מקסום רווחי החברה: התנהגות פסיכופתית

אמנון פורטוגלי

בשבועות האחרונים תנובה שוב בכותרות, בעקבות ההצעה של מבטח שמיר המחזיקה בכ-20% ממניות תנובה לרכוש את החזקות קרן אייפקס המחזיקה בכ-56% ממניות תנובה בכ-3 מיליארד שקל. ההצעה גבוהה כמעט פי 2 משווי תנובה בעסקת המכירה לפני שלוש שנים. בנושא זה, אני ממליץ לקרוא את המאמר שפורסם ב'גלובס' בנושא ובעיקר את דבריהם של פרופ' דני גוטווין ומנהל רשות החברות הממשלתיות, דורון כהן.

  כהן משבח את ההנהלה החדשה בתנובה שהציפה את ערכה האמיתי.  "נעשתה עבודה רצינית ביותר ואסור להתעלם ממנה. החלק הגדול מיצירת הערך בתנובה הגיע ביושר". אלא שכהן בודק את הביצועים של תנובה לפני רכישתה, על פי המדדים המקובלים לבדיקת חברות עסקיות ציבוריות – רווחיות תפעולית, החזר להון וכו'. יש כאן בעיה בשני רבדים: ברובד הראשון, הגלוי, המדדים להצלחה צריכים להיות בהתאם למטרת התאגיד, ואין להשוות אגודה שיתופית לחברה הנסחרת בבורסה; הרובד השני, הסמוי, מתבסס על אחד המיתוסים החזקים בשיח הכלכלי בישראל, והוא שמטרתו הבלבדית של כל תאגיד עסקי, ובכלל זה תנובה, היא מקסום הרווח לבעלי המניות.
  הכשל הראשון נעוץ בטשטוש ההבחנה בין חברות עסקיות הנסחרות בבורסה, חברות פרטיות לבין אגודות שיתופיות. המטרה של חברה עסקית בורסאית היא מקסום הרווח של בעלי המניות. בדרך כלל מטרה זו מושגת על ידי הגדלת הרווחיות על פי המדדים המקובלים. גם אם נשתמש במדדים אלה למדידת היעילות ולהערכה של חברות עסקיות פרטיות, נמצא שחלקן הגדול אינן עומדות בתנאי הסף. הרווחיות ברוב המקרים תהיה נמוכה ביותר, משיקולי מיסוי, ואילו "הרווח" לבעלים יבוא בעיקר ממשכורות, בונוסים, כיסוי הוצאות וכיוצא בזה. תופעה דומה תימצא גם בחברות בורסאיות המנוהלות כחברות פרטיות, כמו אלה בעלות סוגי מניות שונים ומניות שליטה.

לעומת חברה עסקית בורסאית, תנובה היתה אגודה שיתופית שמטרתה המרכזית לעבד ולשווק את התוצרת החקלאית של בעליה. ואכן, רוב פעילותה של תנובה היא במוצרים בסיסיים כמו חלב, גיל ואשל – מוצרים מפוקחים, שרווחיותם קטנה. גם אם המטרה של תנובה הייתה למקסם את הרווח של הבעלים, לא היה לה, בהכרח, אינטרס להראות רווח גבוה, אלא לתעל אותו לספקים, שהם כאמור החברים והבעלים באגודה השיתופית. כהן מכיר בעובדות אלו: "תנובה היתה בבעלות המגדלים. הם היו גם הבעלים וגם העובדים. כל הפעילות היתה לטובת ספקי החלב ולא לטובת בעלי המניות". אבל למרות זאת, ברור שלדעתו הרווח הוא מעל לכל. זה הכשל השני הסמוי והעמוק בדבריו, אחד המיתוסים החזקים בשיח הכלכלי בישראל.


התאגיד העסקי בבעלות מוגבלת (corporation) הוא אחד ההמצאות החשובות בהיסטוריה האנושית שאיפשרה התפתחות כלכלית עצומה במאות השנים האחרונות. בזמנו, הרציונל וזכות הקיום של התאגיד הכלכלי היו לטובת החברה. כיום נראה שהגולם קם על יוצרו, ובהרבה מקרים התאגידים הכלכליים פועלים על חשבון טובת החברה ובניגוד לה. הרחבה לא מרוסנת של הקונספט של התאגיד העסקי כ"אישיות משפטית וכלכלית" נפרדת מייצרת מציאות בעייתית, המעניקה לגיטימציה לכל פעולה למיקסום הרווח של התאגיד ללא התחשבות בסביבה ובחברה ועל חשבונן.

  דוגמה ידועה לכל, כדי להגדיל את הרווח בחברה מבצעים מה שנקרא בלשון נקייה, תהליכי התייעלות, כגון קיצוץ בהוצאות מיותרות או בפעילויות לא יעילות. למעשה מדובר על הקטנת שכר העובדים למינימום האפשרי, ואם רוצים "לייעל" עוד יותר – להוציא חלקים מהפעילות התאגידית למיקוד חוץ ולהסיר כל אחריות לעובדה כי חברות כוח האדם משלמות שכר מינימום ואף למטה מזה, ואינן מספקות תנאים בסיסיים.

אדם יחיד שהיה פועל כאגואיסט ובצורה דורסנית כדי למקסם את רווחיו, על חשבון הכלל וללא כל התחשבות בחברה, היה נחשב מאפיונר או פסיכופת מסוכן, והיה מוכנס לבית חולים או לבית סוהר. התנהגותו של אותו אדם שהיה מתאגד כחברה בע"מ ונוהג בצורה דומה מתקבלת בהבנה, אם לא בתשואות. למרות, ואולי כחלק מדברים אלו, ניתוק התאגידים מההקשר החברתי שבו הם פועלים, כאילו הם פועלים ב"פלנטה כלכלית" נפרדת, מועבר באוניברסיטאות לסטודנטים לכלכלה ולמינהל עסקים ומונחל לציבור הרחב באמצעות התקשורת כתורה מסיני.

כהן מנתח את הביצועים של תנובה על בסיס התפישות והמושגים של כסף ומקסום רווחים. לא עולה כלל על דעתו האפשרות שמטרתו של תאגיד יכולה וצריכה למקסם את הרווח של כלל בעלי העניין בו: הבעלים, הספקים, העובדים וכלל החברה.


הכותב הוא ממייסדי הפורום לפעולה אזרחית, ומרצה (לשעבר) בביה"ס למוסמכים במינהל עסקים באוניברסיטת ת"א

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ניר

    צודק לחלוטין, אבל למה הוא שם דגש על כך שזו תופעה ישראלית.
    לצערנו זה קורה בעולם כולו
    ובמקום לראות את המשך התבססותן של הדמוקרטיות הסוציאליסטיות על פי הדגם האירופאי, אנחנו רואים יותר ויותר את הדגם האמריקאי הקיצוני, הדגם הסיני, של הקפיטליזם ה"חזירי", שמייצר מולטי-מיליארדרים על חשבון מעמד ביניים שהול ך ומצטמק, ובסיס ענק של עניים.

    איך מחזירים בעולם הפתוח והגלובאלי את הכוח לתעגידי חברים, לחברות לתועלת הציבור?
    איך מנפצים את תהליך ההתעשרות ללא גבול?

  2. נתן.

    תנובה נמכרה בנזיד עדשים.

    אני נזכר בכנס החגיגי שנערך לכבוד מכירת תנובה בהשתתפות כל נציגי הקיבוצים והמושבים שאז חשבו שעשו את עסקת חייהם והיום מתברר כי יצאו פריירים בריבוע.
    אחד אחד עלו נציגי ההתישבות ולא דילגו על אף מחמאה לתת לאריק רייכמן שניהל את המכירה.

    לאחר שכולם גמרו לברך ולקלס עלה רייכמן לבמה ואמר את המישפט הבלתי נשכח : " חברים יקרים אני לא באמת כזה חכם כמו ושכולכם אומרים אבל מצד שני אני גם לא כזה טיפש כמו שאתם חושבים.

  3. רון גולדרינג

    דדורון כהן מדגים בדבריו את האופן הצר שבו נתפסת ההפרטה בשיח הציבורי בארץ: הפרטה היא עסקה, והדבר היחיד שניתן לדון בו הוא המחיר: האם המדינה עשתה עסק טוב או "יצאה פראיירית"? האם הקיבוצים והמושבים (כבעלי מניות) עשו עסקה טובה?
    אלא שהפרטה איננה עסקה רגילה. במכירת מכונית ישנו מחירון ושיעור השגיאה בערך העסקה מוגבל. עם מכירת המכונית – ובלבד שנעשתה כחוק – מתנתק המוכר מן הקונה לחלוטין, אין שום סיכוי שהקונה, או שאנשים שנפגעו מן המכונית, ישובו אליו בתביעות. הפרטה, לעומת זאת, שונה לחלוטין. ראשית – אין דרך סבירה לקבוע "מחיר הוגן". איזה סקר שוק יוכל לקבוע את ה-"מחיר ההוגן" למכירת מרכזי שירות כאלה ואחרים? את ערכם של מפעלי ים המלח? גם אם נניח שהממונים מטעם המדינה על המכירה ניחנו ביושרה ומקצועיות ברמה הגבוהה ביותר – איש מן המוכרים את מפעלי ים המלח לא ידע להעריך את משמעות בעיית הבולענים, שמקורה (האפשרי) הוא קצב ניצול מואץ של משאבי ים המלח, והיא מאיימת על המלונות באזור ים המלח. הנזק הנוצר מונח לפתחה של הממשלה – והיא זו שאליה יפנו הנפגעים, והיא זו שתשלם את מחירו. אילו היה הדבר ידוע מראש – היה צורך לכלול אותו במחיר המכירה. אלא שאין שום אפשרות לדעת מראש את כל ההשלכות, שייקח שנים עד שיתבררו.
    לעסקת הפרטה ישנם גם צדדים נוספים, ש-"שותפותם" בעסקה היא רק במחיר שהם משלמים. התסריט הצפוי בהפרטה של רוב הגופים כולל "התיעלות": פיטורי עובדים, והטלת עומס נוסף על העובדים הקיימים. גם אלה וגם אלה משלמים מחיר. אך מחיר זה איננו נעצר אצלם: המובטלים מקבלים קצבאות ומשלמים פחות מסים. הם גם קונים פחות בחנויות וכך נפגעת הכלכלה בכללותה. הכנסות הממשלה יורדות. האם ירידה זאת בהכנסות והעליה בהוצאות שחלה על הממשלה נכללים במחיר העסקה? ודאי שלא.
    בבריטניה הגיעו נזקי ההפרטה של הרכבות ומסילות הברזל לרמה קיצונית: אחרי מספר תאונות רכבת (http://rail4all.org/content/privatisation-british-rail-and-series-rail-crashes) שכמותן לא ארעו בעשרות השנים שקדמו להפרטה, ואחרי שעיירות אנגליות רבות נותרו ללא תחבורה כי למפעילים הפרטיים לא היה כדאי לקיימה, הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית. הועדה גלתה, כי נהגי הקטרים המנוסים, שהכירו כל אדן ועיקול במסילה, הוחלפו בצעירים שעברו קורס מזורז. ההכשרה המזורזת והלקויה זוהתה כגורם למספר תאונות שבהן נהרגו עשרות אנשים. החברות שזכו בנכסים המופרטים גייסו בעיקר עורכי דין, שתפקידם לגלגל אחריות על כל בעיה לגורם אחר. קטע רופף במסילה לא תוקן במשך כמעט שנה בשל גלגולי אחריות כאלה – שהסתיימו כאשר רכבת ירדה מהפסים ופגעה בקיר בתחנת הטפילד, עם ארבעה הרוגים וכשבעים פצועים. ממשלת בריטניה "נאלצה" להלאים מחדש את הרכבות.
    השורה התחתונה: לכל נכס משמעותי שהמדינה מפריטה, מספר רב של בעלי עניין: משתמשים, עובדים, בני משפחות שלהם, עסקים ותושבים המתגוררים בסמוך, וגם המדינה, בהיבטים שלא נכללו בעסקה (תשלומי קצבאות לעובדים מפוטרים, ירידה בתשלומי המסים של עובדים אלה, שלא לדבר על סכנה למוות ופציעה). אין שום דרך להעריך מראש את כלל המשמעויות ולתמחרן.
    חברה עסקית איננה רוצה, וגם איננה יכולה, להמנע ממקסום הרווח. אין פה עניין מוסרי – זהו ההגיון היחיד בסביבה העסקית בה פועלת החברה. העמדת דרישות כאלה ואחרות כתנאי להפרטה איננה עוזרת: לא ניתן למצות את רשימת התנאים הרלוונטיים, ובודאי לא ניתן להעמיד כתנאי החלטות שצריכות להתקבל בתגובה לאירועים שטרם קרו.
    הדרך היחידה, אם מתעקשים על הפרטה, היא להתנותה באפשרות בלתי מותנית לביטול ההפרטה, תוך פיצוי נאות לרוכשים. תנאי כזה ימנע רווחי עתק שמקורם בניצול ה-"פראיירים" המוכרים, וגם יאפשר למוכרים לתקן שגיאות במכירה. תנאי כזה לא ימנע מן הרוכשים השגת רווח סביר. אין צורך להצטער על עסקות הפרטה ש-"יוחמצו" בגלל אי אטרקטיביות ההפרטה עבור המשקיעים: על הציבור להבין כי "החמצה" כזאת מעידה על אי כדאיות ההפרטה עבורו.