרו בכנס על "ריכוזיות ההון בישראל והאיום על הדמוקרטיה", מטעם המכללה החברתית ובחסות קרן רוזה לוכסמבורג, ב 19 ביולי 2010. לעיון נוסף ראו אורי רם: הגלובליזציה של ישראל (רסלינג 2005) ודני פילק ואורי רם (עורכים): שלטון ההון (הקיבוץ המאוחד וון ליר 2007)
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
עוד מעט קט וגם השירותים הציבוריים יופרטו לידי בעלי ההון. כרגע הם מופרטים לכל מיני עמותות אך מכאן הדרך להעברת החינוך הרווחה וכו` לידי בעלי ההון לא רחוקה. ראה מקרה בית הסוהר הפרטי כשפסע היה בינו לבין מעבר לידיים פרטיות של בעלי ההון.
שש הערות, וכולן בהירות, מבהירות ומאירות עיניים. תודה לכותב.
מעולה ומעציב כאחד. נשמח לקרוא כאן עוד מתובנותיך
כל הכבוד לכותב, ההפרטה היא בכיה לדורות!
אסור שהצבור יהיה ללא נכסים.
(כן אני לא מסכים איתך שרק סוציולוגיה זה התחום לדון בנושא)
א. תחרות בין עסקית איננה מסוגלת לגרור את שכר העובדים למטה. אם כבר תחרות בין עסקית מעלה את שכר העובדים כי המעסיקים מתחרים על עובדים ומוכנים להעלות את שכרם בשביל שיעבדו אצלם (וזאת גם הסיבה מדוע תחרות חופשית מגדילה את מצב התעסוקה לעומת מונופולים). מי שמוריד את השכר הם כל אותם עובדים "מיותרים" בסין, בהודו, באפריקה, ובנגב שהתפוקה שלהם נמוכה, רמת החיים שלהם נמוכה וכדי למשוך השקעות הון אליהם שיעלו להם את השכר בעתיד הם מוכנים להציע שכר נמוך יותר בהווה מאשר העובד המערבי. הצד השני של המטבע הוא כמובן ירידה במחירים של מוצרים מיובאים (מוצרים לא מיובאים כגון דירות, בריאות וחינוך זה כבר סיפור אחר). עם זאת חשוב לזכור שלתהליך הזה יהיה סוף כאשר כבר לא יהיו עובדים עניים בעולם (במובן הזה השוק הוא רולסיאני).
מעבר לכך לפחות בתיאוריה גידול בכמות ההון לעובד משמעה עלייה בתפוקה שלו וכתוצאה מכך בשכר שלו, וכתוצאה מכך גם בצריכה שלו, כך שהטיעון נגד הגידול בעושר של העשירים הוא בעייתי במובן מה (כמובן שבאופן עולמי זה הולך לגידול בפריון של הסינים אבל שוב מי אמר שהעובדים שלנו עדיפים על העובדים הסיניים?)
ב. ההון נשאר בידי הציבור. ההון במדינת ישראל ברמתו הגולמית ביותר נשאר בקרנות הפנסיה וקרנות הפנסיה שייכות לציבור. ההבדל הוא כמובן בשליטה ובתגמולים. בעוד בעבר המדינה שלטה בקרנות הפנסיה וכך דאגה לתגמל את אנשי שלומה (הקיבוצים, וועדי העובדים ועוד) על חשבון שאר הציבור, היום קרנות הפנסיה מתחרות זו בזו, ולפחות בתיאוריה אמורות להעביר את הרווחים שלהם לחוסכים, ולא לכל מיני מלכחי פינכה של השלטון (במעשה זה לא ברור, אך לפחות עכשיו זה ניתן לבדיקה של החוסך במקום תלותו בעריצות הפקיד השלטוני). יתרון נוסף הוא שהשקעות ההון הפנסיוני הולכות במצב זה לגופים מניבי רווחים במקום סבסוד מפעלים כושלים דוגמת צים, והקיבוצים, וכך המשק מתייעל (מתייעל במובן זה שעכשיו הוא נמצא על עקומת התמורה ולא בתוכה).
ג. אין ספק שעליה במספר החברות תביא לגידול בתחרות כיון שהיכולת לפעול באופן מונופולסיטי קרטלי פוחתת באופן ישיר ביחס למספר השחקנים שיש לך בשוק. במקרה הישראלי לרוב הגורם המגביל את מספר השחקנים הוא כמובן הרגולטור השלטוני המחפש חיים נוחים ולא את רווחת הצרכנים.
ד. אני לא אתייחס לתפקיד הבנקים המרכזיים ביצירת בועות פיננסיות.
> הפרטה היא הפרדה בין הציבור לבין ההון שלו, ההון שהוא אגר במשך 100 שנות ציונות וההון שהוא מייצר יום יום.
איך אפשר להתלונן על גזל מן הציבור ובאותה נשימה לתת לגיטימציה לגזל הציוני? ההון ששנות הציונות "ייצרו ומייצרות" הוא במידה רבה הון שנגזל מהפלסטינים. בעלי ההון המקוריים מהווים כיום (יחד עם החרדים) את המגזר העני ביותר בישראל. ראוי, לפחות, להכיר בכך.
לעניין ההפרטה:
הטיעון שההפרטה היא גזל מהציבור מניח שמשאבים בלתי מופרטים – היינו שבשליטת הממשלה – אכן מופעלים לטובת הציבור. נדמה לי שברור שההנחה הזו רחוקה מלהיות ברורה מאליה. הטיעון הליברלי לטובת ההפרטה מסתמך על הנחה הפוכה: לפי הטיעון הליברלי, משאבים שאינם פרטיים נשלטים על ידי מוקדי כח ממשלתיים שאינם מייצגים את הציבור. הטענה הזו אינה חסרת שחר. בהחלט ייתכן שגורמים ממשלתיים ישתמשו בכח שבידם על מנת לקדם אינטרסים שסותרים את אלה של הציבור הרחב.
לכן השאלה הקריטית (שנדמה לי שלא נענתה במאמר) היא האם הפרטה הוא פתרון מוצלח לכשלים דמוקרטיים (כלומר אי ייצוג האינטרסים של הציבור על ידי הממשלה).
אני מסכים עם הכותב שמדובר בפתרון גרוע – אבל נחוץ כאן טיעון מהותי המבוסס על ניתוח הפעילות הממשלתית והחוץ ממשלתית, והצעת פתרונות חלופיים. טיעון שנשען על מודל מוטעה (לפיו הציבור שולט באופן ישיר בנכסים הציבוריים) אינו יכול לשכנע.
רם, וכותבים נוספים באתר לא מבדילים בין סוגי ריכוזיות. הנה מאמר שכתבתי לאחר פרסום מוסף הארץ על הריכוזוית במשק. יש הבדל – וזה ההבדל המרכזי מנקודת ראות סוציאל דמוקרטית – בין ריכוזיות פיננסית המבוססת על שליטה ולא על בעלות, לבין ריכזויות תעשיייתית.
http://www.berl.co.il/archives/1268
אכן הערות מעירות עיניים המלמדות על ריבוי הפנים והמורכבות של תהליך ההפרטה הכלכלי המתנהל על גבינו וחשבוננו כאן ובכלל. אלא שבמחשבה שנייה נראה שגם ההערות הללו אינן יורדות לעומק העניין, דווקא משום שהן א-ל-מרקס, רובן ככולן, הערות כלכליות גרידא. בניגוד להערות האמורות נראה שהבעיה של הפרטה היא ביסודה בעיה פילוסופית הנוגעת לכל תהליך הניכור של העידן המודרני המנתק את האדם מהעולם ומשאיר אותו לפי השקפתו המטריאליסטית של הובס במצב הטבעי בו האדם "חי חיי בדידות, חיים דלים מאוסים בהמיים וקצרים."כשלעצמו ובשביל עצמו בלבד. החטא הקדמון של ההפרטה הוא, אפוא, ביסודו חטאם הגדול של ההוגים הליברלים, מלוק ועד רולס, שבהשראתו של הובס ביטלו את כל המסורת של ההגות הפוליטית הרפובליקנית מימיו של אפלטון והדגישו, דווקא את השכלול והביטוי האישי של האדם באמצעות העבודה והקניין הפרטי. זוהי מן הסתם גם טעותו הגדולה של מרקס שהושפע כנראה בימיו בלונדון מהגישה הפוזיטיביסטית המדעית של הכלכלנים הליברלים האנגלים ולאור מושג "היד הנעלמה" של אדם סמית, הוא מהלל ומשבח את העבודה החומרית ככוח מניע כתכלית וכמושג המסביר של האדם. כך גם, בדומה לאחרונים, ובניגוד גמור לתפיסה הקלאסית ולהגות ההומניסטית והרדיקלית של העת החדשה, הוא מגדיר את האדם כ- homo faber ולא כ Sapiens homo.
איזו אוכלוסיה מרכיבה את האליטות שמקבלות את ההחלטות הללו, והאם באמת יש תהליך של החלטה, כמו הפרוטוקולים של זקני ציון?
שנית, מעולם לא הבנתי – ואשמח להסבר מבר סמכא – מה מטרתן של האליטות בהחלטה להביא להתפוררות הסולידריות, הפרטה והגדלת העוני בישראל. הכיוון שהחברה הישראלית צועדת אליו נדמה לי כמוליך אלי התפוררות מוחלטת (כפי שחזה נסארללה) – האם מטרת האליטות היא לחטוף ככל הניתן לפני המבול? האם הן מעוניינות בשימור וקיום של החברה הישראלית, או שמטרתן היא להפיק את הרווח הגדול ביותר שניתן להפיק בטרם ההתפרקות?
כשקראתי את רשימתו של אורי, הדהדו אצלי דבריו של פוקו מתוך ספרו the Birth of Biopolitics, שם הוא מנתח סוגים שונים של ניאוליברליזם: הגרמני והאמריקאי. הוא מביא מדבריהם של ניאוליברלים גרמנים, שניסחו את משנתם כבר במחצית הראשונה של המאה העשרים, הטוענים שתהליכי מנופוליזציה אינם פועל יוצא של תחרות המתקיימת בשוק החופשי, אלא מעורבותם של גופים מדינתיים בתהליכים אלה, מעורבות שעומדת בניגוד להגיון של התחרות. כלומר, לדעתם תהליכים אלה הם פועל יוצא דווקא של "המדינה הגדולה". זו תובנה מעניינת שכן היא אינה רואה בתהליכי מונופוליזציה תוצאה של תחרות חופשית, אלא של שיבוש ההגיון הפנימי שלו. המקרה הישראלי, כך נדמה, מאשש פרשנות זו. ההאגדה שאורי מדבר עליה היא בהחלט תוצאה של יחסי גומלין בין הון ושלטון, בו מעורבים פוליטיקאים ופקידי ממשל (בעיקר במשרד האוצר) המעבירים את נכסי המדינה לשועי הארץ, או היוצרים את שועי הארץ. פרשנות זו, כך נדמה, מקובלת על הקמפיין שמוביל דה-מרקר, שאינו נועד לקרוא תיגר על כלכלת השוק אלא על השיבוש של ההגיון הפנימי שלה. לאור דברים אלה, יש להביע הסתייגות. הניאוליברלים הגרמנים, כפי שמציע פוקו, גרסו שתחרות טהורה אינה מובילה למונופוליזציה. על טענה זו אפשר לחלוק. אפשר לטעון שגם תחרות טהורה יכולה להוביל, על פי הגיונה הפנימי, למונופוליזציה. כלומר, מונופוליזציה יכולה לבוא לעולם בדרכים שונות וכתוצאה מתהליכים שונים. בכל מקרה, התובנה החשובה שאותה ניתן לדלות מדבריו של פוקו לענייננו – המקרה הישראלי – היא שאמנם המונופוליזציה-הריכוזיות במשק הישראלי היא במידה רבה פועל יוצא של מעורבותה של המדינה וסוכניה בתהליכים אלה. חומר למחשבה.
י"ב באב תש"ע
ארבע הערבות –
ראשית, מדינות בעולם המערבי יישמו הפרטות בשווי של עשרות ואף מאות מיליארדי דולר, לרבות דנמרק (שדה תעופה), שבדיה, נורבגיה ופנלנד (ההמדינות החברתיות האהובות על קוראי העוקץ). לכן הטיעונים נגד הפרטה מלמדים על חיים בסרט סובייטי ישן.
שנית, ריכוזיות הון נגדה יוצא בצדק אורי, היא גם ריכוזיות בידי השלטון. כאשר רוב ההון ביידי השלטון אזי הרמה החברתית של התושבים נמוכה יותר. לכן יש חשיבות חברתית בהפרטה (נכונה).
שלישית, תחרות על עובדים לא מביאה להפחתת שכרם בהכרח. להיפך, דווקא במדינות התחרויות בעולם, כמו מדינות המערב, השכר גבוה באופן משמעותי (מאות אחוזים) לעומת השכר במדינות הריכוזיות,שם רוב העובדים הם בסקטור הציבורי ואין תחרות גבוהה בשוק העובדה.
ורביעית, נכון הוא שהפרטה לא חכמה מעבירה ריכוזיות מידי הממשלה לידי בעלי הון. בזאת צודק אורי רם. לכן יש ליצור הפרטות שיקחו בחשבון את פיזור ההון (כמו הפרטה למשקיעים מוסדיים) ואת הגדלת התחרות בענפי המשק (כמו הםרטת חברה לגורם שאינו בענף).
שבת שלום ומבורך,
שור
ניתוח שיח חד תמיד מרתק אותי, והנושא גם אקטואלי וחשוב.
תהייה שיש לי היא האם ההמשגה או המיסגור מחדש הראוי הוא זה שיוצא נגד ההפרטה\התאגדה (העברה לידיים פרטיות\תאגידיות) או שמא שיח היוצא כנגד הדיקטטוריזציה של ההון – העברה של ההון לגופים לא יציגים, לא-דמוקרטים ולא שקופים כמו תאגידים רבים אבל גם משרדי ממשלה רבים ולא מעט מהעמותות של המגזר השלישי. כולם גופים אוטוריטאריים במובן הזה.
אם היה מועבר ההון לקואווופרטיבים שקופים ומנוהלים דמוקרטית – כפי שהציע ד"ר יאיר לוי המנוח בהתאם למודל האיטלקי ובעצם בהמשך להתנהלותן של עוד מדינות אירופאיות – אולי ההיתה העברה כזו בגדר יתרון.
מכאן שיתכן כי המיסגור החד והפשוט ביותר הוא קריאה לדמוקרטיזציה של ההון והמשאבים.
ראשית הפרשנות שלך מקורית ומעניינת, לעיתים אף יותר מן המאמר המדובר,ואולם:
א. המסורת הרפובלקנית של אפלטון היא בעייתית בלשון המעטה. יש חלוקה ברורה למעמדות בספרו הנודע "המדינה". החלוקה היא חד משמעית ואין לזוז ממנה. רוצה לומר, כי אין ולא יכולה להיות מוביליזציה חברתית,באוטופיה שאפלטון משרטט.והרי מדובר בתכונה קונסטיטוטיבית,אינהרטית ומכוננת ,בראיית החברה העתידית של הפילוסוף הדגול. זאת ועוד אחרת: יש יסודות טוטליטריים מובהקים,מפחידים ומאיימים ממש במשנתו המדינית. ועל כך כבר עמד בהרחבה, גדול הפילוסופים של המדע, קרל פופר,אף כי במובן ידוע גם הוא היה ריאקציונר מסוגו.
ב.מרקס העניק את הפרימט לתודעה המעמדית (ללא המושג "מעמד", כל משנתו נשענת על כרעיים). וזו באמת הטעות החמורה ביותר שלו, ולא כפי שאתה מציין.להוותנו,מאה וחמישים השנים האחרונות, הוכיחו לכל מאן דבעי, כי התודעה הלאומית תפסה ותופסת את הבכורה, למרות כל הקשקושים על גלובליזציה, ועל תודעה מעמדית וסולדידריות מעמדית. כמה נחמד וחביב היה אילו מרקס היה צודק. מן הסתם המלחמות הלאומיות היו נעלמות מחיינו כלא היו.
לגבי אפלטון ומרכס. ראשית, לגבי הראשון, אני חושש שהקריאה שלך אותו היא קצת שטחית. צריך להבדיל ולהבחין בין הצורה לבין רוח הדברים, לבין הצורה האמיתית, במילים אחרות. אצל אפלטון, העיקר המדינתי הוא ההגשמה של כל אחד על פי יכולותיו; אין כאן מעמד קאסטות. הפועל יכול להיות איש חכם, במידה ויש לו את הפוטנציאל לכך. מעבר לזה, ה"מדינה" בנוייה על הכרה הדדית בין כולם, בנחיצות של האחד לאחר. באופן דרמטי, אפלטון מבין שהחכם צריך את ההכרה מהרבים כדי לשלוט ולא להיפך. אבל כל זה לא כל כך חשוב. העיקר הוא שעל פי אפלטון, החזון שלפיו האדם משתחרר מהשרירותיות של הגורל על ידי הידיעה ובתוך כך מהשרירותיות של הדת הוא העיקר. גם אם אנחנו נשראים אם ביקורת הדת, די לנו ממנו. אגב, ביקורת הדת, אתה צודק בהחלט לגבי אי ההבנה של מרכס את היסוד הפוליטי-תודעתי של האדם. אולם, כל מרכס, נוכח העובדה שהחברה המערבית כמעט סיימה עם העבודה, במובן של העבודה מול אובייקט, העבודה מול הטבע, לא כל כך רלוונטי. במקום מרכס, צריך לשאול היום מדוע הכלכלה היא עדיין המקום שאליו האדם בורח מהשאלות הגדולות ומהאפשרות לאושר. ברור ששאלה זו רלוונטית יור לאלה שיש, אבל כאו בא העניין הנוסף, הפיתוי המהפכני צריך להיות מולם, כשם שרוסו כבר לימד אותנו ולא רק מול זה שלכאורה אין לא (הבעיה היא לא עם החוסר במקרר; הבעיה היא שתדיר רוצים להחליף את המקרר; אם מרכס היה מבין שזו הבעיה, קרי, הרצון להכרה דרך רכוש והדוניזם הוא בבסיס הכלכלה, הרי שהוא כבר היה מרכס אחר. יום טוב, אבי
באשר לאפלטון, נראה שאתה קורא את "המדינה" כפשוטה, ומתעלם לחלוטין מהמשמעות ההומניסטית הרדיקלית של הדברים. היסוד ההומניסטי בא אצלו לידי ביטוי בעיקר באמונתו ביכולתו של האדם להשיג ולממש את "האידיאה", או "הלוגוס" עלי אדמות. כך, "המוביליות" כבר מושגת על ידו בעצם הניסיון שלו להוציא את האדם "מהמערה". ראשית, באמצעות "אהבתו" , או השגתו המודעת של העולם ושנית, כהתעלותו של האדם ממצבו האינדיבידואלי כיצור טבעי בלתי אמצעי והפיכתו ליצור פוליטי בתור אזרח פעיל הקובע את ענייניה של המדינה.
תרשה לי לא להתייחס כלל לתזה "הטוטליטרית" של פופר וטלמון שמן הסתם, מאז סופה של המלחמה הקרה, לא נשארו לה עוד הרבה חסידים.
באשר למרקס, יחודו איננו כלל בהגדרה של "המעמד" כמושג המכונן והמסביר של החברה, אלא דווקא בהגדרה של "הקומוניזם" כביטולו הפועלי הכלכלי של המצב המעמדי . מרקס ממשיך, אפוא, את המסורת ההומניסטית האופטימית של אפלטון בכך שהוא מציע סדר חברתי אידיאלי כמוצא מהסדר החברתי הקיים. הבעיה היא, שהדרך הפועלית הכלכלית המוצעת על ידו מובילה במקרה הטוב לשום מקום ובמקרה הגרוע לסטלין ופול פוט.
ואם זה לא היה עצוב זה היה משעשע לראות את הסלטה לאחור שעושים נתניהו ומטפחיו ב"דה-מרקר", לאחר שנים של הטפות על כך שההפרטה תגדיל את התחרות.
ומשעשעת לא פחות היא ציפי ליבי, לשעבר ראש רשות החברות הממשלתיות בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, שגם היא התנערה ממעשי-ידיה שלה.