תרבות הפחד

גיא בן פורת

הזדמן לידי לפני כמה שבועות ספרו של הסוציולוג האמריקני ברי גלסנר "תרבות הפחד" (Barry Glassner – The Culture of Fear). בשבועות האחרונים בהם עסוקים פטריוטים נאמנים להפוך כל אבן כדי לגלות פוסט ציונים, אנטי ציונים וסתם שמאלנים המאיימים על קיומה של המדינה מעורר הספר מחשבה על הקלות בה ניתן לייצר פחד ותחושת איום. השאלה שמעלה גלסנר (העוסק בארצות הברית, אבל נוגע גם למקומות אחרים, כולל ישראל) פשוטה: מדוע יש כל כך הרבה פחדים בחברה האמריקאית, שלרבים מהם אין כל בסיס עובדתי? כך, גברים שחורים, אמהות חד-הוריות או "ילדים רוצחים" הופכים לאיום של ממש על קיומה של החברה, או לפחות כך נוטים אנשים להאמין. איומים אחרים, כמו עוני, פערים חברתיים או הקלות בה ניתן לרכוש נשק, מאידך, זוכים לפחות תשומת לב. לתקשורת הנוטה להעצים את הפחדים יש כמובן חלק בתהליך הזה אבל לבחירה של הסכנות ההופכות לפחד קולקטיבי יש שורשים עמוקים יותר הנוגעים לרצון של החברה לסמן את גבולות המותר והאסור. האנתרופולוגית מרי דאגלס, המצוטטת בספר, הצביעה על כך שפחדים נבחרים מכיוון שהם פוגעים במה שנתפס כעקרונות מוסר בסיסיים של החברה או מכיוון שהם מאפשרים ביקורת של קבוצות ומוסדות לא אהודים. כך, לדוגמא, מים לא נקיים היוו סכנה בריאותית לפני המאה ה-14 אבל רק כאשר היה נוח להאשים את היהודים ("מרעילי בארות") הפכו המים הלא נקיים לבעיה המטרידה את הציבור ולפחד קולקטיבי. או דוגמה מאוחרת יותר, העיסוק (או הפאניקה) מאלימות נגד ילדים יכול לתעל את רגשי האשם של החברה על כישלונה לספק חינוך, תזונה ובריאות למספר גדול של ילדים.   מאחורי הפחדים המתווכים בידי התקשורת, אם כך, עומדים רגשות אשמה, רצון להגן על מה שנתפס כעקרונות חברתיים או פשוט אינטרסים. הסיבה שלאמריקאים יש כל כך הרבה פחדים, קובע גלסנר, הוא משאבי העוצמה והכוח העומדים לרשות מי שיודע לגעת בחוסר הביטחון והספק המוסרי של החברה ושיכול לספק לה תחליפים סימבוליים.

בשנות השמונים למדו האמריקאים לפחד מה"פוליטיקלי קורקט", איום שהגיע מהאקדמיה האמריקאית (אפשר להחליף, אם תרצו(!), ב"רב-תרבותיות" או "מדינת כל אזרחיה") והיווה, לפי המתנגדים, איום ממשי ומיידי על חופש הביטוי (מקבילה למשטרת המחשבות של החולצות החומות על פי השדר הימני ראש לימבו). בשנים האלה, ועד היום, סבלו מיעוטים, נשים והומוסקסואלים מאפליה בחברה ובאוניברסיטה ולמרות זאת, ניסיונם לשנות את כללי השיח נתפס כאיום על החברה והאקדמיה. הטקטיקה, כפי שמסביר גלסנר, היתה פשוטה: הפצה של שמועות ונתונים מסוגים שונים שהקשר בינם ובין המציאות לכל היותר מקרי. חלק מהנתונים האלה יופרכו בידי מי שייתאמץ לעשות זאת. האחרים, פשוט יהפכו ל"עובדות." [דוגמה מאלפת מצאתי השבוע בטור של בן-דרור ימיני במעריב העוסק בהפסקת עבודתו של דר' רן ברץ. כנראה, קובע ימיני, שבמקרה הזה לא היתה הסיבה פוליטית. עם זאת, הוא ממשיך, יכול מאד שיש מקרים אחרים, צריך לבדוק. בינתיים, במלים אחרות, נשאיר את הספקות].

מצדדי הפי.סי בארצות הברית ביקשו להכחיד התנהגות גזענית, סקססיטית והומופובית וליצור בקמפוסים אווירה שתאפשר לקבוצות שעד אז היו בשוליים להיות חלק מהדיון. הניסיון הזה הוביל לתגובה חריפה של מי שביקשו לשמר את הסדר הקיים. בתקשורת החלו לצוץ סיפורים שונים ומשונים על הרצאות שהופסקו באלימות כאשר מרצים חרגו מכללי הפי.סי, על מרצים שאימצו את הפי.סי. והביעו עמדות קיצוניות ופוגעניות בכיתה כלפי תלמידים לבנים. הסיפורים המעטים שהוכחו נכונים של פגיעה בגברים לבנים היו כמובן סיפור הרבה יותר מעניין מאשר פגיעה במיעוטים אשר המשיכה להוות תופעה מדאיגה בהרבה קמפוסים, למרות הפי.סי.

הפי.סי בינתיים הפך להיות שם גנאי למחקרים "פוליטיים" הפוגעים באיכותה של האקדמיה ומזהמים את המחקר ה"אובייקטיבי". ההתקפה על הפי.סי. כללה, איך לא, גם עיסוק בחומרי הלימוד ו"שטיפת המוח" שעוברים הסטודנטים בקמפוסים. קורסים חדשים העוסקים במגדר ומיעוטים, לטענת המתקיפים, באו על חשבון הקורסים החשובים ובהכרח פגעו ברמת ההשכלה בארצות הברית. הפוליטיקלי קורקט הופיע יותר ויותר בעיתונים הגדולים כסכנה אמיתית (זכיתי גם לשמוע הרצאה בישראל ב-1995 על הסכנה הקרבה מאמריקה והצורך להתגונן), כאשר מיליוני דולרים ממוסדות שמרניים שימשו את הקמפיין המתוזמר וסיפקו אנקדוטות, עובדות ומאמרי עמדה כנגד הסכנה.   כאשר מנהל תיאטרון טען כי "מחלקות הספרות שבויות בידי אג'נדות אופנתיות עד שאין סיכוי ששייקספיר ייחשב ככותב משמעותי", קפצו על המציאה עיתונאים רבים שמצאו עוד הוכחה לסכנה המרחשת להשכלה האמריקאית. בדיקה פשוטה שערך תלמיד מחקר מצא כי לשיקספיר שלום. ב-97 אחוזים ממחלקות הספרות נמצא לפחות קורס אחד על שייקספיר, וששיקספיר נקרא ומצוטט פי 36 מטוני מוריסון, סופרת אפרו-אמריקאית מודרנית (ספרה של מוריסון אגב, בגלל טענות של הורים שטענו כי הוא אנטי-לבן, צונזר בכמה בתי ספר בארצות הברית). הבדיקה שהפריכה את הסכנה לשיקספיר לא זכתה כמובן לתשומת לב.

אבל הסכנה העיקרית לשייקספיר ואחרים, כמו שציין עיתונאי ליברלי, לא היתה מעולם הפי.סי שידיח אותו ממעמדו בקולג'ים אלא דווקא מהשמרנים, בדיוק אותם אלה שהובילו את הקמפיין נגד הפי.סי. באותם שנים בהם עסקו באינטנסיביות בכל סילבוס וביקורת על הקאנון המערבי הובילו השמרנים בממשל ובקונגרס סדרת קיצוצים בתקציבי החינוך והתרבות. לא רב-תרבותיות וזהויות חדשות אלא הקיצוצים האלה ירחיקו רבים מקרב מיעוטי היכולת (אפרו-אמריקנים או היספאניים) מהיכולת ללמוד, לקרוא או לצפות בשייקספיר בתיאטרון.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נתן.

    אין ספק שהאולטרה לאומנות הקיצונית שמשתלטת עלינו בשנים האחרונות היא מסוכנת , אולם כדאי תמיד לזכור שאחרי שנים ארוכות שבהם טחנו לנו בשכל שוב ושב את אותן קלישאות ריקות מתוכן על הציונות הקולוניאליסטית\אשכנזית\לבנה\גברית\מדכאת שעסקה מראשיתה ברצח ילידים \דיכוי מיזרחיים\ שוד אדמות\שיתוף פעולה עם הנאצים\העלבת ניצולי שואה\ גזל אדמות מערבים ושבכלל מדובר באחד הפשעים הגדוחים שנעשו בהסטוריה האנושית מאז ומעולם ,
    שמהווה סכנה לא רק לכל מדינות האזור או לכל האנוושות שידה בכל ויד כל בה היה צפוי שתבוא תגובת נגד, כי לכל דבר יש גבול.

  2. שחר

    אוי נתן . מה שטחנו לנו עשרות שנים, ועדיין טוחנים, הוא דבר אחר לחלוטין. טחנו לנו איך באנו הנה, עם ללא ארץ, והתיישבנו בארץ ללא עם. טחנו לנו איך אנחנו דוד והערבים גולית. טחנו לנו על טוהר הנשק ועל הצבא המוסרי בעולם. טחנו לנו שהושטנו ידנו לשלום, סליחה, עדיין אנו מושיטים את ידינו לשלום, אלא שהערבים הרשעים מנבים לגדוע לנו את היד. טחנו לנו איך נפתחה דלתו של השאול ואיך יצאה משם החיה הנאצית, חיה שאין עוד כמוה בכל העולם ולעולם לא תהיה יותר, כי אין כמו שואת היהודים.
    לא. מה שמעניין בפוסט הזה הוא המשפט הבא: "הסיבה שלאמריקאים יש כל כך הרבה פחדים, קובע גלסנר, הוא משאבי העוצמה והכוח העומדים לרשות מי שיודע לגעת בחוסר הביטחון והספק המוסרי של החברה ושיכול לספק לה תחליפים סימבוליים."
    מי שמעורר את הפחדים ומי שעושה בהם שימוש היא המדינה, שמצאה לעצמה דרך קלה לשמור על האזרחים שפוטים, כנועים ומפחדים. למה? כדי לשלוט עליהם טוב יותר, כמובן.

  3. נפתלי שם טוב

    הרשימה של גיא נוגעת באסטרטגיה הידועה מאז ומעולם בישראל – להפחיד. להפחיד אותנו מהערבים ועד המוסיקה המזרחית "הנחותה" והחיבור ביניהם (זוכרים את "חשבתי שאנו כבשנו את טול כרם, אך כנראה שטול כרם כבשה אותנו" של טומי לפיד) או ההערות הגזעניות של נתן זך לאחרונה.
    אני כעת חוזר מכנס ממינכן על תיאטרון. הצעירים מעוניינים כל הזמן להרחיב את גבולות המונח תיאטרון ומופע, לעומת זה, היסטוריון אמריקאי ידוע לתולדות התיאטרון, "הזהיר" שלא נדרדר עד כדי כך שכל אירוע או מופע יוכל להיכנס לדיון בלימודי תיאטרון, ואז ללא הגדרות משותפות הכל יתמוטט… כמובן שהגדרות כאלה משחקות בדרך כלל לטובת הגישות השמרניות-לבנות-מערביות של המושג "תיאטרון"…
    אכן פחד הוא קטגוריה חברתית ואסטרטגיה פוליטית פוריה מאוד, לצערנו הרב.