תקיפה הומופובית אחרי מצעד הגאווה בירושלים

גיל אנגלשטיין

שמי גיל, ירושלמי בעבר ותל אביבי בהווה. אתמול זמן קצר לאחר מצעד הגאווה בירושלים הותקפתי באגרופים ובחפץ מתכתי על ידי שני נערים במרכז העיר מפני שהשענתי את ראשי על ברכיו של בן זוגי. בסביבות השעה 22:00 ישבנו חבורה גדולה במסעדת המבורגרים ברחוב הלל. הרחוב היה מלא באנשים שהגיעו ישירות מהמצעד, ניתן היה לזהות זאת רק על פי הפליירים והסרטים הצבעוניים שהיו בסביבה, וגם אצלנו בשולחן הייתה נציגות מגוונת: שני זוגות הומואים, זוג לסבי, וגם כמה סטרייטים. בשולחן הסמוך ישבו שני נערים צעירים כבני 14, גלויי ראש, ונעצו בנו מבטים. הבחנתי בחוסר הנוחות שלהם, והבטתי בהם חזרה, הוחלף מבט. הם לא אכלו שום דבר, רק ישבו והסתכלו. בשלב כלשהו הם הלכו. כעבור כחצי שעה, הופיעו שני חברים נוספים, אור ורותם, וקמתי להגיד להם שלום. אז ראיתי את הנערים מתקרבים שוב. זה נראה לי מעט חשוד. אחד מהם עבר ביני לבין אור ונעמד מאחוריי, וכעבור רגע השני הטיח בי אגרופים: אחד באוזן, אחד בצוואר. מיד כשהתאזנתי הרמתי את הרגליים ורצתי אל תוך המסעדה. כשיצאתי כעבור רגע אור כבר לא היה שם, ויושבי השולחן נראו המומים. כשהתחבאתי בתוך המסעדה, אחד הנערים הטיח בראשו של אור חפץ מתכתי כלשהו, כנראה חגורה, דחף בכוח עוד אחד מיושבי השולחן, ואז הם פתחו בריצה וצעקו לעבר השולחן: "מוות להומואים, להרוג את כולכם". כל זאת סיפרו לי אור, וחבריי בשולחן: סבתא שלי לימדה אותי 'מרביצים לך, תברח', ואני מיישם.

אור דימם מהעורף מהשריטה. אצלי רק צלצלו האוזניים, וסימן אדום הופיע על הצוואר. "בסך הכול" מכה יבשה. ניגשנו לניידת משטרה שחנתה בסמוך וביקשנו להתלונן. אמרתי לשוטר שאני יכול לזהות את הנערים בקלות, מפני שצפיתי בהם שעה ארוכה, ואור ביקש פולידין. השוטר לא הציע לחפש אחריהם. במקום זאת, הוא הפנה אותנו למגרש הרוסים, שם אפשר להגיש תלונה וגם לקבל עזרה רפואית. במגרש הרוסים הודיעו שאין להם תיק עזרה ראשונה, וכעבור כשעה המתנה מסרנו עדות בפני השוטר התורן, שהבטיח שיעשו כמיטב היכולת.   מצעד הגאווה בירושלים 2010. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

אגרוף הוא רק אגרוף, וברור לי שאני לא הראשון לחטוף מכות בירושלים, בישראל ובפלשתין. גם אין לי אשליות שהנערים האלה ייתפסו ויידרשו להסביר את מעשיהם בפני מישהו. בסך הכל, מה קרה? כמה מכות יבשות וקצת דם. זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. וזה העניין: כבר היה יותר גרוע. מצעד הגאווה שבו צעדנו כמה שעות קודם לכן ציין שנה להירצחם ביריות של ליז וניר בבר נוער בתל אביב. לפני חמש שנים, באותו מצעד בדיוק, נדקר אדם, עוד בחור צעיר ששרד למרבה המזל. אחד הנואמים החריפים בעצרת שנערכה אמש לאחר המצעד, בחור טרנס בשם עידו, ביקש להזכיר שהבר נוער לא היה אירוע חריג, כפי שהציבור הרחב, וגם רבים בקהילה הלהטב"ית, מעדיפים לחשוב. מבלי להתעלם מהעובדה שהחיים בארץ הזו מלאים באלימות ובדיכוי על סוגיו המופנים כלפי קהילות ופרטים רבים, אני מבקש לומר: אל תחשבו שהתקדמנו כל כך הרבה. נכון, יש כמה הומואים בפריים טיים, בג"צ כופה על המדינה הסרבנית להעניק זכויות ללהט"בים, ובתל אביב יש מלא מלא מסיבות, אבל השינוי הוא שטחי בלבד: כמו טפלון, מדובר רק בציפוי דק המכסה על תהומות של עוינות ושנאה המלובה באורח גלוי וללא התנצלות על ידי פוליטיקאים, אנשי דת, עיתונאים, מורים ומחנכים ורבות ורבים אחרים.

אני כועס על האגרוף שהוטח בפרצופי, אבל אני לא יודע אם אני יכול לכעוס על הנערים הצעירים הללו: הם בסך הכול מיישמים את מה שמשדרים אליהם מכל הכיוונים. כל עוד במגרשי המשחקים בבתי הספר 'הומו' היא קללה נפוצה, כל עוד סגן ראש עיריית ירושלים מבקש להצעיד בהמות אל מול מצעד הגאווה ובקריצת עין מיתממת לשלול את אנושיותנו, כל עוד אנושיותם של טרנסים, ביסקסואלים לסבית והומואים מוטלת בספק תמידי, אולי אי אפשר לכעוס באמת על שני הנערים האלה, הם רק הש"ג.

חשוב והכרחי להזכיר שיש מי שסובלים מאיום האגרוף-הבא יותר מאחרים. רבים נוטים לשכוח שהטרנסיות והטרנסים, וכל מי מאיתנו שחורג בדרך זה או אחרת מהנורמות המגדריות השגורות, תמיד נחשבים כמי שצריכים להצטדק ולהתיישר או לחטוף אגרוף או רק קללה עסיסית. לפעמים גם מהומואים (כפי שראיתי לא פעם ולא פעמיים). לכן חשוב להזכיר שסולידריות היא אינה בגדר מותרות: היא הכרח. ולכן, כשאנחנו מקבלים בסובלנות את מי שאומר 'למה לצעוד דווקא בירושלים? לכו לתל אביב' או 'תעשו מה שאתם רוצים בבית, אבל למה לנפנף?' אנחנו חוטאים לעצמנו. מי שלא רוצה אותנו ברחובות ירושלים, לא רוצה אותנו בשום מקום, גם אם נסתגר בבית עד קץ הימים. זה מה שהאגרוף הזה אומר בתמצית: תיעלמו. אני חייתי יותר שנים בירושלים משני הנערים האלה, ובטח שאין להם זכות יתרה על הרחובות האלה. היום אני כבר לא חי שם. ברור לי שגם בתל אביב יכולים לתקוף אותי, אבל לפחות שם נבחרי הציבור לא מעניקים לכך גיבוי שבשתיקה.

החשיפה הציבורית לא קלה לי, ואני מבקש להעביר את המלים האלה למרות ולא בגלל. אני לא מבקש אמפתיה, או גינוי רפה לאלימות (כל אחד יכול לגנות מעשה אלים, אפילו אלי ישי) אלא דבר אחר: סולידריות ובחינה אישית של איפה אנחנו מוותרים לשנאה. האגרוף הזה מכוון גם אליכם, להט"בים משלל הקבוצות וגם אל הסטרייטים, כמו שהופנה אל חברי הסטרייט אור, שפשוט הגיע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. מה שיכולתי לעשות אתמול עשיתי: הגשתי תלונה במשטרה. ניסיתי ללא הצלחה לפנות לכלי התקשורת. מה שנותר לי זה לבקש מכם להעביר את המלים האלה הלאה כדי לעכור את שלוותם של אלה שחושבים שהכול ממש בסדר. אמנם לאגרוף בפרצוף יש אפקט יותר מיידי, כפי שלמדתי, אבל מלים זה כל מה שיש לי.

31 ביולי, 2010.   היום, יום השנה לרצח ניר כ"ץ וליז טרובישי ב"ברנוער", תצא ב-21:00 צעדה משד' רוטשילד פינת נחמני ועד למרכז הגאה בגן מאיר – שם תתקיים עצרת. לאירוע בפייסבוק

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. אורן א

      מניסיוני, גם באתר זה, רוב האנשים אדישים לאלימות כלפי הומואים, ובוודאי שאדישים לנאצות כלפי הומואים, אולי כי נראה להם (בטעות מהולה ברשעות )שהומואים זוכים לנראות יתר ולזכויות מוגזמות יחסית למיעוטים אחרים.
      אם היית חוטף אגרוף על שום היותך מרוקאי זה כבר היה סיפור אחר לגמרי והרוחות כבר היו לוהטות.

    2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      ניגש לעניין: למה בכלל אתם צועדים בירושלים? עיר עם צביון דתי וחרדי עמוק – לטוב או לרע, כל אחד כדעתו. ואם כן, כל המצעד הזה שלכם הוא לא יותר מקנטרנות והתגרות מיותרת בחלק נכבד מתושבי העיר, יהודים (וכן, גם מוסלמים), שסביר להניח שחשים סוג של אי-נוחות מסוימת מהמצעד הזה.

      חזרו לתל-אביב, תצעדו יומם וליל, ותמשיכו עם מצעדים ופסטיבלים גם בעוד 1,000 שנה. סוג של מקופחים נצחיים, שאיכשהו תמיד צריכים להוכיח שהם עדיין כאן.

    3. פרספקטיבה

      שבר ונהי, חברי "קהילת הלהט"ב" החליטו לצעוד בעיר הדתית ביותר בארץ הקודש ומישהו החליט להעמיד אותם במקומם. מספר מיליליטרי דם נשפכו במאורעות הלהט"ב הישרושלמיים. על השחיטה עאלק. מזל שיש את תל-אביב על הימבהמסיבות שלה לשכח את הצער.

    4. מור

      גיל, לא יכולת לבקש הוכחה יותר מוחשית מהמגיב הקודם. לא יאמן….

    5. ירושלמי ממז"א

      אני רוצה להביע את תודתי העמוקה למצעד הגאוה, שכל פעם שהוא צועד הוא משחרר את העיר ליום אחד מן המחנק הרוחני-תרבותי שהיא שבויה בו ונראה ללא מוצא, ומחבר אותה אל עולם אחר, פתוח יותר, עולם של זמן אפשר, לא של זמן הווה. מצעד הגאוה הוא מן המראות המלבבים והמשמחים שיכולה העיר להתפאר בהם.
      ואני סטרייט, ככל שידוע לי לפחות.

    6. ריקי ישראלי

      חוסר ההבנה הבסיסי של אנשים הנוקטים בתגובות מעין אלו הוא, שמאבק ההומואים והלסביות הוא מאבק למען זכויות אדם שוות.
      ההנחה המסתתרת מאחורי דבריך היא, שאין לקהילה הזו זכות קיום שווה לשלי או שלך, אתה פוסל את עצם המהות שלהם.
      הרי הם לא באים להטיף למישהו לחיות כך או אחרת, אלא לומר "כאלה אנחנו, ויש לנו זכות שווה לשלך – לחיות את חיינו, לבחור עם מי לחלוק את חיינו, לגדל ילדים, לעבוד היכן שנרצה"… זה הכל. ובקשה אלמנטרית זו ראוי לה שתישמע גם בירושלים עיר הבירה של כל אזרחי המדינה הזו, גם של לסביות הומואים וטרנסג`נדרים.

    7. אלי קליר

      יש לאלדוס הקסלי, הסופר הבריטי המהולל, סיפור על תהליך התבגרותו של נער שבו, וזהו עצם התהליך, הנער לומד לגלות אומץ לב ולהילחם בחזרה. בסיטואציה שאתה מתאר (על אף
      חכמת החיים של סבתך) אסור היה לך לברוח (מה עוד שכהומו
      אסור היה לך שבעתיים לברוח). אין ספק שהיית סופג, אך גם הוא,
      ויהיה חזק ככל שיהיה, היה סופג. קודם כל היה סופג את ההשפלה
      של פרא אדם, שהתו של חריג כבר מונח על מצחו. אני יודע, קל לתת עצות, אך תזכור את עצתו של אחד מגדולי הסופרים של דורנו- המבחן של ההתבגרות הוא גילוי אומץ לב.

    8. נפתלי אור-נר

      אם היית אומר למשטרה שחטפת אגרוף מערבי מייד הייתה היא מזדעקת ויוצאת לחפש אחריו, וקרוב לוודאי שהייתה מאתרת אותו

    9. ירושלמי לשעבר

      אני מכיר את ירושלים כמו את כף ידי ויודע שזו הסיבה שאינני רוצה לחיות בה. זו עיר שסבלתי בה בילדותי בגלל האוכלוסיה הלא סובלנית ואני לא מסוגל לחיות בה כיום, לא משנה כמה מקטרים על תל אביב. יש משהו בעיר הזו שהוא פשוט לא נעים – וזה לא רק משהו שמקרינים הדתיים והחרדים, אלא גם התושבים הרבים שיש בה. רובם פרימיטיבים ואין ולא היה לי מה לחפש בה מעבר לגיל 18. הקמצוץ הלא פרימיטיבי יושב לו (אשכנזים וספרדים) בתוך כמה שכונות יוקרתיות ומנותקות ומידי פעם פוגשים כמה אנשים נאורים מחוצה להן.
      אני לחלוטין מסכים שכל אדם שרוצה לחיות בעיר כלשהי רשאי – וכמובן מצעד הגאווה הוא חובה בירושלים לא משנה מה! אבל…
      בגלל הנסיון המר שלי עם ירושלים – אני יודע בדיוק איזו אוכלוסיה יש בה ברובה – פרימיטיבית, חשוכה, פאגאנית, חמולתית ואומללה – לא רק שלא אתן לחבר שלי להתקרב אליי בחיבה אלא גם אדרוך בה כמה שפחות.
      אני אפילו מרגיש שבתל אביב יש בעיות של הומופוביה – בעיקר ברחובות כמו אלנבי או המסגר שיש הרבה ערסים בשישי בערב. אז ירושלים??? לא ולא!

      ודבר אחרון, מהלב – אני יודע שבסך הכל מה שרצית זה להראות שגם לך מותר, לפחות ביום אחד בשנה, להיות הומו בירושלים ולהרגיש שזה בסדר. אז זהו – שהאופוריה של מצעד הגאווה – כשכולם מסביבך ואתם המון עצום – היא אופוריה ואופוריה בלבד. ולא משנה איזה המון עצום אתם כשאתם צועדים, שניה אחרי כן אתם שוב מיעוט ש
      אסור לו
      ואסור לו
      ואסור לו
      ואסור לו!
      לכל אחד יש כמה עשורים בעולם הזה – הוא יחליט אם הוא רוצה לחיות במקום שהוא נרדף והוא במלחמה מתמדת עם ה"בית" שלו או במקום שהוא מרגיש בבית – תהיה זו תל אביב, חיפה או ברלין. זה לא משנה. זו בחירה שמשנה את החיים.

      ולא משנה כמה תמשיכו לנסות – החרדים והדתיים הקיצונים והערבים תמיד יהיו רוב וימשיכו לגדול והסובלנות לא תשתנה כי אין להם שום מוטיבציה לעשות כן. האוכלוסיה החילונית והמסורתית, שאולי עוד תקבל אתכם – יהפכו בתוך כמה זמן למיעוט נרדף בכל מקרה. אז שיהיה בהצלחה, אבל העתיד נראה אפור יותר ויותר, ככל שהזמן עובר.
      ובנימה אופטימית זו – רפואה שלמה.

    10. רונית

      אני מזכירה לך שלפני 20 שנה חשבו שאין כמעט הומואים בישראל, אולי 20 או 40 הומואים וכולם בתל אביב, ולסביות אין בכלל, בדומה למה שחושבים היום באירן או בסעודיה.
      המאבק ארוך וסיזיפי אבל שווה כי הוא משחרר מעבדות.

      כמאמר גנדי –
      קודם הם מתעלמים ממך, אז הם צוחקים עליך, אז הם נלחמים בך, אז אתה מנצח

      כשנלחמים בך סימן שניצחת.