לתקוף, לפייס, להתנהל בדרך האמצע או לזגזג?

יריב מוהר

כנגד ארבעה סוגי שיח בעייתיים אודות מדיניות בתחומי חוץ וביטחון בישראל יש להתריע: 1. פייסנות מקובעת. 2. כוחנות מקובעת. 3. מתינות דוגמטית של תמיד ללכת בדרך האמצע, 4. התפכחות קיצונית – מעבר קיצוני משיח קצה אחד לשיח קצה אחר לאחר תהליך מדומיין של פקיחת עיינים.


ארבעת סוגי השיח הללו אודות המדיניות הנכונה לישראל בתחומי חוץ וביטחון הם טיפשיים, במובן שהם לא מציעים כלים טובים להתמודדות עם מציאות מורכבת ומשתנה, בעיקר בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי. את זה אפשר לומר ללא קשר לעמדה פוליטית. ממש כמו שתהליך שלום כושל אחד לא מעיד על כישלון דרך הפיוס וההוגנות כך מלחמה כושלת אחת לא יכולה להעיד על כישלון דרך הכוחנות. המציאות מורכבת ודינמית מדי לסוגי השיח המקובעים, הגורסים שיש כלי אחד (פיוס או כוחנות) שטובים כמעט לכל בעייה בתחומי החוץ והביטחון.


להבדיל מסוגי השיח האלו יכול להתקיים שיח של רוויה, פרשנות והקשר שממסגר סוגיות של מדיניות ושיפוט מדיניות בצורה שונה לחלוטין. לפי ההגיון הכללי של שיח זה, כלים שונים של מדיניות טובים להקשר מסוים ויש להפעיל אותם עד לרוויה או מיצוי של האפקט שהם צפויים להניב. כשמפעילים כלי אחד יש תמיד צורך לזכור כי אסור להפעילו פחות מדי או יותר מדי, וכי שימוש בכלי אחר בתכלית יכול להיות הצעד ההגיוני הבא. כשמפעילים כלי של מדיניות, חשוב גם לזכור כיצד הוא ייתפש בעיני הצד השני ובעיני העולם ולתת על כך את הדעת. זהו ההיבט של הפרשנות הסבירה.


למשל, הכפלה של מספר המתנחלים תוך כדי קיום של תהליך שלום מסרה לפלסטינים מסר כי התהליך הוא הונאה ישראלית. זוהי פרשנות סבירה לחלוטין לאור העובדה שהישראלים בעצמם חושבים על עצמם, ובוודאי על הפוליטיקאים שלהם, כי הם תחמנים ורמאים ("ישרא-בלוף" הוא כינוי גנאי של ישראלים על הישראליות עצמה). אם כך מדוע שלא יחשדו הפלסטינים, המצויים איתנו בעימות שמטבעו מגביר חשדנות וחוסר אמון, כי מדובר בהולכת שולל ישראלית וניסיון לקבוע עובדות בשטח?


שיח של הקשר, פרשנות ורוויה יכול לאפשר לשמאל לצאת מהפינה אליה נקלע בעקבות אינתיפדת אל-אקצה שדחקה המוני ישראלים ימינה. קריאה לאחור של המציאות הפוליטית לאור השיח הזה תגלה כיצד: 1. לא מיצתה ישראל את דרך השלום וההוגנות, למרות טענותיה, 2. כיצד לא מיצתה גם את דרך הלחימה על מנת להשיג משהו שהוא מעבר ל"צריבה תודעתית" (דהיינו דיכוי – ניסיון לשעבד את רוחם של הפלסטינים כנתינים חסרי זכות התנגדות).


ראשית, מיצוי חכם של תהליך השלום מחייב הוגנות מול הפלסטינים, בהימנעות מהרחבת התנחלויות ודרישות פירוז חד-צדדיות. שנית, מיצוי התהליך חייב השקעה אסטרטגית בהגנת העורף הישראלי מאויבי ההסכם הפלסטינים – ישראלים מוכי טרור ומפוחדים יחפשו מנהיג חזק וכוחני ויסוגו מדרך השלום, זהו כלל ברזל בדינמיקה פוליטית (יזכור מי שתבע את המושג האיום "קורבנות השלום"). באופן סימטרי קיום תהליך השלום חייב את הגנת העורף הפלסטיני ממתנגדי ההסכם והנסיגות היהודים (גולדשטיין, נתן זדה, צבא שיורה מיליון קליעים באוקטובר בניגוד להוראות הממשלה וכו') – כן, גם תושבים פלסטינים מפוחדים ומוכי טרור פונים לכוחנות. ולבסוף צריך היה להכשיר את הלבבות, לאור הידע ההיסטורי, כי רוב תהליכי השלום בעולם בסכסוכים ממשוכים מהסוג הזה נכשלו ואף יותר מפעם אחת. התכוונות לשלום דורשת אורך רוח, אמונה והבנה כי בניית האמון בין שני הצדדים היא שברירית – היא בגדר ריצה למרחקים ארוכים. ללא כל אלו לא היה מיצוי אמיתי של התהליך.


גם להפעלת הכוח מצד ישראל לא הייתה שום הכוונה או ייעוד ללא מטרות ריאליות וברורות (המשמות כאינדיקטורים לרוויה ומיצוי). מבחינת העיקרון של מיצוי האפקט יש להבין כי הרתעה כוחנית (שלא לומר רצחנית) עובדת עד שלב מסויים, שלאחריו הצד השני מפוחד פחות – ולמעשה כבר אין לו מה להפסיד, הוא חסר כל עכבות. צריך היה להבין שכוח הנשק יכול לסייע נגד טרוריסטים-בפועל במקרי קצה בודדים, אבל לתת את הדעת עד כמה הוא מסייע לטרור כרעיון פונדמנטליסטי להתפשט באוכלוסיה. אלו הן נקודות הרוויה של הפעלת הכוח, שמעבר להן הוא בגדר אכזריות לא ראציונלית ומזיקה בעליל, להבדיל מכלי בעייתי שניתן להתווכח על מוסריות השימוש בו.


מצד הפרשנות, חוסר העקביות המוזרה מהצד הישראלי בהפעלת כוח – סגר כולל בעת אוסלו מאז טבח גולדשטיין, שתיקה יחסית על פיצוץ אוטובוסים עמוסי אזרחים מצד פנאטים פלסטינים, שידר מסר מעוות גם לישראלים וגם לפלסטינים. גם העובדה שגדר ההפרדה, עד שכבר הוחלט על הקמתה, הוקמה בתוואי מפותל להחריד על שטח פלסטיני, בצורה לא הומנית ולא הגיונית, שידרה מסר כי לא הגנה על אזרחיי ישראל עומדת פה על הפרק, אלא מחטף שטח, שליטה והענשה. אם היה בהפעלת הכוח מצד ישראל ראציונל למנוע מהפלסטינים לבחור בדרך הנשק, הרי שהזלזול בהם בעת המשא ומתן (הכפלת מספר המתנחלים) הניע אותם לכיוון ההפוך.


ללא הבנה כיצד יתפרשו בצד השני פעולותיה של ישראל, ומהו האפקט המקסימלי שאליו ניתן לשאוף, הגיעה המדיניות של ישראל לסתירה פנימית ופשיטת רגל, כך שאיש כבר לא מבין מה אנחנו רוצים ולאן אנו הולכים. גם לא אנחנו. המדיניות היא כנראה תוצר של פשרות קואליציוניות חסרות כל הגיון מחוץ לזירת פוליטיקת הביבים. האם יכולה ישראל לקיים מדיניות הגיונית, שלא לומר ראציונליות תקשורתית, החורגת מהשאיפה להפעלת כוח נקמנית? אם כן, נדמה שרק שיח של הקשר, פרשנות ורוויה יכול לסייע בכך. שיח כזה מאפשר להסביר את הכשלים גם בדרך השלום, גם בדרך המלחמה, וגם בדרך המתינות הדוגמטית או הזיגזוג הטוטאלי.












בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    מעבר לביקורת שקל להעביר על היישום השטחי של העקרון הפרשני והשיחי עצמו – הכפלת מספר המתנחלים, לה לה לה (בקצרה: ההיאחזות הפלסטינית בספירת יהודים היא לכשלכעצמה בחירה לא תמימה, שבאה לצדק הרג) – כדאי לציין שגיאת כתיב מרתקת. אכן, קורבנות השלום "נתבעו" ולא "נטבעו".

  2. שחר

    התשובה היא לא

  3. יזי גור

    שאני אינני שונא את הימין
    אבל,
    בואו ונוריד את היד מעל הלב
    ונאמר מה שצריך ולו גם בכאב
    למי שמאמין עוד בבואו של אליהו
    מי שבא וישנו הוא השולטן ביביהו
    ואז יבוא היום ו…
    כל גביר שזלל ושמן מאוצרות המכורה
    עקר את כספותיו וחפז במהרה
    עם הגבירה שארזה בהול בהול
    וטסו, הפליגו בלי מפריע לחו"ל
    הארץ אז תישום עין שמיים תאדם
    ושועלים שם ברחובות הריקים מכל אדם
    …………………….
    ולא צריך להיות עמוס או ישעיהו
    כדי לדעת מה יביא עלינו האיש נתניהו

  4. מאור מלחי

    הרי כל מנהיג מפלגה גדולה, מליברמן דרך נתניהו לליבני וברק, טוענים שהם-הם הריאליים, בעלי תיפסת "הקשר, פרשנות ורוויה", הלא-דוגמטיים, בעלי הכלים והידע מתי וכמה להפעילם. כולם גם טוענים שהמדיניות בפועל מזגזגת משיקולים קואליציוניים (או בגלל טעויות של ראש ממשלה ממפלגה מתחרה), ובכך מזיקה לישראל גם מול הפלסטינים וגם מול העולם. מתבקש, אם כך, להצביע על מדיניות קונקרטית מסוימת רצויה, כולל הגדרה מתי היא תגיע לרוויה ויהיה כדאי להחליפה. בעלי התפיסה הכוחנית והעוברים קיצונית לתפיסה זו משתבחים בכך שהתפיסה הזו חזתה את האינתיפאדה השניה, ירי הרקטות מעזה וכו`. בעלי תפיסה פייסנית יכלו אולי להשתבח בכך שחזו את היציבות המסוימת של אבו-מאזן (שכזכור, רוב הפרשנים חזו שייפול תוך מספר חודשים לאחר מות ערפאת), אך לא זכור לי פרשן כזה.

  5. יורם גת

    האם ישנו או היה אי פעם גורם כלשהו בפוליטיקה הישראלית שיישם, או למיצער הציג, מדיניות של "פייסנות מקובעת"?

  6. נפתלי אור-נר

    ישראל משטה בכל העולם בטענתה כי חפצת שלום היא כאשר כל מעייניה הם ל"הרויח זמן" במהלכו יגדלו ויתעבו ההתנחלויות עד מאד עד כי ישראל תטען כי לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. מדיניות זו הוכרזה ע"י יצחק שמיר ואומצה בידי נתניהו

  7. יהושע רוזין

    הקו שהנחה ומנחה את ישראל הוא פשוט: 1 ) שליטה מירבית על שטחים 2) צמצום ככל האפשר של אוכלוסיה פלסטינית הנמצאת תחת שליטתה ( אזרחי ישראלוהשטחים כולל עזה הנמצאת בשליטה עקיפה-כוללהשליטה על מרשם התושבים. 3 ) פיצול האוכלוסיה הפלסטינית למספר ישויות גדול ככל האפשר: אזרחי ישראל, תושבי מזרח י-ם, בנטוסטנים בגדה -אזורי a b המופרדים ע"י אזורc שבשליטה ישראלית ישירה.
    4 ) תגובה צבאית על תקיפות ערביות ללא כל יחס ומידתיות כולל פגיעה רבתי באזרחים לא חמושים ופגיעה נרחבת ברכוש ז א. הסלמת קונפליקטים במקום לנסותהכלה המשך מדיניותו של בן-גוריון .
    5 ) להמשיך בבירבורי רצון השלום שלנו ולנסות לשקר את כולם כל הזמן.

  8. נתי עמיתי

    האנטי בתגובות קצת מפתיע אותי. בסך הכל נטען שישתלם לנו לנקוט ביחס פחות דוגמטי אל המציאות הפוליטית. דוגמות מסוימות מקבלות יותר אישוש מהמציאות מאחרות, אבל גם עליהן יש להעדיף ניתוח מפוכח, מרוסן ובלתי מתלהם של המציאות. אחרת אין באמת טעם לכל הדיון הפוליטי.

  9. שור

    לפי ההגיון שלי אין שום סיכוי להגיע לשלום אמת בשנים הקרובות, הקמת מדינה ערבית (בנוסף על 22 מדינות ערביות קיימות) בלב ארצנו, במטווחי יריקה מנתניה, הרצליה, פתח-תקווה וירושלים לא תביא לשלום לפי ההגיון שלי, אלא לשפיכות דמים נוספת ולהקמת נסיכות איסלמית ביהודה ושומרון בנוסף לזו הקיימת ברצועת עזה, אשר תמטיר טילים על ירושלים וגוש דן ותהפוך את חיי ילדינו לגיהינום.

    לכן ההגיון מחייב ניהול של המצב הקיים, תוך חתירה להגיע במשך הזמן (עשרות שנים) לחיים ביחד של יהודים וערבים בארץ הזאת בבחינת "שם יגור לו בנחת, בן ערב, בן נצרת ובני" (או משהו כזה..).
    סוג של פתרון קונפדרטיבי שיכלול את כל תושבי הארץ, מבלי לגרש אף אדם מביתו, לא ערבי ולא יהודי.

    שבת שלום,
    שור