גב אל גב – פליטים ומהגרי עבודה בדרום ת"א

גבם של פליטים ומהגרי עבודה (שהם במקרים רבים פליטים כלכליים) עומד לקרוס מרוב אחריות לעתידה של ישראל, המוטל עליהם על ידי מי שמאשימים אותם באשמות גורפות שונות ומשונות. אכן, צודקים תושבי דרום ת"א באומרם שנוכחות פליטים אלה מטילה עומס מיוחד על השכונות; למשל, בנוסף לעליית מחירי הדיור בכל הארץ, רק סביר להניח שהביקוש הגובר של פליטים לדיור בשכונות הדרום תורם לכך תרומה נוספת לעלייה זו. אבל ליבוי שנאת הזרים בידי גורמים שונים אינה אלא המשך של פוליטיקת השנאה הרווחת בישראל מאז הקמתה ומבוססת על הסתה של קבוצה מוחלשת אחת כנגד קבוצה מוחלשת אחרת.

במקרה הנוכחי, אחראים לכך מצד אחד מנהיגים פוליטיים ודתיים משכונות הדרום, המשלבים טיעונים מהסוג הגזעני הירוד ביותר עם טיעונים מתחום השיח של שלטון החוק, שעליו אמונים בדרך כלל צדקנים צפוניים; מנגד, האחרונים מגנים את המנהיגים משכונות הדרום בשם ערכים אוניברסליים לכאורה. שני הצדדים שתוקפים אלה את אלה, משתפים למעשה פעולה בשיסוי האוכלוסייה החלשה שבדרום העיר כנגד האוכלוסייה החלשה עוד יותר של הפליטים ומהגרי העבודה.

אני רוצה להצביע על מאפיין מרכזי בקריאה של שתי הקבוצות המדוברות, בשונה מהקריאות של המנהיגים של שתיהן. שתי הקבוצות – תושבי דרום ת"א והפליטים ומהגרי העבודה – תובעות למעשה מהממשלה לקחת אחריות גם על חייהם של תושבי דרום ת"א וגם על חייהם של הפליטים ומהגרי העבודה. כאשר הממשלה מתנערת מאחריותה לפליטים ולמהגרי העבודה, הדבר "הטבעי" לכאורה שמתרחש הוא שהפליטים ומהגרי העבודה מוצאים את מקומם לצד העניים ביותר בעיר. האבסורד הוא שלעתים קורה ששכר הדירה שבעל בית בדרום העיר גובה מהדיירים הלא-ישראליים גבוה לאין שיעור מזה שהיה יכול לקבל בצפון העיר. עשרים וארבעה מהגרי עבודה בדירת שלושה חדרים (שמונה בכל חדר) מוזנחת בבניין מט לנפול ברחוב אילת שבדרום העיר, משלמים שכר דירה גבוה יותר מזה של משפחה בורגנית של שני הורים ושני ילדים בנאות אפקה בדירה דומה, בבניין חדש יחסית עם מעלית, חנייה ותחזוקה שוטפת. לכן, יש פיתוי רב יותר של בעלי דירות להשכיר דירות דווקא לפליטים ולמהגרי העבודה ולא לישראלים.

אולם, אין שום דבר טבעי בכך שפליטים יגורו דווקא בשכונות הדרום. אין שום קשר מיוחד בין חוף השנהב לתושבי קריית שלום. הסיבה היא מקומית ישראלית. אילו הממשלה היתה לוקחת אחריות על המתרחש בתחום גבולות השיפוט שלה והייתה דואגת לצורכיהם ולזכויות האדם של הפליטים, הם לא היו מגיעים בהכרח לשכונות המוחלשות יותר. אז לא היה נוצר העומס המדובר על שכונות הדרום ועל תושביה. אילו הממשלה היתה מעוניינת בכך היא היתה דואגת למקומות מגורים מרוכזים במקומות שונים בעיר ובארץ בהם הפליטים היו עושים את צעדיהם הראשונים בארץ. בדומה ליחס שמקבלים "עולים" חדשים ובדומה ליחס שמקבלים פליטים שממתינים לאישור מעמדם החוקי בארצות אירופה (זוכרים שישראל חגגה את קבלתה ל- OECD?).

מצד שני, כאשר הממשלה מתנערת מאחריותה לתושביה העניים והמוחלשים יותר בדרום ת"א ובפריפריה בכלל ומתמקדת בדאגתה לשוק ההון ולבעלי ההון, נוצרת מצוקה בלתי נסבלת במגוון של תחומים שמביאה להתפרצות זעם אקראית לכאורה ולא מוצדקת לכאורה לכיוונים שונים. הזעם והתביעה צריך להיות מופנה אך ורק לממשלה לקחת אחריות על אזרחיה ועל תושביה ועל כל בני האדם שחיים תחת מרותה. לא לזנוח איש או אשה. האשמה של אוכלוסייה, בין אם היא ענייה מקומית, ובין אם היא ענייה חדשה, הוא מעשה שמסיט את תשומת הלב מהתביעה מהממשלה לשנות את מדיניותה.

הפוליטיקה של השנאה טובה אך ורק למנהיגים מכאן ומכאן – לא לקהילות בני האדם מכאן ומכאן.

מתבקש לכאורה לסיים באמירה, שכדאי שתושבי דרום ת"א והפליטים ומהגרי העבודה לא יפנו את גבם אלה לאלה אלא ישתפו פעולה בתביעה מהממשלה לקחת אחריות על שתי הקבוצות. אולם מעמדם החלש כל כך של הפליטים ושל מהגרי העבודה לא יכול לתרום כמעט דבר למאבקם של תושבי דרום העיר למען שוויון. כמו כן, תושבי הפריפריה בישראל מעולם לא הצליחו להשוות את מעמדם אפילו בתחום של הקצאת משאבים לזה של תושבי המרכז, כך שקשה להאמין שכעת הם יצליחו לסייע לפליטים אילו היו מתגייסים לעניינם. הבעיה היא בעיה מבנית שעליה צריכים לתת את הדעת ארגוני החברה האזרחית כמו גם פוליטיקאים אנושיים מבלי ליפול לפח זה או אחר.