לחתוך בבשר החי

אני נכנס והאחות אומרת לי להוריד חולצה ולשכב. אני ממתין על שולחן הניתוחים כרבע שעה.
עמי קאופמן

לפני כחודש וחצי היה לי כאב גרון. הלכתי לרופא, שאבחן סטרפטוקוקוס. עם הפנים לדלת והמרשם לאנטיביוטיקה בידיי, קרא לעברי הרופא ואמר “אגב, אני ממליץ לך בחום לבדוק את נקודות החן שלך. יש שם כמה שלא נראות טוב”.


יש לי המון נקודות חן. ירשתי אותן מאבי. במשך השנים הלכתי לרופאי עור שנים שבדקו ופיקחו, ומדי פעם עברתי ניתוח להסרתן. אך בשנים האחרונות באמת הזנחתי את הנושא, והצעתו של הרופא נשמעה לי הגיונית ביותר.


לאחר כשבוע נפגשתי עם רופאת העור הנחמדה שנזפה בי, ובצדק. “בחור כמוך עם עור בהיר וכל כך הרבה נקודות? אסור לזנוח דברים כאלה”. היא אמרה שאצטרך להוציא כמה עכשיו ולבוא בעוד כחצי שנה לביקורת נוספת ולהוציא עוד.


היה קצת עצוב שבשנת 2010 התנהלה כך פרוצדורת הבדיקה והבחירה:
הרופאה: יש לך טלפון נייד?
אני: כן. למה?
הרופאה: יש לך מצלמה בטלפון הנייד?
אני: כן. למה?
הרופאה: תראה לי איך מצלמים בה. אחר כך תיקח את הטלפון למנתח ותראה לו. אני רושמת את המיקום פה במחשב, אבל הכי טוב להראות לו את התמונה בטלפון.


לאחר מכן היא לקחה עט מהשולחן וסימנה לי חמש נקודות להסרה. היא לקחה שוב את הטלפון שלי וניסתה, בקושי רב, לצלם את מה שסימנה. זכרו, מדובר בשנת 2010.


כשבוע לאחר מכן נפגשתי עם המנתח הפלסטי. הוא הסתכל על הנקודות שלי, ועל הנקודות שצולמו בטלפון, ונראה מבולבל ביותר. גם הוא הכניס את מיקומי השומות למחשב שלו, אבל הייתי צריך לתקן אותו מדי פעם כי הוא טעה פה ושם בין ימין לשמאל. הוא קבע לי תור לניתוח כשבוע לאחר חזרתי מחופשה, כדי להוריד שלוש מחמש נקודות החן, וקבע כי שבועיים לאחר הניתוח אבוא להוצאת התפרים והוא יוציא את שתי הנקודות האחרות.


אז אתמול הגיע היום הגדול והלכתי למרפאה של קופת חולים. האחיות הורו לי להיכנס לחדר האחיות ולהמתין לרופא. לאחר כחצי שעה המתנה, יחד עם פציינטים נוספים, החל המנתח הפלסטי להלך בחדר האחיות עם מחט גדולה באוויר, ומחלק מנות של הרדמה מקומית. הוא נשאר בקושי חצי דקה ליד כולם.


הוא מגיע אלי עם המחט באוויר, לא מסתכל לי בפנים בכלל, רק רואה גוף. “אז איפה זה?”
אני: “אני מסיר היום שלוש נקודות, ד”ר. יש לי את התמונות בטלפון שלי, אבל אני חושב שהמיקומים גם רשומים אצלך במחשב, לא?”
המנתח: “פשוט תראה לי”.


כאן מתחיל תהליך אבסורד שבו אני מראה לו את הטלפון עם התמונות ושנינו מפענחים יחד איפה צריך להזריק חומר. הוא מתקרב אלי עם המזרק, אני מפנה את הראש, מזריק לנקודה הראשונה בחזה. משהו מרגיש לא בסדר, אז אני מסתכל ורואה שהוא לא הזריק בשומה הנכונה. אבל הוא כבר עזב להביא עוד חומר הרדמה.


אני קורא מבעד לווילון. “ד”ר, הזרקת במקום הלא נכון”.
המנתח: “באמת?
אני: “כן, באמת. תראה, היית צריך להזריק לפה”, אמרתי והצבעתי על הנקודה הנכונה.
המנתח: “אוקי, אבל השומה שאני הזרקתי לה גם לא נראית טוב”.
אני: “אבל רופאת העור סימנה את השומה השנייה!”
המנתח: “אז מה אתה רוצה לעשות?”
אני: “אתה שואל אותי? אני לא יודע! לאיזה רופא יש סמכות גדולה יותר בנושא? אתה או היא? אני פשוט רוצה להימנע מסרטן, יש מצב שאתה מבסס את ההחלטה שלך על זה?”
המנתח: “אז אני אוציא את הנקודה שהזרקתי לה”.


המנתח קורא לאחות כדי שתגלח לי את השיער מסביב לכל שומה. הוא אומר לי להראות לה את הנקודות, והולך לפציינט הבא להזריק. היא מגיעה, אני מראה לה, והיא מתחילה בגילוח.


עכשיו אומרים לצאת מחדר האחיות ולחכות בחוץ. עוברת חצי שעה וקוראים לי שוב. “הד”ר יקבל אותך בקרוב, בוא חכה בחדר האחיות”.


אני יושב על אחת המיטות, ומחכה. לאחר כמה דקות המנתח יוצא מחדר הניתוח ומוריד כפפות, רואה אותי ואומר לי “תיכנס”. אני נכנס, אבל הקשיש שהיה שם לפני עדיין יושב בלי חולצה על המיטה, ולוקח לו זמן. כעסתי שהמנתח לא הדר פני זקן, אז חיכיתי בחוץ כדי שהאיש יוכל להתלבש בלי לחץ.


אני נכנס והאחות אומרת לי להוריד חולצה ולשכב. אני ממתין על שולחן הניתוחים כרבע שעה עד שכבודו מגיע. בינתיים האחות מניחה על הבטן שלי פד שחור שמחובר לחשמל, משהו שאמור לעזור באיחוי החתך ככל הנראה.


המנתח מגיע ומתחיל להוציא את הנקודה בחזה, אותה נקודה שהחליט להוציא כי כבר הזריק לה גם ככה. לאחר הוצאת הנקודה הוא מבקש מהאחות לעזור לו במשהו לפני שהוא עובר לנקודה הבאה. היא מתקרבת ומסייעת, ופתאום אני מרגיש ששורף לי בבטן. אני משתף את הנוכחים בחדר בתחושת השריפה החזקה, והאחות אומרת: “אופס, סליחה. הפד לא היה מונח נכון. עכשיו לא ישרוף לך”, היא אומרת ומניחה נכון את הפד השחור.


עכשיו אנחנו עוברים לנקודה השנייה, בבטן התחתונה. המנתח מתחיל לחתוך – ואני מרגיש שממש ממש כואב לי. אני מרגיש שחותכים אותי. הוא עושה חתך נוסף, והפעם הכאב בלתי נסבל ואני צועק: “רגע זה כואב!!!!!”. ויש לי סיבולת גבוהה לכאב, תאמינו לי.


המנתח: “זה כואב?. חכה רגע”, ואז הוא מושך עם מקלחיים רפואיים בנקודה נמוכה יותר. “וזה כואב לך?”
אני: “לא”.
המנתח עושה פרצוף. “היא גילחה את הנקודה הלא נכונה”.


אז מתברר שחוויתי על בשרי איך זה כשחותכים מישהו בלי הרדמה, כמו סרטי המערבונים האלה. רק שלא הרגשתי קאובוי אתמול. הייתי עצבני.


אני: “רגע, אז התחלת להוציא את הנקודה הלא נכונה?”
המנתח: “כן, אבל זה לא ממש משנה. גם את זאת רציתי להוציא, האמת. תסתכל על זה ככה, הרווחת עוד ניתוח.
אני: “אבל איך זה קרה בדיוק?”
המנתח: “מה, לא שמת לב שהיא לא מגלחת לך במקום הנכון?”


אההה, הבנתי. אז הכל אשמתי. וואלה.
ברגע זה רציתי פשוט לקום ולברוח. אבל היות והפצעים היו עוד פתוחים והייתה עוד שומה אחת להוציא, החלטתי שמוטב לא לעצבן את המנתח עם הסכין ביד יתר על המידה.


לאחר מכן הוא הוציא את הנקודה השלישית (שהפכה לרביעית, כאמור) ואחרונה, תפר את כל הפצעים, האחות נתנה לי פתק עם הוראות לטיפול, והם שלחו אותי לדרכי. בלי חיוך, בלי התנצלות.


יצאתי בשוק. בכאב. ועצבני.


אני אמור להוציא עוד שתי שומות בשבוע הבא.


לא נראה לי.


לבלוג של עמי קאופמן

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ד"ראילן שליין

    ראשית, באיזו קופת חולים מדובר?

    שנית, וזה העיקר: במקום לחלק את חוויותיך עם קוראי "העוקץ", היה עליך לכתוב מייד להנהלת קופת החולים שבה מדובר; הנהלת בית החולים, משרד הבריאות, וההסתדרות הרפואית. עדיין לא מאוחר לעשות זאת. רופאים (ואחיות) כאלה צריכים לתת הסברים יותר רציניים להתנהגותם הרשלנית.

  2. איזי גור

    אז הסיפור ההמצחיק הבא הולך ככה.
    אבא. אמא, שני דודים ושתי דודות ותריסר ילדים יצאו למסע בגונג`ל. בוקר אחד התעוררו הכל ונכחו לדעת שהאבא איננו. יצאו לחפש ומצאו אותו באמצע היער. כפות לגזע עץ כולו דקור בסכינים ושותת דם. מסתבר שבחצות ליל חדרו כמה קניבלים אל תוך האוהל וחטפו אותו.
    היה בדעתם לעשות ממנו מנגל אבל המחפשים הפריעו להם ואוכלי האדם ברחו.
    האם גוחנת על בעלה הדווי ושואלת בדאגה. "כואב לך?"
    עונה לה הבעל: "רק כשאני צוחק"

  3. דני כהן

    אחד מגיע לגן עדן. המלאך מסתכל ברשימות ולא רואה אותו. בסוף שואל אותו, תגיד לי, באיזה קופת חולים אתה? – בכללית.
    אה, אתם תמיד מגיעים לפני הזמן.

  4. נעמי

    גם מנסיוני כמטפלת בקשישים נוכחתי כמה זוועתי עניין הקיצוצים והחסכון.
    אני לא מאשימה את הצוות גם עליהם מופעלים לחצים אני מאשימה את הראשים שלצורך מאזן חיובי [רווח כספי] שוכחים שאנחנו מטפלים בבני אדם ולא במכונות אולי בעידן השיעתוק המכונות מקבלות יחס יותר טוב.
    באופן אישי לי זה כאב יותר חוסר הזמן להקדיש לאדם המטופל על צרכיו הפיזיים ונפשיים.
    אבל כולנו עסוקים בפוסט ואין זמן ללחוץ את קובעי המדיניות.
    בתקווה…..

  5. אירית

    סופסוף משהו מהחיים.

    זה המצב פה כבר הרבה זמן, ולא רק ברפואת עור. ככה ניראה גם דיון בבית משפט, וככה ניראה כל מגע עסקי וצרכני עם בני אדם ועסקים, גדולים כקטנים.
    ברוך בוואך לעולם השלישי.

  6. הולי שייטט

    שכחת לציין את שם הקופ"ח, המנתח המדופלם והאחות המסורה
    עד לשלב ההוא, ניתן עדיין להבין את ההתפתחויות
    אבל באמת, לא היינו רוצים שמישהו נוסף יגיע לידיהם של הצוות היעיל הזה. שמות בבקשה

  7. איתי

    לפני כל התגובות המתלהמות על הפרטה, קיצוצים, ושאר זוועות הקפיטליזם, אשמח לשמוע כיצד התבצעה הפרוצדורה בימי קופת חולים של ההסתדרות.

  8. נינה

    חמודיק, לא היית מספיק אסרטיבי…

    היום בעיתון יש כתבה גדולה על זוג שעבר טיפולי פוריות
    גם הם לא היו מספיק אסרטיבים…

    שלשום התפרסם הדו"ח בענין גלית סעדה-אופיר ז"ל
    נמצאה רשלנות איומה. אבל בעיתון אומרים
    שהמשפחה לא היתה מספיק אסרטיבית…

    מסקנה: מוכרחים להיות אסרטיביים! הבעיה היא בנו. שאנחנו לא אסרטיביים. אין כאן בסביבה איזו מנחת קבוצות נמרצת שתעשה לכולנו קורס באסרטיביות?