"המהפכה התרבותית" בישראל

מיד לאחר ניצחון כוחותיו של איתאללה ח'ומייני במהפכה האסלאמית באיראן, השיק המשטר החדש את מה שנודעה כ"מהפכה התרבותית". מהפכה תרבותית זו, שנמשכה כשבע שנים (1987-1980), נועדה בראש ובראשונה לטהר את האקדמיה האיראנית מהשפעות "זרות", מערביות ואנטי-אסלאמיות, ולהכפיפה לעקרונות האסלאם. בשלב הראשון נסגרו האוניברסיטאות לתקופה של שלוש שנים (1983-1980); ספרי לימוד ומחקרים רבים הוחרמו, והמוני סטודנטים ומרצים הוגלו לתמיד מגבולות הקמפוסים. מספר הסטודנטים והחוקרים שהוצאו להורג בתקופה זו אינו ידוע.

על ביצוע מפעל המהפכה התרבותית הופקדה "המועצה לאסלאמיזציה של האוניברסיטאות" שהוקמה לצורך אכיפת ערכיה. המנדט שניתן לה היה השלטה של "אווירה אסלאמית" בכל תחומי הידע האקדמיים, החל בהנדסה עובר דרך פיזיקה גרעינית וכלה במדעי הרוח. נאמנה למנדט זה, המועצה  הסירה מתכניות הלימודים קורסים שונים כגון מוזיקה מערבית על סוגיה בטענה כי הם מספקים "ידע כוזב" המשרת את "אויבי האסלאם". גזר דין דומה הושת על כלל התחומים במדעי הרוח והחברה, כגון משפטים, מדעי המדינה, כלכלה, פסיכולוגיה, חינוך וסוציולוגיה אלא אם כן תוכח בהם "הטיה אסלאמית".

מיותר לציין, כי בנוסף לטרפוד מערכת ההשכלה הגבוהה, אשר הסיג את המחקר האקדמי בכל התחומים, המהפכה התרבותית הסבה נזק בלתי הפיך לחיים התרבותיים, החברתיים והאינטלקטואליים של איראן. בהרף עין נעלמה כמעט האקדמיה באיראן מן המחקר הבינלאומי, למעט אולי התקדמותה בתחום הגרעין, שכן יישום ערכי המהפכה הוביל ל"בריחת מוחות" מסיבית של חוקרים וחוקרות רבים, ופגעה קשות בכלכלת איראן ובסיכוייה לעלות על נתיב דמוקרטי של כיבוד חירויות.

להצדקת המפעל האלים הזה הכריז ח'ומייני בשעתו:

"הצורך במהפכה תרבותית, שהיא עניין אסלאמי המשקף את רצון האומה המוסלמית, הוכר זה מכבר… האומה המוסלמית, ובמיוחד הסטודנטים המאמינים… חוששים מפני המניפולציות של רוקמי המזימות… המשכו של אסון זה, שהוא, למרבה הצער, המטרה של קבוצות שונות שיש להן אוריינטציה זרה, יפגע אנושות… ברפובליקה האסלאמית. האדישות לנושא כאוב זה אינה אלא בגידה באסלאם ובארץ האסלאמית [איראן]".

אני מספק תזכורת זו על המהפכה התרבותית באיראן לאור מפעל השיסוע המקארתיסטי שמתנהל באחרונה להכפשת "השמאל הפוסט-קולוניאלי" באקדמיה הישראלית בניצוחם של ארגונים פוליטיים דוגמת "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית". כידוע, מסע זה מתנהל בתמיכתם הנלהבת של חוגי שלטון ו"אופוזיציה" שונים בישראל. על אף שלא ניתן בינתיים לדבר על טיהורים וגם לא על הוצאות להורג, הרי שהמקרה האיראני בכל זאת מספק לנו אנלוגיה מעניינת שכל מי שעיניו בראשו צריך לדאוג ממנה.

עם שינויים סמנטיים קלים (למשל המרת המונח "אסלאמי" במונח "ציוני", או המרת המונח "רוקמי המזימות" במונח "שמאלנים רדיקליים", או אפילו המרת המונח "הארץ האסלאמית" במונח "מדינה יהודית") הרי אפשר שגם גדעון סער, שר החינוך, היה סומך את ידיו על הצהרתו של חו'מייני המצוטטת לעיל. אם לא הוא, אז לבטח היו תומכים בה שותפים רבים בקואליציה ("מימין" ומ"שמאל"), שלא לדבר על חברי וחברות מפלגת קדימה ה"אופוזיציונית".

אין צורך ללכת אחורה לימי גלילאו או אפילו לתקופת הפשיזם האירופי בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, או למהפכת התרבות של מאו צה טונג בשנות ה-60, כדי להבין נכוחה את הדינמיקה של התדרדרות מדינת ישראל, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". לשם כך, די לנו אם נעיף מבט בְּקורות הרפובליקה האסלאמית של איראן מאז 1979.

כמו במקרים אחרים – וראו למשל את הישגיהם העדיפים של תלמידי תיכון איראנים במתמטיקה על פני תלמידי תיכון ישראלים – גם במקרה זה איראן הקדימה אותנו ב-30 שנים. כעת לא נותר לנו אלא לחכות ולראות איך יוּתר לנשים בישראל להתלבש, אילו תספורות יותרו לגברים, לאיזו מוזיקה יותר לנו להאזין וכיוצא באלה איסורים שאין כל ספק שיטרידו את הציבור יותר מאשר הפגיעה בחופש האקדמי.

פרופ' חגי רם מלמד היסטוריה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון