שכנים

הוא יושב על פח זיתים בפתח מטבח המסעדה, הסמוכה לדלת ביתי.

סינר לבן, שכתמי עגבנייה מרובבים בו צמוד לגופו הצנום והתמיר.

ראשו משוקע בעיתון הבוקר, ודלת המטבח פתוחה לרווחה

שייכנס קצת אוויר לחלל הצר, שם הוא מעמיד בשרים על האש

יום יום בחום הלוהט של תל אביב.

כל טיפת זמן שיש לו הוא בהפסקה

הרחוב הפך לו לבית והמדרכה למרפסת מוארת,

שאנטנות הרכבים החונים מזדקרות למולו בצבען המתכתי.

כשאני חולפת על פניו בדרכי לעבודה

מבטינו מתלכדים לרגע במבוכה,

ואני "בת הכפר" משפילה מבט ובחיוך מבויש חרש

אומרת לו "שלום" לא נשמע.

בעיניים מאירות הוא עונה לי "שלומיין"

ואני תוהה ביני לביני, אם גם בעברית,כמו בערבית

קיימת מילה אחת, שהשלום נכנס בה פעמיים.

כשאני שבה מהעבודה לעת ערב

אני מוצאת אותו ישוב על אותו שרפרף מפח

ריח שמן מטוגן עומד באוויר, והוא גומע קפה שחור, שאך זה רתח.

שמש אדומה שולחת קרניים אחרונות אל מרפסת ביתו

צובעת בכסף את שלוליות המים, שנקוו לאחר שטיפת המטבח.

שוב מבטינו מתלכדים לרגע

אני שולחת לעברו "שלום" חלש ויגע,

והוא בחיוכו הרוגע מברכני שוב ב "שלומיין".

וכך כל בוקר וערב

בפינת רוחמה – סאלאמה

מתעופפות להן כבר זמן "שלום" ו"שלומיין"

כציפורי דרור ברפרופן העדין

נחות על אנטנות מכסיפות,

ועם בוא החשיכה

מקננות בגומחות הקיר

המחבר בין

שלומי לשלומו.  

לשליחת סיפורים או שירים למדור "באסטה": bastabasuk@gmail.com