על גופיות ותחתונים במאבק נגד הכיבוש

מיה ולנשטיין

ושוב ניתש ויכוח בשמאל לגבי "קוד הלבוש" של הנשים היהודיות בהפגנות. כמו באוהל המחאה בכפר מסחה ב- 2003, כך עכשיו בשייח ג'ראח; המפגינות והמפגינים קיבלו בקשה לא להגיע בגופיות ובמכנסיים קצרים ודיון עז פרץ בין הנוגעים בדבר. נדמה אף כי הוויכוח מגיע למרות (ואולי בגלל?) ששיתוף הפעולה בין תושבי המקום לפעילים החיצוניים התחיל להיות קרוב יותר וחברי יותר, וכלל צפייה משותפת במונדיאל.

ובכל זאת, האות ניתן למאבק בין תומכי הגופיות למתנגדי התחתונים והדיעות הקדומות הקבורות עמוק בבטן החלו לקלוח החוצה: יש הטוענים כי תושבי המקום הם פטריארכים המדכאים את נשותיהם ומנסים לדכא גם את הפעילות היהודיות ומאידך אלו המכנים אותם בפשטות אוכלוסייה מסורתית; יש הטוענות כי הציווי להגיע בגופיה קצרה (ובבתי שחי מגולחים) היא אפליה מגדרית בפני עצמה, ומאידך פעילים המבקשים להשוות את היחס המתחשב ב"רגשות הדתיים" גם ל"רגשות החילונים/אתאיסטים". יש שהשוו את הוויכוח לזה שמתנהל בצרפת בעד או נגד לבישת כיסוי ראש מוסלמי במקומות פומביים.  
שייח ג'ראח, 9.7. צילום: סילאן דלאל/אקטיבסטילס

הוויכוח, כפי שטען אחד הנוגעים בדבר, הפך להיות "מאד מגעיל מאד מהר". זאת עקב הגזענות הסמויה (אנטי-ערביו×ת, אנטי-דת) מחד של המפגינים והשוביניזם המודחק שלהם מאידך.

כשנתבקשו המארגנים להסביר את פשר הבקשה להגיע בבגדים מכוסים, הטילו אלה פצצה: הבקשה הגיעה מהנשים הפלסטיניות. כאן נתקלו תומכות ותומכי המאבק בדילמה – אם אנחנו באמת תומכות בזכויות נשים, אזי בראש ובראשונה חשוב לאפשר לנשים הפלסטיניות להרגיש בנוח כדי שהן תגענה להפגנות (ההפגנה צריכה להצטייר כבעלת חזות "מכובדת" כדי שהן תגענה). מאידך, טוענות הפעילות כי שוב אנו דוחות את המאבק המגדרי מול מאבקים "חשובים יותר", מדיניים-ביטחוניים, ושהנשים "תתגברנה". מה שנקרא, יש "עניינים פוליטיים" ויש "ענייני נשים".

אני רוצה להתיחס לסוגייה הזו, של מה המשמעות של להיות פעילה אשה במאבק פוליטי, שאינו בהכרח (אבל גם) מגדרי, כמו המאבק נגד הכיבוש ועוולותיו היומיומיות (לדוגמה פינוי תושבים מביתם בשייח ג'ראח).   קודמותינו, בשמאל החדש שפעל בשנות השישים, פרשו מתנועת "סטודנטים לחברה דמוקרטית", שהובילה את המאבק נגד מלחמת ויאטנם ויצרו לעצמן תנועת נשים ספרטיסטית. זאת עקב בוז ואפליה אותם חוו בתנועה המרכזית. הנשים, שהיו פמיניסטיות רדיקליות, טענו בציטוט מפורסם כי "מקור כל הדיכויים והבסיסי ביותר הוא הפטריארכיה. כל העוולות (אימפריאליזם, גזענות, הומופוביה וסקסיזם) מוסברות על-ידי העליונות הגברית. גברים שולטים על נשים ומעט גברים שולטים על כל היתר". כלומר, בפרפרזה להיום, מקור דיכוי הנשים הפלסטיניות הוא לא הכיבוש (שסיומו יביא להטבה במצבן) אלא מקור הכיבוש הוא מלכתחילה הפטריארכיה, המשותפת לנשים יהודיות ופלסטיניות כאחת, ושאותה צריך למגר מהיסוד לפני כל דבר אחר.

אבל בישראל אין סכנה למאבק נשי נפרד. אסתכן ואומר שהרבה (או לפחות חלק) מהפעילות הנשים מנתבות את הכעס שיש להן על הפטריארכיה (כעס שמבוסס על ניסיון אישי בעולם) אל המאבק נגד הכיבוש. זאת כדי לזכות להשתתף במאבק שהוא משותף לנשים וגברים ושיש בו אספקטים פמיניסטיים (הטבת חייהן של נשים פלסטיניות מבחינה מדינית וגם אולי, מגדרית). זאת מכיוון שפחות גברים נוטים להשתתף במאבקים שהם נטו פמיניסטיים (למשל, צעדות נגד אלימות נגד נשים והדוגמה האקטואלית האחרונה, צעדתה של ורד לב נגד גילוי עריות). יש איזושהיא הרגשה שהמאבק הפמיניסטי הישראלי הגיע לרוויה, או לפחות שהמצב המגדרי בחברה הוא כרגע "נסבל".

בכל אופן, פעילות שכאמור מגיעות למאבק מרקע פמיניסטי ונתקלות בצורך לבחור "איזה מאבק יותר חשוב" מגיעות לתסכול נורא; ועוד יותר אל מול הנחרצות של פעילים ופעילות אחרים בסוגייה.

לכן הרעיון הנפלא של אחת הפעילות לערוך מפגשים בין פעילות יהודיות לפלסטיניות, ולשמוע את אשר על ליבן, בקשותיהן ודיעותיהן ממקור ראשון נשמע כרעיון הכי טוב שעל השולחן. זאת כדי להימנע מהקרע הקיים בין פמיניזם מערבי לפמיניזם מזרחי ולנסות ליצור שיתוף פעולה ופתרונות חדשים בצורה יצירתית.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אבי

    מה זה פמיניזם מזרחי? פמיניזם עם אלמנטים סוציאליסטיים? כלומר ביחד עם מדינת רווחה? מה ההבדל בינו לפמיניזם סוציאליסטי?

  2. עודד אפרתי

    התחשבות ברגשות של מארחים מכל סוג שהוא בכל מקום שהוא, הינה דרישת יסוד ליחסים בן בני אדם.
    גם המתנחלים מצפצפים על רגשות הפלשתינים עקב נושאים ברומו של עולם אז אין הבדל

  3. מעורבת

    קודם כל תודה שאת מעלה את הסוגיה הרצינית הזו.
    זכיתי, או נגזר גורלי, להיות מעורבת במוצאי, ערביה יהודיה, אבל גם מעורבת מאד בפמיניזם, חילוניות, אינדיבידואליזם ועוד.
    לפעמים אני רוצה לומר לחברותי וחברי בשמאל היהודי – והם יכלו גם להיות צרפתים או אמריקאיים על החוף באיים המלדיביים- הלוואי, רק הלוואי, שהייתן יכולות לראות את עצמכן גם בעיניים מהכיוון ההפוך. אתן נראות לפעמים ערומות. אולי כמו ש"הן" נראות לכן מכוסות באוהל/שק ושאר ביטויים של ליברליים משחררי נשים מוסלמיות.
    המבט הדו כיווני מאד חשוב בעיני. הוא מאפשר בחירה מודעת יותר.
    עכשיו, יש מצב שאשה יודעת שהיא נראית ערומה ולא איכפת לה. סבבה. אבל אם לא איכפת לה, זו בחירה.
    שוב, תודה על הפוסט שמאפשר דיון חשוב

  4. סמדר לביא

    את כותבת שזה רעיון נפלא להיפגש עם הפלסטיניות ולשמוע מה שעל ליבן.
    זה נשמע מלא וגדוש בטוב לב עודף מהזן הקולוניאליסטי. המפגשים הללו נטולי שוויון כוחות בינך ובין חברותייך לבין הפלסטיניות המפגינות. זה כמו שהחבר`ה של התליין באים להסתחבק עם העומד להיתלות.
    רצוי וכדאי שאת וחברותייך תדונה קודם כל, בלי נוכחות ה"אחרת", בפריבילגיות הגזע, המעמד, המגדר התרבות והדת הלבנות שלכן. בזמנו איבון דוייטש ואראלה שדמי ניסו להוליך דיון כזה בקרב הפמיניסטיות הנאורות של השלום. זה לא הלך. נראה לי שאת הפריבילגיה הלאומית אתן מבינות. עבור אשה, מזרחית או אשכנזית או לא משנה מאיפה, להסתובב במזרח התיכון עם בית שחי לא מגולח, למשל, זו פריבילגיה מגדרית.
    ובעניין פמיניזם מזרחי וסירובו להשתתף בחגיגות ה"דו-קי" של הפמיניזם האשכנזי של ה"שלום-שמלום" – קראי את מאמרי שיצא ב"סדק" האחרון: פמיניזם מזרחי ושאלת פלסטין. המאמר דן, בין השאר, בסוגיה של ששון הפמיניסטיות האשכנזיות בעלות הפריבילגיה לצאת לעזרתן של הנשים הפלסטיניות, אך בו זמנית להתעלם, לנצל, לנחשל, ואף להביע שאט נפש מן הנשים המזרחיות. לזכותו של הפמיניזם האיסלמיסטי ניתן לומר, שכמו הפמיניזם המזרחי, לגבי דידו "עניי עירך קודמים." לפמיניזם הזה יש קהל ביית. מי קהל הביית שלך?

  5. יריב מ

    לקהילה סגורה יש את הזכות לחיות בסביבה שממתנת כמה שיותר מתחים מיניים. אם כבר יש לטעון טיעון פמיניסטי – מדוע אין הגברים אמורים גם לכסות את עצמם? האם הם לא עשויים [חלילה – מפרספקטיווה דתית] להיות מושאים לתשוקה וכך להגביר את המתח המיני בקהילה?

    בכל אופן, נראה שהבקשה מצד הנשים במאבק אד-הוקי כזה ראוייה לכיבוד פשוט.

  6. דרור בל"ד

    נוואף עתאמנה, מתוך: ""משרקאית": ניצנים של חשיבה פמיניסטית ערבית מקומית" (מחסום):

    "החשיבה הפמיניסטית היתה לרוב חשיבה מערבית שנתפסה, ובצדק, כחשיבה המנוכרת, ובמידה רבה מתנכרת, למזרח ולמזרחיות. מתח זה בין הפמיניזם "הלבן" לפמיניזם "השחור" הוליד חשיבה פמיניסטית מקורית של השחורות בארה"ב ושל אינטלקטואליות ערביות ברחבי העולם הערבי.

    הפמיניזם המערבי היה לרוב עיוור לצרכיהן ולמצבן של נשים שחורות, ערביות, דתיות ו"אחרות" בכלל. פעילות פמיניסטיות ערביות שהתוודעו לסוג זה של פמיניזם ניסו להעתיק אותו ולהלביש אותו על המציאות בישראל. כך יצא שפמיניזם זה המשיך באותו עיוורון כלפי פמיניסטיות דתיות למשל. "משרקיאת" בוחן, לעומת זאת, דרכי חשיבה אחרות ומקוריות.

    כך למשל דנה הפעילה הפמיניסטית ורכזת התקשורת בארגון אל-סיוואר, ערין הווארי, בסוגיית החג`אב. במאמרה הביקורתי והמקורי תוקפת הווארי את היחס הפטרוני ואף הגזעני של המערב לחיג`אב, ומבקרת גם את התפיסה האוריינטליסטית של פמיניסטיות וחילונים ערבים לחיג`אב. "האם אנחנו מבקרות את החיג`אב רק משום שהוא מסתיר את הנוכחות של האשה ומסתיר אותה מהמרחב הציבורי? האין בתפיסה זו שלנו מימד של התנשאות והנחה של דעות קדומות כאילו שכל הנשים עם החיג`אב הן בהכרח נשים שמרניות ושהן בהכרח אולצו ללבוש אותו? מתי ניסינו להקשיב לקולות של נשים אלה, מתי חשבנו לתת משקל וכבוד לבחירה האישית של נשים אלה? מתי טרחנו לקיים דיון רציני עם נשים אלה ולא להסתפק לקיים את הדיון בינינו לבין עצמנו בלבד? הרי אנחנו תמיד לוקחות את תפקיד המרצות המטיפות בפני נשים אלה. למה התמונה של אשה דתייה על חוף הים מטרידה אותנו ומעוררת בנו התנגדות? האם אנחנו באמת חרדות לזכותה שלה או שמא אנחנו מוטרדות כי אנחנו מייחסות `למראה` זה מאפיינים של `פרימיטיביות` שגורמים לנו מבוכה ובושה? הייתכן שההתנגדות שלנו מקורה בקביעה מערבית של האסתטיקה למשל? כמה פעמים אנחנו מצהירות שעדיף שנשים אלה לא יגיעו לחוף הים ולא ישחו בכלל?".
    http://212.179.113.235/mahsom/article.php?id=7062

    את הרעיון הנפלא שהגתה לאחרונה אחת הפעילות, הגתה ערין הווארי זה מכבר. לעומת זאת, בשאלות המצוטטות כאן לא התחבטו מצדדי כמו גם מתנגדי הקריאה להגיע בלבוש צנוע. אצלהם – והיות ואינני מכיר את כולם אסייג ואומר אצל חלקם – השאלה היחידה, זו שהפכה לדילמה מוסרית, ואפילו לסתירה בין שני מאבקים שונים, היא האם לא להכנע לדרישה הפטריאכלית, השוביניסטית, או אולי המאבק הפלסטיני הוא החשוב כאן ודוחה, כרגיל, כל מאבק אחר. עד שצץ אותו רעיון נפלא לא העלו על דעתם גם לשאול את הפלסטיניות, הן המקומיות והן הפמיניסטיות הפלסטיניות המוכרות לרבים מהנאבקים .

    הנה התלבטות אמיתית של פמיניסטית אמיתית, המחוייבת מחוייבות אמיתית למאבקו הצודק של העם הפלסטיני:
    "הווארי, שמקיימת אורח חיים חילוני, מדגישה כי אין היא שלמה עם החיג`אב כפריט לבוש וכמשמעות. "אני טוענת כי היחס שלנו לחיג`אב אינו פחות פנאטי מהיחס של מצדדי החיג`אב. תנועות דתיות רואות בחיג`אב סמל של הנשים המוסלמיות. אני מתנגדת לקביעה זו, שעושה רדוקציה לנשים, לסתם כיסוי של ראש ואף לדת. אלא שגם אנחנו תופסות את החיג`אב כסמל של פיגור ושמרנות".

    הווארי טוענת בהמשך מאמרה כי היחס העוין של פמיניסטיות ערביות וחילונים לחיג`אב משקף את ההגמוניה התרבותית המערבית. "אמנם אנו מצהירות שאנו שואבות את משמעות החירות מתרבויות כל העמים, כולל התרבות הערבית והמוסלמית, ולאו דווקא מהמערב, אלא שבמודע או שלא במודע אנחנו מאמצות מודלים של חשיבה מערבית הקובעת מה נכון ומה לא, והקובעת איך צריכות להראות נשים מתקדמות ואיך הן צריכות לחשוב".
    נוואף עתאמנה, שם.

    אני רוצה להטפל דווקא לתואר "נפלא" שהוענק לרעיון לדבר עם הפלסטיניות. מדוע נפלא? מדוע לא `הרעיון הטריוויאלי, הבסיסי כל כך, המתבקש והמובן מאליו`?
    השמאל הגברי נכשל – הודיעה בזמנו, סמוך לבחירות, דפנה גולן במאמר ב`הארץ`. עצומות וקובלנות נגד ראשי מפלגת חד"ש נכתבו במחאה על אי שילובן של נשים במקום ריאלי. אני מניח כי גם ב`מרצ` היו עניינים סביב אי בחירתה של זהבה גלאון לכנסת האחרונה. (אלה עניינם של הציונים ולא שלי). רק דבר אחד שכחו כל אותן הפמיניסטיות. הן שכחו שיש מפלגה בה יש מועמדת אישה בתפקיד ריאלי (חלקן ראו בציפי לבני את המועמדת הזו), הן שכחו כי רוב הפמיניסטיות הפלסטיניות נמצאות בבל"ד ובאבנאא אל בלד. כך הוכח שגם הן, חותמות העצומה למען ייצוג נשי בחד"ש (וכמובן אלו של מרצ), נאמנות יותר לסוג המאבק הפלסטיני הראוי בעיניהן מאשר למאבק הפמיניסטי. אחרת, היו בהכרח תומכות בבל"ד.

    אז הנה אני – גבר, יהודי, אשכנזי – פתרתי לכם ולכן, ע"י חיפוש קצר באינטרנט של שמות כמה מהפמיניסטיות הפלסטיניות הבולטות, את הדילמה המטופשת שהמצאתם לעצמכם. אלא שהרוב המכריע של הפמיניסטיות הפלסטיניות נמצאות דווקא בבל"ד, ולא בחד"ש, ואלה, לא פמיניסטיות, לא פלסטיניות, אלא `פמיניסטיות פלסטיניות` כקבוצה בפני עצמה, קבוצה שלא רואה את המאבק הפלסטיני כמאבק יהודי-ערבי אלא כמאבק פלסטיני שהיהודים המוסריים מוזמנים להצטרף אליו. גם את המאבק בשייח` ג`ראח יש לראות כך. התפיסה המוטעית כי המאבק הוא יהודי -ערבי, כמו גם סיסמת הבחירות שבאה בעקבותיה, היא זו המערימה את המכשולים ומביאה לידי סתירה לכאורה בין שני מאבקים שהינם מאבק אחד.

  7. אירית הלפרין

    אינני רואה סתירה בין בקשת התושבים בשיח ג`ראח לפמינזם. הבסיס של פעילות פמינסטית הוא רב-תרבותיות. רב תרבויות היא גישה הפועלת קודם כל להבנה וקבלה של ההבדלים בין תרבויות.אין שאלה שיש עדיין הרבה מה ללמוד על התרבות של שכיננו הפלסטינים.כאשר אני באה לבקור אצל חברות פלסטיניות אני מכבדת הרבה מנהגים שלהן שאינם בהכרח מנהגי יום יום אצלי ואחד מהם הוא קוד הלבוש. אנו משוחחות על הלבוש ועל עוד נושאים כדיי להבין במה אנו שונות ובמה אנו דומות.אין ויכוח ביני לבין חברותיי הפלסטיניות על הצורך לפעול למען קדום זכויות הנשים בחברה הישראלית והפלסטינית אבל ברור לנו שזהו מאבק משותף שהינו רב-תרבותי הווה אומר, מכבד את המורכבות והשוני יחד עם המשותף והדומה.

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    ושוב דיון אין סופי הדן ברב תרבותיות, ובהכרת האחר, ובכיבוד האחר, שאיכשהו תמיד מתרכז בשאלות על נשים. הרי כשמדובר בתחבורה ציבורית בשבת, יש כאלו שמוכנים למאבק, אבל הפרדה באוטובוסים נדמית כ"צורך בתפיסה רחבה יותר של גבולות התרבות והכרח לקבל דברים". יש כעס על סגירת מקומות בט` באב, לערב אחד, אבל לא על שינוי כפוי של שם משפחה במשרד הפנים. וכך גם כאן. הרי יש נושאים ככ רבים היכולים להתפס ככפייה. כל חברה דמוקרטית הינה חברה שבהכרח כופה חלק מהחלטותיה על חלק שאינו רוצה בהן. ישנם קווי בסיס מוחלטים שצריכים לעבור כעמוד שדרה בכל אידיאולוגיה, ולצערי ברור שהקו של "פעילות למען שחרור נשי מדיכוי פטריאכלי" לא קיימת. ובקשר לעובדה שזה בא מהנשים הפלשיתנאיות עצמן. הרי אם הגברים שבחבורה היו באים ומדברים על כך שיש להם הבנה בסיסית שחוקי השולט עליהם מקובלים וברורים מאליהם, כולם היו מזדעקים "תודעה כוזבת". הרי מילת נשים נעשית לרוב ע"י נשים, רצח על רקע כבוד המשפחה נעשה לרוב בשיתוף פעולה עם האם- ואני לא בטוחה כמה מישהו רוצה לקום ולהכריז כאן שאלו פעולות שעלינו להסכים להן בשם הרב תרבותיות.
    גם תרבות המבקשת לראות בעצמה פלורליסטית עדיין מציבה לעצמה חוקים בסיסיים וקווי יסוד ברורים, ואין סתירה בין השניים

  9. אקטיביסטית בדימוס

    מוסלמיות ומוסלמים שומרי מצוות, גברים כנשים, כולם מסירים את שיער בית השחי (וכן את שיער הערווה), במסגרת מצוות הניקיון וטהרת הגוף שמצווה עליהם דתם. למה לשותפיהם הקרובים והנאמנים אין מושג מזה, כמסתבר מהתגובות פה? מן הסתם כי בתי השחי של מוסלמיות ומוסלמים שומרי מצוות אינם נחשפים בפומבי.
    לגופו של דיון, סוגיית קוד הלבוש מעלה עולי שאלות תיאורטיות ועקרוניות מעניינות, אך כשאלה מעשית היא אינה בעיה קשה. לא מצפים מאיתנו להתעטף מכף רגל ועד ראש. מניסיוני, חולצה עם שרוולים קצרים ומכנסיים או חצאית עד מתחת לברך יניחו את דעת המארחות לגמרי. למה הבעיה מתעוררת בעיקר ביחס לנשים? אולי בגלל סקסיזם מהצד הפלסטיני, ואולי בגלל שבצד הישראלי נשים נוטות לחשוף יותר עור מגברים, או שתי הסיבות גם יחד. בכלאופן, אלא אם הרגישות לבקשה היא ברמה של "כל שיקול מול הארון בבוקר מעבר ל`מה בא לי ללבוש` הוא מבחינתי כפיה ודיכוי" (שגם זו עמדה שאני יכולה לראות מאיפה היא באה, אלא שאני לא חווה זאת כך), אני בטוחה שכל אחת מאיתנו יכולה לעמוד בציפיות הצנועות (תרתי משמע) עם מה שיש לה בארון ממילא, ובלי להתחפש.

  10. שור

    אני כידוע חושב שזכותנו היהודים ליישב באופן חוקי את כל חלקי ירושלים וארץ ישראל, ובראש ובראשונה את שכונת שמעון הצדיק הממוקמת בלב ירושלים בירתנו לנצח.

    יחד עם זאת, אהבתי לקרוא התלבטות מוסרית של אשה בעלת דיעה שונה, לגבי אופן המחאה ומידת ההתחשבות ברגשות ערביי השכונה.

    סוף סוף מאמר בהעוקץ שלא משתלח באחר (ימניים, דתיים, ציוניים) אלא עוסק בספקות המופנות פנימה לתוככי מחנה השמאל הקיצוני.

    שור